אור ברסלב

תורת חיים על בבא מציעא· רבי אברהם חיים שור

דף קט

דף קח

התם זביני מעלי' הוא פירש"י ז"ל וכל כמה דאשבח' ארעא ברשותיה אשבחה וקשה דהא הכא נמי ברשותיה אשבחה דכל כמה דלא מישלם זמניה קרקע ברשותיה דמקבל היא ואי משום דנפקא כשיגיע הזמן גבי זמיני נמי הא נפקא ביובל ובכמה דוכתי אמרינן דשכירות ליומיה ממכר הוא ועוד קשה דפריך בסמוך כמאן כאביי וכתבו התוספות דאלו לרבא האמר בשבח שקמה אין לו אף על גב דאיכא למימר דאדעתא דהכי נחית נחית ולכאורה דבריהם תמוהים דכל היכא דנחית אדעתא דהכי פשיטא דליכא מאן דפליג דשקיל מיניה חלקו וכן משמע ממה שפירש"י ז"ל במתניתין לא יקוץ קורות דלאו אדעתא דקורות נחית משמע דכל מידי דנחית שקיל מיניה ונראה לפרש דכל היכא דודאי הוא דאדעתא דהכי נחית מודי רבא דשקיל מיניה וכל היכא דודאי הוא דלאו אדעתא דהכי נחית מודי אביי דלא שקיל מיניה והיינו דקתני מתניתין דהמקבל שדה בפחות משבעה שנים אין לו בקורות שקמה דודאי הוא דלאו אדעתא דקורות נחית ואם קבלה לשבעה שנים כיון דקבלה כולי האי ודאי הוא דאדעתא דהכי נחית לכך שקיל מנייהו אבל אם קבלה לפחות משבעה וליכא אלא שבח שקמה דאיכא למימר דנחית אדעתא דהאי שבחא ואיכא למימר דלא נחית להכי בהא פליגי אביי סבר דאיכא למימר מילתא הוא ושקיל מיניה אף על גב דלאו ודאי הוא ורבא סבר דאיכא למימר לאו מילתא היא אלא דוקא ודאי נחית בעינן והשתא ניחא הא דמשני התם זביני מעליא הוא דכיון דזבינ' מעליא הוא כל מי שקונה גוף הקרקע ודאי דלכל מילי דאית בה קנאה ואם כן ודאי הוא דאדעתא דהכי ימית לכך מידי רבא דשמין אבל מקבל שדה מחבירו מספקא לן אי נחית אדעתא דהאי שבחא אי לאו דהמקבל שדה זימנין דלא נחית לכולי מילי דאית בה כדאמר בריש פירקין מקום שנהגו להשכיר אילנות משכירין וכיון דלאו ודאי הוא דנחית אדעתא דהכי לא שקיל מידי והשתא ניחא דפריך בסמוך אלא מעתה דיקלא ואלים הכי נמי והא כיון דקבלו לפירותיו ודאי הוא דלאו אדעתא דאלימו' דדיקלא נחית ואם כן אפי' אביי מודי דאינו נוקל כלו' משבח אילמות הדקל דעד כאן לא קאמר דשקיל אלא בשבח שקדמה כיון דמיהא איכא למימר דאדעתא דהכי נחית אבל בדילקא ואלים דודאי הוא דלא נחית רק לפירותיו מודה אביי והכי נמי ודאי הוא דלא נחית מר אדעתא דתלאי דלא עלה על דעתך שיצמחו בו תלאי מאליהן ומשני התם לאו אדעתא דהכי נחית אנא הכא אדעתא דהכי נחית וקסלקא דעתיה דה"ק התם ודאי הוא דלאו אדעתא דהכי נחית ואפשר דלכך כתבו התוספות א"ל התם ודאי לאו אדעתא וכו' אבל אנא נהי דלאו ודאי הוא דאדעתא דתלאי נחיתנ' אפי' הכי איכא למימר דאדעתא דהכי נחיתנא שאם יזדמן שיצמחו אילנות שאטול מהן חלקי ולכך פריך כמאן כאביי דלרבא איכא למימר לאו מילתא הוא דדוקא ודאי בעינן וזהו שדקדקו התוספות בדבריהם וכתבו דאלו לרבא האמר בשבח שקמה אין לו אע"ג דאיכא למימר דאדעתא דהכי נחית משום דגבי שבח שקמה לאו ודאי הוא דנחית אדעתא דהכי אלא דאיכא למימר הכי וספיקא הוא דהוי ומשני אפי' תימא כרבא הכא איכא פסידא פירש וכיון דאי' ליה פסידא ודאי הוא דאדעתא דהכי נחיתנ' שאם יצמחו דקלים וימנעו מלזרוע תחתיהן שאטול חלקי בדקלים וכולי עלמא סהדי דאדעתא דהכי נחיתנא ונראה דהיינו מה שכתבו התוספות ומשני דאפי' תימא כרבא התם כו' כלומר דהא דקאמר התם ליכא פסידא לאו מילתא אחריתי היא אלא אתי לשנויי דהכא נמי ודאי הוא דאדעתא דהכי נחית כיון דאיכא פסידא:

אמר ליה אנא כורכמא רישקא רבאי פירש"י ז"ל אני הייתי מגדל במקומן כרכום שדמיו יקרין ואימא לומר כן דכיון דכל השדה כולה זרעה אספסתא פשיטא הוא דבאתרא דתלאי נמי הוה זרע אספסתא דאמאי יזרע שמה כרכום טפי ממה שזרע בכל המדה כולה וכן קשה בהא דאמר ליה גלית אדעתך דלמשקל ואסתלוקי עבדת ופירש"י ז"ל ולא אמרת אנא תלאי הייתי נוטע בה משמע דאי הוה אמר הכי הוה שקיל דמי תאלי ואמאי הא ודאי דאי הוא אמר הכי שקורי הוה משק' כיון דכל השדה זרעה אספסתא מסתמא התם נמי הוה זרעה אספסתא ועוד דאין סברא לומר דבדיבורא בעלמא בעלמא דמקבל תלי' מילתא ועוד דלישנא דאנא כרכמא רישקא רבאי לא משמע כן מדלא קאמר הוינא רבאי וגם לישנא דלמשקל ואסתלוקי עבדת לא ניחא לכך נראה דרב פפא כל השדה כולה כרכמא רישקא זרעה דשפיר למיעבד הכי כיון דלא מיכחשא ארעא כאספסתא שנקצרה כל שלשים יום ותאלי נמי הוה מצי ליטע כמ"ש התוספות אלא דרב שישא בריה דרב אידי הוה סבר דזרעה אספסתא ואפשר משום דהנותן בשעת טענה הוה אמר ליה חזי מר דלא יהבית ליה ארעא אלא לאספסתא ותלאי ממילא קא רבו וקא בעי למשקל מנייהו לכך הוה אמר ליה כלום מאי הפסידך אלא ידא דאספסתא שקול ידא דאספסתא וזיל והשיב לו רב פפא דלאו אספסתא זרעה אלא כרכום ולכך קאמר אנא כרכמא רישקא רבאי פי' בכל השדה כולה נמצא דעל ידי תלאי אית לי פסידא דמי כרכומא דרישא ואמר ליה גלית אדעתך דלמשקל ואסתלוקי כו' פירש דמכל מקום ליתן לך בהו אלא דמי עצים בלבד דכיון דזרעת השדה כרכומ' רישקא גלית אדעתך בזריעה זו דלמשקל ואסתלוקי עבדת ואלו לא צמחו הדקלים היית זורע במקומן ג"כ כוכרמ' רישקא מידי דלאו בר קיימ' לכך אין לך אלא דמי עצים בלבד דודאי אלו נטעת בכל השדה תלאי ודקלים מידי דבר קיימא צמחו מאליהן היית נוטל חלקך גם באלו שצמחו מאיליהן אבל השתא אמידי דתעקרא ותשקליה ותיזיל עבדת ולפי זה לא תלי' מידי באמירתו דמקבל אלא לעולם אזלינן בתר הזריעה שזרע בכל השדה שאם זרעה אספסתא לא שקיל אלא ידא דאספסתא ואם זרעה כרכום לא שקיל אלא דמי עצים בלבד וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות שכירות המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות אין למקבל כולי ולא בשבח האילנות שיצאו מאליהן אבל מחשבין לו מקום האילנות כאלו היה בהן אותו זרע שזרע בכל השדה ובש"ע סימן שכ"ה העתיק לשון הרמב"ם ז"ל וכתב שם בהג"ה וי"א דאם הוא אומר דגם הוא היה נוטע אילנות צריך ליתן לו מן האילנות וכו' דעת הרמב"ם ז"ל נראה עיקר כדפי':

משום דאתיתו ממולאי פירש רש"י ז"ל מבית עלי שהיה ממשפחת רעועה ובערוך כתב דממלא שם עיר ומייתי הא דב"ר ר' מאיר אזל לממלא ראה אותן כולן שחורי ראש אמר להן מאיזו משפחה אתם שמא מעלי אתם וכולי וכתב מסתבר דלהכי אקרי דבית עלי ממלאי על שם ממלא:

ההוא שתלא דא"ל הבו לי שבחאי וכו' כגון שהשתלא קיבל שדה ריקנית בלא שום נטיעה והלך ונטע בה שתים עשרה נטיעות כל אחת שוה דינר כמות שהן עתה בלא פירות וקאמר רב פפא הבו ליה שבחיה וקא סלקא דעתיה דרבא שיתנו לו שנים עשר דינרין כיון דאיהו אשבחה לכך קאמר וכי ארעא לא אשבחא דאיהו גרעינין או נטיעות קטנות נטעה והארץ גידלתן והשיב פלגא דשבחא קאמינא וקס"ד דרבא שיתנו לו ששה דינרין ששוין ששה נטיעות לכך אמר ליה עד האידנא הוה שקיל ב"ה פלגא והשתא בעי למיתב וכו' פירש נהי דשקיל בעל הבית פלגא דשבחא דהיינו ששה נטיעות ששוין ששה דינרין מ"מ הוא מפסיד בפירותיהן דעד האידנא הוה מוטל על השתלא להטריח עצמו באריסות כל שנה ושנה והוה אכיל בעל הבית כל שנה פירות של ששה נטיעות והשתא כשנותן לו ששה דינרין ומסתלק הרי כאלו קונה ממנו ששה נטיעות דהכי נמי הוה מצי לקנות ששה נטיעות כאלו בששה דינרין מאיניש דעלמא ונמצא שהנותן מפסיד בששה נטיעות שלו צריך ליתן מהן בכל שנה לאריס פירות של שתי נטיעות ולא ישאר לו רק פירות של ארבע נטיעות וזהו שכתב רש"י ז"ל עד האידנא הוה שקיל בעל הבית פלגא בפירות אמר ליה ריבעא דשבחא קאמינא סבר רב אשי למימר ריבעא דהוא דנקא שבתחילה מוציאין ארבעה נטיעות לצורך האריס נשארו תמניא נותנין מהן שלשה חלקים לבעל הבית דהיינו ששה נטיעות כדרך שנוטל שאר השנים נמצא שאין נותנין לשתלא רק שני דינרין מה ששוין שתי נטיעות דהוא דנקא דאי אמרת ריבעא ממש דהיינו שלשה דינרין מה ששוין שלשה נטיעות אם כן לא פש ליה לבעל הבית רק חמשה נטיעות וקא מפסיד חדא דהוא פלגא דדנקא אמר ליה רב אחא לרב אשי ולימא ליה אנת מנתא דילך הב ליה וכו' פירש קח לך ששה נטיעות כדרך שאר השנים עוד קח לך שלשה נטיעות לצורך האריס שיטריח בחלקו ובחלקך וישארו לי עוד שלשה נטיעות והן שוין עכשיו כמות שהן בלא פירות שלשה דינרין שכל אדם יתן לי בעדם שלשה דינרין כדי למוסרן לאריס שיטול האריס שלשה הפירות והוא יטול שני שלישים כי הנטיעות בלא פירותיהן שוין שלשה דינרין לכך אם אתה רוצה לקנות ממני תן לי שלשה דינרין ומהר"ש לוריא ז"ל כתב על מה שפירש רש"י ז"ל מנתא דידי כולי הקונה ירד ויעשה ויאכל וזה לשונו פירש והוא אינו יצטרך לאריס כמו שאתה צריך בפרט בחלק מועט ולא ינכה לי מידי ואת"ל אף הוא ינכה משויו מכל מקום לא יטול שליש כמו אריס ולא דק בהך סוגיא כלל וגם דבריו תמוהים דמי הגיד לו שלא יצטרך לאריס לפי שהוא חלק מועט דלמא שדה גדולה של ארבעה פרסה הוה וחלק רביעית שלה כשיעור פרסה הוה:

א"ל ריבעא דשבחא קאמינא ופלגא דקאמר יש לומר דהיינו חצי השבח שהגיע לחלקו אלו לא היה מסתלק דהיינו חציין של ששה דינרין לרב אחא בריה דרב יוסף ולמאי דסלקא דעתיה דרב אשי נמי י"ל דה"ק פלגא דשבחא שמגיע לשתלא כשתסיר מהן תחילה ארבעה נטיעות לאריסא:

רבא אמר קרנא הוה כתבו התוספות דקופא סבא פלגא משום דשתלא שקיל אפילו בגוף הקרקע פלגא לא ידענא מנא להו דשתלא שקיל מידי מגוף הקרקע והא גוף הקרקע של בעל הבית היא וטפי נראה לומר דשאני שתלא דשקיל פלגא מנטיעות גופייהו בלא פירותיהן אבל מלוה לא שקיל מידי מגוף האילנות אלא הפירות:

מה נקצץ בזמנו ואם תאמר מנא ליה דנקצץ בזמנו הוא והתוספות כתבו דאין דרך לקצוץ שלא בזמנו וקשה דאם כן תיקשי מיבש גופיה דאין דרך האילן להתייבש נמי כי אם בזמנו ומה שכתבו מהא דאמרינן בפרק לא יחפור כולי איכא למידחי דלמא בדלא טעין קבא איירי ועוד מידי קצצו קתני נקצץ קתני ואיכא למימר דנקצץ ע"י עובדי כוכבים או רשע ועוד דמה משני לא מה יבש שלא בזמנו מנא ליה למימר הכי והתוספות כתבו מדלא קתני הזקין וזה נראה דוחק. לכך נראה כגירסת ספרים ישנים דגרסי מאי לאו נקצץ דומיא דיבש מה יבש בזמנו וכולי כמ"ש התוספות דכיון דאין דרך האילן להתייבש אלא בזמנו אם כן מסתמא יבש דקתני תנא כשנתייבש בזמנו איירי ונקצץ דקתני משמע ליה דאיירי בנקצץ שלא בזמנו דהיינו קודם שנתייבש ומדקתני יבש האילן או נקצץ משמע דהכי קאמר יבש האילן או שלא נתייבש אלא שנקצץ ועוד דאי בנקצץ בזמנו לאחר שנתייבש קאמר אם כן למה ליה להזכיר שנקצץ גם כן תיפוק ליה שנתייבש לכך קאמר מאי לאו נקצץ דומיא דיבש מה יבש בזמנו כו' ותיובתא דאביי אפי' מנקצץ ומשני לא יבש דומיא דנקצץ מה נקצץ בלא זמנו כדפירש וליכא תיובתא אפי' מיבש:

תוכן העניינים

תורת חיים על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה