תורת חיים על בבא מציעא· רבי אברהם חיים שור
דף קז
אמר אביי טעמא דרבן שמעון אע"ג דהדר משינויא דרב חסדא לא קאמר אלא משום דאית ליה נפקותא לנותן כדאמר אם כן כי משנה המקבל מידי קרא דשארית ישראל נמי לא נפקא:
הא לן והא להו פירש"י ז"ל דבבל כיון שהיה מצולה ליכא למיחש לכחשא דארעא ולפי' קשה אמאי לא הוה מתניתין ליה הכי ארישא דמתניתין דקתני שעורים לא יזרענה חטים ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות שכירות משמע דגרסינן במתניתין איפכא קטניות לא יזרענה תבואה תבואה יזרענה קטניות ובגמרא גרסינן מתני ליה רב יהודה לרבין תבואה לא יזרענה קטניות ולפי זה כי משני הא לן והא להו צריך לומר דטבע ארץ בבל כך היא שהקטנית קשה לה כמו תבואה ולכך בין מתבואה לקטנית בין מקטנית לתבואה אינו רשאי לשנות דאינו רשאי לשנות אלא מדבר המכחיש לדבר שאינו מכחיש דמרויח הנותן אבל בשוין לא וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שם דקטני' קשין לה לארץ בבל שכתב ובבבל לא יזרענה קטנית מפני שהקטניות שם מכחשת את הארץ ולפי זה ניחא דלא הוה מתני לה הכי ארישא דאיכא למימר דלענין חטין ושעורין טבע ארץ ישראל וטבע ארץ בבל שוין הן:
שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת כדי שיוכל למהר לבא לבית הכנסת להיות מעשרה הראשונים ששכרן מרובה כמו שכתב הטור סימן צ':
איני והא אשכחתינהו ר' אבא וא"ת והא מדנקט שיהו נכסיך קרובים לעיר ולא קאמר שיהו סמוכים לעיר כדאמר שיה' ביתך סמוך לבית הכנסת משמע שלא יהיו סמוכים ממש ואיכא למימר שלא יהיו סמוכים כל כך בכדי שיכולין לראותן כדי שלא תשלוט בהן העין אלא יהיו קרובים קצת לאפוקי רחוקים יותר מדאי שלא יטריח עצמו בהכנסת פירותיו ורב יהודה לא תזבין ארעא דסמוכה למתא קאמר משמע שהיא סמוכה ממש וי"ל דהא דקאמר שיהו נכסיך קרובים לעיר בארץ ישראל איירי שצריכין להניח פנוי סביב העיר אלא אמה לנוי העיר אפי' בערי ישראל כדאיתא סוף מסכת ערכין שאין זורעין ונוטעין ואין בונין באותן אלף אמה לכך לא מצי למינקט שיהו נכסיך סמוכים לעיר דסמוך לעיר אין זורעין ונוטעין ורב יהודה דנקט לישנא דסמוכה למתא משום דבבבל הוה קאי כדאמר לעיל מיהו לישנא דקרובים משמע שהעין שולטת בהן לכך פריך שפיר:
שלא תמצא אשתך ספק נידה משמע דהבא מן הדרך יכול לשמש מטתו וכשמוצא אשתו טהורה ברכה תחשב לו וקשה על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות דעות ומייתי לה בטור א"ח סימן ר"מ וז"ל לא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך משמע דאדרבא התשמיש קשה לו לאדם בשעת ביאתו מן הדרך ועוד קשה אמאי כתב ולא ביום יציאה לדרך והא ק"ל חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך כמו שכתב בטור א"ה סי' ע"ו ועוד קשה דק"ל עונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת וק"ל נמי דמצוה לרחוץ כל גופו בערב שבת כמ"ש בטור סי' ר"ס א"כ תלמידי חכמים צריכין לשמש מטתן ביום שנכנסין למרחץ וא"כ אמאי כתב ולא ביום שנכנס למרחץ ושמא י"ל דדוקא בדורות הראשונים בזמן חכמי הש"ס שהיו בריאים לא היה התשמיש מזיק להן לא ביום שנכנסו למרחץ ולא בשעת יציאה או ביאה מן הדרך והרמב"ם ז"ל לפי זמנו איירי שנעשה העולם תשושי כח א"כ בו ביום קשה ולא בלילה שלאחריו:
שיהו נכסיך משולשין פירש רש"י שיש שנה שלוקה בגפנים ובזיתים וכו' וקשה דהא האי קרא בשעה שישראל עושין רצונו של מקום איירי כדכתיב ברישא דקרא והיה אם שמוע תשמע וגו' ובשעה שישראל עושין רצונו של מקום הברכה מצויה ולא שייך למימר שיש שנה שלוקה בגפנים ובזיתים ושמא י"ל שיהו נכסיו משולשין ולא יחסר כל טוב קאמר שיהיה לו דגן תירוש ויצהר כמ"ש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך והיינו דנקט שליש בתבואה שליש בזיתים שליש בגפנים. ויותר נראה כדפירש"י ז"ל וביחיד העושה רצונו של מקום איירי דכל הנך ברכות בלשון יחיד נאמרו:
אמר רב זו עין פירש רש"י ל"ז כל חולי דבר שכל החלאים תלויין בו משמע דכולי אמוראי מכל חלי יליף להו וקשה לרבי חנינא דאמר זו צינה ולרבי יוסי בר חנינא דאמר זו צואה מאי ראיה מייתי להו ש"ס מהא דאמר הכל בידי שמים וכו' ומהא דאמר מר רובן קשה דלא שמעינן מהתם שכל החלאים תלויין בהן ועוד דפשיטא דקרא משמע שיסיר כל מיני חולי ומנא להו לאפוקי קרא מפשוטיה ונראה דוהסיר קא קשיא להו דאמאי הבטיח הכתוב להסיר ממצו כל חולי דספי הוה ליה להבטיח שלא ישימם עליו כלל דומיא דסיפא דקרא דכתיב וכל מדוה מצרים הרעים לא ישימם בך דפשטא דלשון הסרה משמע שכבר בא לכך מוקי לה בדברים הבאים על האדם לפי טבע בריאת העולם וא"א לשום אדם להמלט מהן כגון עין ורוח וצינה וצואה ומרה שבאין על האדם מצד טבע בריאת העולם ועולם כמנהגו הוא נוהג לכך אין אדם נמלט מהם שאין הקב"ה משנה טבע הבריאה ולהכי הוצרך הכתוב להבטיח שיסיר ממנו ולא יזיקו אותו כשיבאו עליו ומשום דלכאורה נראה דכל הנך לאו בכלל תחלואים נינהו ואין האדם צריך לחוש להן ולא הוצרך הכתוב להבטיח בהסרתן לכך מייתי ש"ס ראיה לכולהו דמיני תחלואים הן וקשין לאדם דצינה וצואה נמי אשכחן דקשין הן לאדם כדאמר מר צואת החוטם וכו' וכדאמר ר' חנינא הכל בידי שמים וכו' מיהו קשה דמאי איצטריך ש"ס לאתויי מילתא דר' חנינא דאמר הכל בידי שמים כו' ולא מייתי קרא לחוד' דכתיב צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם אלמא דקשין הן לאדם וי"ל דפשטא דקרא לאו בצינה איירי כדפירש"י ז"ל בספר משלי צנים פחים כמו לצנינים בצדיכ' ובאו עליך הוצן לשון גדודים ולסטים צנים פחים הם טמונים בדרכי המעקש דרכיו כלומר יסורים מופנים לו שומר נפשו ירחק מהם שמיושר מעשיו ינצל מהם ע"כ לכך מייתי הא דאמר הכל בידי שמים וכו' דמשמע דבמאורעות ותחלואים הבאים על האדם איירי':
שומר נפשו ירחק מהם בריש פ"ק דע"א ובפרק מי שמת כתבו התוספות והא דאמרינן בפרק המקבל והסיר ה' ממך כל חלי זו צינה אלמא דבידי שמים הוא ויש לומר דהכי קאמר שיתן לך מלבושים שתוכל להצילך מן הצינה וזה נראה דוחק ועוד דוהסיר ה' ממך משמע שיסיר ממך הצינה לאחר שתבא עליך לכך נראה דודאי ביאת חולי הצינה לאו בידי שמים הוא אפשר לו לאדם להזהר ממנה שלא תבא עליו כגון שילביש עצמו כראוי וישב תמיד בבית החורף אלא לפי שאין רוב העולם ורובא דרובא נזהרין בזה הבטיח הכתוב להסירה ממנו דהסרת הצינה שלא תזיקנו ודאי בידי שמים הוא:
מחלה זו מרה מדלא כתיב חולי וכתיב מחלה לשון מפעיל לכך דריש דזו מרה שהיא מחלה כל גופו של אדם:
לא יכם שרב ושמש כיון דלא ירעבו מדלא כתיב ולא יהיה שרב ושמש וכתיב ולא יכם משמע דיהיה שרב ושמש ואפי' הכי לא יכם והיינו על כרחך כיון דלא ירעבו ולא יצמאו לא ישלוט בהם שרב ושמש:
וברך את לחמך ואת מימיך זו פת במלח וכולי מדלא כתיב מעיקרא והסירותי מחלה מקרבך והדר הוה ליה למיכתב וברך את לחמך דמה הנאה יש לו לאדם כשיש לו לחם רב והוא חולה ואינו יכול לאכול ממנו דמהאי טעמא נמי תיקנו לומר בתפילה רפאנו תחילה ואחר כך ברך עלינו אלא ודאי לאו בתחלואים גמורים איירי קרא אלא בהנך דאיירי בהו לעיל דפת שחרית ומים מבטלתן והיינו דנקט ש"ס מכאן ואילך והסירותי כלומר דלהכי לא כתיב תחילה והסירותי ובתר הכי וברך את לחמך משום דהסרתן בלחם ומים תליא: