תורת חיים על בבא מציעא· רבי אברהם חיים שור
דף פח
הכא בתאינה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר משמע דסבירא ליה דאפי' בלוקח ובדבר שנגמרה מלאכתו לא מיחייב אלא בראה פני הבית וחצר וקשה דבסוף פרק המביא משמע בהדיא דמקח קובע בדבר שנגמרה מלאכתו ולא בעינן ראיית פני הבית דאיתא התם א' שבת ואחד חצר ואחד מקח אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן וכתבו שם התו' דנפקא מינה דקובעין אפי' קודם ראיית פני הבית וכן כתב רש"י ז"ל שם ועוד קשה דפריך בסמוך ולוקח מדאורייתא מי מחייב משמע דאהך שקלא וטריא פריך ואמאי לא פריך הכי אגופא דברייתא דאמאי איצטריך ליה לקרא לאפוקי פועל מתורת לוקח כיון דלוקח גופיה פטור וליכא למימר דאין הכי נמי אגופא דברייתא פריך דא"כ למה הפסיק הענין ה"ל לאסוקי מעיק' הנך תיובתא דמר זוטרא דבסמוך ובתר הכי הוה ליה למימר אמר מר כנפשך וכו' ולוקח מדאורייתא מי מחייב ועוד קשה דמסיק אלא מדרבנן וקרא אסמכתא מאי אלא דקאמר הא לא הדר ממאי דאמר מעיקרא אלא פירושי קמפרש לה לברייתא וי"ל דאמר בפרק המביא אחד שבת ואחד תרומה ואחד מקח אין קובעין וכו' היינו מדרבנן דמדרבנן שבת ותרומה ומקח נמי קובעין אבל מדאורייתא אינו קובע אלא ראיית פני הבית כדאמר ר' ינאי הכא והכי פירש הסוגיא מתיב ר' חנינא חוזאה כנפשך וכו' דמדקאמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית משמע דסבירא דמדאורייתא אין שום דבר קובע בדבר שנגמרה מלאכתו אלא ראיית פני הבית בלבד לכך פריך עליה מדקתני כנפשך כך נפשו של פועל וכו' דכיון דאיצטריך ליה לקרא לאפוקי פועל מתורת לוקח אלמא דלוקח חייב מדאורייתא מאי לאו בשדה ושמע מינה דמקח נמי קובע מדאורייתא בדבר שנגמרה מלאכתו כמו בית וחצר ומשני רב פפא הכא בתאינה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר עסקינן ולכך מחייב לוקח דראיית פני הבית קובע מדאורייתא אבל מקח אינו קובע מדאורייתא ופריך אי הכי ב"ה נמי ומשני ב"ה עיניו בתאנתו ואכתי לאו גמר מלאכה הוא לכך לא מהניא ראיית פני הבית דראיית פני הבית אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. ופריך ולוקח מדאורייתא מי מחייב סתמא דש"ס הוא דפריך הכי אשקלא וטריא דרבי חנינא חוזאה ודרב פפא דסברי דברייתא מדאורייתא קאמרה דלוקח חייב ולהכי מוקי לה רב פפא בשינויא דחיקא לכך פריך ש"ס ולוקח מדאורייתא מי מחייב פירש לדידהי דברייתא דאורייתא קאמר תיקשי והא לוקח פטור מדאורייתא דתניא מפני מה חרבו וכולי אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא פירש אלא שינויא דרב פפא ליתא דברייתא אפי' בשדה קאמר דלוקח חייב וטעמא משום דמקח קובע דברייתא ע"כ מדרבנן קאמר ורבי ינאי מודה דמקח קובע מדרבנן והשתא ניחא מה שכתבו התוספות דלאו דוקא נקט תאינה דאין בו מעשר אלא מדרבנן והכי איירי מדאורייתא וכו' משום דרב פפא לא ס"ל הא דמסיק אלא מדרבנן וקרא אסמכתא וכו':
הכא בתאינה העומדת וכו' ואם תאמר לרב פפא דברייתא מדאורייתא איירי ע"כ לא מיתוקמא אלא בגפן וזית העומד בגינה ונופה נוטה לחצר והא דנקט תאנה לפי שהיו מצוין שם כמ"ש התוס' וא"כ לוקה אמאי חייב נהי דרואה פני חצר הא חצר אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר כדאיתא סוף פרק המביא וגפן וזית לא נגמרה מלאכתן למעשר בתלישה דתנן יין משירד לבור וכן שמן משירד לעוקר ויש לומר דאיירי שאין דעתו לדורכן אלא לאוכלן כך דחייב לעשר מדאורייתא בראיית פני הבית כמו שכתבו התוספות לקמן:
מאי לאו משיפקסו בשדה כתבו התוס' דלהכי לא פריך מיניה אמשמנה דמצריכא חצר בס"ט החביא דשמא קישואין ודילועין בני גורן נינהו כמו חיטין ושעוריין אין לפרש דקישואין ודלועין בני גורן ממש נינהו שמכניסין אותן לגורן כדרך שמכניסין חיטין ושעורין דהכי משמע לכאורה לשון דשמא שכתבו התוס' דמקאמר איזהו גורן למעשרות משמע דקבעי בפירות כיון שאין להן גורן ממש איזהו דבר מקרי גורן לגבייהו להתחייב במעשר כגורן ממש לגבי תבואה וכן פירש הרמב"ם ז"ל ועוד דטובא מילי חשיב התם אבטיח משישלק ירק הנאגד משיאגד הבצלי' משיפקל הקטניות משיכבור ועוד הרבה ומכולהו הוה מצי למיפרך אלא דמרישא דמתני' פריך ודוחק לומר דכולהו בני גורן ממש נינהו ובפרק קמא דביצה תניא בן לוי שנתנו לו שבצים במעשרותיו יעשה אותן גורן ענבים יעשה אותן יין וכו' משמע נמי דגורן ממש לא שייך אלא בתבואה לכך צריך לפרש דהוה סבר דקישואין ודלועין וכל הנך דחשיב התם גורן דידהו כגורן ממש דמי ומחייב במעש' בלא ראיית פני הבית כגורן ממש לגבי חטין ושעורין:
הוה אמינא עד דגמר לפיקוסייהו פירש עד שפיקס כולן קמ"ל משיפקסו מכי אתחולי פיקוסייהו דאפילו לא פיקס אלא אחת או שתים כולן נקבעין למעשר אף אותן שלא פיקס עדיין: