אור ברסלב

תורת חיים על בבא מציעא· רבי אברהם חיים שור

דף פד

דף פג

שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון מספר הזוהר פרשת תולדות משמע דהיינו מה שאמרו חכמים ז"ל כשנכנס יעקב לפני אביו לברכו נכנס עמו ריח גן עדן לפי שהיה לבוש באותה שעה במלבושיו של אדם הראשון וכיון דיעקב מעין אדם הראשון הוה חזרו הבגדים לכמות שהיו מעיקרא וקלטו ריח גן עדן וזה לשונו ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אלין אינון לבושין דרווח עשו מן נמרוד ואילין לבושי יקר הוו מן אדם הראשון וכו' וכדהוי לבוש לון עשו לא הוי סלקין ריחן כלל וכד לביש לון יעקב תב לבושיה לאתריה וסליקו ריח בגין דשופריה דיעקב שופריה דאדם הוה ע"כ ונראה דלהכי כתיב ויאמר ראה ריח בני כריח שדה וכי שייך ראיה גבי ריח אלא לפי שכתנות עור של אדם הראשון היו מאירין ונהירין כדאיתא במדרש רבה כתנות עור בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כתנות אור אלו בגדיו של אדם הראשון ואפשר שנעשו מעורו של לויתן מהנקבה שנמלח לצדיקים לעתיד שעורו מבהיק מסוף העולם ועד סופו כדאיתא בפרק הספינה והיינו עור ואור ואיכא למימר דכי היכי כי לביש לון עשו לא הוו סלקין ריחין וכי לבוש להון יעקב הוו סלקין ריחין הכי נמי כי לביש להון עשו לא הוו נהירין וכד לביש להון יעקב תב לבושיה לאתריה והוו נהירין כמלקדמין כיון דחד שופרא הוה להו והיינו דקאמר ראה ריח בני כי ריח ההיא היה נרגש בחוש הראות שהיו אז הבגדים מאירין ומריחין בבת אחת כי ריח גן עדן הוא אור העליון הצפון לצדיקים:

מה דגים שבים מים מכסין אותן ואין העין שולטת בהן לכאורה משמע לפי שהמים מכסין אותן ואין נראין קאמר שאין העין שולטת בהן ואין נראה חדא דהרבה פעמים הדגים נראין כשהן שטין בתוך המים ועוד דמשמע דהוי דומיא דאין העין שולטת בהן דזרעו של יוסף דהתם אף על גב שהן נראין אין העין שולטת בהן ונראה לפי שענין עין הרע הוא ניצוץ ושפע רע ומזיק היוצא מן העין ומגיע בדבר הנראה אליו ונדבק בו כענין אשה נדה כשתראה במראה מצוחצחת נראה על המראה ההוא נקודות דקות אדומות והוא נמי על ידי רוח מסאבא בישא דשריא עליה כשמבטת בכח יוצא ממנה שפע רוח מסאבא ונדבק במראה ההוא וכן הזכירו בשרף מעופף שהוא שורף בראייתו מהאי טעמא. וכל כמה שיש הפסק בין העין לבין הדבר הנראה לו אין השפע הרע יכול להגיע אליו ולהדבק בו ולכך לא שלטא עינא בישא בדגים שבים אע"ג שהן נראין תוך המים כיון שהמים מכסין אותן ומפסיקין בין העין לביניהם אין שפע המזיק יכול להגיע אליהם ולהדבק בהן וזה טעם מה שחסר הכתוב למנות את ישראל לפי שהמנין שולט בו עין הרע וצוה לקבל מחצית השקל מכל אחד ולמנות השקלים אף על גב דמנין השקלים נמי כשהן מרובין עושין עין אלא לפי שאין השפע היוצא מן העין מגיע לאותן האנשים עצמן ונדבק בהן אין העין מזיק להן וזה טעם בלק שאמר לבלעם אפס קצהו תראה לפי שרצה להכניס בהן עינו הרעה אמר לו שלא יוכל שפעו הרע להגיע ולהדבק אלא במקצתן בלבד:

הוה מקשה לי עשרין וארבעה קושייתא וכו' לאו דוקא אלא גוזמא נקט והכי אורחא דש"ס כדאיתא בסוף פרק המדיר עשרים וארבעה מוכי שחין היו בירושלים ובפרק במה מדליקין נמי קאמר מעיקרא כי הוה מקשה רבי שמעון בן יוחאי קושיא הוה מפרק ליה רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקי לסוף כי הוה מקשה רבי פנחס בן יאיר קושיא הוה מפרק ליה רשב"י עשרים וארבעה פירוקי והא דנקט מתחילה תריסר פירוקי לאשמעינן דלבסוף נעשה רשב"י גדול ממנו כפליים דאורחא דש"ס למימר הכי, כדאיתא בפרק המדיר אמר אביי וחד מנייהו עדיף כתרי מינן אמר רבא וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מנייהו. ובמדרש רבה איכה נמי נקט מספר עשרים וארבעה גבי העיר רבתי עם דקאמר עשרים וארבעה פלטיו' היו בירושלים וכל פלטיא עשרים וארבעה מבואות וכל מבוי עשרים וארבעה שווקים וכל שוק עשרים וארבע שקקים וכו':

שיתין נמטי שיתין משיכלי דמא שיתין מיני לפדא שותין עבד' וכו' הכי אורחא דש"ס כל היכא דבעי למינקט מספר גדול נקט שיתין כדאיתא בהססי' וחרוב מיניה שיתין מחוזי ומלחו מיניה שיתין מחוזי וכן שיתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא שיתין תיכלי מטו לגברא שיתין מאני דפרזלא דפ' החובל ועוד הרבה וטעמא נראה לפי שכל דבר בטל בששים דהכי ילפינן מזרוע בשלה והיינו דאיתא בפרק הרואה חמשה אחד מששים אש אחד מששים לגיהנם דבש אחד מששים למן וכו' כלומר מתיקות הדבש המצוי לפנינו בטל לגבי מתיקות המן ואינו נחשב לכלום וכן חום אש שלנו בטל לגבי חום אש של גיהנם ולכך נקט שהן אחד מששים דכל דבר בטל בששים ולכך נקט הכא דהוו נגדי מיניה שיתין משיכלי דמא כלומר שכל כך הרבה דם זב מתותיה עד דחדא משיכלא מליא דמא הוה בטל לגביה וכן כל כך הרבה נמטי הוו מיוכי ליה עד דחד נמטא שרגילין להציע הוה בטל לגבייהו וכן כולן וכן בהחובל נמי קאמר דפת שחרית מעלי לההוא גברא כל כך שאינו בטל לגבי ששים אנשים שאינן יכולין להגיעו ושיתין תיכלי מטי לככי נמי אשמעינן שכל כך הרבה מכאובות מגיעין אותו עד דחד תיכלא המצוי ורגיל להיות בטל לגבי הנך תיכלי וכן יש לפרש בכולי דוכתי:

בצפרא אמר להו זילו כלומר שלא ירגיש הכאב:

עכנא עכנא פתח פיך פתח להו ובסמוך בעובדא דבריה קאמר דלא פתח להו כו' לכאורה קשה וכי נחש בר דעת הוה לידע שזה היה בצער מערה וזה לא היה וכן קשה בעובדא ההוא עגלא דבסמוך דאזל ותלי לרישיה נכנסים דר' ובכי וא"ל זיל לכך נוצרת וכי עגלא בר דעת הוא ונראה לפרש כדאיתא בפרק המוצא תפילין מאי דכתיב מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו מלפנו מבהמות זו פרדה שפורעת ומשתנת מים ומעוף השמים יחכמנו זה תרנגול שמפייס ואח"כ בועל אמר רבי יוחנן אלמלא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול גזל מנמלה עריות מיונה ד"א מתרנגו' שמפייס כו' מה מפייס הכי קאמר לה זביננא לך זיגא דמטו ליך עד כרעך לבתה הכי קאמר לה לשתמיטתיה לכרבלתיה דההוא גברא אי אית ליה ולא זביננא לך לכאורה תמוה וכי התרנגולת צריכה למלבוש ועוד כיון דהתרנגול משקר לה פעם ושתים לא היה לה להתרצות עוד וצריך לומר דודאי אין התרנגול מפייס את התרנגולת ולא אמר לה ולא מידי אלא שהקב"ה נתן טבע זו לתרנגול שיפשוט כנפיו עד לארץ קודם תשמיש וינענע בראשו אחר תשמיש כדפירש"י ז"ל שם והוא דרך פיוס כאלו הוא מפייס אותה כדי שילמדו ממנו בני אדם לפייס את נשותיהן בשעת תשמיש וכן הפרדה לאו משום צניעות היא כורעת ומשתנת שהרי אין לה דעת אלא שהקב"ה בראה בטבע זו כדי ללמוד ממנה בני אדם לעשות כן וזהו שאמר הכתוב מלפנו מבהמות הארץ שהקב"ה מלמד אותנו מוסר מבהמות הארץ שלכך ברא' בטבעים הללו וכן הרחקת גזל דנמלה ועריות דיונה לאו משום איסור עושין כן אלא הקב"ה נתן להן טבע זו ללמד אותנו והא דקאמר מאי מפייס לה כלומר מנא ידעינן דמפייס לה וקאמר ה"ק לה זביננא לך זיגא כו' פי' דלהכי נברא התרנגול בטבע זו שיפשוט כנפיו עד לארץ קודם תשמיש להורות לנו כאלו אומר לה זביננא ליך זיגא שיגיע עד לארץ ולכך נתן לו גם כן טבע זו לנענע ראשו אחר התשמיש להורות לנו כאלו אומר ליה לישתמיטתיה לכרבלתיה וכו' וכן הא דאיתא בפ"ק דחולין דחמריה דרבי פנחס בן יאיר לא רצה לאכול בלתי מעושר הא פשיטא דהחמור לאו נביא הוה ועוד דלאו בר מצוה הוא שלא יאכל בלתי מעושר אלא לפי שהיה חמורו של אותו הצדיק נתן הקב"ה טבע בו באותה שעה שלא יאכל עד שיעשרו אותן דאף על גב דלאו בר מצוה הוא אפ"ה כיון דאסור להאכיל את הבהמה אא"כ עישר כדאמר התם גנאי הוא קצת לצדיק כשמאכילין את בהמתו דבר האסור להאכילה וכן משמע דחמור זה כחמור דעלמא הוה דקאמר התם השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן מדנקט אין הקב"ה מביא וכו' משמע דהחמור לא הוה ידע מידי אלא שהקב"ה מנעו והא דאמר במסכת שקלים ובב"ר דמחמרה אנפשה הוה י"ל נמי כיון דהיתה בהמתו של צדיק גמור מנעה הקב"ה שלא תאכל מעושר אף על גב דמן הדין היו מותרין להאכילה בלתי מעושר אפ"ה לגבי ר' פנחס בן יאיר שהיה צדיק גמור ראוי היה להחמיר שלא להאכיל את בהמתו בלתי מעושר לפנים משורת הדין. וכן נראה לפרש הא דאיתא במדרש רבה גבי אותן שני פרים שהקריבו אליהו ועובדי הבעל שלא רצה הפר ללכת אמר אני וחברי תאומים אנחנו ועל איבוס אחד היינו גדילים חברי נבחר להקב"ה ואני לעכו"ם עד שמסרו להן אליהו אמר לו פר פר אל תחוש כשם שיתקדש שמו של מקום על ידי חברך וכו' לאו שהפר היה מדבר כן בפיו שאין כל חדש תחת השמש שהרי אמרו על פי האתון שנברא בין השמשות אלא הקב"ה נתן אז טבע בלב הפר שלא ילך משם כאלו אינו רוצה ללכת מחמת שנבחר לעכו"ם וכשאמר לו אליהו פר פר אל תחוש וכולי אז ביטל הקב"ה הטבע והלך והכל כדי ללמד אותנו מוסר מזה הפר וכן הא דתניא בפרק הכונס כלבים בוכים מלאך המות בא לעיר כלבים שוחקים אליהו בא לעיר נראה שהכלבים אינן יודעים מאומה אלא שהקב"ה בראן בטבע זו לבכות כשיש מלאך המות בעיר ולשחוק כשיש אליהו בעיר כדי שידעו הכל לפזר רגליהן כשבא אליהו לעיר ולכנס רגליהן כשבא מלאך המות לעיר ובשמעתין נמי יש לפרש כן שהקדוש ברוך הוא נתן בלב העכנא טבע שתפתח את פיה בשעה דאסקוה לערסיה דרבי אליעזר ובשעה דאסקו' לרבי יוסי ברי' נתן בלבד שלא תפתח את פיה למען ידעו הכל ההפרש שביניהן שזה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה וכן ההוא עגלא נתן הקב"ה בלבו לתלות רישיה בכנפיה דרבי כאלו הוא בוכה כדי לנסותו אם ירחם עליו וכיון דהוה אמר זיל לכך נוצרת אמרו הואיל ולא קא מרחם וכולי:

תוכן העניינים

תורת חיים על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה