תורת חיים על בבא מציעא· רבי אברהם חיים שור
דף סו
טעמא דא"ל מדעתיה וא"ת לפי מאי דסלקא דעתיה דרב אשי דלא מהניא אלא אם כן א"ל בהדיא מדעתיה א"כ ברייתא דקתני לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור לפלוג וליתני בדידיה והכי הוה ליה למיתני מכר לו בית ואמר לי לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מותר בד"א דא"ל מדעתיה אבל א"ל סתמא אפי' לכשיהיה לך אסור וי"ל דרב אשי הוה סבר דתנא אורחא דמלתא נקט שהרי בברייתא לא נזכר מדעתיה ושלא מדעתיה אלא דאורחא דמלתא הוא כשהלוקח מתנה טובת המוכר דרכו להתנות ולפרש בהדיא הריני אעשה לך טובה זו ואחזירנו לך מדעתי שלא תתבעני אבל כשהמוכר מתנה טובתו דרכו להתנות סתמא כדי שיוכל לתובעו בדין והיינו דאמר רבא רישא דלא א"ל מדעתיה סיפא דא"ל מדעתיה דמסתמא בכה"ג איירי ברייתא כיון דאורחא דמלתא הכי הוא ולעולם כשהלוקח מתנה טובת המוכר ואמר ליה סתמא אחזירם לך נמי אסור:
מהו דתימא הוא גופיה וכו' קמ"ל כתבו התוספות פי' דכי נמי אדעתא דידה מקנה להו כולי דליכא למימר קמ"ל דלא אמרינן הך סברא דאיהו גופיה אדעתא דידה קיהיב דאם כן למה ליה למימר פטומי מילי הא אפי' אי הוה תנאי אינו חוזר כיון דאיהו לאו אדעתא דידיה קא יהיב ולאו בדידה קיימא למישדי תנאי בגיטא. מיהו פשטא דלישנא משמע דקמ"ל דלא אמרינן הך סברא דאיהו גופיה וכולי קאמר לכך נראה דהכי פירש מהו דתימא אי לאו דאמר פטומי מילי הוה אמינא דתנאי הוה וכיון דתנאי גמור מסתמא איהו גופיה אדעתא דתנאה דידה קיהיב קמ"ל דפטומי מילי הוא ואם כן לא שייך למימר הך סברא דאיהו גופיה וכולי דכיון דאיהי פטומי מילי קאמרה ולא תנאי ליכא למימר דאיהו אדעתה דתנאי דידה קיהיב דהא מילי בעלמא קאמרה:
אפילו לאחר מתן מעות קנה הכל ואם תאמר כיון דליכא שום קנין ולא שעת מתן מעות במאי קני והלא אין אדם מקנה בדבור בעלמא ויש לומר דאיירי דיהיב ליה שטרא על תנאי זה כדמשמע בסמוך דקאמר קרע רב יהודה לשטריה וקני על ידי השטר:
אי קפיד בדמי ודאי קני ואם תאמר אכתי דלמא לא גמיר ומקנה והאי דקפיד בדמי משום דמספקא ליה שמא לא יהיה לו מעות לפדותו וי"ל דלא הוי אסמכתא אלא היכא שהמתנה סבור שבודאי יקיים התנאי אבל כל היכא דמספקא ליה גמיר ומקנה כמ"ש בהדיא בטור סימן ר"ז:
לסוף טרפוה מיניה שהמערער הביא ראיה שהיה של אבותיו אבל בעל חוב לא הוה מצי למיטרף דהא מצי למימר הנחתי לך מקום:
סבר רב פפא למימר כי אמרינן אסמכתא וכו' פי' כי אמרינן אסמכתא לא קניא אפילו היכא דלא גזים ולא יהיב ליה אלא כשיעור חובו כגון דא"ל קני לגוביינא הני מילי בארעא דכיון דלאו לזבינא קיימא אע"ג דלא יהיב ליה טפי מחובו כגזים דמי אבל חמרא כיון דלזבוני קאי ולא שייך ביה גזים כלל הוה סבר דכזוזי דמי א"ל רב הונא הכי אמרינן משמיה דרבא כל דאי לא קני שירש אפילו לא גזים כלל כיון דאמר בלשון אי לא גמיר ומקנה דסבר שלא יבא לידי כך לכך לא קני. והתוספות כתבו דגבי חמרא נמי טעמא דהוי כמו גזים לפי שעדיין לא הגיע זמן מכירת היין ולא משמע כן מדאמרו משמיה דרבא כל דאי לא קני משמע דטעמא לאו משום דגזים הוא אלא משום דאמר לשון אם יהיה אם לא יהיה לכך לא קני ובסוף פירקין דפריך ולרב אשי מ"ש מהא דתנן אם אובי' ולא אעביד וכו' משמע דכל היכא דהוי בידו ולא גזים לאו אסמכתא הוא שאני התם כיון דאפסדיה בהכי דעליה הוה סמיך צריך לשלם הפסדו והכי פי' ולרב אשי מ"ש מהא דתנן אם אוביר וכו' אלמא כיון דאפסדיה חייב לשלם אע"ג דא' לשון אם א"כ כי יהיב זוזי לחמרא אמאי פטור המקבל ליחייב נמי כיון דאפסדיה ומשני התם בידו וכיון דבידו הוא כאפסדיה בידים הוא לכך צריך לשלם הפסדו אבל גבי כיון דלאו בידו הוא דשמא לא ימכרוהו לו לאו מפסיד בידים הוא ולכך פטור כיון דהוי אסמכתא וכן משמע מפירש"י ז"ל לקמן. אי נמי אנותן קאי וה"פ התם היה ביד הנותן לחורשה ולזורעה לכך מפסיד הוא וחייב לשלם אבל גבי יין לאו בידו שלא היה בדעת הנותן לילך לאותו מקום שמוכרין היין לאו מפסיד הוא ופטור: