אור ברסלב

תורת חיים על בבא מציעא· רבי אברהם חיים שור

דף מב

דף מא

אלא בדבר הסמוי מן העין אין לפרש משום עין הרע דבסמוך גבי הולך למוד את גרנו נמי קאמר הכי ופשיטא דלא יהיב איניש עין הרע לנפשיה אלא טעמא משום דאין דרך וכבוד הנס והברכה לבא אלא בסתר כדאשכחן גבי אלישע דאמר לה ובאת וסגרת הדלת בעדך וגו':

לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול וכו' והא דאמר בפרק כל הבשר דכל מידי דצייר וחתים ומני וכייל לית לן רשותא למשקל מנייהו משמע דדבר שאינו מדוד ומנוי גרע טפי שהשד שולט בו הא קאמר התם אנא כי משכחנא מידי דהפקרא משמע דאין להן רשות ליטול אפילו כשאינו מדוד אלא א"כ הפקר הוא ועי"ל דקרא דיצו ה' אתך את הברכה באסמיך כשישראל עושין רצונו של מקום איירי דהיינו בצדיק שאין השד שולט בנכסיו לכך לדידי' עדיף דבר שאינו מדוד יותר מכשהוא מדוד שאין הברכה מצויה בו והתם בסתם בני אדם או ברשע איירי שאין הברכה מצוי' בנכסיה' ולדידהו עדי' דבר המדוד יותר מכשאינו מדוד דאז השד שולט בו:

סבר דלמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא ואע"ג דהמפקיד סבר שכבר קברינהו בע"ש דאדעתא דהכי יהיב ליה בע"ש והנפקד נמי נהי דלא אטרחוה רבנן מ"מ אם ירצה יכול לקברם מיד אפ"ה מצי למימר הכי דדלמא בעי דלאפקינהו ולחזור ולמקברינהו:

כל לא ידענא פשיעותא היא זיל שלים הרי"ף והרא"ש ז"ל העתיקו לישנא דש"ס וכ"כ הטור סתם בסי' רצ"א שאל המפקיד פקדונו ואמר הנפקד איני יודע אנה הנחתיו הרי זו פשיעה וחייב לשלם משמע דלא אתי לאשמעינן אלא דמחייב לשלם אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות פקדון כתב שאפי' אמר המתן לי עד שאבקש ואמצא ואחזיר לך הרי זה פושע וחייב לשלם מיד וכן פסק בש"ע וכן נראה דהכי משמע מעובד' דריש פרקין גבי ההיא דאפקיד כיפי דקאמר זיל שלים לא שילם אזל רב נחמן אגביה לאפדנא מיניה לסוף אשתכח כיפוי ועל כרחך צ"ל דר"ג א"ל זיל שלים מיד ואיהו לא בעי לשלומי מיד עד שיבקש תחילה אולי ימצאם ואזל רב נחמן ואגביה מיד לאפדניה דליכא למימר דרב נחמן א"ל זיל שלים ואיהו לא רצה לשלם כלל דא"כ כי חזא ליה לרב נחמן דבעא לאגביה לאפדניה אמאי לא צעק אז ואמר לו המתן לי עד שאבקשם תחילה שמא ימצאם דהא ליכא למימר שכבר בקש ולא מצא שהרי לסוף אשכחינהו ועוד מדלא קאמר לא רצה לשלם אלא לא שילם משמע שקבל עליו הפסק אלא שהיה ממתין מלשלם עד שיבקש תחילה ועוד דזיל שלי' לאלתר משמע כמו צא תן לו:

בספסרא דזבן מהכא ומזבין להכא הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות מכירה כתב היה המוכר ספסר ישבע שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור ולהחזירו קודם שימות ויהיה הספסר מחזירו על מוכר הראשון והואיל שלא עשה כן הפסיד על עצמו וכתב עליו הטור סימן רל"ה דאין נראה כן מהך עובדא דהכא דהא מסקינן דמוכר חייב לשלם ליתמי אף על פי שהיה ספסר כיון דמכל מקום הטעה אותה צריך לשלם ובית יוסף דחק לפרש הך עובדא לדעת הרמב"ם ז"ל וכתב שגם המפרשים דחק ליישב דעת הרמב"ם ולא ידענא דהא דברי הרמב"ם נכונים הם דהא דמסקינן דמוכר חייב לשלם ליתמי היינו משום דמקח טעות הוא ומעיקרא לא הוה מקח כלל ויתמי לא פשעי מידי לכך צריך לאהדורי ממונייהו דאין לו דין עמהם אלא עם האפוטרופוס ובקרא דבין שניהם מית תור' ומסיק כיון דהאפוטרופא לא פשע מידי אלא בקרא לכך משלם דמי בשר בזול אבל הרמב"ם ז"ל איירי דמית ביד הלוקח לכך נשבע ספסר ונפטר דלוקח פשע מה שלא בדק השור בפני עצמו כע"ש בהדיא מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו כו' ולפי זה תשובת הרא"ש ז"ל שהביא הטור שם בענין המוכר בצים ונמצאו מוזרות כו' איכא למימר דלא פליגא על הרמב"ם ז"ל דשאני התם דלא פשע מידי כמ"ש ב"י שם ובשלחן ערוך מייתי דעת הרמב"ם וכתב בהג"ה ויש חולקין דהיינו דעת הטור ונראה דדעת הרמב"ם עיקר:

ואי דשהה שיעור לאתויי ליה ה"ה דהוה מצי למיפרך איפכא שאם של פקדון קרוב ושלו רחוק ולא שהא שיעור לאתויי ליה ואייתי ליה גלי אדעתיה דניחא ליה ולשנויי בדשהא אלא דחדא מנייהו פריך ומשני. אף על גב דבכי האי גונא נראה דסרסיה נמי פושע הוא דמידי הוא טעמא דפטור משום דמצי למימר סבור הייתי מראה מקום הוא לי כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות פקדון ובכה"ג דשלו רחוק ושל פקדון קרוב לא שייך למימר הכי דאם כן טפי הוה ליה להראות לו את הקרוב מכל מקום בעל הבית לחודא חייב כיון דידע דשל פקדון הוה והטילו בשכר והפסידו בידים:

תוכן העניינים

תורת חיים על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה