תורת חיים על בבא מציעא· רבי אברהם חיים שור
דף לה
תהא במאמינו אסיפ' לחודא קאי כמ"ש התוספ' וליכא למימר דארישא נמי קאי דבפ' שבועת הדיינין משמע דשינוי' דרב אשי קאי דקאמר התם והשתא דקיימא לן דזה נשבע וזה נשבע מתניתין מי נשבע תחילה קאמר וא"כ צ"ל כמ"ש התו' דברישא לא ירצה להאמינו כיון שעל ידי כן לא יוכל לישבע. ולפי זה הא דפריך בסמוך להימניה מלוה ללוה לרב אשי דוקא פריך דאמר זה נשבע וזה נשבע אע"ג דהא דפריך נימא מיגו דמשתבע כו' פריך נמי לאביי כמ"ש התוס' מ"מ הך קושיא לא מצי פריך לאביי דכיון שע"י שיאמין מלוה ללוה יפסיד ולא ישבע פשיטא שלא ירצה להאמינו:
ופרקין המפקיד הוה הוצרך לומר כן לפי שהשיב בקצרה ואמר ליה שילם ולא רצה לישבע ותו לא לכך קאמר לפי שהיו עוסקין בפרק המפקיד לכך לא הוצרך להאריך ולפרש הקושיא:
בעל בנכסי אשתו לוקח הוי כתבו התוס' אפי' אי הוה יורש לא מהדר כדאמר זבנה אורתא כו' אלא משום לא מהדרינן ליה נקטיה ומדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל משמע דלא גרסינן ומתה אלא איירי שהאשה קיימת ולהכי כיון דלוקח הוא לא מהדר דמיד כשנשאה הוה לוקח אבל אם היה יורש היה צריך להחזיר כיון שהיא קיימת דלא הוי יורש אלא אחר מיתתה וכן שמו מינה דהאשה ואנסיבה איירי נמי שהיא קיימת וכיון דבעל לוקח הוא הוי כאלו מכרה האשה זכותה לבעלה לכך לא מהדרינן להו אבל אם היה יורש היינו מחזירין לאשה כיון שלא יצא זכותה מתחת ידה שאין בעל יורש אשתו כל זמן שהיא קיימת והרא"ש ז"ל כתב בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ולא מהדר אבל אי הוה יורש מהדר ולא דמי לאורתא דאמרי' אדעתא דארעא נחית דהיינו כגון שכתבה בחייו לאחד מיורשיו דומיא דזבנה ויהבה במתנה אבל יורש דממילא במקום המוריש קאי ומחזיר עכ"ל וכן משמע בפרק קמא גבי הא דקאמר פשיטא זבנה אורתא ויהבה במתנה לאו לאוקמי' קמי לוקח בעי דאורתא דהתם אי אפשר לפרש אלא כגון שכתבה בחייו לאחד מיורשיו דבירושה דממילא לא שייך למימר דאחר כך לקחה:
רבא אמר מכי מטיא אדרכתא לידיה כתבו התוספות והקדים רבא לאביי כו' משמע בהדיא דלאו אורחא דש"ס להקדים רבא לפני אביי והא דאמר בפ"ק דר"ה ובפרק מצות חליצה רבא ואביי מדבית עלי קאתי רבא דעסק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שתין שנין צריך לומר דרבה גרסינן התם דאין דרך להקדים רבא לפני אביי וכן כתבו התוספות שם דרבה גרסינן דרבא לאו כהן הוה כדמוכח בפרק הזרוע ורש"י ז"ל כתב בפ"ק דר"ה מפי השמועה דשמא אמו מדבית עלי היתה ותימה דהא על כרחך אי אפשר למיגרס התם רבא דבפרק שלשה שאכלו קאמר אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה אמר להו רבה למי מברכין אמרי ליה לרחמנא ורחמנא היכא יתיב רבא אחוי לשמי טללא אביי נפק לברא ואחוי כלפי שמיא משמע דבההיא שעתא תרוייהו קטנים הוו ובפרק אע"פ קאמר חומה דביתהו דאביי אתאי לקמיה דרבא אמרה ליה פסוק לי חומרא וכו' והתם רבא הוה דקא תבעה לה לבת רב חסדא אלמא דרבא חיה בתר דמית אביי ואי גרסינן רבא חיה ארבעין שנין אם כן בשעה שנולד רבא הוה אביי לכל הפחות בר עשרין שנין וא"כ מאי רבותיה דנפק לרבא ואחוי כלפי שמיא כיון דגדול יותר מעשרים שנה הוה:
מכדי חדא פרה הויא עיילה ואפקה כולי פירש"י ז"ל ולענין תשלומין נמי לישלם ליה פרה אחת תחת שתי השאלות ותהא שלו ואחת ימסור לו לעשות בה עשרים יום. וכתב עוד דמר בר רב אשי סבירא ליה כדאתקפתא דרב אחא מדיפתי ולא משמע כן מדאיצטריך לפרושי טעמא דמשום שאלה אחת וכו' משמע דלאיפלוגי קאתי. ועוד תימה דפריך מכדי חדא פרה היא עיילה ואפקה כו' ולפירש"י ז"ל עיקר חסר מן הספר וסיומא דקושיא ליכא והכי איבעי ליה למימר מכדי חדא פרה היא עיילה ואפקא כולו ואם כן בתרתי סגי. ועוד קשה דקאמר ומי איתא לפרה בעינא דנימא ליה הכי משמע דאמרינן ליה מלתא ולפירושו הא לא אמרינן ליה ולא מידי. לכך נראה דהא דקאמר עיילה ואפקה וכו' סיומא דפירכא היא והכי פריך מכדי חדא פרה היא א"כ עיילה ואפקה כו' פירש דכיון דחד פרה הויא סגיא ליה שישלם רק פרה אחת תחת כל השאלות והשכירות ונימא ליה הכי טול הך פרה ועיילה ואפקה כלומר טול אותה מתחילה ועשה בה עשרה ימים להשלים שכירות קמייתא ואח"כ אפקה משכירות ועיילה לשאלה פי' טול אותה בתשלומין שאלה קמייתא והדר אפקה משאלה ועיילה לשכירות לעשות בה עשרה ימים להשלים שכירות תניינא וכן לעולם ליעיילה וליאפקה. עד שיקבל תשלומי כל השכירות והשאלות בחדא פרה והשתא ניחא דמשני ומי איתא לפרה בעינא דנימא ליה הכי דודאי אלו הוה פרה בעינא שפיר מצי א"ל הרי לך פרתך שהשאלתני וששכרת ממני ועיילה ואפקה אבל השתא כיון שבא עליו בתורת תשלומין צריך לשלם בעד כל תביע' ותביע' ולפי זה ניחא דמר בר רב אשי לאפלוגי אתי וס"ל דאין לו עליו אלא שתי פרות: