תורת חיים על בבא מציעא· רבי אברהם חיים שור
דף לא
יגיד עליו ריעו תנא רועה בדרך דלא הויא אבידה וכו' והא דלא קאמר איפכא יגיד עליו ריעו תנא רועה בדרך דלא הויא אבידה והוא הדין לר"ה בדרך תנא רצה בין הכרמים דהויא אבידה וה"ה לרועה בין הכרמים משום דברייתא דמייתי לעיל קתני בהדיא דרועה בין הכרמים אין זו אבידה:
אמר ליה השב אפי' מאה פעמים לכאורה משמע מדכתיב השב סתמא קאמר הכי ולפי זה בכל מה שכתוב בתורה סתמא נמי אמרינן הכי ותימה דמתני' לא משמע הכי דקתני החזירה וברחה אפי' ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה שנא' השב תשיבם מדמייתי ראיה מקרא דהשב תשיבם משמע דמיתורא או מלישנא דהשב תשיבם דריש הכי אבל בעלמא לא אמרינן הכי וכן מתני' דלקמן דקתני פרק וטען פרק וטען אפי' ארבעה וחמשה פעמים חייב שנאמר עזוב תעזוב משמע נמי דמיתורא או מלישנא דעזוב תעזוב דריש הכי ויש לומר דמלישנא דקרא דרשינן לה דכולהו כתיבי לשון פעול דעזב וכן פתח וכן שלח מדלא קרינן להו בשב"א לאו לשון ציווי הן אלא לשון פעול וכן כולהו לשון פעול הן וכל לשון פעול משמע שמחוייבים לעשותו תמיד כמה וכמה פעמים כדפי' רש"י ז"ל גבי זכור את יום השבת זכור לשון פעול הוא כמו אכול ושתה הלוך ובכה וכן פתרונו תנו לב זכור תמיד את יום השבת וכו' וכן משמע מתרגום אונקלוס דבכולהו מתרגם לשון פעול אתבא תתיבינון אקמא תקי' שלחא תשלח. אע"ג דועתה השב את אשת האיש דאבימלך לשון ציווי הוא שאני הכא דכתיב בתריה תשיבם בתי"ו ולא כתיב נמי תשב משמע דלשון פעול הוא ואין להקשות אימא תשיבם לא אתי אלא לגלויי אהשב ולגינתו ולחורבתו מנא ליה דאם כן ליכתוב בהדיא לשון פעול כגון השב לאחיך תשיבם למה לי אלא ודאי לגינתו ולחורבתו:
ולמה לי למיכתב אבידה פירש"י ז"ל וליכתוב או הא או הא וליגמרי מיניה דהא כולהו אזהרה ממון ישראל הוא וקשה דא"כ תיקשי נמי לא תגזול לא תעשוק ולא תגנוב וכולהו אזהרת ממון ישראל למה לי ליגמרי מניה לכך נראה דפריקה וטעינה דקא מחייב רחמנא משום משיב אבידה הוא דלא מחייב אלא מי שפגע בחבירו בדרך שאם לא יסייעהו ילך הכל לאיבוד דקרא בהדיא כתיב נופלים בדרך לכך פריך שפיר ליכתוב חדא מנייהו כיון דכולהו משום משיב אבידה נינהו וכן משמע דפריקה וטעינה משום משיב אבידה נינהו דלעיל קאמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר וכל שבשלו פורק וטוען וכו' מדנקט להו גבי הדדי משמע דחד מילתא נינהו והשתא ניחא הא דכייל תנא דמתני' דלקמן דין פריקה וטעינה בהך פירקא דאלו מציאות דאיירי באבידה משום דפריקה וטעינה נמי משום משיב אבידה הוא ולהכי סמך הכתוב דין פריקה וטעינה גבי דין אבידה בפ' משפטים ובפרשה כי תצא:
למה לי למיכתב הני תרתי ולמה לי למיכתב אבידה צריכי וכו' תימא והא לא שייך הך צריכותא הכא אלא לקמן אמתני' דקתני בה דין פריקה וטעינה וכי האי גונא הקשו התוספות לעיל בסמוך גבי צריכותא דפריקה וטעינה ויש לומר דדוקא אהא דדריש מעזוב תעזוב ומהקם תקים דאפי' אין בעליו מסייע עמו חייב בפריקה וטעינה פריך דאי לאו הך דרשה איכא למימר דצריכי דאי אשמעינן אבידה משום דליתא למרה בהדה אבל הני תרתי דאיתא למרה בהדה אימא לא כדמסיק ואי כתב הני תרתי הוה אמינא דוקא הנך תרתי משום דמרה נמי מסייע בהדיה דכתיב עמו ולאו עליה דידיה לחודא רמיא מלתא אבל אבידה דמרה לא מסייע בהדיה ועליה דידיה לחודא רמיא אימא לא צריכא אבל השתא דילפינן. דמחייב בפריקה וטעינה אפילו אין בעליו מסייעו לכך פריך שפיר למה לי למיכתב הנך תרתי ואבידה ליכתוב הנך תרתי ונילף אבידה מנייהו:
אין לי אלא לעניי עירך משום דרישא דקרא כתיב כי יהיה בך אביון באחד שעריך ולמסקנא איצטריך באחד שעריך לומר דעניי עירך קודמין:
אין לי אלא מתנה מרובה אסיפא דקרא קאי דכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' וגו' וקאמר אין לי שמתברך אלא בנותן מתנה מרובה נתן מתנה מועטת מניין שמתברך וכן לעיל דקאמר חבל תחבול וכו' צריך לומר נמי דאסיפא דקרא קאי דכתיב עד בא השמש תשיבנו ורש"י ז"ל פי' מתנה מועטת מניין אם אי אפשר לך ליתן מתנה מרובה משמע דאתי לאשמעינן דאפי' עני חייב ליתן צדקה דאי לאו הכי מאי קמ"ל וקשה דבפרק קמא דגיטין יליף לה מקרא אחרינא דאיתא התם ועניתיך אמר מר זוטרא אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה:
דברה תורה כלשון בני אדם נראה כמו אדם המצוה את חבירו לעשות דבר כשהוא רוצה לזרזו כופל את לשונו ומצותו פעמים כך הכתוב כפל את לשונו כדי לזרז ע' מעשה הצדקה דביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס: