תורת חיים על בבא מציעא· רבי אברהם חיים שור
דף ל
איבעיא להו לצורכו ולצרכה מאי כתבו התוס' דוקא בשיטות כסות מיבעיא ליה וכל דדמי ליה דשמא יניחנה שטוחה יותר מכדי צרכה עד שתקלקל וכו' ודבריהם תמוה דבהא בסמוך בעי למיפשט מברייתא דפרה דהוה סלקא דעתא דפסולה משום דלצורכו ולצרכה חשיב לצרכו ואי טעמא משום דגזירה שמא יניחנה וכו' אמאי פסולה נהי דלכתחילה לא יעשה כן שמא יניחנה לדוש אחר יניקה מכל מקום כשלא דשה אחר כן ודאי כשרה היא ואין סברא לומר דפסולה היא מדרבנן. ועוד תימא דקאמר שאני התם דאמר קרא אשר לא עובד בה מכל מקום משמע מדקרינן עובד משני ליה הכי ולכך פריך ליה אי הכי אפי' רישא נמי ואמאי לא משני ליה מפשטיה דקרא דכתיב אשר לא עבד בה והא עבד בה דהשתא לא הוה מצי פריך ליה מרישא מידי. ועוד קשה אמאי מייתי ההיא דשכן עליה עוף ואי משום דרב פפא אמר למלתיה עלה אמאי לא אמרה אהך דהכניסה לרבקה כמ"ש התוספות על כן נראה דמתני' דקתני מצא ספרים קורא בהן איכא למימר דלצרכן דוקא קאמר כגון שיש לו ספרים שלו דומיא דגוללן דקתני שהוא לצורך הספרים בלבד וברייתא דלקמן דקתני כלי נחושת משתמש בהן בחמין איירי נמי לצורכן דומיא דרישא דקתני כלי עץ משתמש בהן בשביל שלא ירקבו משמע שאין כוונתו אלא כדי שלא ירקבו והא דפריך פקדון מאי עבידתיה גביה משום דמתני' וברייתא משמע שחייב לעשות כן משום משיב אבידה שאם מצא ספרים חייב לקרות בהן או לגוללן ואם מצא כלים חייב להשתמש בהן שלא יתקלקלו לכך פריך תינח מציאה שאין הבעלים יודעים אבל פקדון מאי עבידתיה גביה אמאי צריך להשתמש בהן הא כיון דהבעלים יודעין אבידה מדעת היא והשתא ניחא הא דמשני כגון שהלכו בעליהן למדינת הים אבל למה שכתבו התוספות דפריך אמאי מותר להשתמש בפקדון אפי' לצרכו לא משני שפיר. והא דקמיבעיא ליה לצרכו ולצרכה מאי הכי פי' משום דאם לא נתכווין להשתמש בה אלא לצרכה בלבד וע"י שמשתמש בה לצרכה איכא נמי תועלת לצורכו פשיטא דשריא כיון דצורכו ממילא קאתיא כדאמר לעיל אם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו מותר ולכך קמיבעיא ליה לצורכו ולצרכה פירש שנתכוין מתחילה לשניהם מהו מי אמרינן כיון שנתכוין לצרכה ובלא צרכו נמי הוה שטח לה שריא דאע"ג דקעביד לצורכו כממילא דמיא או דלמא כיון דמעיקרא מיהא לצורכו נמי קעביד לאו כממילא דמי ואסור. וקפשיט ליה מהא דקתני בשביל שתינק ותדוש פסולה דקסלקא דעתך דאינה נפסלת אלא א"כ נתכוין לעשות עמה מלאכה אבל עשתה ממילא לא לכך דייק שפיר והא הכא דלצורכו ולצרכה הוא וקתני פסולה ולא אמרי' כיון דלצרכה קעביד ובלאו צרכו נמי היה מכניסה לרבקה כדי שתינק אם כן מה שעשתה לצורכו כממילא דמיא אלמא דלצורכו ולצורכה לאו כממילא דמיא ומשני לעולם כממילא דמיא ושאני התם דאם עשתה ממילא נמי פסולה דאמר קרא אשר לא עובד מ"מ דעובד ממילא משמע והשתא פריך שפיר אי הכ' דעשתה ממילא פסולה רישא אמאי קתני דשה ממילא כשירה ומשני הא לא דמיא אלא להא דתנן כו' דעשתה ממילא זימנין דכשרה וזימנין דפסולה דאי לא ניחא ליה כשרה ואי ניחא ליה פסולה והוי רישא וסיפא דהכניסה לרבקה דומיא דרישא וסיפא דשכן עליה עוף דתרוייהו בעשתה ממילא איירי והשתא ניחא דרב פפא לא אמר מילתיה אהך דהכניסה לרבקה משום דלא מצי למידק מינה הך טעמא דאף על גב דדחי ש"ס ומשני לה דהא דלצורכו ולצורכה פסולה טעמא מדכתיב אשר לא עובד בה וכדרב פפא מכל מקום איכא למימר נמי דטעמא דפסולה מדכתיב אשר עבד בה והא דעבד בה דלצורכו ולצרכה לאו כממילא דמי כדקא סלקא דעתך אבל הך דשכן עליה עוף על כרחך לא מיתוקמא אלא כדרב פפא:
הכישה חייב בה פירש"י ז"ל הואיל והתחיל דכיון שהתחיל במצוה חייב לגומרה מיהו בפרק המוכר את הספינה משמע בהדיא דטעמא הואיל ואנקטיה ניגרי ברייתא ושמא גם רש"י ז"ל נתכוין דהואיל והתחיל ואנקטיה ניגרי ברייתא חייב:
לפנים משורת הדין הוא דעבד דתני רב יוסף וכו' וא"ת לעיל גבי הא דבעי מיניה רב יהודה משמואל מצא כאן ארנקי מהו דאמר ליה חייב להחזיר לפנים משורת הדין אמאי לא מייתי נמי הא דתני רב יוסף והתוס' כתבו לעיל דלא מייתי קרא אלא במקום שאחרים חייבין והוא פטור וכו' טפי נראה דגבי השבת אבידה לא איצטריך לאתויי קרא דבעי למיעבד לפנים משורת הדין דסברא הוא כיון דלא מיחסרא ממונא מכיסו כלום אבל הכא בעובדא דרבי ישמעאל בר יוסי דיהיב ליה פלגא דזוזא מכיסו ורבי חייא נמי יהיב לה דינר מכיסו אע"ג דמן הדין הוו פטורין ולפנים משורת הדין הוא דאפסידו לכך מייתי ראיה מקרא וההיא דסוף האומנין דעשו לו הפסד גדול דאפי' לפנים משורת הדין אין לו להפסיד כל כך לכך מייתי התם קרא למען תלך בדרך טובים כמו שכתבו התוספות לעיל:
נוטל אחד בששים בחליו לאו דוקא אחד מששים אלא כלומר חלק קטן הוא נוטל ואותו חלק הוא בטל בכל החלי ולכך נקט אחד מששים משום דקי"ל דאחד בטל מששים באיסורין ונראה דהיינו הא דאיתא בפרק הרואה אש אחד מששים לגיהנם דבש אחד מששים למן שבת א' מס' לעה"ב שינה אחד מששים למיתה וכו' לפי שבא לומר שחום אש שלנו בטל לגבי חום אש של גהינם וכן מתיקת הדבש בטל לגבי מתיקות המן וכן כולהו לכך נקט גבי כולן שהן אחד מששים אע"ג דבעלמא פריך ש"ס וליעיילי שיתין גברי וליקום לאו דוקא שיתין קאמר אלא כלומר אנשים הרבה שיטול כל אחד אותו חלק קטן עד שלא ישאר כלום מחליו ומשני בעשורייתא דרבי שהראשון נוטל יותר קצת מן השני והשני יותר מן השלישי וכן לעולם וכל מה שנוטלין בטל במה שנשאר:
אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה לאו אדיינין קאי דאין כח ביד הדיינין לכוף לבעל דין לפשר עצמו וליכנס לפנים משורת הדין אלא אבעלי דינין קאי שהיו נושאין ומקפידין זה על זה ולא רצו שום א' לוותר על חבירו לפנים משורת הדין והשתא ניחא הא דקא' אלא אימא על שהעמידו דיניהם וכו' ולא קאמר דהכי קאמר על שדנו בה דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין משום דעל שדנו בה דין תורה הוה משמע דאדיינין קאי וכן משמע ממה שכתב בש"ע טור ח"מ סי' י"ב שאין ב"ד יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין אע"פ שנראה להם שהוא מן הראוי אלמא דהא דקאמר הכא שהעמידו דיניהן על דין תורה כו' אבעלי דינין קאי ולא אדיינין ולפי זה אפשר לומר דהא דאמר ביומא דלא חרבה אלא מפני שנאת חנם חד מילתא הוא דמחמת שנאה העמידו דבריהם על דין תורה דוקא ולא רצו לוותר כלום:
לא צריכא דהוה חזי לה בקדמתא ובחשכתא תימא אמאי מוקי לה בכה"ג דחזי לה בקדמתא ובחשכתא ולכך איצטריך למימר דמתני' לאו לעולם קאמר אלא עד שלשה ימים לוקמא דחזי לה ביממא ואין הכי נמי הא דקתני מתני' אין זו אבידה אפי' טובא קאמר ויש לומר דרב מתני' קא קשיא ליה דקתני מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה למה למיתני הך מילתא פשיטא דלאו אבידה הוא כיון דאורחייהו בהכי ותו מדקתני איזהו הוא כלל אבידה כלומר היכא דאיכא צד ספק אי אביד' היא או לאו מאי כללא איכא להוכיח דאבידה הוא אם כן על כרחך צ"ל דהא דקתני מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה אפי' בדאיכא צד ספק שמא אבידה היא איירי לכך פריך ולעולם וכי אף אם ימצאנה שם לעולם נאמר מדעת היא דכיון דאיכא מיהא צד ספק שמא אבידה היא ודאי לאו לעולם קאמר וקאמר רב יהודה אמר רב שלשה ימים וטעמו כדמסיק דעד תלתא יומי אמרינן איתרמי ליה והדר מפרש לן סתמא דש"ס דטעמא דרב דמוקי לה הכי משום דאיירי דחזי לה בקדמתא ובחשכתא וכו' והשתא ניחא הא דקאמר תניא נמי הכי וכו' דהא דקתני ברייתא ג' ימים זה אחר זה הרי זה אבידה איירי נמי בכי האי גוונא דאיכא צד ספק שמא אבידה היא דפרה רועה בין הכרמים צד ספק הוא דלאו אורחא לרעות בכרמים אלא בשדה או בדרך ורש"י ז"ל פירש ולעולם בתמיה וכו' וכי דרך שלא להכניס לעולם ולפי' קשה לוקמא דחזי לה ביממא ואפילו טובא נמי לכך נראה כדפי':