תורת חיים על בבא מציעא· רבי אברהם חיים שור
דף כח
ומדת ארכו לא משתער לה וא"ת אדרבא מדת ארכו טפי משער לה כד מכסי לה מרה וקאי ממדת רחבו ושמא יש לומר בזמן הש"ס היו לובשין סודריהן רוחב הסודרא לקומת האיש ומפשילין קצה אחד למעלה מכתפיהן כדרך שאנחנו לובשין טלית של ציצית לכך יכול לשער רחבו ולא ארכו:
ויכריז יום אחד פירש"י ז"ל דאבעל אבידה קאי שיכריז אני אבדתי ואלו סימנים ולא משמע כן מדקתני רישא ועד מתי חייב להכריז והיינו מוצא האבידה ועלה קאי רבי יהודה ואומר שהמוצא יכריז שלש רגלים ואחר רגל האחרון שבעה ימים יכריז המוצא עוד יום אחד ולקמן קתני זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנים משמע נמי דבעל אבידה לא מכריז מידי לכך נראה דיכריז יום אחד אמוצא קאי דבעינן שיכריז פעם רביעי שאם לא יכריז רביעית כשיחזור בעל האבידה לירושלים לא ידע על מי לחזור דאע"ג שכבר הכריז שלש פעמים אפשר דבעל האבידה אינו מכירו ולא ראהו מעולם ולא שמע הכרוז מפי עצמו אלא מפי אנשים אחרים שהיו אצל הכרוז דחברא חברא אית ליה כאשר אפרש בסמוך:
אבן טוען שהיתה בירושלים לפי שא"א שישמעו כל ישראל את קול הכרוז לכך היתה שם אבן טוען וכל אותן שכבר ידעו מאבידותיהן כגון שידעו מעצמן או נשמע להן הכרוז ברגל שהיה לפני רגל זה נפנו לשם וכל מוצאי אבידה נפנו גם כן לשם זה עומד ומכריז רגל ראשון וזה רגל שני וזה רגל שלישי ובעלי האבידות נותנין סימנין ונוטלין אבידותיהן וכיון שהן שומעין ג"כ שמכריזין שאר אבידות שהבעלים עדיין לא ידעו מידי מסתמא מגידים מה ששמעו לחביריהן עד שנשמע הדבר לבעלים דחברא חברא אית ליה. ונראה דלהכי תיקנו להכריז שלש רגלים דכיון דלא ברירא מילתא שיהא נשמע הדבר לבעלים אלא משום דחברא חברא אית ליה לכך תיקנו שיכריז שלשה פעמים דמסתמא בשלשה פעמים יגיע הדבר לבעלים דבשאר דברים נמי אשכחן תקנת חכמים בשלשה פעמים כדאמרינן בקצירת העומר מגל זו מגל זו מגל זו קופה זו קופה זו קופה זו ובתלת זימנין הוי חזקה וגבי הפרת נדרים צריך שיאמר ג' פעמים מופר לך:
כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל וכו' מפרש בש"ס דבדבר שעושה ואוכל מטפל שנים עשר חדש ואח"כ שם דמיהן ומניחן ובדבר שאינו עושה ואוכל יש שמטפל בו שלשה חדשים ואחר כך מוכרין ויש שמטפל בהן חודש ומוכרן וכו' ותימה כיון דדבר שעושה ואוכל מוכרו ג"כ כמו דבר שאינו עושה ואוכל ואין חילוק ביניהן אלא לענין זמן הטיפול אם כן תנא דמתניתין דלא נחית לפרושי זמן טיפולן כמה הוא אמאי פסיק ותני דדבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל ודבר שאינו עושה ואוכל ימכר כיון דלענין מכירה שניהן שוין. ורב אלפס ז"ל לא גריס בברייתא שם דמיהם ומניחן אלא גבי תרנגולת ובהמה גסה אבל גבי עגלים וסייחים וגבי אווזין ותרנגולין גריס מוכרן בבית דין וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל ולפי גירסא זו ניחא דאיכא למימר דדבר שעושה ואוכל אינו מוכרו לעולם והא דקתני שם דמיהן ומניחן לאו כפירש"י ז"ל שמוכרן ומניח הדמים אצלו אלא כדפירש הרמב"ם ז"ל ששם דמיהן עליו והרי הן שלו וש' בעלים בשותפות כדין כל השם בהמה למחצית שכר וכן כתב הראב"ד ז"ל דכל מה שיוכל לעשות להחזיר ליד בעלים מחזיר אבל דבר שאינו עושה ואוכל כיון דאין מקבלין אותן למחצית שכר לכך מוכרן בב"ד אחר זמן טיפולן. ומיהו קשה דלקמן גבי המוצא תפילין ומצא ספרים קאמר נמי לישנא דשם דמיהן ומניחן והתם משמע כדפירש"י ז"ל דבתפילין וספרים לא שייך למימר ששם דמיהן עליו למחצית שכר. ועוד דבכל הספרים גרסינן בכולהו שם דמיהן ומניחן ורב אלפס גופיה ברייתא קמייתא גריס בכולהו שם דמיהן ומניחן לכך נראה לפרש דבדבר שעושה ואוכל לאו חיובא הוא למוכרו לאחר שנים עשר חודש שאם הוא רוצה לטפל בהן גם לאחר שנים עשר חודש ולהאכילן מה שהן עושין עדיף טפי לכך לא קתני בהו ימכר אבל דבר שאינו עושה ואוכל מחוייב למוכרו לאחר זמן טיפולו כדי שלא יאכיל עגל לעגלים וסיח לסייחין דכיון שאינן עושין ואוכלין נוטל מן הבעלים מה שמאכילן לכך קתני בהו ימכר לאשמעינן דצריך למוכרן: