אור ברסלב

תורת חיים על בבא מציעא· רבי אברהם חיים שור

דף כז

דף כו

שור לגיזת זנבו ושה לגיזותיו כתבו התוס' דאיצטריך שחייב לגוזזה בעתה אע"פ שאין בה שוה פרוטה בשעה שגזזה קצת קשה תינח בגיזת זנבו אבל שה לגזותיו דוחק לומר שאין בה שוה פרוטה וא"כ אכתי פשיטא הוא לכך נראה דאע"ג דאית בה שוה פרוטה איצטריך שחייב לגוזזה בעתה כדי שיחזור ויגדל ולא תימא דלא קפיד רחמנא בהשבה אלא שלא יפסיד אבל שירויח לא וכן משמע מדברי הרא"ש ז"ל:

מי שאבודה הימנו ומצויה וכו' פרש"י ז"ל ואיידי דכתב ממנו כתב אשר תאבד ודבריו תמוהים דא"כ לרבי יהודה נמי נפקא ליה הא דר' יוחנן ממנו לחודא אלא דלא מצי למכתב ממנו אי לאו דכתב נמי אשר תאבד ואמאי קאמר בסמוך ואידך ממנו לא משמע ליה הוה ליה למימר ואידך איידי דכתב ממנו כתב אשר תאבד לכך נראה דלר' יהודה נפקא ליה הא דר' יוחנן מדכתיב אשר תאבד ממנו דמשמע מי שאבודה הימנו וכו' אבל ממנו לחודא לא משמע ליה שאבודה הימנו לכך איצטריך ליה נמי אשר תאבד:

ולמאן דאמר אשר תאבד הא בעינן ומצאתה וליכא וא"ת והא איצטריך ומצאתה לכדרבנאי דבריש מכילתין משמע דליכא מאן דפליג אהא דרבנאי ויש לומר דאע"ג דגופא דקרא דומצאתה מיבעי ליה לדרבנאי מ"מ כיון דיליף מיתורא דאשר תאבד שתהא קרויה אבידה פרט לכשאין בה שוה פרוטה ממילא שמעינן נמי מומצאתה שתהא קרויה מציאה פרט לכשאין בה שוה פרוטה ולעיל דקאמר ואידך הא דרבנאי מנא ליה לא מצי לשנויי דגופא דקרא אתיא לכדרבנאי וממילא שמעינן מיניה נמי פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה דכיון דאשר תאבד איצטריך ליה לכרבי יוחנן ולית ליה שום יתורא למעט אבידה שאין בה שוה פרוטה לא מצינו למילף ממשמעותא דומצאתה מידי. והא דקאמר לעיל למאן דנפקא ליה מאשר תאבד האי ומצאתה מאי עביד ליה ולא משני דאתי לאשמעינן דבעינן שיהיה נמי שוה פרוטה בשעת מציאה לאפוקי פרוטה שהוזלה דלאביי דאמר משמעות דורשין איכא בינייהו צריך לומר דמאן דנפקא ליה מאשר תאבד מוקי לה גופא דקרא דומצאתה לדרשא אחריתי דאי לאו הכי אם כן מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי מידי וליכא בינייהו אפילו משמעות דורשין:

דרשהו אם הוא רמאי מאי לאו בסימנין כתבו התוספות ועי"ל דבמתניתין מיירי בידוע שהוא רמאי לכך צריך עדים אבל הכא מיירי בסתם בני אדם ולמאי דמשני לא בעדים דבסתם בני אדם נמי בעי עדים מתניתין דקתני לקמן אמר את האבידה וכו' הכי פירוש מדאורייתא בין ברמאי בין בסתם בני אדם בעי עדים ואתו רבנן ותיקנו לאהדורי בסימנין בסתם בני אדם אבל ברמאי אוקמוה אדאורייתא והיינו דקתני אמר את האבידה ולא אמר סימניה לא יתן לו הא אמר סימנין יתן בד"א בסתם בני אדם אבל הרמאי אע"פ שאמר סימנין לא יתן לו דאוקמוה אדאורייתא שנאמר עד דרוש אחיך אותו וכו' מייתי ראיה דמדאורייתא לא מהדרינן כלל אלא בעדים וברייתא דקתני עלה משרבו הרמאין התקינו הכי קאמר בראשונה שלא היו הרמאין מצויין תיקנו שכל מי שאבדה לו אבידה מסתם בני אדם היה נותן סימנין ונוטלה משרבו הרמאין שהיו מצויין הרבה תיקנו בסתם בני אדם שיביא תחילה ראיה דלאו רמאי הוא ונוטלה בסימנין ואם לא הביא ראיה דינו כודאי רמאי ולא מהדרינן ליה אלא בעדים דודאי רמאי לא התקינו כלל דאוקמוה אדאורייתא כדקתני מתניתין והרמאי אע"פ שאמר סימנים לא יתן וכו':

כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי וא"ת והא קתני נמי או שמצאו בין כליו וכלים ודאי משאלי אינשי ואמאי כשר ניחוש לשאלה וי"ל כדפירש רש"י ז"ל דהא דקתני בין כליו היינו כלי תשמישו שבביתו וכיון דהן בביתו לא שייך למיחש לשאלה אבל מצאו קשור בכיס וארנקי איירי שמצאן בשוק וא"ת כיון שמצאו בביתו פשיטא דכשר וי"ל אף ע"ג דרבים מצויין שם ואם נמצא בקרקע היה לחוש ליוסף בן שמעון אחר השתא שמצאו בין כליו אין נחוש שנתנו אחר שם אלא הוא וכ"כ התוספות בפרק בתרא דיבמות:

איבעית אימא כליו בחיורי ובסומקי נראה דהגירסא מהופכת דמעיקרא גרסינן אלא הא דתנן מצאו קשור וכו' עד וטבעת משום דמזייף והדר גרסינן ואי בעית אימא כליו בחיורי ובסומקי וכן משמע ביבמות:

כיס וארנקי משום דמסמני כתבו התוספות וא"ת והכתיב לא תנחשו וי"ל דבשילהי במה אשה אמרינן וכו' ועוד נראה דאינו אסור אלא אם כן מפרש ואמר שאינו משאילו שלא ימכור מזלו אבל אמר סתמא איני משאילך מותר וכ"כ הב"י בי"ד סי' קע"ט דמה שנוהגים העולם לשחוט תרנגולת שקראה גברית אף ע"ג דבס"פ במה אשה חשיב לה מדרכי האמורי היינו כשאומר שחטו תרנגולת שקראה גבריית אבל כשאומר שחטו סתמא אין לחוש:

תוכן העניינים

תורת חיים על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה