אור ברסלב

תורת חיים על בבא מציעא· רבי אברהם חיים שור

דף יב

דף יא

בעי רבא זרק ארנקי כו' תימה ליפשוט מסיפא דמתניתין דקתני היה צבי רץ כדרכו כו' לא אמר כלום אלמא אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי וליכא למימר דמתני' שאני דליכא דעת אחרת מקנה אותו אבל בעיא דרבא איכא דעת אחרת מקנה אותו דעל כרחך סיפא דמתני' אפי' היכא דאיכא דעת אחרת מקנה אותו נמי קאמר דלא קנה מדקא בעי ר' ירמיה במתנה היאך אמלתא דר' יוחנן דאמר והוא שרץ אחריהן ומגיען ואצבי שבור ולא קבעי הכי אגופא דמתני' ואצבי רץ כדרכו דהוה רבותא טפי דקתני סיפא הא צבי רץ כדרכו כו' לא אמר כלום והוה ליה למיבעי שאם נתנו לו לבעל השדה במתנה צבי רץ וגוזלות מפריחין היאך הדין אי קנה בעל השדה או לא משמע דפשיטא ליה דבצבי רץ כדרכו לא קנה אפי' במתנה אע"ג דאיכא דעת אחרת מקנה אותו וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות אבידה דאם היה צבי רץ כדרכו לא קנתה לו שדהו אפילו במתנה. לכך נראה מתני' דקתני היה צבי רץ כדרכו לאו דוקא קתני דאפילו אינו רץ אלא עומד או שוכב ומונח שם אם אינו שבור ויכול לרוץ כדרכו לא קנה דכיון שיכול לרוץ כדרכו אינו משתמר ולא קנה ואיידי דקתני רישא ראה אותן רצין אחר צבי שבור כו' תני נמי סיפא היה צבי רץ והשתא קמבעיא ליה שפיר דלמא אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי וגבי צבי רץ שאני דאפילו אם הוא מונח נמי לא קני ובש"ע סימן רס"ח העתיק לישנא דמתני' שכתב היה צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחין לא קנה וצ"ל כדפירש דלאו דוקא נקט הכי:

גזל גמור מדבריהן דליכא למימר מדאורייתא דסוטה ודאי לית ליה זכייה מדאורייתא כיון דלאו בר דעת הוא:

לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש תימא מאי דוחקיה דרבי יוחנן דמפיק לה למתני' מידי פשוטה ועוד קשה דמתנית' תני קטן מעיקרא והדר תני גדול ור' יוחנן מפרש גדול תחילה. ועוד אמאי לא אמר ר' יוחנן מלתיה נמי אהא דתנן פרק חלון ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים ולא ע"י בנו ובתו הקטנים דלאו גדול וקטן קתני כמ"ש התוספות. ויש לומר דמתני' הכי דיוק דקתני מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהם ואי בגדול ממש קאמר מאי קמשמע לן פשיטא דמציאת בנו הגדול שלו הוא וכי לעולם יזכה האב בשל בנו אם כן מתי יעשה גם הוא לביתו אלא ודאי לאו גדול ממש קאמר וכיון דגדול דסיפא לאו בגדול ממש קטן דרישא נמי לאו בקטן ממש קאמר ולהכי מפרש רבי יוחנן גדול תחילה דמגדול דסיפא שמעינן קטן דרישא אבל גבי עירוב איצטריך למיתני דמזכה ע"י הגדולים דלא תימא ברא כרעא דאבוה הוא וידו כידו דמי. וא"ת אכתי מנא ליה דלמא איידי דתנא רישא מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו תני נמי סיפא מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהן ויש לומר דס"ל דעל כרחך לאו איידי קתני אלא היא גופא קמ"ל דומיא דמציאת אשתו שגירשה דהיא גופא קמשמע לן מדקתני אע"פ שלא נתן כתובה ולהכי פריך בסמוך גירשה פשיט' ולא משני דתני לה איידי דתני רישא מציאת אשתו כו'. ומציאת עבד ושפחתו העבריה איצטריך נמי למיתני דלא תימא לא יהא אלא פועל כדפרי' בסמוך ושמואל דאמר גדול גדול ממש אפשר דס"ל דתני סיפא בנו ובתו הגדולים איידי דרישא ולא חייש אע"ג דל"ה דומיא דמציאת אשתו שגירשה:

גירשה פשיטא וכו' תימא הא דקתני מתני' אעפ"י שלא נתן כתובה מה נפשך אי רבותא היא דאף על פי שלא נתן כתובה מציאתה שלה אם כן מאי פריך גירשה פשיטא דלמא הא קמ"ל ואי לאו רבותא היא אם כן מאי אף על פי דקתני ועוד דבירושלמי איתא רבי יוסי בשם ר' אחא אמר אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שיתן פרוטה אחרונה אמר רבי יוסי מתניתא אמרה כן מציאת אשתו שגירשה אע"פ שלא נתן הרי היא שלה אמר ר' הושעיא שלא תאמר הואיל וחייב במזונותיה תהא מציאה שלו לפום כן צריך מתניתא וקשה דאמאי מוקי לה ש"ס דידן במגורשת ואינה מגורשת ולא משני נמי דלא נתן לה כתובה אתי לאשמעינן אף על גב דחייב במזונותיה מציאה שלה. ורב אלפס ז"ל כתב דש"ס דילן פליגא אההיא דירושלמי ואית ליה דלא מחייב במזונותיה אף על פי שלא נתן כתובתה מיהו בעל העיטור והרא"ש ז"ל כתבו דלא פליגי על כן נראה דודאי לא פליגי דש"ס דידן נמי סבירא לה דהא דקתני מתני' אף על פי שלא נתן לה כתובה אתי לאשמעינן דאף על גב דמחייב במזונותיה כיון שלא נתן לה כתובה אפילו הכי מציאתה שלה והכי פריך גירשה פשיטא דאי לא אתי לאשמעינן אלא הא דלא נתן לה כתובה אם כן הכי איבעי ליה למיתני מציאת האשה שגירשה ולא נתן לה כתובה מדקתני אף על פי שלא נתן משמע דהיא גופא נמי קמ"ל ולא זו אף זו קתני לא זו גירשה ונתן כתובתה אלא אפילו נתן לכך פריך גירשה פשיטא דגירשה ונתן לה כתובתה מילתא דפשיטא היא כיון דאינו חייב במזונותיה ומשני במגורשת ואינה מגורשת וכדרבי זירא כולי דלהכי לא קתני מציאת אשתו שגירשה ולא נתן לה כתובה דאתי לאשמעינן נמי הא דאמר רבי זירא:

ולא לוה עד תשרי כתבו התוספות פירוש ועתה רוצה ללות בו שיש לו טורח וכו' ודבריהם תמוהים דא"כ ולא ילוה עד תשרי איבעי ליה דלא לוה עד תשרי משמע דלוה בו כבר והוא מצאו לאחר תשרי. וגם מה שכתבו דחייב מודה כדי להרויח פשיטי דספרא אין סברא לומר כן דמשום פשיטי דספרא לא יפסיד ללקוחות ממון מרובה כדמוכח לקמן מהא דקאמר לאביי דחייש לפרעון ולקנוניא ולא קאמר דחיישי' לפרעון ועתה רוצה לחזור וללות בו כמ"ש התו' לקמן ומ"ש התו' לקמן דיש לחלק דכשלוה ופרע לא הפסיד פשוט שנתן לסופר אבל כשעדיין לא לוה אינו רוצה להפסיד הוא דוחק גם מה שכתבו התוספות שם דשאני הכא שסבור המלוה שיצא הקול משעת כתיבה אבל כשלוה ופרע ירא המלוה ששמעו הפריעה וכו' הוא תמוה דלקמן איתא אמר רבי יוחנן המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב בו זמנו בו ביום יחזיר ומוקי לה התם כשחייב מודה מהו דתימא פרעיה ולפשיטי דספרי חייש קמ"ל דאם כן מלוה גופיה לא שביק סבר שמעו בי רבנן ומפסדי לי ופריך מהך דהכא דתנן מצא ש"ח אם יש בהן אחריות לא יחזיר ואוקימנא כשחייב מודה ומשום שמא כתב ללות וכולי ולא אמרינן דאם כן מלוה גופיה לא שביק דלמא שמעו רבנן ומפסדי לי' משמע בהדיא דכי היכי דירא המלוה ששמעו הפריעה הכי נמי ירא ששמעו שלא לוה עד תשרי ומפסדי ליה לכך נראה דלא שייך למימר לפשיטי דספרא חייש כל היכא דמפסיד ללקוחות אפילו לא לוה בו עדיין והא דקאמר שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי היינו שכבר לוה בו קודם שנפל והא דמשני הני רעי לפי שנפל ואיכא הוכחה דמשום פסולה לא נזהר לשמרו אף על גב דלוה בו כבר יש לומר דשטר שזמנו בניסן ולא לוה בו עד תשרי לרב אסי דלית ליה עדיו בחתומיו זכין לו השטר פסול לגמרי ואין גובין בו אפי' מבני חרי דהוה ליה כשטר מוקדם דפסול לגמרי לר"י ולהרא"ש ז"ל כמ"ש בטור ח"מ סימן מ"ג אע"ג דכתב שם בשם הרמ"ה דדוקא כשהקדים הזמן שלא ניתן להכתב הוא פסול לגמרי אבל כתב ללוה בניסן ולא לוה עד תשרי אינו פסול לגמרי הא מסיק שם הטור דאין נראה לחלק בהכי דנהי דניתן ליכתב מ"מ איכא למיחש שמא יבא לגבות מניסן שלא כדין וכיון דכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי השטר פסול לגמרי דאפילו מבני חרי לא גבי איכא למימר דלהכי לא היה נזהר לשמרו דעיקר הלואה על פה היתה:

תוכן העניינים

תורת חיים על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה