תורת חיים על בבא בתרא· רבי אברהם חיים שור
דף קעד
כולהו ל' ערבות הן בר מתן לו ואני נותן פירשב"ם ז"ל וכ"ש תן לו ואני קבלן וכ"כ הרא"ש ז"ל דל' קבלן עדיף מאני נותן דהא רב הונא קאמר דהלוהו ואני נותן הוי ערב ומיבעי ליה לגמרא אי הוה אמר הלוהו ואני קבלן אי הוה קבלן ע"כ מיהו לישנא דתלמודא דקאמר בר מתן לו ואני נותן משמע דוקא תן לו ואני נותן בלבד אבל תן לו ואני קבלן לא וכן כתב בהדיא הרי"ף ז"ל דתן לו ואני קבלן הוי ערב וכן בהדיא הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ה ממלוה וב"י בסי' קכ"ט כתב אך הרמב"ם לא כתב אלא ל' הגמרא ויש להסתפק בדעתו היכא דאמר לו תן לו ואני קבלן וכו' אפשר דבספרי הרמב"ם שלו כתב כן אבל בספרי הרמב"ם שלנו כתוב בהדיא דתן לו ואני קבלן הוי ערב וכ"כ הראב"ן ז"ל והטעם נראה דסביר' ליה לרבא דדוקא כשא"ל תן לו ואני נותן הוי קבלן דכיון דנקט חד לישנא בדידיה ובלוה משמע דמשעבד נפשי' להיות שוה ללוה דהיינו שהמלוה יהא לו רשות לתבוע מאיזה מהן שירצה תחילה אבל תן לו ואני פורע ואפי' תן לו ואני קבלן כיון דתרי לישני נקט איכא למימר דלא בעי להיות שוה ללוה אלא ואני קבלן אם לא יתן לך לוה קאמר ובהגהת ש"ע סי' קכ"ט כתב וי"ל דתן לו ואני קבלן הוי קבלן וכ"נ להורות ול"נ כיון דהרי"ף והרמב"ם והראב"ן ז"ל כתב דלא הוי קבלן ולישנא דתלמודא נמי הכי משמע לכך המוציא מחבירו עליו הראיה:
הכי גרסי' בספרים שלחו מתם שמתוה ומת בשמתי' והלכתא כרב הוא וכו' ותרי מילי נינהו וה"ק שמתוה ומת בשמתי' איכא בינייהו דכיון דמת בשמתיה ולא תבע להתיר נידויו קודם שמת ודאי לא אתפסי' צררי אבל כשחייב מודה בחליו אכתי איכא למיחש דלמא בתר הכי אתפסיה צררי וכן כתב הראב"ן ז"ל ורשב"ם ז"ל כתב דהלכת' גרסי' ודוחק להגיה וגם הלשון לא משמע כפירושו:
והא ערב הוא וערב דכתובה לא משעבד וכו' סתמא דתלמוד' הוא דשקיל וטרו הכי ואתי לאשמעינן הא דמשני דאבא לגביה בריה משעבדי נפשיה אע"ג דלית ליה נכסיה ולכך לא פריך לה אמתני' דקתני רשב"ג אומר הערב לאשה בכתובתה משום דידע שפיר דאיכא לשנויי דהוה ליה ואשתדוף:
ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד משום דאיכא תרתי לפטור' חדא דערב בעלמא הוא ועוד דלאו מידי חסרה קבלן דבעל חוב איכא תרתי לחיובא חדא דקבלן הוא ועוד דחסריה ממונא לכך דברי הכל דמשתעבד:
מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסרה תרתי בעינן אבל היכא דלאו מצוה קעביד ולא חסרה כגון שנעשה ערב לאחר הנישואין משתעבד וכן כתבו התוס' בפרק הניזקין ולפי זה איכא לאוקמי מלתא דרבן שמעון בן גמליאל דמתניתין כגון שנעשה ערב לאחר הנישואין. ועוד נראה דרשב"ג בקבלן דכתובה איירי דמשתעבד אע"ג דלא מידי חסרה ומצוה קעביד ולהכי נקט וכן היה רשב"ג אומר כלומר כי היכי דמיקל בקבלן דעלמא וסבירא ליה דלא יפרע אלא מן מלוה תחלה הכי נמי מיקל כשנעשה קבלן לאשה בכתובתה:
שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן כתבו התוס' דמיירי בשכיב מרע שהקדיש כשהי' בריא את נכסיו ואין הלשון משמע כן דמשמע שהקדישן עתה כשהוא שכיב מרע וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות ערכין שכתב במה דברים אמורים בבריא אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן שאין אדם עושה ערמה על ההקדש בשעת מיתתו אלמא ס"ל דבהקדיש בשעה שהוא חולה איירי שהרי כתב דאמר מנה לפלוני בשעה שהקדיש ומשום דאין אדם עושה ערמה על ההקדש בשעה מיתה לכ"נ דודאי איירי שהקדישן כשהוא שכיב מרע ומה שהקשו התוס' דא"כ תפשוט מהכא דאם עמד אינו חוזר י"ל דבעיא דלעיל קודם רב הונא הוו קמיבעיא להו הכי ורב הונא גופיה נמי ספוקי הוה מספקא ליה בעמד אי חוזר אי לאו ומספיקא לא מפקינן ממונא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות זכייה שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו אם עמד חוזר וכתב הרב המגיד כיון דסלקא בתיקו לא מפקינן ממונא ואשמעינן רב הונא דשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי ומת דנאמן משום דחזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש אבל אי לאו הך חזקה לא הוה נאמן כיון דאותו פלוני בא להוציא מן ההקדש ואיכא למימר דאם עמד אינו חוזר: