תורת חיים על בבא בתרא· רבי אברהם חיים שור
דף קסח
מאי טעמא דאמר קרא וכתב ונתן תימא תינח גט אלא שובר מאי איכא למימר אמאי קתני דבעל נותן שכר שובר לימא בעל לאשתי לא אשלם לך דמי כתובתך אלא א"כ תחזיר לי שטר כתובה או תכתוב לי שובר וכתב הרב המגיד בשם הרשב"א ז"ל וכן כתב בנמוקי יוסף דמתניתין איירי דוקא במקום שאין כותבין כתובה שגובה היא כתובתה בעדי מיתה ובעדי גירושין א"נ במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה אבל היכא שכתב לה כתובה ואבדה כתובתה היא תתן שכר השובר דהא לדידה איצטריך דהוה לה לאהדורי כתובתה ואינה בידה עכ"ל ולפי זה גירסת ספרים ישנים ניחא דגרסי' מאי טעמא דאמר קרא וכתב ונתן ואיידי דתני רישא בדידיה תני נמי סיפא בדידיה והאידנא דלא עבדינן הכי וכו' אלא דרשב"ם ז"ל מחק הא דקאמר ואיידי דתני רישא וכו' ודוחק למחוק הספרים לכך נראה דשפיר גרסינן ליה והכי פירש מאי טעמא בעל יהיב שכר גט לעולם והא זימנין דהנאה שלה היא כגון באותן שכופין אותן להוציא ובשובר נמי קבעי מאי טעמא פסיק ותני דבעל נותן שכר שובר לעולם והא זימנין דהנאה שלה היא כגון במקום שכותבין כתובה וכתב לה ומשני דגבי גט גזירות הכתוב הוא דאמר קרא וכתב ונתן וגבי שובר אין הכי נמי דזימנין אשה נותנת שכר שובר דהיינו במקום שכותבין כתובה ומתניתין כשלא כתב לה כתובה קאמר שהבעל נותן שכר שובר והא דלא קתני איפכא שהאשה נותנת שכר שובר דהיינו במקום שכותבין כתובה וכתב לה משום דאיידי דתני רישא בדידיה תני נמי סיפא בדידיה:
לא צריכה בבורה פירשב"ם ז"ל שצריך להובירה שנה או שנתים וכו' ולשון בבורה משמע שכבר היא בורה והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב ואפילו הוביר אותו כמו שנתבאר בתשיעי ממציעא. ונראה כפי' הערוך שכתב לא צריכה בשדה שהיתה בורה מזמן גדול מהו דתימא ריוח דהנותן הוא שמתקן שדהו חריבה והוא יתן קא משמע לן דלא:
אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו כתבו התוספות וכותבין מזמן ראשון דאי מזימנא דהאידנא שמא חזר ומכרה. למוכר ויוציא אחר כך שטרא עליה וכו' ואם אין יודעין זמן ראשון מתי היה נראה שאין כותבין בו שום זמן דשטר שאין בו זמן כשר דמה שכותבין זמן בשטר הוא כדי שנדע מאיזה זמן יטרוף מהלקוחות ובהאי שטרא כיון דאין גובין בו מלקוחות שהרי כותבין אותו חוץ מאחריות שבו אין צריך לכתוב בו זמן וכיון דאין בו זמן אם חזר ומכרה למוכר ויוציא אח"כ שטר זה לא. מצי למימר האידנא הוא דזבינתא מינך דאדרבא מוכר מצי למימר ליה כבר זבינתא מינאי ואנא הוא דזבינא מינך בתר הכי ודמיא להא דאיתא בסוף פרק מי שהיה נשוי הביאו הטור סוף סי' מ"ג ראובן ושמעון שיש לכל אחד מהם שטר על לוי בשל ראובן כתב בחמישי בניסן ובשל שמעון כתוב בניסן סתם ואין ללוי אלא שדה אחת שאין בה כדי חובות שניהם נותנין אותה לראובן דשמא שטרו של שמעון היה בסוף ניסן והכא נמי כיון דבשטרו של מוכר כתוב בו שנכתב בזמן פלוני ובשטרו של לוקח לא כתוב בו שום זמן איכא למימר שנכתב קודם שטרו של מוכר ועוד נראה דמה שכתבו שאין כותבין מזמן שני היינו דוקא כשאין המוכר לפנינו דאז חיישינן שמא חזר ומכר למוכר וכו' אבל כשהמוכר לפנינו ואין בידו ראיה שחזר ולקחה מן הלוקח לו אפי' מזמן שני דאז ליכא למיחש למידי והשתא ניחא דקאמר בסמוך ולכתוב תברא למוכר כל שטרי דיפקון על ארעא דא פסולין לבר מן דיפוק בזמנא דא מדלא מפרש ש"ס בהדיא וקאמר ולכתב להאי שטרא מעליא מזמן שני ולכתוב תברא וכו' משמע דפשיטא ליה דכותבין אותו מזמן שני וצריך לומר כדפי' משום דברייתא בכל גונא איירי אפי' כשהוא לפנינו כמ"ש התוס' וכשהוא לפנינו ואין בידו ראיה שיחזור ולקחה ודאי כותבין מזמן שני: