תורת חיים על בבא בתרא· רבי אברהם חיים שור
דף קסז
לא לכתוב בסוף שיטה כתבו התו' פי' אי כתב לנקבה דכתב תלת ולא כתב תלת' והא דקאמר ואי אתרמי ליה ניהדרי' וכו' ולא שיוסיף אל"ף אתלת דליהוי תלתא איירי שהדבר הנזכר בשטר לא שייך ביה אלא ל' נקבה כגון פרות ואתונות ויריעות וכיוצא בהן אבל תימה דקאמר מתלת ועד עשר לא ליכתוב בסוף שיטה הא תינח כולהו אלא שמנה מאי איכא למימר דשמנה כותבין בין בזכר בין בנקבה וליכתביה לבסוף דהא ליכא למיחש לזיופא ע"כ נראה דהא דקאמר מתלת ועד עשר לא לכתוב בסוף שיטה לישנא דתלמודא הכי הוא והוא הדין נמי דשלשה וארבעה לא לכתוב בסוף שיטה וטעמא משום דחיישינן שמא יזייף וימחוק הה"א של שלשה ויכתוב שלשים ומארבעה ארבעים וכן כולן דמחיקת אות אחת בקלף לא מינכרא כדמשמע בסמוך גבי ההוא דמחקיה לגגיה דבית דבי"ת וכרעיה אבל באמצע שיטה שפיר דמי דכי ימחוק ה"א דשלשה ויכתוב שלשים מינכרא מילתא דכיון דיוסיף אות דחיק ליה עלמא כדאמר בסמוך וכן כתב בהדיא הראב"ן ז"ל זה לשונו שלא יזייף בעל השטר וימחוק ה"א של שלשה ויכתוב שלשים ומארבעה ארבעים ומחמשה חמשים וכו' עד ומעשרה עשרים ואפשר דמשום הכי מפרש לכולהו לומר דבשמנה נמי שייך זיופא. ובשלחן ערוך סימן מ"ב כתב כדברי התוספות ולפי מה שכתבתי דברי הראב"ן ז"ל נכונים. ואם תאמר באמצע שיטה נמי איכא למיחש שמא ימחוק הה"א דשלשה ויכתוב יו"ד במקום ה"א ולמעלה מן היו"ד יכתוב קוץ כדרך שעושין הסופרים שמחסרין לפעמים אות האחרון מן התיבה ועושין עליה כמין קוץ והוי שלשים ושמא כי האי גונא השטר פסול דצריך לכתוב סכום המעות מפורש בהדיא בכל אותיותיו אבל אין לפרש דרווח ליה עלמא כשיכתוב יו"ד במקום ה"א דדוקא בחד תיבה בין אות לאות שייך למימר דרווח ליה עלמא כדאמר בסמוך גבי ופרדיסא אבל בין תיבה לתיבה לא וכן משמע מלשון הרמ"ה שהביא הטור סימן מ"ב שכתב שלא ירחיק האותיות זו מזו יותר מדאי ואל ידחוק הכתב יותר משמע דליכא קפידא אלא כשמרחיק האותיות אבל בין תיבה לתיבה לית לן בה כשמרחיק קצת יותר מן השיעור:
ובלבד שיהא מכירן מדלא קתני וצריך שיהא מכירן דהוי מלתא באפי נפשיה משמע דהא בהא תליא דאין כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו וכו' אלא אם כן יהא מכירן אבל אם אשתו עמו וכן אם בעלה עמה כותבין אע"פ שאין מכירן והטעם נראה משום דלא חיישינן דלמא ממטי גיטא לאיתתא אחריתי ודלמא יהבא שובר לגברא אחרינא אלא כשהוא לבדו בא דאיכא למיחש שמא לא יהיב לה לאשתו אלא לאשה אחר' אבל כשבא ואשתו עמו ונותן לה הגט בפניו מסתמא קושטא דמילתא כך הוא ולא חיישינן לקנוניא אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד מהל' מלוה לא משמע כן שכתב שם אחד השטרות הנכתבין לאחד שלא בפני חבירו ואחד השטרו' שאין כותבין אותן אלא מדעת שניהן ושניהן עומדין כגון שטר שכותבין למלוה או ללוקח כולן צריכין שיהיו העדים מכירין השמות שבשטר שזה הוא פלוני בן פלוני וזהו פב"פ שמא יבאו שנים ויעשו קנוניא וישנו שמותיהן בשמות אחרים ויודו זה לזה וכן כתב בספר התרומות בשער ל"ג וכן משמע בתוספות בסמוך גבי הא דקאמר ומחזיק ליה לשמיה יוסף בן שמעון:
הכי גרסי' בספרים ישנים וליחוש דלמא כתביה לאיתתא דלאו דיליה ומגרש לה כמ"ש התו' ופירושו כמ"ש רשב"ם ז"ל שיתכוין להתירה להנשא שלא כדין ומה שהקשו התוס' והא בפני עדים יתננה לה והם יקראו את הגט ויראו שאין זה שם האיש לאו קושיא היא דהכי פריך וליחוש דלמא כתביה לאיתת' דלאו דיליה ויכתוב הגט לאיש אחר ששמו כשמו ויגרש בו אשת חבירו כדי שתנשא שלא כדין וכן משמע בדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שכתב ובלבד שידעו העדים שזה הוא פלוני וששם אשתו היא אותה שזכר שיש לחוש שמא יכתוב גט על שם אשת איש אחר ששמו כשמו ויוצא אותו הגט אשה והיא אינה גרושה וכן משמע מדבריו בפ' שני מהלכות גירושין שכתב כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו והוא שיהיו העדים והסופר מכירין ויודעין שזה הוא פלוני ואשתו היא פלוני' ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהן שוין ושמות נשותיהן שוות אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויגרשנה עליו מדנקט ויגרשנה עליו משמע דטעמא משום איסור' הוא שיגרשנה כדי שתנשא שלא כדין כדנקט ש"ס ומגרש לה דהיינו שלא כדין. ומה שהקשו התו' דא"כ תיפוק ליה שיתן לה הגט כדי להוציא מבעלה כתובתה י"ל דעדיפא פריך דהך מילתא שיתן לה הגט כדי להוציא מבעלה כתובתה לא שכיח דכיון דשקרא הוא חושש אלא ירצה בעל ליתן הכתובה עד שיחקרו את הסופ' והעדים כיון דיודע בעצמו שלא כתב לה גט זה מעולם ויתברר הדבר שהוא לא כתב לה הגט אלא איש אחר היה ששמו כשמו אבל לגרשה מבעלה כדי שתנשא שלא כדין לית ביה חששא כלל כי יאמר בעלך עשני שליח להביא לך גט זה ותסבור שהוא אמת ולא תרגיש ותנשא אי נמי לא מצי למימר שיתן לה הגט כדי להוציא מבעלה כתובתה דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר גרשתני והוא לא גירשה כדאיתא בפרק בתרא דנדרים האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות אישות ובטור אבן העזר סימן י"ז ובסימן קנ"ב מיהו נראה דהכא שאני דכיון דהגט מסייעה היא מעיזה וכן משמע בסמוך דפריך שמא יגרשנה שלא כדין דקאמר וליחוש לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת וכו' והתם ליכא למימר דפריך שמא יתן לה הגט כדי להוציא מבעלה כתובתה דאי חיישינן להכי מאי משני דאין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה אכתי תיקשי גבי שובר מאי איכא למימר ניחוש לשני יוסף בן שמעון ששמות נשותיהן שוות דלמא כתבה שובר ויהבה לגברא דלאו דילה דגבי שובר לא אשכחן דאמר רב שאין כותבין אלא זו בפני זו אלא ודאי ליכא למיחש להכי דשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחר ששמות נשותיהן שוות קלא אית להו ואם יוציא בעל שובר דיהיב ליה איתתא דלאו דיליה אז אם תטעון אשתו ותאמר מעולם לא נתתי לו שובר יחקרו הב"ד ויתברר הדבר כיון דכ"ע ידעי דשני יוסף בן שמעון דרים בעיר הזאת ששמות נשותיהן שוות לכך לא מצי פריך משובר אבל מגט פריך שפיר דלמא יוסף בן שמעון זה יגרש בו אשתו של אחר והיא לא תרגיש כסבורה דקושטא הוא ותקבלנו ותנשא שלא כדין:
הכי אמר רב כל שהוחזק שמו בעיר ל' יום וכו' וא"ת אכתי תיקשי וליחוש שמא יוסף בן שמעון מעיר זה יכתוב גט לאשתו וילך לעיר אחרת ויגרש בו שם את אשת יוסף בן שמעון מעיר אחרת. וי"ל דבגיטין אין לחוש להכי דמדינא דש"ס צריכין לכתוב שם עירו ושם עירה שכותבין יוסף בן שמעון מעיר פלוני' מגרש את אשתו מעיר פלוני' וא"כ ליכא למיחש להכי מיהו בשטרי הלואה קשה דאין צריכין לכתוב פלוני מעיר פלוני חייב לפלוני מעיר פלוני וא"כ איכא למיחש להכי כבר הקשה הרמב"ן ז"ל קושיא זאת ותירץ דכולי האי לא חיישינן דאם כן אין לדבר סוף ועיין בב"י בטור ח"מ סימן מ"ט ולפי מה שכתב שם דלהר"ר ישעיה נהי דשטר שלא כתב בו שם העיר כשר הוא מ"מ אי טעין לאו אנא הוא אלא יוסף בן שמעון שבמקום פלוני טענתיה טענה א"כ אתי שפיר דליכא למיחש להכי כיון דאידך מצי למיטען לאו אנא הוא אלא איש אחר ששמו כשמי ועיין בב"י טור ח"מ סימן מ"ט: