תורת חיים על בבא בתרא· רבי אברהם חיים שור
דף קסו
אי הכי רישא דקתני כסף בדינרין אין פחות משני דינרין זהב כסף וכו' כתבו התוספות בשלמא אי לאו סיפא הוה אמינא טעמא דרישא דסתם דינרין הן של זהב עד שיפרש וכו' משמע דאתי לשנויי אמאי לא פריך תלמודא מעיקרא ארישא מנא לן דבשני דינרי זהב קאמר אימא כסף והדר הוה ליה למיפרך אסיפא מנא לן דבשני דינרין כסף קאמר אימא זהב ולכך כתבו דלא מצו למיפרך ארישא אי לאו סיפא ותימה דהא לית ליה למקשה שום סברא למימר דסתם דינרין הן דוקא של זהב דהא איכא למימר איפכא דסתם דינרים הן של כסף דוקא וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הוה ליה למיפרך ארישא תחילה כסדר שהן שנויין בברייתא. ונראה דלא קשה מידי דהא על כרחך הך מקשה דפריך קושיא קמייתא לאו היינו הך דפריך קושיא בתרייתא דקושיא קמייתא משני לה אביי ובתרייתא משני לה רב אשי ורבא היה חי אחר שמת אביי כדאיתא בכתובות ואמרינן ביום שמת רבא נולד רב אשי וכיון דתרי מקשינן הן ניחא דאיכא למימר דמקשה דאביי ידע שפיר שינויא דרב אשי דיש לחלק בין דינרי לדינרין כדמייתי ראיה ממתני' דכריתות ולכך לא הוה בעי למיפרך ארישא מידי כיון דדינרי לא משמע אלא של זהב אבל אסיפא פריך שפיר משום דדינרין משמע בין של כסף בין של זהב כמו שכתבו התוספות בשינויא דרב אשי מדלא קאמר אלא אמר רב אשי וכו' אבל מקשה דרב אשי לא הוה ידע שיש לחלק בין דינרי לדינרין לכך פריך רישא נמי אימא כספא נסכא וכו':
הכי גרסינן בספרים שאם תמחק אות אחת מן התחתון וכך היא גירסת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ותימה דמדקאמר בגמרא כגון חנן מחנני וענן מענני ולא קאמר כגון ראוב מראובן ושמעו משמעון משמע משום דחנן וענן נמי שמות נינהו ואתי לאשמעינן דיהבינן ליה לחנני וענני ולא לחנן וענן ואי בנמחק איירי לא מתוקמא כלל דהא שם חנן כותבין נו"ן פשוטה בסוף התיבה וחנני בנו"ן כפופ' ואם כתוב למעלה חנני ולמטה חנני בנו"ן כפופ' בסוף התיבה והשאר נמחק פשיט' דלא יהבינן ליה לחנן כיון דחנן כותבין בנו"ן פשוט' ויש ליישב בדוחק שהסופרים רגילין לכוף נו"ן פשוטה בסופה ליפות האות ונראה כנו"ן כפופה ועוד קשה דאי בנמחק איירי א"כ הא דקתני אבל לא בשתי אותיות היינו שאין גובין בו כלל כמ"ש התו' ולא משמע כן דמדקתני רישא ילמד התחתון מן העליון אות אחת דאתי לאשמעי' דלא יהבינן ליה לחנן דלמדין חנן מחנני משמע אבל לא בשתי אותיות דשתי אותיות אין למדין מעליון אלא יהבינן ליה לאותו שכתוב בתחתון. ועוד דאי בנמחק איירי א"כ שתי אותיות אמאי לא גמרינן מעליון נימא אין ספק מוציא מידי ודאי דבעליון ודאי חנני כתיב ובתחתון ספיק' מיהא איכא אי חנני הוא אי שם אחר הוא ואמאי אין למדין מעליון. ועוד דאי בנמחק איירי אלא באות אחת או בשתי אותיות שחיסר הסופר מן התחתון וגרסי' במתני' שאם לא כתב אות אחת כו' דאורחא דמלתא הוא שהסופרים מקצרין בשמות האנשים ומחסרין לפעמים אות ראשון או אות אחרון מן השם וכותבין ליעזר במקום אליעזר כדאשכחן בכמה מקומות בירושלמי ושם אליהו כותבין אליה וכן ישעיה וירמיה כותבין בלא וי"ו ועוד הרבה משום דלשון קלילא הוא ואין הוי"ו נרגשת כל כך לכך מבליעין אותה במבטא וכן יו"ד מחנני רגילין הסופרים לחסרה וכותבין חנן במקום חנני וכוונתם שיקראו החי"ת בשב"א כחי"ת דחנני ולא בקמ"ץ כחי"ת דשם חנן ולפי שאין כותבין נו"ן כפופה בסוף התיבה לכן כותבין נו"ן פשוטה מיהו כוונתם לשם חנני החי"ת בשב"א אלא שמחסרין היו"ד משום לישנא קלילא וכן שלמה שלמון בסוף רות אבל שתי אותיות אין הסופרים מחסרין מן השם ולכך אם כתב למעלה חנני ולמטה חן אין למדין מן העליון ונותנין אותו לחן ובשולחן ערוך סימן מ"ב כתב שאם נמחק שתי אותיות מהתחתון השטר פסול ואין גובין בו ולפי מה שפירש' אין לזה עיקר בגמרא ואדרבא סברא הוא דגובין בו דאין ספק מוציא מידי ודאי כדפי' ונותנין לו לעליון: