תורת חיים על בבא בתרא· רבי אברהם חיים שור
דף קמח
איבעיא להו בית לאחד ודיוטא לאחד מהו תימא דמאי קמיבעיא ליה וכי לא סגי לדיוטא בלא זיזין וא"כ מהיכא תיתי למימר דשייר לבעל דיוטא מקום בחצר להוצאת זיזין בשלמא לעיל גבי דקל ופירות ניחא כיון דלא סגי למיקני פירות אלא א"כ שייר בדקל מקום פירי לכך קמיבעיא ליה אי שייר אי לאו אבל הכא מהיכא תיתי דשייר ועוד מדקאמר בפ' המוכר את הבית אמילתא דריש לקיש למאי הלכתא רב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא אלמא דלא אמרינן דשייר מקום בחצר אלא משום יתור לשון כיון דאמר ליה על מנת שדיוטא שלי הא לאו הכי לא שייר מקום אע"ג דבלאו הכי נמי הדיוטא גופא שלו היא דהמוכר את הבית לא מכר את הדיוטא והכא מאי יתור לשון איכא דכיון דבעי למיתב לאידך הדיוטא איצטריך למימר ודיוטא לאחר וי' דקמיבעיא ליה כשאמר בית לאחד על מנת שהדיוטא לאחר דאיכא נמי יתורא דמאי איצטריך להתנות עם הראשון שיתן הדיוטא לאחר אי לאו משום הוצאת זיזין שיוציא לחצרו וכן משמע בנ"י אבל קשה דמאי קמיבעיא ליה פשיטא דבכה"ג שייר מקום דאי לאו הכי ייתורא למה לי וכן קשה בסמוך דמאי קבעי חוץ מדיוטא מהו פשיטא דשייר מקום זיזין דאם לא כן ייתורא למה לי ועוד דמאי איצטריך ריש לקיש ללמוד דייתור לשון לטפויי קאתי מברייתא דבן לוי דקאמר עלה זאת אומרת כו' והלא משנה שלימה היא בפרק המוכר את הבית דקתני מודה ר' עקיבא בזמן שאמר ליה חוץ מאלו שאין צריך ליקח דרך והיינו משום דנקט לישנא יתירא כדפירש רשב"ם ז"ל שם וי"ל כמו שכתב הרא"ש ז"ל בפרק המוכר את הבית דכמו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אין אדם מקנה לחבירו אויר חצירו להוצאת זיזין דאויר אינו נתפש בקנין אלא א"כ מקנה לו חצרו להוצאת זיזין ולהכי דייק לה ריש לקיש מברייתא דכי היכי דגבי מעשה אמרינן דשייר מקומו כשאמר ליה על מנת משום דבעין יפה משייר אע"ג שלא הזכיר לו המקום ה"נ במשייר דיוטא שכוונתו להוצאת זיזין אמרינן דשייר בחצר גופא להוצאת זיזין ולא האויר דבעין יפה משייר והשתא בעי שפיר בית לאחד על מנת שדיוטא לאחר מהו דאע"ג דודאי משום הוצאת זיזין התנה עמו מ"מ קמיבעיא ליה מי אמרינן דבאחר לא שייר בעין יפה ולא שייר לאחד אלא האויר ולא גוף החצר ושייר האויר לא מהני ולגבי נפשיה נמי קמיבעיא ליה כשאמר חוץ מדיוטא דאיכא למימר דדוקא בעל מנת שמזכיר בהדיא לשון תנאי הוא דאמרינן דשייר גוף החצר אבל כשאמר חוץ מדיוטא לא שייר אלא אויר החצר דאע"ג דכל ייתור לשון אתי למסויי מילתא מכל מקום כיון דלא אמר על מנת איכא למימר דלא אסיק אדעתיה לשייר גוף החצר:
אם במחלק מתקנו כולן פירש רשב"ם ז"ל כדין מתנת שכיב מרע שאין צריכה קנין אם מת וקשה דאי במתנת שכיב מרע שאין בה קנין איירי אם כן בנמלך ועמד אמאי אינו חוזר אלא באחרון והא מתנת ש"מ במקצת לא קני אלא אם כן קנו מיניה כדפירש רשב"ם ז"ל במתניתין לכך נראה דבמתנת שכיב מרע שיש בה קנין איירי:
על מנת שדיוטא עליונה שלי כו' בפרק המוכר את הבית כתב התו' פי' הקונטרס להוצאת זיזין לחצר וקשה לר"ת הא לא איירי הכא במכירת החצר אלא במכירת הבית והמוכר בית לא מכר חצר ומפרש רבינו תם להוציא בה זיזין אם הוא בונה בנין בחצר ורוצה להניח על גבי דיוטא את הזיזין מניח אע"פ שמכביד על הכותל ע"כ והא דבעי הכא בית לאחד ודיוטא לאחד מהו אף על גב דחצר של מוכר הוא ולא של בעל דיוטא מ"מ קמיבעיא ליה מי שייר כח בכותלי הבית לבעל דיוטא להניח עליה זיזין אם קנה אחר כך גם את החצר אבל לפי' הקונטרס לא שייך למימר הכי דכיון דאינו מוכר לו עתה אלא הבית מה לו להתנות עמו על החצר הא חצר שלו הוא ואם ימכרו לו כך גם את החצר אז יתנה עמו:
הלכתא חזרה במקצת הוי חזרה בכולה לכאורה קשה מאי והלכתא דקאמ"כ והא ליכא מאן דפליג בהכי ועוד מאי סלקא דעתך דבעי לאוקמי בשעמד ולעולם לא הוי חזרה דא"כ תיקשי חד מינייהו לא ליקנו כדא"ל רב יהודה לרב אשי. ועוד ניהוי כמחלק דנקט רב יהודה למה לי ויש לומר דמסקנת סתמא דש"ס מעיקרא הוה דאיירי בשעמד ולעולם לא הוי חזרה וטעמא דשני קנה משום דלגבי שני לאו מתנת שכיב מרע בכולה הוא כיון דלאו כולה קא יהיב לשני אלא מקצתן ולא דמי למחלק דחוזר בכולן דשאני התם דכיון דבחד זימנא מחלק כל נכסיו ולאו נמלך הוא אע"ג דאמר מנה לפלוני ומנה לפלוני ומנה לפלוני כיון דבבת אחת קאמר להו ולא שייר מידי ודאי מחמת מיתה הוא דיהיב לכולן ולכך חוזר בכולן אבל הכא כשאמר מקצתן לשני נמלך הוא ומתנה אחריתי הוא הלכך מתנת שכיב מרע במקצת הוי דאע"ג דמעיקרא כשנתן לראשון לא הוה שייר מידי מ"מ השתא כשנותן לשני איכא למימר דלאו מחמת מיתה יהיב ליה כיון דהשתא לא יהיב לשני את הכל כך ס"ל לסתמא דש"ס ואתי רב יהודה לפלוגי משום דלא מסתבר ליה לחלק הכא בין נמלך לבין מחלק דסוף סוף הא לא שייר לדידיה מידי ולהכי נקט ניהוי כמחלק וחד מנייהו לא ליקני וכיון דאיכא פלוגתא לכך איצטריך למיפסק הלכתא: