תורת חיים על בבא בתרא· רבי אברהם חיים שור
דף קמד
ואפילו קטנים נמי מצי מנטרי לה דאינהו נמי יכולין לעמוד על אותו הכלי ולשמור שדות וכרמים וקשה דמשמע דרבי חנינא אמתניתין קאי ומתניתין סתמא קתני הניח בנים גדולים וקטנים משמע דאפילו בקטנים המוטלים בעריסה נמי איירי אע"ג דלא מצי מינטרי כלל ואפי' הן בני חד יומא ומדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות נחלות משמע דלא גרסינן שאני אודיני' דלנטירותא הוא דעבידא וכו' אלא הכי גרסינן אלא אסיפא איתמר והכי איתמר לא שנו אבל ששבחו הנכסים מחמת עצמן אבל שבחו נכסים מחמת נכסים השבח לאמצע וכ"כ הרב המגיד ובכסף משנה שם ולפי זה כשלא אמרו ראו אפי' שבחו מחמת עצמן השבח לאמצע:
אחין השותפין שנפל אחד וכו' איצטריך למיתני אחין השותפין אף על גב דרישא דהניח בנים גדולים וקטנים באחין השותפין איירי ואם כן הוה מצי למיתני נפל אחד מהן לאומנות וכו' דהוה קאי ארישא מ"מ אי תני הכי הוה אמינא דה"ה נמי באחין שאינן שותפין לכך קתני אחין השותפין לאשמעינן דדוקא באחין השותפין דינא הכי:
אם מחמת האחין פירש רשב"ם ז"ל כמנהג העיר לקחת מכל בית שומר אחד לפי הזמן הקבוע לחדש או לשנה וכן כתב במתני' ותימה דא"כ מאי איריא אחין השותפין אפי' אחין דלאו שותפין או שותפין דלאו אחין נמי דכיון דהמלך מעמיד מוכס לפי סדר הבתים חדש אחר חדש על כרחך לאו איהו קא גרם אלא ביתא קא גרם והוי לאמצע לכל הדרים באותו בית. ובסמוך נמי מאי משני לא צריכא דחריף טפי כי חריף טפי מאי הוי הא על כרחך לאו איהו קא גרים כיון דאחר חדש או שנה קא שקלי המכס ממנו ויהבי לאחריני. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות נחלות משמע דהא דקאמר אם מחמת האחין היינו שאביהן היה תחילה המוכס שכתב אחד מן האחין שמנהו המלך גבאי או סופר כו' אם מחמת אביהן מנהו כגון שהיה אביהן ידוע בדבר זה ואמר נעמיד תחתיו בנו כדי לעשות חסד עם היתומים הפרס שיטול לכל האחין ואפילו היה חכם ביותר וראוי למנותו ולפי זה אתי שפיר הא דקתני אחין השותפין דדוקא כל זמן שלא חלקו בעיסתן ולא נתפרדה החבילה אז החסד שעושה להן מסתמא הוא עושה בשביל כולן יחדיו אבל לאחר שנתפרדה חבילתן מסתמא בשביל עצמו הוא והא דקתני לאומנות השלטון משום דמנהגא דשלטון הוא לגמול חסד עם יתמי מוכס או גבאי שלו למנותן תחת אביהן מה שאין כן באומנות דעלמא ולספרים דגרסינן האחין או השותפין אי אפשר לפרש כן דגבי שותפין לא שייך האי טעמא:
אם מחמת אחין לאחין פשיטא קצת קשה אמאי לא פריך הכי אגופא דמתניתין בתר דמייתי תנא לאומנות השלטון דהא טעמא דבעינן דוקא אומנות השלטון משום דבכי האי גונא ודאי מחמת אחין הוא בין לפירוש רשב"ם בין לפירוש הרמב"ם ז"ל ובפירוש המשניות כתב הרמב"ם ז"ל זו האומנות עבודת השלטון היתה והוא שהוציא על עבדי השלטון מן האמצע כדי שיבא לו ריוח מן השלטון אותה התועלת לאמצע הואיל שבא התועלת ההיא בשביל מה שהוציא מן האמצע ולפי זה אתי שפיר דמתניתין וברייתא לאו בחד גוונא איירי דברייתא איירי שהיה אביהן מוכס או שיש מנהג בעיר לקחת מכס מכל בית בכל חדש ומתניתין לא איירי בהכי אלא אשמעינן שאם נפל אחד מן האחין לאומנות השלטון אף על גב שהוא לבדו הטריח עצמו והשתדל בדבר אפילו הכי כיון שהן שותפין והוא הוציא בהשתדלות מן האמצע נפל לאמצע דמסתמא בשביל כולן עשה כיון שהוציא מן האמצע דאחין מחלי אהדדי דומיא דרישא דקתני השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע כיון ששבחו הנכסים מחמת נכסים והא דקתני לאומנות השלטון משום דהכי אורחא להשתדל באומנות השלטון על ידי עבדיו ולשחד אותן מיהו מדברי הרמב"ם ז"ל בפסקיו ומדברי שאר הפוסקים משמע דמתניתין וברייתא בחד גוונא איירי:
חוץ מצנים פחים כתבו התוספות והא דאמרינן בפרק המקבל והסיר ה' ממך כל חולי זו צינה הכי פירש שיתן לך דעת לשמור מן הצינה וכו'. וזה נראה דוחק לפרש דוהסיר זו צינה שיתן לו מלבושים לכך נראה דודאי הצינה לאו בידי שמים הוא דאפשר לו לאדם להזהר ממנה כגון שילביש עצמו כראוי וישב תמיד בבית החורף אלא לפי שאין רוב העולם ורובא דרובא נזהרין והולכין בצינה הבטיח הכתוב להסירה ממנו שלא תזיקנו דהסרת הצינה שלא תזיק ודאי בידי שמים היא:
אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן כולי פירש רשב"ם ז"ל אבל השולח לחבירו בלא חופה ותימה דאם כן מאי קא משמע לן דכיון דליכא זמן קבוע לפרעון פשיטא דלשם מתנה גמורה יהיב ליה אטו כל הנותן מתנה לחבירו צריך חבירו לחזור וליתן לו מתנה דדוקא בשושבינות שייך למימר הכי דהכי אורחא לשלוח בזמן שישא אדם אשה כדי שיתחזק בהן על ההוצאה והוא יחזור וישלח לחבירו כשישא אשה. ומה שכתב עוד אי נמי בחופתו ואינו הולך לאכול שם ולשמוח עמו גם זה תימה דאם כן עיקר חסר דהוה ליה למיתני בהדיא אבל השולח לחבירו כדי יין ואינו הולך לאכול שם אין נגבין ועוד דאם כן מאי איצטריך למיתני כדי יין וכדי שמן הוה ליה למיתני אבל השולח לחבירו שושבינות ואינו הולך לאכול שם אין נגבין כו' לכך נראה דודאי בשולח לחופתו איירי ואשמעינן סיפא דלא שייך שושבינות להיות נגבית בב"ד אלא אם כן שולח לו מעות אבל אם שלח לו מיני מאכל או משקה כגון כדי יין אין נגבין בבית דין דכל מידי דמאכל ומשקה גמילות חסדים בעלמא הוא ומעיקרא למתנה גמורה יהיב ליה וכן כתב בהדיא הרמב"ם ז"ל בספ"ז מהלכות זכייה:
שהשושבינות נגבין בב"ד נראה דיהיב טעמא למאי דנקט לישנא דחזרה שושבינות דמשמע שהיא חוזרת ודאי מדלא קתני אם חזרה לכך קאמר שהשושבינות נגבית בב"ד דכיון שהיא נגבית בב"ד חוזרת ודאי אבל אין לפרש דיהיב טעמא למה חזרה לאמצע ולכך קאמר לפי שהשושבינות נגבית בב"ד והויא ליה כשאר חובות של אביהן שהן לאמצע דהא אליבא דשמואל דמוקי לה ביבם ולא אתי לאשמעי' אלא דאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא מצינו לפרושי הכי דלדידיה לא תליא מידי במה שהיא נגבית בב"ד: