תורת חיים על בבא בתרא· רבי אברהם חיים שור
דף קמא
למימרא דבת עדיפא ליה מבן והאמר ר' יוחנן וכו' הא פשיטא ליה דבן עדיף מבת מדכתיב ובן אין לו והעברתם את נחלתו הא יש בן בן קודם אלא ה"ק למימרא דלדידיה פי' לאב ניחא טפי שתירש הבת ממה שיירש הבן והאמר רבי יוחנן כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה על חטאיו אשר חטא ולכך הענישו שיפלו נכסיו לפני הבת ולא זכה לבן שיירש את נכסיו אלמא ניחא ליה לאב טפי שיירש הבן את נכסיו ממה שתירש הבת מדקחשיב ליה לעונש כשהבת יורשת אותו ולהכי נקט למימרא דבת עדיפא ליה מבן ולא קאמר למימרא דבת עדיפא מבן ומשני דירושה שאני דודאי עונש הוא שלא יקרא שם המת על נחלתו אבל לענין הרוחה בת חביבא ליה ושמואל אמר דלענין הרוחה נמי בן חביב ליה טפי מבת אלא דבמבכרת חביב ליה טפי שתרויח מבבן ומתניתין במבכרת איירי:
ואיבעית אימא הא מני ר' יהודא היא פי' רשב"ם ז"ל מתני' ר' יהודה שחפץ בהרוח' דבת כדמפרש לקמן כו' משמע מפירושו דהשתא נמי צריך לחלק בין ירושה להרוחה ותימה דא"כ מאי ואיבעית אימא היינו שינויא קמייתא ואי משום דמשכח תנא דחייש בהדיא להרווחה דבת הוה ליה למימר לעיל לענין הרווחה בתו עדיפא ליה וכדרבי יהודה דתניא מצוה לזון וכו'. ולעיל נמי פירש רשב"ם ז"ל לענין הרווחה בתו עדיפא לפי שאינה יכולה לחזור אחר מזונותיה כזכר משמע נמי דהיינו הך שינויא מדפרש טעמא משום מזונות דהיינו כדרבי יהודה נראה דהא דקאמר לענין הרווחה בת עדיפא ליה לאו משום מזוני הוא אלא דס"ל דבת חביבא ליה לאב לענין הרווחה טפי מבן והדר קאמר ואיבעית אימא ירושה והרווחה כי הדדי נינהו ומתניתין רבי יהודה היא דלרבי יהודה לעולם האב יש לו געגועין על בתו טפי מעל בנו משום זילותא ומי שאינו מניח בן ליורשו והבת יורשת נכסיו לאו עונש הוא לרבי יהודה לענין נכסיו דאדרבא בהכי ניחא ליה טפי שיפלו נכסיו ביד בתו משום זילותא ונהי דודאי עונש גדול הוא למי שאינו מניח אחריו בן דברא כרעא דאבוה הוא וכאלו אינו מת מ"מ לענין מה שהנכסי' נופלין ביד הבת לאו עונש הוא דאדרבא בהכי ניחא ליה לרבי יהודה כיון דחייש לזילות' וקרא דוהעברתם איצטריך ליה לרבי יהודה להא דדריש ליה בר"פ יש נוחלין במקום בת אתה מעביר נחלה וכו' והא דאמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל שאינו מניח בן וכו' ר' מאיר היא דלדידיה בכל מקום הבן חביב לאב יותר מבת כיון דעסיק בתורה:
אמר רבינא במבשרני דתניא המבשרני וכו' תימה דבכי האי גוונא הוה מצי לאוקמי בזכר ונקבה גופייהו ואיירי כגון שאמר אם תלד זכר יטול מנה נקבה יטול מנה ואם זכר ונקבה נמי יטול ואשמעינן דאם ילדה זכר ונקבה דאין להן אלא מנה ואי משום דברייתא נקט אין לי אלא מנה ולא קתני אין להן משמע ליה דבמבשרני איירי מ"מ לישנא דהיכי משכחת לה לא משמע כן דמשמע דלא משכחת לה שלא יטול אלא מנה אע"ג דאמר שיטלו שני מנין כדפי' רשב"ם ז"ל ועוד דאין לו איכא למימר דאתאומים קאי ועוד תימה דבמתניתין קתני אם זכר מנה אם נקבה מנה וילדה זכר ונקבה זכר נוטל מנה נקבה נוטלת מאתים ואמאי הא זכר ונקבה לא קאמר ורשב"ם ז"ל פי' דוילדה זכר או נקבה קאמר וזה דוחק גדול ועוד דבברייתא דמייתי לעיל בסמוך קתני נמי ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל ששה דינרין וכו' ומשמע דברייתא אמתניתין קיימא כמ"ש התוספות והתם על כרחך לאו זכר או נקבה קאמר דהא מוקי לה דנפקי תרוייהו ולא ידעינן הי ברישא. ועוד דאי מתניתין זכר או נקבה קאמר א"כ מאי קמ"ל פשיטא דאם ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה נוטלת מאתים כיון דבהדיא פירש הכי ומ"ש רשב"ם ז"ל בזה נראה דוחק. על כן נראה דמתני' זכר ונקבה קאמר דאע"ג דלא אתני אלא על זכר לחוד ועל נקבה לחוד ועל לידת תאומים לא אתני אפ"ה שקלי זה מנה וזאת מאתים והא דפריך הכא והא זכר ונקבה לא קאמר במבשרני דוקא הוא דפריך הכי דכיון דאתני על בשורת זכר לבדו ועל בשורת נקבה לבדה ועל בשורת תאומים לא אתני איכא למימר דלידת תאומים לאו בשורה היא לגביה דרוב תאומים חסרי כח נינהו ולא ניחא ליה לאדם בכך להכי פריך והא זכר ונקבה לא קאמר אבל אב הנותן מתנה לבנו ובנותיו גופייהו לגבי דידהו פשיטא שאין חילוק בין אם הן תאומים לאו דבשביל שהן תאומים לא גריעי לכך קתני מתני' דכשאומר אם ילדה זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים וילדה זכר ונקב' שקלי תרוייהו זה מנה וזאת מאתים דדעתו של אדם קרובה לגבי בניו ומסתמא ניחא ליה שיטלו תרוייהו אע"ג דלא אתני על לידת תאומים. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות זכייה שכתב אמר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים וילדה זכר נוטל מנה ילדה נקבה נוטלת מאתים ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה והנקבה מאתים משמע בהדיא דזכר ונקבה קתני ולא זכר או נקבה וכ"כ בנ"י וכתב הטור שכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה: