תורת חיים על בבא בתרא· רבי אברהם חיים שור
דף קז
התם עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למוכר וניחא ליה ללוקח פי' רשב"ם ז"ל ניחא ליה ללוקח שאם תיזול יכול הלוקח לחזור בו וגם ניחא ליה למוכר שאם תוקיר בתוך כך יחזור בו תימה כיון דמן הדין קם דינא כמו בחלוקת קרקע אלא דתקנתא דרבנן הוא משום דבהכי ניחא להו משום יוקרא וזולא אם כן אמאי עקרוה רבנן לדינא והא כשאין שניהן יכולין לחזור בהן נמי ניחא להו לתרווייהו מהאי טעמא דניחא ליה למוכר שמא תיזול שלא יהא הלוקח יכול לחזור בו וניחא ליה ללוקח שאם תוקיר שלא יהא המוכר יכול לחזור בו לכך נראה דליוקרא וזולא לא חיישינן בשעה מועטת כזו והא דקאמר דניחא ליה למוכר וניחא ליה ללוקח היינו משום דכיון דדעת המוכר היה למכור כור שלם בבת אחת ודעת הלוקח נמי היה לקנות כור שלם בבת אחת הלכך אפילו מדד לו כ"ט סאין כשרוצה הלוקח לחזור בו מסאה אחרונה שלא משך עדיין מסתמא גם המוכר ניחא ליה לחזור בו שלא יטול גם אותן כ"ט סאין שכבר משך כיון דמעיקרא אדעתא שיטול כור שלם מדד לו אע"ג דמאותן כ"ט סאין לו הלוקח יכול לחזור בו מן הדין מ"מ כיון דמצי לחזור מסאה אחרונה מסתמא ניחא ליה למוכר לחזור מכל המקח כיון דמעיקרא אדעתא דכור שלם זבין ליה. וכן איפכא שאפילו מדד לו כ"ט סאין ורוצה המוכר לחזור בו מסאה אחרונה מסתמא גם הלוקח ניחא ליה טפי לחזור מכל המקח ממה שלא יקנה אלא כ"ט סאין כיון דמעיקרא דעתו היה לקנות כור שלם דוקא:
איתמר ה' אחין שחלקו כתב רשב"ם ז"ל ה"ג האחין שחלקו כו' ושמא בספרים ישנים היה כתוב האחין שחלקו אלא שהה"א דהאחין היתה מרוחק' קצת ממל' אחין וטעו הסופרים וכתבו חמשה במקום הה"א מיהו רב אלפס ז"ל גריס ג' אחין שחלקו וכן משמע שהיא גירסת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"י מהלכות נחלות וכן שלשה אחין שחלקו ובא ב"ח וכו' וקשה אמאי נקט מילתא בשלשה אחין ולא בב' וי"ל דשלשה אחין לרבותא נקט לאשמעינן דבטלה מחלוקת לגמרי ושלשתן נוטלין חלקם באותם שני שדות הנשארות ע"פ גורל אע"ג שהן סמוכות זו לזו ולא אמרינן לחלוק אותן לשלשה חלקים ואם יפול חלק אמצעי לשלישי בגורל יטלו שנים האחרים חלקם בלא גורל כיון דמעיקרא נמי הכי הוה קמ"ל דגם שנים האחרים חולקין בגורל דגורל ראשון בטל:
נוטל רביע בקרקע ורביע במעות פירוש שני עיקר כמ"ש התוספות. וכן משמע מדקאמר הלכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות דמשמע דיהיב טעמא נמי למה שנוטל רביע במעות והא דלא קאמר מספקא ליה אי יורשין הוה אי לקוחות באחריות הוה י"ל דאדרבא מדלא נקט אי לקוחות שלא באחריות הוה צ"ל דבלקוחות באחריות איירי דסתם לקוחות באחריות הוי דלא שדי איניש זוזי בכדי:
נקוט מיהת תרי קמאי בידך דמתורת מנה לא מפקי לה דכיון דאיתנהו תרי שאין מוציאין דמי שדה זו מתורת מנה אין סברא לומר דשויא טפי ממנה דהיינו ק' ועשרה אף על גב דאיתנהו נמי תרי דלא גרע לה ממנה מ"מ יש לתפוס המועט:
מסתייה דקא טפינא אחבראי שכן הסדר בתחילה שואלין אם הוא שוה דבר שהוא פשוט טפי כגון ס' וע' ופ' וכששואלין אם הוא שוה יותר משמנים האחד מסתלק וכששואלין על יותר מק' השני מסתלק וכששואלין על יותר ממאה ועשרים השלישי מסתלק:
אדרבא האי ארעא ק' ותליסר ותילתא שויא כתבו התוספות תימה לר"י דהשתא אי לא הוו אלא תרי דחד אמר מנה וכו' י"ל דודאי תלינן בההוא דאמר פחות מכולהו דאי לאו איהו איכא למימר דההוא דאמר מנה הוה אמר טפי כגון ק"י וההוא דאמר ק"כ נמי הוה אמר ק"ל ואם כן ה"א דק"כ שויא אלא השתא דהאי לא אמר אלא פ' לכך לא אמר אידך אלא מנה והשלישי ק' ועשרים דלא בעו לטפויי חד אחבריה ל' קא סבר מסתאי דקא מספינא כ' מיהו תימה לפי האמת דקאמר האי ארעא צ' ותלתא ותילת' שויא דהשתא אי לא הוו אלא תרי חד דאמד פ' וחד דאמר ק"כ ה"א דמאה שויא דכן נר' האמת לכ"ע והשתא דאי' להאי דאמר מנה אמרי' דשויא פחות ממנה וי"ל דס"ל לאחרים דצריך לתלות הטעות בשלשתן דוקא דלא עדין חדא מחבריה הלכך אי לא הוו אלא תרי דהיינו הראשון והאחרון ה"א דק' שויא כדי להשוות הטעות ביניהם שוה בשוה אבל השתא דאיכא בי תלתא צריך לתלות הטעות בכולן וכיון דאי אפשר לומר דטעו שוה בשוה לכך אית להו דמשלשלין החילוק שביניהם ותידון בשליש ואומרים דשנים טעו בשוה והשלישי טעה יותר ותופסין את המועט:
והא אנן משמנין ביניהן תנן קא ס"ד דנוטל חצי שדהו דקתני היינו חצי שדה ממש מדה בחבל אלא דמשמנין ביניהן תחילה דהיינו שחולקין את היפה לשני חלקים שוה בשוה וכן הכחוש כדי שיטול כל אחד מן היפה ומן הכחוש שוה בשוה ולהכי אקשי ליה אהא דקאמר לוקח נוטל כחוש שבו וא"ל תרגימנא מסיפא דמסמנין דסיפא ליכא לפרושי הכי דכיון דאתני ליטול חציו בדרום ע"כ הוא נוטל חציו בדרום דוקא בין אם הוא יפה בין אם הוא כחוש וא"כ אמאי משמנין ביניהם אלא סיפא לדמי קאמר ששמין דמי כל השדה ונותן לו בדרומ' כשיעור חצי כל הדמים שאם היא כחושה בדרומה נותן לו משם הרבה ואם היא יפה בדרומה נותן לו משם מעט רישא נמי לדמי ששמין כמה שוה כל השדה ונותן לו מן השדה שיעור מה ששוה חצי הדמים של כל השדה ולעולם אם המוכר רוצה נותן לו מן הכחוש שבו וכן משמע בהדיא אדברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"א מהלכות מכירה ורשב"ם ז"ל כתב דבסיפא מה ששוה חציה שבדרום נותן מוכר ללוקח כנגד אותן הדמים באיזה רוח שירצה ולא משמע כן אלא לוקח נוטל כחוש שבו דקא"ר יוחנן ארישא לחודא קאי אבל בסיפא נוטל בדרום בין יפה בין כחוש: