אור ברסלב

תורת חיים על בבא בתרא· רבי אברהם חיים שור

דף ס

דף נט

ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה כדי שלא יציץ לתוך אהל חבירו ויתן לו עין רעה ונראה דלהכי כתיב וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו לפי שנשא עיניו להכניס בהן עין רעה כדפי' רש"י ז"ל וכיון שראה אותן נזהרין מעין רעה שלא היו פתחיהן מכוונין מפני העין חזר בו והיינו דאמר מה טובו אהליך נקט לשון טובה היפך הרעה שאלו היו פתחי אהליהם מכוונין היו רעים מפני עין רעה ועתה לא היו מכוונין אמר מה טובו אהליך:

מדברי הרמב"ם זכרונו לברכה בפי"ג מהלכות נזקי ממון משמע דהכי גרסינן במתני' אין עושין חלל תחת רשות הרבים ולא בורות ולא שיחין ומערות:

הוו קא מעכבי עליה בני רשות הרבים בספר רב אלפס והרא"ש ז"ל ליתא וכן נראה דלא גרסינן ליה מדקאמר ליה ר' אמי דידך לרשות הרבים מפיק מאן מחיל לך ואי גרסי' ליה מאי איריא דהוה מפיק לרשות הרבים אפי' הוה מפיק למבוי נמי הא קמן דהוו קא מעכבי עליה:

מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים שתקו נראה דהיינו הא דכתיב אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי היה מתנבא על הפרושים הללו שרצו לפרוש עצמן מכל מה שהיו מקריבין על גבי מזבח זכר לחורבן ירושלים ומשמע נמי בסמוך שהיה ראוי לעשות כן מן הדין אלא שאין גוזרין גזרה על הציבור וכו' לכך קאמר תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי לפי שכל הצמא לשתות לשונו מתדבק לחכו שנאמר דבק לשון יונק אל חכו בצמא וקאמר שיעשה זכר לירושלים ויפרוש עצמו מכל דבר שהיו מקריבין על גבי המזבח ואפילו מים לא ישתה וידחוק עצמו לשתות מי תותים אלא אם כן לא ימצא לשתות אפילו מי תותים ויסבול הצמאון כל כך עד שיתדבק לשונו אל חכו אז בעל כרחו ישתה מים ולא יזכור ירושלים וה"ק תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי שאם לא אזכרכי הוא מחמת רוב הצמאון שכבר דבק לשוני לחכי וקרא מסיפיה לרישיה מידרש:

אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר כו' ואם תאמר אמאי נקט הנך תלת מילי דוקא וי"ל לפי שכל אדם מוכרח להנך תלת מילי דהיינו לחם לאכול ובגד ללבוש ובית לדור בו וכן אמר הנביא הלא פרוס לרעב לחמך כי תראה ערום וכסיתו ועניים מרודים תביא בית ואתי לאשמעינן שחייב אדם לעשות זכר לירושלים בכל מיני צרכיו ועושה אשה כל תכשיטיה דקאמר כלומר כל מיני מלבושים ותכשיטים דמלבושים בכלל תכשיטיה הן ולפי שאין דרך האנשים להרבות בקשוטי בגדים כמו נשים לכך נקט עושה אשה לרבותא דאפילו אשה שדרכה להרבות בקישוטי בגדים יכולה לעשות הכל רק שתשייר דבר מועט ועוד לפי שהעבודה צריכה ג' דברים בית המקדש ובגדי כהונה וגוף הקרבן הצריכו חכמים לעשות זכר לשלשתן כשבונה בית ועושה בגד וכשעושה צרכי סעודה דגוף סעודת המזבח הוא:

זה אפר מקלה שבראש חתנים ס"ל דראש שמחתי לאו דבוק הוא והוה כאלו כתיב על ראש בשמחתי ועוד נראה דדבוק הוא לפי שאמרו חכמים כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה נמצא כי תחילת שמחתו של אדם הוא יום חתונתו לכך קאמר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי כי בתחילת שמחתו דהיינו יום חתונתו יעשה זכר לירושלים והטעם מה שנותנין אפר מקלה בראש חתנים נראה משום דבזמן הבית היו נותנין על ראש חתן וכלה עטרות כדאיתא בסוף מסכת סוטה בפולמוס של אספסיאנוס וטיטוס גזרו על עטרות חתנים וכלות ואיתא נמי בפ"ק דגיטין כלילא מנלן דאסור ופירש"י ז"ל שהיו עושין עטרות לחתנים של זהב ושל כסף וכו' ואותן עטרות היו עשויות בדמות ירושלים עיר הקודש דבסוף סוטה קאמר מאי עטרות כלות אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן עיר של זהב ובפרק במה אשה קאמר מאי עיר של זהב אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ירושלים דהבא וכיון דבזמן הבית היו תולין על ראש חתנים וכלות עטרות זכר לשמחת ירושלים ובנינה לכך אחר שנחרב הבית נותנין שם אפר מקלה זכר לשריפת ירושלים וחורבנה כמו שנאמר ויצת אש בציון ולהכי נותנין אפר מקלה ולא עפר כדאשכחן גבי שלשת רעי איוב דכתיב ויזרקו עפר על ראשיהם ורשב"ם ז"ל פירש ומשום דאיכא נמי אפר פרה נקט מקלה וזה נראה דוחק אלא נראה דלכך קאמר אפר מקלה דאפר שריפה בעינן זכר לשריפת ירושלים לאפוקי עפר סתם. ונראה דהיינו הא דכתיב ויניעו ראשם על בת ירושלים הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי משוש כל הארץ לפי שקודם חורבנה היו רגילין בכל הארץ לעשות עטרות וכלילות יופי מצויירות בדמות ירושלים לכך תמהו אחר שנחרבה ואמרו הזאת העיר כלילת יופי וגומר ועוד נראה דלכך כתיב לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר רמז לאותן עטרות כמו פארי המגבעות שלעתיד נחזור ליתן עטרות בראש חתנים תחת אפר שנותנין עתה:

מאי על ראש שמחתי אמר רבי יצחק זה אפר מקלה דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע הן מתחלק לכמה ניצוצות ונראה דהך קרא רמז נמי למה שנוהגין בליל פסח לאכול בצים זכר לחורבן כמו שכתב בש"ע לפי שהמועדות לשמחה ניתנו כמו שנאמר ושמחת בחגך וחג המצות הוא ראש לכל המועדות בחדש הראשון וזה שאמר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי שאעשה זכר לחורבן בראש כל המועדות אי נמי לפי שחייב האדם בליל פסח להיות שמח וטוב לב ולהראות כבוד עשרו דרך שמחה וחירות יותר מכל השנה כמו שכתבו הפוסקים ולפי שהמנהג להעלות הבצים בלילה ההוא בראש כל התבשילין לכך קאמר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי:

דין הוא שנגזר על עצמינו שלא לישא אשה כתבו התוס' תימה והא כתיב פרו ורבו ושמא על אותן שכבר קיימו וכולי נראה דלאו קושיא היא דיש כח ביד חכמים לעקור דברי תורה בשב ואל תעשה כדאשכחן בשופר של ראש השנה שאם חל ראש השנה בשבת אין תוקעין בו אע"ג דלאו מלאכה היא אלא דגזרינן שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים וכן גבי נטילת לולב שאין נוטלין כשחל יום ראשון בשבת משום הך גזרה:

תוכן העניינים

תורת חיים על בבא בתרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה