תורת חיים על בבא בתרא· רבי אברהם חיים שור
דף נג
האי גדר היכי דמי משמע דדוקא אהא דשמואל פריך משום דאי לאו הא דשמואל איכא למימ' דמתני' כל שהוא ממש קאמר דמעיקרא לא הוי סלקי לה והשתא נמי לא סלקי לה ואע"ג דלא קעביד מידי איכא למימר דס"ל למתני' דלא בעינן שיעשה שום תועלת לא בגדר ולא בפרצה אבל אשמואל פריך שפיר דאמר גדר והשלימו לעשרה ופרץ כדי שיכנס ויצא בה אלמא דבעי' שיעשה שום תועלת בעשייתו לכך פריך מה נפשך או טובא עביד או מאי קעביד:
דמעיקרא הוו סלקי לה ברווחא והשתא קא סלקי לה בדוחקא והא דנקט שמואל והשלימו לעשרה הוא הדין בפחות מעשרה היכא דאהני דסלקי בדוחקא ומעיקרא הוי סלקי לה ברויחא ואורחא דמילתא נקט דסתם השלימו לעשרה הכי הוי כדפי' רשב"ם ז"ל ואשמעינן שמואל בהא דהשלימו לעשרה דאיירי כדמסיק דמעיקרא הוו סלקי לה ברווחא והשתא קא סלקי לה בדוחקא והטור בסי' קצ"ב כתב בשם הרמב"ם והרא"ש ז"ל דצריך גם כן שמתחילה לא היה גבוה עשרה טפחים והשלימו לעשרה וקשה כיון דהשלימו לעשרה נמי מילתא הוא ומהניא לחזקה אמאי קאמר לעיל אי דמעיקרא לא הוו סלקי לה והשתא נמי לא הוי סלקי ליה מאי עבד והא טובא עבד שהשלים הגדר לעשרה ונהי דלא מהניא מידי לשדה כיון דהשתא נמי סלקא ליה מ"מ כיון דעביד מילתא דמהניא לחזקה שהשלימה לעשרה מאי פריך דלמא שמואל אית ליה דבהך מילתא לחודא שהשלימה לעשרה הוי חזקה וגם לישנא דמאי עבד משמע דלא קעביד מידי ועוד דאי לאו אורחא דמלתא הוא אלא השלימו לעשרה נמי בעינן א"כ לא הזכיר שמואל בדבריו כלל דאיירי בכי האי גונא דמעיקרא הוי סלקי לה ברווחא והשתא קסלקי לה בדוחקא כדמסיק אלא מכח קושיא מוקי לה ש"ס למלתיה הכי וזה לא יתכן דא"כ גבי פרץ פרצה נמי מאי איצטריך למימר כדי שיכנס ויצא בה ולא קאמר נמי סתמא ופרץ פרצה הרי זו חזקה ומכח קושיא הוה מוקמינן ליה נמי כדמסיק דמעיקרא הוי עיילי בה בדוחקא והשתא עיילו בה ברווחא כי היכי דמוקמינן לה הא דגדר גדר אלא ודאי להכי נקט כדי שיכנס ויצא בה לאשמעינן דאיירי כדמסיק כלומר כדי שיכנס ויצא בה בפשיטות ולא בדוחקא כדהוה מעיקרא דסתם לשון כניסה ויציאה כי אורחא משמע ולא בדוחקו וא"כ השלימו לעשרה דרישא נמי דומיא דסיפא נקט לאשמעינן נמי דאיירי כדמסיק דמעיקרא הוו סלקי לה ברווחא והשתא קסלקי לה בדוחקא דסתם השלימו לעשרה מעיקרא סלקי לה ברווחא והשתא בדוחקא וכן משמע בפ' אלו טריפות דלשון כדי שיכנס ברווחא דוקא משמע דתנן התם עד כמה תחסר הגרגרת עד כאיסר וקאמר התם בש"ס נפחתה כדלת אמר רב נחמן כדי שיכנס איסר לרחבו ופירש"י ז"ל שם כדי שיכנס איסר ושיעור גדול הוא זה מאיסר דהכא בעינן נכנס ויוצא ולא איסר מצומצם משום דאין כאן חסרון והדלת סותם את הנקב ובבית יוסף שם כתב דמדברי הרמב"ם אין הכרע לומר דסבירא ליה שצריך ג"כ שמתחילה לא היה גבוה עשרה טפחים והשלימו לעשרה דהרמב"ם לישנא דש"ס נקט ונראה דהטור דייק מדבריו מדכתב כיצד המחזיק בגדירה כל שהוא קנה כגון שהיה שם גדר והיו עולין בנחת והוסיף עליו כל שהוא והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין אלא בדוחק ע"כ דלא הוה ליה למיכתב הא דהשלימו לעשרה כיון דבהדיא נקט בדבריו והיו עולין בנחת והוסיף עליו שאין עולין אלא בדוחק דודאי שמואל איצטריך למימר והשלימו לעשרה לאשמעינן דאיירי בכי האי גונא כדמסיק אבל הרמב"ם ז"ל אי לאו דסבירא ליה דדוקא השלימו לעשרה בעינן לא הוה ליה להזכירו ובשלחן ערוך סימן קצ"ב העתיק לשון הרמב"ם ז"ל וכתב שם בהג"ה ויש אומרים דאפילו בפחות מעשרה ונראה דכן עיקר דאפילו בפחות מעשרה הוי חזקה וכל שכן דאיכא למימר דליכא מאן דפליג דגם הרמב"ם ז"ל אפשר דסבר דאפילו בפחות מעשרה הוי חזקה כמה שכתב הבית יוסף:
החזיק באחת מהן לקנות אותה ואת המצר ואת חברתה מהו בלא חברתה נמי הוה מצי למיבעי שאם החזיק בשדה לקנות אותה ואת המצר מהו מי קנה נמי המצר או לא וכן בבעיא דרבי אלעזר הוה מצי למיבעיא בשדה אחת שאם החזיק במצר לקנות את השדה מהו אלא כיון דאיירי לעיל במצר שבין שתי שדות קא מיבעיא להו הכי:
החזיק במצר לקנות שתיהן מהו פי' רשב"ם את"ל החזיק בשדה לא קנה המצר התם היינו טעמא שאין המצר צריך מן השדה ואין זקוק לו כלל אבל המצר משועבד הוא לשדה לשומרו ופירושו תמוה דאדרבא כ"ש הוא דכיון דהחזיק בשדה לא קנה המצר אף על גב דהמצר שייך לשדה והשדה צריכה לו כ"ש דאם החזיק במצר דלא קנה השדה כיון דאין השדה שייך למיצר ואין המיצר צריך לשדה כלל וכן משמע בהדיא גבי שני בתים בסמוך דקאמר החזיק בחיצון לקנות אותו ואת הפנימי חיצון קנה פנימי לא קנה והיינו משום דאין חיצון צריך לפנימי ואין פנימי משועבד לחיצון ובהחזיק בפנימי לקנות אותו ואת החיצון קאמר דקנה שתיהן משום דפנימי צריך לחיצון לדריסת הרגל לכך נראה דאיפכא קמיבעיא ליה אם תמצי לומר החזיק בשדה קנה המצר התם היינו טעמא שהשדה צריכה לו למיצר אבל המיצר אין צריך לשדה כלל לכך איכא למימר דהחזיק במצר לא קנה השדה:
המציע מצעות בנכסי הגר קנה פי' רשב"ם ז"ל הציע מצעות ושכב שם על הקרקע קנה כיון שנהנה גופו מן הקרקע ששמשתו הקרקע וכן כתב הרא"ש ז"ל דלא קנה אלא אם כן שכב עליה ומייתי ראיה מחזקת עבד דקתני הגביהו קנאו דכיון ששימש לרבו בשכיבה וסמיכה שנסמך עליו קנאו ה"ה נמי בקרקע נכסי הגר כיון ששמשתו בסמיכה ושכיבה ששוכב עליה הוי חזקה אבל תימה לפירושו דא"כ עיקר חסר דהוה ליה למימר המציע מצעות בנכסי הגר ושכב עליה קנה אבל השתא משמע דבהצעה לחודא קניא והרב המגיד בפ"ב מהלכות זכיה כתב דהציע מצעות שייפה הקרקע בהצעתן והרי זה כציור וכיור וצר צורה דקונה בנכסי הגר לפי שמתקנן ומייפיהן וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שם שכתב גבי הדדי הצר צורה בנכסי הגר קנה והמציע מצעות בנכסי הגר קנה משמע דחד טעמא אית להו וכן כתב בהדיא בש"ע סימן רע"ה המציע מצעות בנכסי הגר כיון שייפה הקרקע בהצעתן קנה אבל תימה דא"כ מאי ראיה מייתי מחזקת עבד דלא שייך כלל להך מלתא. לכך נראה דמציע מצעות בנכסי הגר דקנה טעמא משום דמשתמש שם תשמיש גדול המיוחד למי שהבית שלו דוקא דאין אדם עשוי להעמיד מיטות ולהציע אותן בבית חבירו דחבירו מקפיד עליו דדוקא בעל הבית דרכו לעשות כן ולכך הוי חזקה בהצעתן לחוד אע"ג דלא שכב עליהן דבתשמיש כזה גלי דעתיה דהוא בעל הבית דסתם בית מיוחד לכך להעמיד שם מטות ולהציע אותן והשתא ניחא דמייתי ראיה מחזקת עבד כנעני דהתם נמי לא הוי חזקה אלא בתשמיש המיוחד למי שהעבד שלו דוקא מדקתני בחזקה כיצד נעל לו מנעלו או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ וכו' ולא נקט שאר דברים משמע דדוקא עבודות בזויות המיוחדות לעבד כנעני בעינן דבעבד עברי אסור להשתמש בעבודות הללו כדכתיב לא תעבוד בו עבודת עבד ואמרו חכמים שלא ינעיל לו מנעלו ולא יוליך כליו אחריו למרחץ וכיון דדוקא עבודות בזויות בעינן ע"כ טעמא משום דבהנך עבודות מינכרא מלתא דעבדו הוא שאין העבד עושה אותן לאחר אלא לרבו בלבד ולכך הוי חזקה כשמשתמש בו תשמיש גדול המיוחד למי שהעבד שלו דוקא א"כ ה"ה כשמשתמש תשמיש גדול בנכסי הגר שמציע שם מצעות שאין תשמיש זה מיוחד אלא למי שהבית שלו דהוי חזקה. וסש"ע סימן ער"ה כתב בהג"ה וי"א דדוקא ששכב על המצעות וגם הציע אותן קנה וכתב עוד שם ערך שלחן ואכל עליו יש אומרים דקנה ולפי מה שפירשתי בהצעתן לחוד קנה וכן אם ערך שלחן אע"ג דלא אכל עליו קנה מהאי טעמא שפירשתי דתשמיש המיוחד לבעל הבית הוא וגלי דעתיה בזה דשלו הוא: