תורת חיים על בבא בתרא· רבי אברהם חיים שור
דף מג
לעולם דקיץ וניחא להו דכיון דרווח רווח פירש רשב"ם ז"ל דכיון דרווח שיש להם מעות רוח ולמה יתנו כלום כל זמן שאין צריכין ואע"ג דבשנה זו כבר נתנו קצבתן מ"מ ירויחו לשנה הבא שלא יצטרכו ליתן קצבתן כיון שיש להן מעות וכן משמע ממה שכתב הבית יוסף בסימן ל"ז שהעתיק שם לשון הרשב"ם ז"ל וכתב דכיון דרווח במנה זו רווח ואפילו אם יתנו עמה לסוף נהנים הם מיהו תימה לפירושו דאכתי תיקשי ליתבו בו תרי מנייהו כל שנה קצבתו עד עולם ולעידו דהשתא לא יהנו ממנו זו כלום לא בתחילה ולא בסוף והרמב"ם ז"ל בפרק חמשה עשר מהלכות עדות כתב אפי' אמרו שנים מאנשי אותה העיר אנחנו נתן דבר הקצוב עלינו ונעיד אין שומעין להן שהנאה הוא להם שיתעשרו עניים אלו הואיל והן סמוכים על בני העיר משמע דמפרש הא דקאמר וניחא להו דכיון דרווח רווח היינו דניחא לעדים שיתפרנסו העניים ברווח כיון שמוטלים עליהם. וצריך לומר לפירושו דבאתר' דקיץ נותנין לעניים מנה זו נוסף על קצבתן ולא משמע כן מדקאמר אי דקיץ להו ליתבו כי תרי מאי דקיץ ולידיינו ואי נותנין להן המנה נוסף על קצבתן הוה ליה למימר אי דקיץ להו ליתבו מאי דקיץ להו ולידיינו דהא כל בני העיר נותנין קצבתן ואמאי קאמר ליתבו בי תרי כו' וגם לישנא דכיון דרווח רווח לא משמע כפירושו. לכך נראה דבאתרא דקיץ להו המנה עולה בחשבון הקצבה ולא יהבי להו תרוייהו ולכך קאמר אי דקיץ להו ליתבו בי תרי כו' ואם יש מאה אנשים בעיר כל אחד רגיל ליתן ב' דינרין לשנה ליתבו בי תרי ארבעה דינרין ולעידו ואם יזכו אנשי העיר בדין לא יתנו בשנה ההיא רק תשעים וששה דינרין למלאות מאתים דינרין שנותנין לעניים בכל שנה. ומסירן לעולם דקיץ וניחא וכו' משום דאף על גב דהמנה עולה בחשבון הקצב' אפילו הכי מסתמא כל אחד מאנשי העיר יתן בתורת נדבה קצת יותר ממה שרגיל ליתן דכיון דאית להו רווחא לאנשי העיר במנה זו מסתמא איכא נמי רווחא לעניים כדפי' ונמצא שהעדים נוגעין דניחא להו מה שיהיה רווחא לעניים כיון דרמו עלייהו. ובשלחן ערוך סימן ל"ז העתיק לשון הרמב"ם ז"ל שהנאה להם שיתעשרו העניים ואם כן במקום שמעלין המנה בחשבון הקצבה מותרין להעיד דאז לית להו הנאה אבל למה שפירשתי אפילו כשמעלין המנה בחשבון הקצבה נמי אסורין להעיד: