אור ברסלב

תורת העולה· רבנו משה איסרליש [הרמ"א]

חלק ג

חלק ב

הקדמה

חלק שלישי, הנקרא בית

לכו ונלכה באור ה' אל בית אלקי יעקב. והיה הרכסים לבקעה ולמשור העקוב. ובבית הזה שלשה ושמונים חדרים ופרקים. בתוכן נרות מובהקים.

כבר נתבאר לעיל כללי ענייני הקרבנות כולם ולא היה אפשר לפרש הפרטים בטעמן אם לא בהקדים תחלה עניין הכהנים ועבודתן וטעם הכללים כולם. ולכן הנחתי לכתוב מעשה העולה והחטאת ושאר הקרבנות והלכותיהן לבאר טעמן עד החלק השלישי שנבאר תחלה עניין מעשה התמיד וכל עבודותיו. ואחר כך נבאר טעם העולה והחטאת ושאר הקרבנות ועל הסדר. ואבאר מעשה התמיד על הסדר שסדר הרב רבינו משה בר מיימוני זכרונו לברכה הלכותיו כדי שיהא בנקל על המעיין למצא דיניו. ואחר כך נתחיל בהלכות המוספין של המועדים ובטעמיהן כפי קוצר יד שכלינו והשגתינו. ואחר כך בטעם פרה אדומה ועגלה ערופה ודיני מצורע וטהרתו וכן דיני זב וזבה ויולדת וסוטה ודיני נזיר וקרבנות שהקריבו הקדמונים והנמשך לזה. וכתב רבינו בחיי פרשת והיה עקב כי אין לך עבודה קלה בכל העבודות כולן הנעשות בבית המקדש שלא יהא לה עיקר גדול ושלא יהא רמז וציור לעניינים שכליים ולעניינים שלמעלה ודוגמא להם עד כאן לשונו. ולכן אין להרחיק דברינו בכל אלו הדברים עד שנדע כוונה וטעם יותר אמיתי בכל דבר. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה משל לשולה דגים משכח זוטרי זוטרי שקיל. רברבי רברבי שקיל. ועל כן כל משכיל ישים הדברים אל לבו. ואם ימצא טעם יותר נאות לא יקל משום זה בטעמים אלו מאחר שיסודם בהררי קודש. ואם לא יסתפק במה שישמע וישמח בחלקו עד יבא מורה צדק ויחזיק הבדק ומהשם אשאל מענה לשון ויהא עמי לבלתי סור מתורתי ימין ושמאל ויצילני משגיאה אמן אמן וכן יהי רצון

סליק ההקדמה סליק

פרק א

מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום והם נקראים תמידים, אחד בבקר ואחד בין הערביים שנאמר (במדבר כח ג) שנים ליום עולה תמיד (תמידין ומוספין א א). כבר נודע דעת המקובלים שהיו שנים ליום נגד מדת יום ומדת לילה. והצרור המור כתב שנים ליום נגד היום והזמן ויפה אמרו קדמונינו כבשים כבושים כדאמרינן (מיכה ז יט) יכבוש עונותינו שנים ליום נגד היום דכתיב ביה (מלאכי ג כא) והיו לי וגו', קחו לי ליום אשר אני עושה היום הגדול והנורה. את הכבש האחד תעשה בבקר, להשקיט דין הלילה. בלילה, להשקיט דין הבא מכי ינטו צללי ערב. עד כאן לשונו. וכן שאר פרשנים נתנו קצת טעם בשני התמידים. אך כאשר לא נתנו טעם בכל הלכותיהן לא אאריך בדבריהם ואחזיק בשלי.

כבר כתבתי למעלה פרק שלישי בחלק שני טעם הקרבן שהיה כנגד הויות העולם והפסדו ושכוונת כל קרבן היתה להורות חידוש העולם. ולכן היו מקריבים שני תמידין בבקר וערב נגד שני התפילות שאנו מתפללין שחרית וערבית יוצר המאורות ומעריב ערבים שעל ידי זה אנו מכירים השם יתעלה המחדש בכל יום עניין מעשה בראשית, וכמו שנאמר במעשה בראשית ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, כן כבש של ערב ושל בקר הם יום אחד. ולהיות כי שני התמידים היו מורים על היום ועל הלילה לא היה שום קרבן נקרב קודם תמיד של שחר ואחר תמיד של בין הערבים חוץ ממקצת הקרבנות ואברי התמיד שעוד יתבאר טעמן.

ומדיני התמיד שאין פוחתין מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים והיו מוכנים קודם השחיטה ארבע ימים כדאיתא במסכת עירובין פרק שני (ערכין יג א) להיות כי ימי העולם הם ששה והם ששה אלפים והנה כל אלף נחשוב למדריגה אחת בפני עצמה אשר עליה מרמז עניין הפסד והויית הקרבן ולכן היו מבוקרים ששה טלאים. והיו מבוקרים ארבע ימים קודם כי כל אלף מבוקר בארבע ימי בראשית שקדמו לבריאת הבעל חי שהור כדמות העולם בכללו כאשר נתבאר מעניין הקרבן. וכבר כתב הרמב”ן בפירוש התורה (בראשית ס ג) כי כל יום מששת ימי בראשית מורה על אלף אחד של עולם ולכן היו אלו האלפים רוצה לומר הטלאים שכנגדם מבוקרים ארבע ימים נגד ארבע ימים שקדמו בבריאה קודם הבעלי חיים שהוא סוד הקרבן ועניין הארבע ימים שקדמו הוא מצד כי העופות שהם בעלי חיים בחמשה נבראו ואם תרצה לומר שעיקר בעלי חיים ביום ששי נברא נצטרך שלא לחשוב יום ראשון של בריאה כי עדיין לא נתהווה שמים עד יום שני.

ועוד נתבאר לי טעם יותר נכון בעניין ששה טלאים המבוקרים ושהיו מבקרין אותן ארבע ימים קודם השחיטה ושהיו נשחטים ליום אבל הוא עניין עמוק הסכימו עליו התוכנים האמיתים. וזה כי כבר מבואר שסוד הקרבן הוא הפסד העולם וכל אשר בו והעיקר שבו הוא גלגל היומי המקיף כל אשר בתוכו. והנה החוקרים נבוכו בענייני גלגלי הגלגל היומי והגורמין תנועתו והסכימו שעשרה גלגלים הם גלגל עשירי הוא גלגל היומי, והוא גורם התנועה היומית והניחו שגלגל התשיעי מניע תנוע היומית והכוכבים הקיימים והשמיני הוא גלגל הכוכבים הקיימים והוא מתגלגל על שני עיגולים קטנים סביב טלה של התשיעי שהוא המרכז מעגולים קטנים אלו. וכל זה מבואר ליודעי תכונות גלגל השמיני. וכמו שבארו בעל ספר הטוריקי ובעל צורת הארץ ובשאר ספרי התכונה ומעתה מבואר כי כל המזלות הם בכל שלשה גלגלי אלו. ובהיות כי טלה הוא ראש המזלות היו שוחטין שנים בכל יום להורות על אבדון והפסד שני הטלאים שבגלגל העשירי והתשיעי שהם העיקר בגלגל היומי הסובב הכל.

אמנם הטלה שבשמיני הוא בסובב בעגולו הקטן ואינו קיים במקומו ואין חכמי המזלות מונין אותו לראש. ועל כן לא הוצרכו להורות בו ההפסד כי נכלל הוא בטלה התשיעי שהוא מרכז גלגל הקטון ההוא ואם אין מרכז אין סובב ולכן מספיק הפסד שני טלאים ביום והנה השמיני נחשב לארבע טלאים כאשר טלה שלו סובב שני עגולים קטנים וכל רבוע גלגל נחשב בפני עצמו כידוע לחכמי המזלות, והוא עניין ארבע תקופות בשנה לגלגל חמה ועל כן נחשוב לארבע טלאים ובין הכל ששה טלאים המבוקרים בלשכה ואין מפסידין בהם אלא שנים. ובהיות כי אי אפשר לעמוד על עניין גלגל השמיני ותכונתו כי אם אחר חקירת ארבע פני החיה שכתב המורה (ג ב) המורים על ארבע הכדורים אשר הם בתוך גלגל היומי על כן היו מבקרים ארבע ימים קודם. ודע כי אף שהנחנו בדברינו הקודמים לפעמים שתשעה גלגלים הם לא יופסד סדר זה כי אז נכלל התשיעי והעשירי בכדור אחד אבל דעת התוכנים אמתיים כאשר בארתי.

וכתב עוד הרב רבינו משה בר מיימני ז”ל פרק אחד מהלכות תמידין (הלכה ט) ואף על פי שהיו מבקרין אותו מתחילה לא היו שוחטין התמיד עד שמבקרין אותו שנייה קודם שחיטה לאור האבוקות ומשקין אותו מים בכוס של זהב כדי שיהא נח להפשיט. דע כי עניין הבקור הוא החקירה בקרבן אם יש בו מום אז אפשר לחשוב שזהו גורם ההפסד אבל כשאין בו מום נראה כי אף שפעולת השם יתברך הם שלמים בתכלית השלימות ואינן ראויין להפסד מצד עצמן מכל מקום הרצון שגזר ביצירה גזר בהפסדו. וכמו שבארתי כל זה לעיל בתחלת חלק שני ועל כן בא המצוה לבקרו שני פעמים החקירה הראשונה מצד המחקור האנושי' והשני מצד התורה אשר היא למעלה ממחקור האנוש. וכבר ידוע כי האדם מחויב להאמין ולידע רצה לומר להאמין מצד הקבלה ולידע מצד החקירה ועל כן באו שני ביקורים האחד קודם שיחדו אלו הטלאים ללשכה שהיא מצד הקבלה כי עניין הששה הטלאים המורים על הפסד העולם הוא מקובל באומה הישראלית. ואמנם אחר כך קודם שחיטה שהיה מורה על שעת ההפסד כמו שנתבאר לעיל באה המצוה לחקרו שנית לאור האבוקות והוא אור השכלי המורה לאדם באשר ילך וכמו שנאמר (קהלת ב יד) חכם עיניו בראשו. והיה זה הביקור השני סמוך לשחיטת הקרבן כי בסמוך לזמן הפסד העולם יתרבה הידיעה בעולם כי אז יהיה ימי המשיח וזמן התחייה. ונאמר על אותו זמן (ישעיה יא ט) ומלאה הארץ דעה וגו'.

עוד אמרינן במסכת תמיד (ל ב) לא היו כופתין את הטלה שלא יחקו את המינים אלא אחז ידיו ורגליו בידיהן. כבר כתב המורה חלק ראשון פרק תשעה וששים כבר התבאר בחכמה הטבעית המצא הסבות לכל מה שיש לו סבה ושהם ארבע החומר והצורה והפועל והתכלית. ולזה אמרו הפילוסופים שהשם יתעלה הוא עלה וסבה כדי שיכללו אלו השלשה סבות והוא שיהיה פעול העולם וצורתו ותכליתו עד כאן לשונו. וכתב המורה (חלק ראשון פרק שמונה ועשרים) כי שתוף שפ רגל מורה על עניין סבה וכבר כתבתי לשונו בעניין קדוש ידיים ורגליים. ובהיות כי רגלי הכבש הם ארבע כנגד ארבע סבות אלו שזכרנו והם סבת הוויות העולם דוגמת הכבש הנשחט לקרבן כאשר נתבאר בכל מה שקדם, על כן לא היו כופתין אותו כדי שלא לחקות המינים רוצה לומר שלא היו מורים הכרח בסבותיו כי כל כפיתה היא מורה על הכרחי ואז היה אפשר לחשוב דעת הפילוסופים שעולם מחויב לא מחודש. גם לא היו לוקחין כל הרגליים ביחד שאז היה נראה שיש לו ארבע סבות והיה גם כן סבה חומרית והיה אפשר לחשוב שהיה שם חומר קודם רק היו לוקחים רגל אחד עם היד להורות כי העולם פעולת השם יתעלה שהוא הנרמז ביד, וכמו שאמרו במרכבה (יחזקאל א ח) וידי אדם מתחת כנפיהם שבא הרמז על פעולתם הנבדל כמו שבאר המורה ריש חלק שלישי (פרק ב) והוא סבת כל דבר שהוא הנרמז ברגל ולכן לא היה רק רגל אחד עם היד כי כל שלשה סבות שבים לאחדות בפעולות השם יתעלה ונחשוב כולן לסבה אחת כדברי המורה שזכרנו. ונראה שלזה כוונו בירושלמי דמסכת פאה פרק שביעי (משנה ג) (ירושלמי פאה ז, ג) רב הונא בשם רב אבין שני תמידין שהיו מקריבין בכל יום היו מרכיבין על הגמל ורגליהן היו נוגעות בארץ כו' והוא מאמר בבראשית רבה פרשת תולדות יצחק (בר"ר סה, יז) והביאו התוספות פרק קמא דיומא (טז ב ד"ה מן) וכן כתבו במנחות סוף פרק כל הקרבנות (פז א ד"ה שגובהן) והוא מאמר תמוה כי אם נתמעטו בדורות הללו כמו שמשמע מדבריהם אם כן גם הגמלים נתמעטו לערכן. והיה ראוי גם כן להיות בדורות אלו כבשים מונחים על הגמלים ורגליהן נוגעות בארץ והוא אינו נמצא. ועל כן נראה לי שכוונו עניין חיקור המינים הנזכר שהיו מדמין בדעתן הנרמז בגמלים כמו שפירש הרב המורה (פרק שלשים חלק שני) אומרים (פרד"א יג) שהנחש היה כגמל וסמאל רוכב עליו כו'. ולזה אמרו שדמו שהכבשים היו על הגמלים ורגליהם נוגעים בארץ רצה לומר שהכל בא מצד הסבות הנזכור לעיל הנרמז ברגלי התמידין רצה לומר שהדברים תמידים על צד החיוב לא סרו ולא יסורו והם נוגעים בארץ רצה לומר שהכל בא מלמעלה עד לארץ על צד השתלשלות הסבות מסבותיהן המחייבת אותן ולכן אמרו שני תמידין שמקריבין בכל יום רצה לומר שראו בדמיונם שכל יום ויום הוא בשוה יום ולילה לא ישבותו והם שני תמידין שבכל יום. ולהיות כי החכם בעל המאמר דבר דרך משל והמשיל דבריו בדבר שנתמעט בדורות אלו הוקבע לשם בירושלמי המדבר גם כן בדברים שנתמעטו בהן הדורות. ועוד כתבו התוספות במנחות פרק כל הקרבנות (שם) דאיתא בבראשית רבה (בר"ר סה, יז) דתמידין היו גדולים כל כך שהיו אוכלים מן הארזים. ואמרו שם בגמרא סוף פרק כל הקרבנות דהתמידין היו רחבן כגבהן וכל זה דרך אחד להם כי ידוע שהעולם שמורה עליו עניין התמיד הוא רחבו כגבהו והוא אוכל מן הארזים שהם החסידים ואנשי מעשה שבכל הדורות שהן ארזי הלבנון אשר נטע השם בשעת הבריאה ואפשר שהארזים שהיו אוכלים מהן הם הספירות המשפיעים והוא עניין אכילתן שהעולם מקבל השפעתן מהם והם הארזים כמו שכתב הזוהר (ח"א לא, א) והביאו הרקנ"ט פרשת בראשית (עז עג?) על מה שנאמר ארזי לבנון אשר נטע וגו'.

ועוד תנן (תמיד ל, ב) וכך היה עקדתו ראשו לדרום ופניו למערב והשוחט היה עומד במזרח ופניו למערב של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שנייה של בין הערביים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על טבעת שנייה. וכתב הרמב"ם פרק ראשון מהלכות תמידין (הלכה יא) והטעם שהיה נגד השמש. ודברי קבלה הם שהיו נשחטין נגד השמש. וכן אמרו פרק קמא דיומא פרק שני שעירים (סב ב) ומביא ראייה מקרא שנאמר(במדבר כח ב) שנים ליום כנגד היום. רבינו בחיי כתב פרשת פנחס (במדבר כח ז) כי להיות כי הקרבנות הדברי' שהם הכבשים ויין וסולת עיקר מזונו של אדם ומזונות האדם הם עיקר בישולם וגידלם בסבת שני המאורות שהם השמש והירח שהם סבת הבקר והערב, לכן בא האחד מהן בבקר והשני בערב והיו נשחטין נגד השמש רצה לומר לכח השמש הוא קו האמצעי עד כאן לשונו. ואף כי הוא ירד לחדרי הקבלה מכל מקום כתבתי דבריו להביא ראייה מדבריו לכוונתינו וזה כי היו נשחטין נגד השמש כי היא סבת הויה והפסד בזריחתה ובשקיעתה. ולהיות כי שחיטת הקרבן היה מורה על זה, לכן היה נשחט נגד השמש. ובהיות כי מהלך שמש ממזרח לדרום ומשם למערב ודרום הוא ראש העולם כמו שכתבתי חלק ראשון פרק שני, ופני החמה הולכין למערב לשקוע על כן ראש הקרבן לדרום ופניו למערב גם השוחט עומד למזרח ופניו למערב הכוונה בשוחט הוא השולט עליו להפסידו והוא עומד במזרח ופניו למערב והוא הגלגל היומי שתחל תנועתו ממזרח למערב והוא סבת ההפסד. וכבר נתבאר למעלה בענייני הקרבן כי סבת ההויה בעולם הוא סבת ההפסד על כן בא הרמז על גלגל היומי שהוא השוחטו ומפסידו ובא הרמז על השמש במקום על העולם כולו וכמו שאמר שלמה בחכמתו כל אשר נעשה תחת השמש. ונראה שזהו עניין כוונת ההגדה שספרו במנחות פרק רבי ישמעאל ממעשה שהיה וזה לשונו שם תנו רבנן כשצרו מלכות בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ וארסתובולוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלים להם דינרין בקופות ומעלין להם תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמה יוונית לעז להם בחכמה יוונית כל זמן שהם עוסקין בתמיד אינן נמסרים בידכם למחר שלשלו להם דינרין בקופות והעלו להם חזיר. כשהגיע לחצי חומה נעץ בצפורניו בחומה ונזדעזעה כל ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. וכן היה הגדה סוף פרק מרובה (ב"ק פב ב) והכוונה להם שהקרבנות נגד חדוש העולם וחכם זה לעז להם בחכמה יוונית והוא חכמת הפילוסופים חכמי יוון מאמיני קדמות העולם והעלו להם חזיר והוא מלשון חזור חזור רצה לומר רמזו להם בחזיר שהעולם חוזר תמיד בסבוב והוא תנועת הגלגל וכפרו בעבודה. ולזה כשהגיע לחצי חומה והוא שבאו להפיל חומות התורה שהוא אמונת החדוש כמו שכתב המורה (חלק שני פרק שבעה עשר) רצה החזיר להרוס החומר ונזדעזעה כל ארץ ישראל, כמו שאמר רבי יצחק במדרשו שהביא ר"ש בריש התורה (בראשית א א) למה התחילה התורה בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו כו'. אם כן, בהבטל אמונת החדוש תתבטל נתינת ארץ ישראל ועל כן נזדעזעה כל ארץ ישראל, והוא מבואר.

פרק ב

כתב הרב רבינו משה בר מיימני ז"ל (פ"ב מהל' תו"מ ה"א) מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח. ואף על פי שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. עד כאן לשונו. כבר כתבתי לעיל חלק שני פרק חמשה טעם הקרבת הקרבן על האש להורות כי סבת פעולות ההוויה שהוא חום הטבעי הנרמז באש המזבח כמו שהארכנו שפ הוא בעצמו סבת ההפסד ולכן עליו היו מקריבין ומפסידים הקרבן ולכן היה האש יוקד תמיד כי לולא חום הטבעי הבוער כאש היה העולם נפסד לשעתו. ואמרו רבותינו ז"ל פרק קמא דיומא אף על פי שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט והוא להורות על הכוונה ושיתבאר מתוכה עניין האש שעל המזבח. וזה כי הרב רבינו שם טוב כתס בדרישתו סוף פרשת צו הדבר הוא רמז שבעולם נמצאים שני אישים אשר אי אפשר לעולם להתקיים מבלעדיהן והוא האש היסודי וחום השמימיי כי אלו צריכים בכל הווית היה ונפסד ובפרט בבעלי הנפשות בצמחים ובבעלי חיים וכל שכן המורכב האחרון שהוא האדם. והנה החום היסודי הוצרך להלחם עם המים והארץ לשבר קרירתם ואיכותם והחום השמימיי שיהא כלי לנפש כמו שהתבאר בטבעיות ואלו שני חומים ימצאו בעולם ההוייה תמיד כן במזבח שהוא כלי להוייה וההפסד ראוי שימצאו בו שני חומין חום השמימיי והוא אשר יצא מלפני השם וחום אחר אישי שהיא מן ההדיוט ואלו השני חומים לא יכבו לעולם מעל המזבח עד כאן לשונו. ואף כו הדברים אלו נאותים לכוונתינו הנמשכת מכל מקום אמרם שמצוה להביא מן ההדיוט אינו מכוון לדבריו כי אלו שני אישים כולן הן מן השמים ואין בהם מלאכת הדיוט כלל.

ולי נראה לפרש מאמר זה על דרך שאמרו במסכת שבת (פט א) שאמר הקדוש ברוך הוא למשה היה לך לעזרני כו' ואמרו רבותינו ז"ל (איכה רבה א לג) מוסיפין כח וגבורה בפמליא שלמעלה והוא מוסכם מצד המחקר כי ההוייה בעולם כפי הכנת המקבלים עצמן מלמטה, כמו שביאר המורה (פרק שנים עשר חלק שני) ואלו לא מכינים עצמן מלמטה אין הפעולה יורדת עליהם מלמעלה. וכמו שנאמר (דברים כ״ג:כ״א, ?יד כט) למען יברכך בכל מעשה ידיך אשר תעשה. ודרשו ז"ל (תדא"ר יד) מניין שאפילו יושב בטל כו', ולזה אמרו שאף על פי שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט ולהכין עצמו מלמטה כדי לקבל הכחות האלקיות היורדת מלמעלה כי אם אין מכין עצמו מלמטה אין פועל מלמעלה. ודע והבן כי עניין שני אישות אלו זכרם בספר הזוהר פרשת בראשית (נא א) בעניין המשל שהביא על הנהגת השם יתעלה את עולמו שהוא כמו אש חוור הנתפס באש אוכם והמשכיל יבין משם. גם לעיל חלק שני פרק ראשון נתבאר קצת עניין זה.

ונראה שלזה כוונו גם כן סוף פרק קמא דיומא (כא ב) באמרם שאש ירדה מן השמים רבוצה כארי ומקשה שם והתניא אמר רבי חנינא סגן הכהנים אני ראיתיו ורביצה ככלב. לא קשיא כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני. להיות כי אין האש יורד מלמעלה אלא במצאו למטה הראוין לקבל הכח ההוא והדברים שלמטה הם לעניין זה דוגמת הדברים שבעלי חיים ניזונים בהם ומספיקים לבעלי חיים די סיפוקן כן הוא העניין שלמטה הוא מזון הכחות שלמעלה על כן אמרו כי במקדש ראשון שהיו צדיקים גדולים והיו המקבלים רבים היתה רובצת כארי הדורס ואוכל ומזונו מצויים. אמנם במקדש שני שנתמעטו הדורות היתה רבוצה ככלב רצה לומר דלה וענייה ממזונותיה והמשילו הדבר לכלב כמו שדרשו במסכת שבת (קנה ב) (משלי כט ז) יודע צדיק דין דלים, יודע הקדוש ברוך הוא בכלב שמזונותיו מועטים כו' שאין דל בבהמות במזונותיו ככלב ואף על פי שאמרו שם שאין עשיר במזונותיו כחזיר לא אמרו במקדש ראשון היתה רבוצה כחזיר כי לרוב מאוס שלו לא רצה להמשיל בו, והמשילו כארי שהיא מלך החיות.

והנה נראה שלעניין זה כוונו גם כן פרק קמא דברכות (ז א) שאמרו שהקדוש ברוך הוא מתפלל ואומר יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי וכו' להיות כי צדיק מושל ביראת אלקים והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אם כן אין ביד הקדוש ברוך הוא לכבוש כעסו על פי הדין אם אין ישראל זכאין וראיין לכך ואם כן הדבר צריך תפילה מאחר שאינו בידו וכמו שאדם מתפלל לאלקיו שהיכולת בידו לעשות רצונו, כן כביכול הקדוש ברוך הוא מתאוה ומתפלל שישראל יהיו צדיקים ושעל ידי זה יכבשו רחמיו את כעסו ופסוק זה מלא הוא (דברים ה כו) מי יתן והיה לבבם זה כל הימים וגו'. אמר בלשון תפלה מי יתן מאחר שאין יראת שמים בידו וכל זה מבואר ממצות האש שהיה מביא מן ההדיוט ואחר כך היה האש יורד מן השמים.

פרק ג

ממצות האש להוסיף הכהן שני גזרי עצים בבקר ובערב (פ"ב מהל' תו"מ ה"ב). כבר ידוע ממה שנתבאר למעלה כי הכהנים העובדים במקדש הם כדמות מלאכי מעלה העובדים במרום והם כדמות הפועלים במקדש שלמעלה ומבינים ומשפיעים בפעולתם כחות לכל הנמצאים שבעולם עד שכל נפעל נעשה על ידיהן ומן הידוע גם כן כי על ידי תנועות הגלגלים נתוסף החום היסודי בעולם כי מדרך התנועה להוסיף חום ומטעם זה כתבו הפילוסופים שנתהוה היסוד האש אצל קערורית הגלגל ונוסף גם כן בכל היום החום הטבעי שהוא החום השמימיי היורד באמצע הככבים והכחות הגלגלים השופעים מהן. ואמרו ז"ל במסכת יומא ובפסחים פרק אלו הדברים (דף סה:) שבחן של בני אהרן כשהולכין עד ארכובותיהן בדם כי הדם הוא הנפש וכשהולכין ברגליהם המורים על סיבותיהם כמו שכתבתי הרבה פעמים מראיה שהם סבת הנפשות הרמוזים בדם וזה היא שבחן. ועל כן היה הכהן מוסיף שני גזרי עצים בכל יום תמיד להורות על שני אלו החומין שפועל הכהן העליון בעולם בכל יום ערב ובקר שהם הזמנים שתנועת הגלגלים ניכר על זריחת השמש ביום וזריחת שאר הככבים בלילה.

או, אפשר שאלו שני גזרי עצים שהיה הכהן מוסיף הם רומזים על שני דברים שנותנים השכלים הנבדלים שהם הכהנים העובדים בעולם השפל והוא הכנת החומרים הנגמרים על ידי תנועת הגלגלים ונתינת הצורה בהן שהיא מפאת הנבדלים ושני אלו דברים הם שני גזרי עצים שהכהן מוסיף בכל יום והאש המזבח תוקד בהן. והוא החום הטבעי הנתפס בהן ונותן חיים לכל חי או אפשר שרומזים על שני מיני הנהגות שהם הנהגה הטבעית וההשגחות שיורדים בעולם על ידי זה והיה ממצות המערכה שבשחרית כהן אחד היה מעלה אלו שני גזרי עצים אבל בערב היו מעלין שני כהנים שנאמר וערכו עצים הרי שנים להיות כי ביום אינו נראה אלא כהן אחד העובד דהיינו המניע גלגל חמה אמנם בלילה נראים מניעים רבים שהככבים רבים לכן היו הכהנים רבים. ועוד יתבאר לקמן פרק שלשה עשר עניין מצות תוספת הגזרים על האש.

כתב הרמב"ם פרק שני מהלכות תמידים (פ"ב מהל' תו"מ ה"ד) שלש מערכות של אש עושין בראש המזבח בכל יום. ראשונה מערכה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות. שנייה בצדה קטנה שממנה לוקחין עש במחתה להקטיר קטורת בכל יום. שלישית אין עליה כלום אלא לקיים מצות הא-ל יתעלה כו'. הטעם בשלשה מיני אישות אלו נגד שלשה אישות שיורדין מן השמים האחד האש היסודי. והשני הוא החום הטבעי אשר מולידה השמש. והשלישי הוא האש היורד מן השמים שהיתה רבוצה על המזבח. ולזה נגד אש היסודי היה מערכה גדולה המפסדת הקרבנות כמו שכתבתי למעלה שסבת ההוייה הוא סבת ההפסד. והאש השני אשר ממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת נגד האש השמימיי והרמז נפלא כי כבר כתבתי לעיל (א כ) בעניין מחתותיה של מנורה שכתב רבינו בחיי (שמות כה לח) שהם דוגמת הלב ולכן היו חותין גם כן כאן אש במחתה דוגמת הלב אשר חום הטבעי שוכן בו וחותין מחום הטבעי במחתה זו גחלים אשר עליהם מקטירין קטורת והוא ההתעוררות למעשים טובים הנעימים כקטורת אשר זהו עניין הקטורת כמו שנתבאר ויתבאר עוד והם הנעשים על ידי חום הטבעי אשר בלבו של אדם. והשלישית אין עליה כלום רק להזכיר עניין הנס מן האש שיורד מן השמים.

עוד כתב הרמב"ם כשמסדר המערכה גדולה מסדר במזרח המזבח (פ"ב מהל' תו"מ ה"ז). כבר ידעת אמרם סוף מנחות (קי א) ובספרי מפני מה לא נאמר בכל פרשת הקרבנות לא א-ל ולא אלקים אלא השם המיוחד שלא ליתן פתחון פה למינים. ולזה נאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. על כן היתה המערכה הגדולה שעליה מקריבין הקרבנות במזרח המזהח, שכבר כתבתי חלק ראשון פרק שני מהותו, והמזרח שבו הוא המכונה כפי המקובלים בשם המיוחד וכמו שכתבתי לעיל פרק ששה ועשרים חלק שני והמשכיל יבין משם. והוצרך הכהן לעשות מראות המערכה למזרח להורות כי משם התחיל כי לדעת המקובלים המדה הנקראת מזרח היא עיקר האילן והיא התחלת עיקר הדברים.

ולי פירוש נאות בזה נמשך על פי כוונתינו במה שאמרו שלא להקריב הקרבן אלא לשם המיוחד כדי שלא ליתן פתחון פה למינים. וזה כי כבר דרשו בפרקי רבי אליעזר (ג) עד שלא נברא העולם היה הקדוש ברוך הוא ושמו לבד. וכתב הרב המורה (פרק אחד וששים חלק ראשון) הסתכל כי גלה שכל שאר השמות נתחדשו בשעת בריאת העולם כי כלם תוארי הפעולות כו' וכמו שהאריך שם בזה וכן יהיה לעתיד כמו שנאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ולכן בהיות עניין הקרבן היה מורה על הוית העולם והפסדו לאין גמור על כן לא נאמר שם רק השם המיוחד להורות כיצד יהיה לאחר העולם וכיצד היה קודם לכן. וזה אמרם שלא ליתן פתחון פה למינים המאמינים הקדמות. וזהו כוונת בעלי הקבלה שאומרים שהקרבן היה בא להקריב הכחות כולן ביחד כו' והוא האמת כי הוא מורה על עניין חדוש שאז היו הכחות כולן סתומין מקורבי' יחד בלי התגלות נגד הברואים והוא עניין קרוב הכחות וכמו שאבאר.

וזה לשון ספר הזוהר פרשת ויקרא (זהר חלק ג, ד ב). רבי חזקיה הוי שכיח קמיה דרבי שמעון. אמר ליה האי דאיקרי קרבן קרוב מבעיא ליה או קריבותא מא קרבן אמר ליה האי ידיעה לגבי חברייא קרבן מאינון כתרין קדישין דמתקרבין כולהו כחדא ומתקשר' דא בדא עד דאיתעבידו כולהו חד ביחודא שלים לתקנא שמא קדישא כדקחזי הא היכי דמי קרבן ל-השם קרבן דאינון כתרין קדישין ל-השם הוא לתתקנא שמא קדישא וליחדא ליה כדקא יאית בגין דאישתכהו רחמין בכולהו עלמין ושמא קדישא דאתעטר בעטרויי לאתבסמא ועל דא בגין לאתערא רחמי ולא לאתערא דינא. ובגין כך ל-השם ולא לאלקים, ל-השם אנן צריכין לאתערא ולא לאלקים רחמי ולא דינא'. אמר זכאה חולקי דשאילנא דא ודא הוא ברידא דמילא אבל הא כתיב זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. זבחי אלקים כתיב ולא זבחי השם אלא ודאי הכי הוא קרבן אלקים לא כתיב אלא זבחי אלקים, ועל דא שחיטתן בצפון דהא זביחה בגין אלקים ההוא סטר גבורה דיתבסם ויתבר רוח דדינא ויתחלש דינא ויתגברון רחמין על דינא. ועל דא זבחי אלקים לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. דכתיב רוח נשברה למהוי האי רוח תקיפא נשברה ולר יתגבר חילא ותוקפיה. ובר נש בעי בדין למיקם על מזבחה ברוח נשברה ואכסיף מעובדיה ידיו בגין דהוי האי רוח תקיפא תבירא וכלא בגין דדינא יתבסם ויתגברון רחמי על דינא עד כאן לשונו.

אף על פי שדברים אלו כוללים דברים עתיקים ובנויים על עיקרי קבלה מכל מקום נתבארו דברנו מדבריו וכל שכן במה שאבאר שכל החכמים לדברים אחד כוונו וכל זה תראה בפרק הסמוך.

פרק ד

אחר שהביא הכרח המאמר לדבר בדברים שהם כבשונו של עולם והם דרכי הקבלה לא אכחד מן המעיין את אשר תחת לשוני ואגלה דעתי בעניין זה וסהדי במרומים שיראתי הרבה לדבר בדבר שאין לי בהן ידיעה מקובלת והדבר הזה הוא עיקר אמונת האלוקות והוא יתד שהכל תלוי בו. ואיך אדבר בעניין כזה מסברת עצמי אך אמרתי עת לעשות ל-השם הפרו תורתך כי בעוונו' הדור נתמעט כל כך שלא ראיתי מימי איש מקובל יודע הדבר על בוריו מצד הקבלה האמתי'. ורבים מהמון עם כל אחד קופץ ללמוד עניין הקבלה כי היא תאוה לעינים. ובפרט בדברי האחרונים אשר גלו דבריהם בספריהם בביאור וכל שכן בזמן הזה שנדפסו ספרי הקבלה כגון הזוהר והרקנ”ט ושערי אורה אשר כל מעיין מתבונן בהם והכל הוא מבואר לדעת המעיין בהם אף על פי שדבריהם אינן מובנין על פי האמת מאחר שאין מקובל מפי מקובל ולא זה בלבד שהמשכילים יבינו בה אלא אפילו בעלי בתים שאינן יודעין בין ימינם לשמאלם בחשיכה יתהלכו אינן יודעין לפרש סדרה או פרשה בפירוש רש”י קופצין ללמוד קבלה. וכל זה גורם להם שהדור יתום בעונות נתמעט כל כך שאסטרא בגליני קשקש קריא וכל אחד שראה בה מעט מתפאר בה ודורש ברבים ועתיד ליתן את הדין. ובאמת שחסרן ידיעתן היא תקנתן וכמה לא חלה ולא מרגיש הסכל הערום מכל בטבע הנמנעות ולא יקשה עליו מאומה אבל המשכילים ידעו שהמחשבה בה היא רבת הנזק. וכמו שכתב הרמב”ן בהקדמתו לפירוש התורה. וכן כתבו שאר המקובלים הראשונים ז”ל כי לפי קצת דעת המקובלים שהספירות הם עצם אלקות כמו שרמזו הרבה מקובלים והאריך בזה בעל מערכת אלקות סוף פרק שלישי. וכתב רבינו בחיי בהדיא בתחלת ספרו (בראשית אא א) בשם אלהים וזכור את בוראך (קהלת יב א) ביוד והמשכיל יבין דבריהם יקשה דבריהם לציירן אצל השכל. וכבר כתב הרב המורה (חלק ראשון פרק חמשים) שעיקר האמונה היא המצויירת בלב ולא מה שמוציא מפיו בלא ציור שכלי.

ואף כי שהמקובלים דחקו עצמן והביאו משלים הרבה לקרב העניין אצל השכל שישיג הדברים שהם כחות אלקיות שנאצלו ונתגלו בשעת הבריאה בלא רבוי. ולכן המשילו לשלהבת הקשורה בגחלת ולאילן עם נופיו עדיין הדברים צריכים ביאור כי אי אפשר לעמוד על זה בסברא ובציור שכלי כי לפי הנגלה מדבריהם הם מכת המאמינים בתוארים שהם עצמו וחוץ מעצמו שרמז עליהם הרב המורה (חלק ראשון פרק אחד וחמשים) וכבר האריך שם בדעתן ואלו הדברים רחוקים מן המושכל. צאה וראה כמה התמרמר החכם בר ששת ז”ל בתשובותיו סימן קנ”ז על ענייני הקבלה מטעם הנזכר.

והנה ראיתי לבעל מנחת יהודא שפירש במערכת אלקות פרק שלישי והביא דברי רבי מנחם מרקנ”ט שמאן בדעת זה שיהיו הספירות עצמות אלקות. וכתב שנראה לו שהם כדמות כלים שפועל בהן האומן. וכתב וחלילה שיהיה בהם גוף ונשמות אלא הם מיני גווני אורה והם כמו אור עין היוצא מן העין כי האור אינו כלום אלא הדבר המושג על ידי האור נתפס בציור מחשבת הלב ומציאת הצורה ההיא בלב האדם בכח המדמה. והנה סברא זאת מנגדת לסברת שאר מקובלים והיא כדמות כפירה לדעת הראשון. ואומר כי לא אעיר על ספיקות שהקושו על בענייני הקבלה כי אפשר שאיני מבין כוונת המוקבלים כלל ואזיק בזה למעיינים להעיר על ספיקות שיפלו בלב המעיין ולא יקבלו דבריי בהתיר הספיקות ומוטב שילך בתמימותו ולא יקשה עליו מאומה. וכמו שאמר הרב המורה יתחדשו לו ספיקות רבות בעת הדרישה מהרה ויבין גם כן הקושיות במהרה רוצה לומר סתירת הבניין. אמנם בהתרת הספיקות לא יתכן אלא בהקדמות רבות ויהיה המעיין לא יתכן אלא בהתקדמות רבות ויהיה המעיין בלתי הצעה כמי שהולך ונופל לבור שאין תחבולה לצאת ממנה עד שימות אלו חסר ההליכה היה לו טוב. וכזה כתב הראב”ד חלק שלישי פרק שלישי מספר המדע (תשובה ה ה) על דברי הרמב”ם לכן אין רצוני להאריך בספיקות שהייתי נבוך בהן זמן רב ואסמוך בזה על המעיין המשכיל שעיין בדברי החכמים המתפלספים וראה דבריהם וראה גם כן דברי המקובלים ואם יקשה עליו דבר אשר שימצא תרופה בדברי ואם לא יקשה עליו מאומה מה טוב ומה נעים כי מי שלא חלה ולא מרגיש אינו צורך לרופא לרפואתו. ומכל מקום ילמד מדברי להשיב לאפקורס והמשכיל ידום.

ואף כי העיר בעל מנחת יהודא על קצת הספיקות בפרק שלישי. וראיתי לבעל עיקרים מאמר שני פרק אחד עשר שכתב כי השכלים הנבדלים הם עניין הספירות שהניחו המקובלים ולא דבר נכונה כאשר מבואר בדבריהם שמאמינים שהספירות הם עצם האלקות ומשם יפרד והיה לארבע ראשים. וכן נתבאר בדברי התשובה של החכם בר ששת הנזכרת. ולכן הט אזניך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי.

ואומר דע כי הרב המורה התפלסף מאד בעניין התארים של השם יתעלה והאריך בזה חלק ראשון פרק שבעים וכתב שעיקר האמונה שאין לשם יתעלה תואר נוסף על עצמותו ושכל תוארי השם יתעלה הם שבים לדבר אחד הפשוט. וכתב שם פרק שבעה וחמשים ואם כן הוא נמצא ולא במציאות וכן הוא חי ולא בחיים ויודע ולא במדע ויכול ולא ביכולת וחכם ולא בחכמה אבל הכל שב אל עניין אחד אין רבוי בו. וכן כתב בספר המדע פרק שני (יסודי התורה הלכה י) וכתב שם חלק שלישי פרק שלשה וחמשים שתוארי הפעולות הם הצדוקים לדבר על השם יתעלה ולכן כתב שם ז”ל ואין רחוק אם כן בחק הבורא יתעלה שיהיו אלו הפעלות המתחלפות באות מעצים אחד פשוט אין רבוי בו ולא עניין מוסיף כלל ויהיה כל תואר נמצא בספר האלקים יתעלה הוא תואר פעולתו לא תואר עצמו כו' והאריך שם בזה. וכתב עוד חלק שלישי פרק עשרים שעניין הידיעה של השם יתעלה אי אפשרות להשיג כי מדעו הוא עצמו ועצמו הוא מדעו כי אין לו תואר חוץ עצמו וכשם שאי אפשר להשיג עצמותו כך אי אפשר להשיג תואריו מאחר שתאריו הם עצמותו והכל שבא אל דבר אחד. והאריך עוד פרק שלשה וחמישים לבאר איך מעניין אחד פשוט יתפשט הרבה פעולותיו ולא יתרבו בעצמותו שום דבר.

לכן אני אצייר שהדבר כן הוא בדרכי הקבלה ואף כי אפשר שהדבר יותר עמוק מציורי מכל מקום טוב הוא להשכיל בו ולצייר בו העניין. וכבר ידוע שעשו כן התוכנים הניחו תבונה להתבונן בן עניין מהלך הככבים אף על פי שאפשר שאין הדבר כן בשמים במציאות. וכמו שכתב הרב המורה (חלק שני פרק אחד עשר) וכמדומה לי שדרך זה שאצייר קצת. ראיתי כתוב למקובל אחד אחרון הר”ר אשר ז”ל בספר עמק הברכה שלו והיא כי דעת המקובלים בעניין הספירות הוא עניין תארי הפעלות אשר כתבו הפלוסופים והם השמות שנתחדשו בעניין בריאת עולם כמו שכתב הרב המורה (חלק ראשון פרק אחד וששים). וכן הוא במדרש רבי תנחומא פרשת שמות (יג) בפסוק (שמות ג יג) מה שמו מה אמר אלהם אמר הקדוש ברוך הוא למשה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא כשאני דן הבריות אני נקרא אלקים וכשאני עושה מלחמה אני נקרא צבא-ות וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא א-ל שד-י וכשאני יושב במדת רחמים אני נקרא רחום לפי מעשי אני נקרא אלא לך אמור להם אלקי אברהם אלקי יצחק אלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. עד כאן לשונו. וכבר ידוע כי המקובלים כתבו כי עניין הספירות הוא עניין השמות אשר כל שם מורה על ספירה אחת שהשם יתעלה מתנהג עולמו בהם ושכל השמות נאחדים בספירת כל אחד ואחד כפי מה שמורה עליו. וכמו שהאריכו בזה בעל שערי אורה ובעל המערכת והרקנ”ט ואם ענייני השמות הם תארי הפעולות והם גם כן הספירות אם כן עניין הספירות הם תוארי הפעלות והספירות הם הכחות האלקיות והפעולות שנתגלו בעניין הבריאה וזה אמרם כשלהבת קשורה בגחלת ואף על פי שהשלבת דבר נוסף לא אמרו שבזה יהיה בעצמות אלקות אלא שהוכרחו להמשיל בדבר גשמי כדי להשמיע האוזן מה שאפשר לשמוע והראייה על זה שהרי כל שמות שהניחו המקובלים כולם אינן אלא שמות הפעולות. ושנים ושלשית נתיבות החכמה שמנו ז”ל בדבריהם (ספר יצירה) הם שנים ושלשים פעמים אלקים הנאמרים במעשה בראשית שפעל השם יתעלה פעולות החכמה בשנים ושלשים חלקים כמו שחלקו הם ז”ל. ובפסיקתא (שהש"ר ד י) עשרה לבושים לבש הקדוש ברוך הוא בבריאת עולם וכתבו המקובלים שרומזים לעשרה ספירות והעניין מבואר שרומז על עשרה תוארי הפעולות שפעל בהן הקדוש ברוך הוא בשעת הבריאה וכמו שאמרו (אבות ה א) בעשרה מאמרות נברא העולם ונגד עשרה ספירות שהם תוארי הפעולות.

ובספר הזוהר (חלק ג קמא א) כללא עתיקר דעתיקין וזעיר ענפין כלא חד הוא כלא הוי כלא יהא לא שני ולא משתני ולא ישתני ואי תימא מאי בין האי להאי כולא הוי כמתקלא חדא אבל מתפרשן אורחיי ומנן אשתכהו דינא ומסטרא דידן קאשנייא דא מדא ורזין אלין לא אתמסרו אלא למחצדא חקלא קדישתא. וכתיב סוד ה' ליראיו עד כאן לשונו. הנה מבואר מזה כי הספירה הראשונה שהיא עתיקה דעתיקין עד האחרונה לא משתני לא בעבר ולא בהוה ולא בעתיד וכולהו חד והשינוי בא מצדינו כמו שאמר דמנן אשתכחו דינא כו' והנה אי אפשר לומר דלא אשתני אלא בעניין זה שהספירות הם תוארי הפעולות והוא מבואר למשכיל. ואמר סוף פרשת תרומה (זהר חלק ב קעו א) תנא כל האי לא אתקרי אלא מסטרא דילן ומסטרא דילן אשתמודע כלא בהאי לעילא אלא בחד מתקלי סלקא לא שני ולא ישתנה כדכתיב אני ה' לא שניתי עד כאן לשונו. עוד נמצא בזוהר פעמים רבות שקרא לספירות אין סוף עלת העלות והוא השם שקראו הפילוסופים לסבה ראשונה.

עוד בספר התיקונים (א) אנת חכם ולא בחכמה ידיעה אנת מבין ולא מבינה ידיעה וכו' והוא עצמו מאמר המורה ופילסופים שאמרו חכם ולא בחכמה חי ולא בחיים. עוד שם בריש ספר התיקונים לית לך אתר ידיעה אלא לאשתמודע תוקפך וחילק לבני נשא ולאחדא לן איך אתנהד עלמא בדינא וברחמי דאנון צדק ומשפט כפו' עובדיהן דבני נשא דין איהו גבורה משפט עמודא דאמצעותא צדק מלכות קדישא מאזני צדק תרין סמכי קשוט הין צדק אות ברית כלא לאחזאה איך מתנהג עלמא אבל לאו דאית ליה צדק ידיעה דאיהו דין ולאו משפט ידיעה דאיהו רחמי ולא מכל אינון מדות כלל עד כאן לשונו. הנה ביאר כי כל הספירות אינן רק מצד התחלפות הפעולות והכל שב אל אחדות גמורה ואין שם דבר נוסף לא מצד המאציל ולא מצד הנאצל ואין שם שינוי כלל בעצם אלקות יתעלה הא-ל מזה עלוי רב וכמו שנאמר אני ה' לא שניתי. ומה שאמרו במדרש הזוהר (חלק ג רכה א רעיט מהמניט) שזה המקרא נאמר על עלות העולת מורה לנו כוונתן וזה כי אין שינוי בעצם האלקות שנקרא עלת העלות אבל השינוי בא מצד פעולותיו אשר זה לא יגרום שום שינוי בעצמותו כמו שהאריך הרב המורה בזה. וכמו שיתבאר עוד לפנינו.

ומצאתי מאמר למקובל אחד אחרון בפירוש מערכת סיוע לזה ואעתיק לשונו הנה. כתב שם פרק תשעה וזה לשונו. דע כי התוארים הם נשואים בעצם וכל מקרה אינו קיים בלתי נושא ואינו מתקיים בו העצם אבל הוא מתקיים מכח העצם ולכן חכמי המחקר הרחיקו התארים מן השם יתעלה בתכלית הרחוק. אמנם המקובלים יחסו לשם יתעלה תוארים בלתי נוספים כמו השמש ונצוצו כי השמש שנקרא כדור חמה או מאור גדול ונצוצו נקרא שמש וידוע עי הנצוץ בלתי דבר נוסף אל הכדור ויש להם שני שמות והם התוארים בלתי נוספים כן המקבלים יחסו אלו התוארים בלתי נוספים ואלו התארים קראם המקובלים בשם אחד כללי והוא לשון ספירות ורוצה לומר שהשכל האנושי יספר שבחי השם יתעלה באמצעות הספירות שהם התוארים בלתי נוספים עד כאן לשונו. הרי לך מבואר נגלה בדברי חכם זה כי ענייני הספירה הם התוארים בלתי נוספים והם תוארי הפעולות כמו הנצוץ בשמש. והנה ראה שדבריהם מכוונים שהרי משל זה מניצוץ השמש הביאו גם כן בעלי המחקר בעניין התארים. וכמו שכתב הרב המורה (חלק ראשון פרק שלשה וחמשים) כמבואר שם בדבריו. וכן יסד רבי שמעון הגדול בתפלתו הדרת קודש אחד שסידר עניין הספירות אמר ברוך הוא יתעלה אשר פועל דבר והפוכו כאחד ומצדינו נקרא מדת אם רוגז עלינו או נחת וכל מדה לשבר האוזן נשמעה ברמז די למשכילי דעת ועיין שם בפורש מאמר זה ותבין מה שכתבנו ושזהו דעת המקובלים האמתיים.

גם בעל מנחת יהודא כתב שם פרק ראשון וזה לשונו. אנחנו מאמיני הדת יחסנו אליו יתעלה תוארים בלתי נוספים בו והם הספירות הכלולות מדבר והפכו כי אין בכל אחד מהם תואר ידוע כלומר זו לדין וזו לרחמים אלא כדמות אנדוגונוס מה שיש בזו יש בזו ומתוכם נדעהו ונוכל לספר גדולתו ורוממותו עד כאן לשונו. הרי לך העניין מבואר מדברי המקובלים האחרונים ומתוכן אנו עומדין על כוונת הראשונים.

אף כי ברעיא מהמני פרשת פנחס (חלק ג רנז ב) אמר ז”ל כל שמחון דיליה אינון כינויין ולא אתקרי בהון אלא על שם בריין דעלמא ובגין דא כד דריה אינון חייבין אתקרי אדנ-י במדה הד' לכל דרא ולכל בר נש כפום מדה דיליה אבל לאו דאית ליה מד' ולא שם ידיעה כגוונא דספיר' דכל ספיר' אית לה שם ידיע' מדה ונכול ותחוס כו' הנה המאמר הזה מורה דהשמות והספירות הם שני עניינים והספירות הם כחות מוגבלים מכל מקום אל תרחק מן הדברים שנתבארו ואף אם יחלוק מאמר זה מכל מקום אחרי המאמרים הרבים שהבאתי לך יש לנטות כל שכן שגם מאמר זה יש ליישבו כי רוצה לומר כי הספירות הם כחות כללים מוגבלים והשמות פרטיים בלתי מוגבלים וזה כי בשעת הבריאה נתגלו עשרה ספירות כמו שיתבאר. ואלו העשרה כחות מוגבלים כל ימי עולם העניין מתנהג בהם יום אחד לא נעדר שאלו העשרה כחות פועלים בעולם וזה עניין תחום ומדה וגבול שלהם. אמנם השמות הם כחות בלתי מוגבלים כי הם מורים לפי מה שהדור אחד או אדם אחד נדון או מרוחם אבל לעולם השמות והספירות הם דבר אחד והם פעולת השם יתעלה בעולמו לא זולת זה. ועוד יתבאר לך סוף הפרק דרך אחר אשר יתיישבו בו מאמרים כאלו.

והנה כמו שכתב הרב המורה שכל התוארים שבים אל דבר אחד והם עצמות השם יתעלה ואין בהן דבר נוסף ואי אפשר להשיגן כמו שאי אפשר להשיג מהות השם יתעלה. כן כתבו המקובלים והזהירו מן הקיצוץ ומן הפירוד להורות כי הכל שב אל אחדות מיוחד. וכבר ידוע מה שכתב הרקנ”ט סוף ויחי (עו ג-ד) ובעל שערי אורה באמרם בדבריהם מדות או ספירות שלא לחשוב שיש בדבר גשם או תוספות חלילה רק שמורה על הכחות האלקיות שנתגלה כו'. והוא מורה על אמתת הדברים. והרקנ”ט כתב סוף פרשת ויחי (שם) כי עניין המדות הוא כעניין התוארים מבואר נגלה דעתן שהמדות והספירות הם התוארים.

ואומר כי מה שאמרו רבותינו ז”ל (זח"ב רע"ז ב) עשר ולא תשע ולא אחד עשר הוא למה שהפילוסופים חקרו על צד עיונם המחקרי איזה תואר ראוי ליחס אל השם יתעלה וחלקו במספרם כמו שידוע מדבריהם. ואלו המקובלים קבלו שעשרה הם ראוים למנות באשר הוא גדר המספר הכולל כל המספרים. כבר כתב בעל מערכת אלקות טעם למה מנו עשר ושהוא מצד הפעולות שפועל הקדוש ברוך הוא בהן עולמו. ודע והבן כי זהו דרך שתבין בו עניין שלש עשרה מדות שכתבו המקובלים שהם עשרה ספירות אף על פי שאלו הם שלש עשרה מדות מכל מקום נכללים בעשרה תוארים מארך אפים ולמטה והם העשרה ספירות. אמנם השלשה מדות הראשונות שהם השם השם א-ל הם שמות העצמות הנקרא השם וכפל השם הוא סימן הקריאה או על דרך שדרשו (ר"ה יז ב) אני השם קודם שיחטא, ואני השם לאחר שיחטא וישוב. וא-ל הוא המורה על ההנהגה והכח הכולל שינהיג השם יתעלה העולם והעשרה הנשארים הם תוארי הפעולות הנקראים ספירות.

ובהיות כי הרב המורה כתב בהרחקת התוארים שנים או שלשה מדריגות עמוקים אלו מאלו כמו שנתבאר מדבריו פרק שבעה וחמשים ושמונה וחמישים ותשעה וחמישים מחלק ראשון והעמוקות הוא בהרחיקו תוארים שהם נחשבים לעצמיים כתואר נמצא וכתואר חכם ויכול וכתואר אחד וקדמון ושאינן נאמרים השם יתעלה אלא בדרך השלילה כן העלו אלו מקובלים מקצת הספירות שהם שלשה הראשונות שאותן שלשה אין מובן כל כך שהם תוארי הפעולות ויש לחשוב בהם שהם תוארים עצמיים על כן העלימו במקצת עניינן כמבואר מדבריהם והתחילו למנות משם ולמטה שהם מבוארים שהם תוארי הפעולות כמו שמנו אותן כשמותיהן חסד וגבורה כו'.

ובהיות ידוע כי בשבעה ימים נברא העולם ובכל יום נתגלה פעולה מחודשת ונגלה כח חדש מביום אחד על כן מנו הפעולות לפי פעולות הימים ונתנו לכל יום כח מיוחד ונתנו לכל צדיק וקדוש ספירה מיוחד באמרם (ב"ר מז ו) האבות כן המרכבה וכדומה למאמרם אלו כי לפי הכח שגבר על אותו צדיק וקדוש או לפי הכח שהתנהג בו אותו הקדוש אמרו שהוא מרכבתו כי ההשפעה מלמעלה כפי הכנת המכין עצמו מלמטה כמו שמבואר בדברי הרב המורה ומשאר המתפלספים. ובהיות כי לאחר בריאת העולם שיצאו הדברים המחודשים לפועל לא נשתנה דבר חדש ליתן נגדו כח מיוחד אלא השם יתעלה מנהיג עולמו בכחות אלו על ידי הנהגה אחת פשוטה הניחו המקובלים ספירה אחת הכוללת כל הכחות יחד שהשם יתעלה מנהיג בהן עולמו. וכבר ידעת מה שכתב הרמב”ן פרשת וארא (שמות ו ג) אל אברהם בא-ל שד-י כי הניסים נסתרים נעשה על ידי מדה זאת והנגלים על ידי שם המיוחד והוא מבואר שזהו אשר נתבאר כי כל עוד שעולם כמנהגו נוהג והניסים נסתרים ואין דבר חדש השם יתעלה מנהיג עולמו בכח זה הנקרא א-ל שד-י וכשנשתנו ענייני הטבע ונעשו ניסים נגלים נגלה כח חדוש בעולם והוא המורה עליו שם בן ארבע והכל הוא על צד הפעולות.

ובהיות כי גבורתו של הקדוש ברוך הוא ניכרת בעשותו ניסים ונפלאות ופועל ועולמו כרצונו שאז ניכר שהוא בורא עולם יתעלה ושאין עולם קדום כדעות הפילוסופים הפוקרים או בדעת אפיקורס וסיעתו לזה. אמרו רבותינו ז”ל (איכה רבה א לג) שישראל מוסיפין כח וגבורה בספירה זאת האחרונה וקראוה כנסת ישראל וכחן של ישראל ומלכות בית דוד ודומיהן מן השמות כי ידוע שעיקר ההשגחה בעולם היא דבקה בישראל וכפי מעשיהן ההנהגה בעולם וכשהם צדיקים ההשגחה דבקה בהן. ונגלה כבוד השם יתעלה בעולמו ושהוא מנהיג העולם כרצונו וכשהם רעים ההשגחה סרה מהן וגורמין שאין הקדוש ברוך הוא משגיח בעולם ואין מראה יכולתו עד שאומרים עזב השם את הארץ ושלא פעל כח זאת וכמו שיתבאר. וידוע כי אף על פי שהקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו בהנהגה אחת פשוטה מכל מקום לפעמים פועל ברחמים ופעמים פעול בדין כפי הכנת המקבלים. וכמו שכתב בעל מערכת אלקות בארוכה בעניין זה לזה אמרו שבח זה משתנה לפעמים מדין לרחמים ולהפך ולא אאריך בזה כי זה כבר נתבאר בדברי זולת שקדמוני בזה.

ואומר כי מה שכתבו המקובלים להתפלל בכוונת שונות לפעמים לספירה זו ולפעמים לספירה זו וכן בעניין השמות וכמו שכתבו ז”ל באמרם (פסיקתא רבתי כב ז) מפני מה ישראל אינן נענים בתפלה מפני שאינן יודעין להתפלל בשם הכל מיושב בעניין זה כי לעולם יתפלל אדם אל השם יתעלה שהוא אחד ומיוחד הפשוט אדון הכל יתעלה שיפעיל עמו בכח הראוי לזה. וזהו הגדלה להשם יתעלה שמתפללים לפניו עם השגת פעולותיו בשעת התפילה ויודע פרטי הכחות המצטרכים אל המתפלל והוא אשר יקראהו באמת יותר מן המתפלל אליו בדרך כללי ובזה הדרך מתקרב האדם אל אלקיו. וכבר כתב הרב המורה פרק ארבע וחמישים חלק ראשון) כי מי שיודע הבורא הוא הקרוב אליו אשר ימצא חן בעיניו לא מי שיצום ויתפלל רק מי שיודיעהו עד כאן לשונו. כל שכן מי שמתקרב אליו בשעת תפילתו להתבונן באותו כח הנצרך אליו שנכנע בתפילתו ואז נענה על ידי שנושא אליו נפשו בכוונה מיוחדת ההיא.

ואף על פי שידעתי שבעל שער אורה הביא משל לזה מעניין המלך שהפקיד פקדים על האוצרות כו' לא אספיק במשל זה להיותו בלתי דומה נמשל כי במינוי המלך פקידים מתחלקים ונתוספים ועל כן אביא לך משל יותר נאות לזה. וזה כי הוא דוגמת האיר שהוא רופא גדול ומלך במדינה וחכם חרשי' ונבון תחבולת ושאר אמוניות רבות ובא אליו איש ואמר לו אדוני המלך רפאני מצד שאתה מלך גדול או אומר לו עזרני מעושקי מצד שאתה רופא גדול וכמדומה לזה בשאר תוארי פעולתיו מן הראוי הוא שלא יעניהו המלך ההוא מאחר שלא בקש ממנו כראוי. ואפשר שהמבקש מלגלג עליו ומחתל בו בדבריו אלה. אבל בשמבקש כראוי ואומר רפאני מצד שאתה רופא גדול ועזרנו מצד שאתה מלך המשפט נענה. וכן הוא בדרכי השם יתעלה כי אף על פי שרחמנא לבא בעי מכל מקום הקדוש ברוך הוא מתאוה בתפלתן של צדיקים ותפלת ישרים רצונו שתהא כראוי. ובדרך נכון ויודע לעשות ולרצות את קונו ולתת לו שבח הראוי כפי בקשתו ואז נענה. ולכן כשמבקש רחמים צריך להזכיר שם של רחמים להורות כי מבקש שהשם יתעלה ירחם עליו מצד שהוא פועל רחמים בעולם וכן בדין ובכל שאר שמות והבן זה כי הוא נפלא והוא יסוד ועיקר האמונה.

ובהיות כי העניין כן ואונס פטור רחמנא על כן אמרו המקובלים כי מי שלא ידע בכל אלה או שמתירא משגיאה יתפלל סתם לאביו שבשמים והוא יודע כי אנוס הוא. או שאר כוונתו הטובה והוא ימלא שאילתו באיזה כח שיודע לפעול ומאד הזהירו להזהר מן הפרוד ומן הקיצוץ שלא לחשוב שאין הכחות שבים לדבר אחד הפשוט בתכלית הפשיטות. ובהיות כי הנהגות העולם הוא על ידי כח הספירה האחרונה אמר כי אי אפשר לבא אל המלך מבלעדה כי זהו הכח הכולל את כל הכחות שנברא העולם על ידם ומונהג על ידיהן רק ששם היה בריאה ועכשיו הנהגה והכל הוא פועל אחד. ודע והבן כי במדה זאת האחרונה כלולים כל הכחות. ולכן קראוה בזוהר תקון התחתון וכמו שאביא דבריו סוף הפרק.

והמעמיקים בקבלה כי יש שלשה מדריגות של עשר ספירות והם נרמזים בפסוק ראשון של יחזקאל (א א) ויהי בשלשים שנה ונוכל לומר שהכל יתבאר בדרך ציור השכלי שאנחנו עליו. וזה כי המלך בעל התוארים רבים בעוד שהוא בכח כל פעולותיו אינן יוצאים חוץ מעצמו והם באחדות גמורה בנפשו אף כי יתחלקו לעשר לאחר שיתגלו ויוצאם מן הכח אל הפעל ולאחר שנתגלו בפעל אינו באחדות הראשון מאחר שכבר נתחלקו ונתגלו הפעולה אף בשימלך בעצמו שבים לאחדות גמורה וכשנחזור ונקח הנהגה אחת פשוטה כוללת כל חלקי הפעולות הוא מדריגה שלישית ומכל מקום הכל הוא דבר אחד. וכן הוא בעניין הספירות כי בכתר כלולים עשר הספירות הנעלמות והוא מה שהיה קודם שנתגלו הכחות ונאצלו לפעול ואחר כך העשרה ספירות ואחר כך נכללו בספירה האחרונה שהיא מנהג העולם כפי הכחות הכלולים בה. וכל זה מבואר למשכיל. ובהיות כי המקובלים קבלו ענייני השמות ופירושיהן איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום ובפרט שם המיוחד אשר היה בפירושו נעלם מכל המתפלסים.

ולכן כתבו שהוא שם העצם ומכל מקום יש לי פירוש בסודות נפלאות, על כן המקובלים הניחו שהאותיות נתפסים בכחות אלקים שכינו בספירות ואמרו שאות יוד מורה על ספירה פלונית וכן כל אותיות שלו להורות כי האותיות הם מורים על הכחות האלקיות ההם וכן בכל שאר שמות.

ולכן אני תמה על הרב המורה (חלק ראשון פרק שנים וששים) שהרחיק עניין השמות שכתבו בעלי הקבלה בשלא ידע להם פירוש ולא ראה להם עניין ולא ראינו אינו ראייה ואם הוא לא ידע להם פירוש אפשר שבעלי הקבלה ידעו להם פירוש ושהכל היה מורה על כחות האלקיות שפועל בהן אשר אין תכלית להם. ואם כן גם לשמותיו אין תכלית והבן זה כי הוא נפלא. ואחר כתבי זה מצאתי לרבי שמואל מוטט שכתב כן בפירוש משפטים בשם החכם אבן עזרא ז”ל וכתב שכן כתב ראש הפילוסופים ארסטיטלוס והאריך שם בזה.

וראיתי בהקדמת ספר הדקדוק שנקרא מקנה אברהם דבר נאות לזה ואעתיק לך הנה וזה לשונו שם. יש כח בפשוטי לשון הקודש רוצה לומר באותיות בגזרות ובהברות המורכבות מהם נאותים לטבע מה שתורה חתיבה המורכבת מהם כמו שבארו חכמי הקבלה אף כי אפלטון העיד על זה על מקצת לשון היווני בספר קארטילוס ובהיות מניח לשון העברי השם יתעלה הסכמת הנחתו מסכמת לטבע הדברים כי לפי טבעי הדברים הסכים לכנותן ולקרותן כמו שדרשו ז”ל (בראשית ב יט) וכל אשר יקרא לו האדם הוא שמו עד כאן לשונו. הרי שכל דבר שמו מורה על טבעו ומהותו כל שכן שיש לומר כן בשמות המורים על הפעולות האלקיות שכל שם הוא לפי הכח הפעולה ההיא ולכן אין להרחיק רבוי השמות ואם נעלם פירושם.

והכלל העולה מכל זה אני אינני אומר שאפרש כל דרכי הקבלה בחבור זה אך הכלל הוא מה שכתבתי כי בעלי הקבלה ז”ל לא מנו אלו הספירות והשמות אלא בדרך זה שהם דרכי הפעולות והם תארי הפעולות שהניחו הפילוסופים וקראו הספירות והפעולות אצילות למה שנראו הפעולות בשעת הבריאה והיה תחילה כח כמום שלא היה נראה אבל אל נתוסף ולא נשתנה שום דבר ואין רצוני לדבר עכשיו על עניין בריאת עולם ממה שטענו עליו הפילוסופים בעניין שינוי הרצון או יציאת כח מן הפועל שזה קצת שינוי כי כבר האריך הרב המורה ושאר חכמי ישראל בעניין זה להסיר טענת הפילוסופים על זה וכמו שאני עתיד לבאר אם ירצה השם יתעלה. אך באתי בפרק זה להסיר המבוכה הנופלים בדברי הקבלה.

ואומר כי לפי מה שנתבאר ידוע כי דרכי הקבלה הן עצמן דרכי הפילוסופים האמתיים המאמינים וכמו שכל מה שחקרו והוציאו הפילוסופים מעויניהם המפותיים שהשם יתעלה נמצא ושהוא אחד ושאינו גוף ולא כח בגוף שהוא תכלית פילוסופיא אלקית קבלו ישראל במתן תורה מפי הגבורה וכן כל מה שדקדקו בהרחקת תוארן ושאר דברים הנתלים בזה עד שמקצתן עמדו על האמת לתארו בפעולות או בדרך שילולי כמו שמבואר בדבריהם. כן קבלו חכמי ישראל ענינים האלו בקבלה בעניין הספירות ונתוספו בעלי הקבלה מבעלי החקירה בזה שהם קבלו האמת כאשר הוא. וידוע דברים שלא עמדו עליו הפילוסופים בחקירתן וידוע דרכי הכחות והתפשטותן בעולם ואיך נקשרו בשמות ובמלת ובאותיות עד שידעו על ידי זה לפעול בהן ברצונן והן דרכי השמות ופעולותם שהם ביד ישראל מקובלים ממשה רבינו עליו השלום. וכן קבלו עניין המרכבות והיכולת העליונים ושם המשרתים לעבוד את קונם אשר ממנו נאצל הכל טוב ורע וקבלו שמות המשרתים אשר הם מורים על כחן ופעולתם ועל ידי זה היה כח בידן להשתמש בשמות ובכתרים ההם כפי אשר קבלו מן הנבואה אשר היא למעלה מן החקירה האנושית וכל זה מבואר למודה על האמת.

ודע כי לפי מה שנתבאר אין שייך לומר בעניין הספירות לא ראשון ולא שני ולא שום מספר מאחר שכולן הן פעולות אלקיות אשר בעצמותיו הפשוט פועל כל זאת. ולכן אמרו המקובלים נעוץ סופן בתחלתן כו' ומה שמנו הספירות חכמה בינה כו' וכן מה שאמרו ראשונה שנייה כו' הוא הכל על צד להשמיע האוזן במה שאפשר לשמוע וכדי להשכיל האדם בעניין הכחות האלקיות כיצד נתפשטו ולפי גדולת הכח ורוב עמקותו ורוב העלמו שהוא בדרך שלולי או בדרך פעולה הניחו אותו התואר ראשונה כי לא יוכלו להוציא מן הפה או לכתוב כל התארים בכת אחת. לכן הוצרכו למנותן ראשון ושני כו' וזה לשון מנחת יהודא פרק שביעי גם מוציא אני סיוע על זה ממאמר ספר יצירה בברייתא האמורות עשר ספירות בלי מה כו'. אחת רוח אלקים חיים שתים רוח מרוח כו' ודוק ותשכח כי לא הזכיר בהם אחת שנים שלישית כו' כי אם היה אומר כן נראה שבאו זו אחר זו כי השנים מאוחר אל האחד והשלשה אל השנים אבל אמר שתים שלש ארבע כו' להורות כי מציאות כולם היה שוה לא קדם זו לזו ואם יש קדימה היא במעל ולזה לא אמר אלא שתים ושלש כו' כי בא להודיענו מספרם עד כאן לשונו. והוא הדבר אשר בארתי.

וכן מה שאמרו שספירה פלונית מקבלת שפע ותוספת אצילות מספירה פלונית ועניין הצינורות שדברו בהן הכל הוא בדרך שהניחו הפלוסופים עניין התוארים. וזה כי ידוע שהם חקרו בטוב עיונם בתחלה שהשם יתעלה מחוייב במציאות אשר מזה יחוייב וימשך אחר כך שהוא אחד ושאינו גוף ולא כח כגוף אחר כך יתפשטו שאר התוארים כי מה שאינו גוף יתחייב לשלול כל הכחות ותנועות הנתלו בגוף ואחר כך יתחייב מזה הרחקת התארים ושאר דברים הנתלים בזה כן הניחו המקובלים בראשונה ספירה אחת אשר ממנה יתחייבו שאר הפעולות והכחות ועניין שאר התארים השוללים. ועוד אומר כי ידוע שכבר המשילו חכמים ז”ל השם יתעלה לנשמה שבאדם וכמו שאמרו ז”ל (ברכות י א) ברכי נפשי תבא הנשמה שיש בה חמשה דברים כו' וכן תמצא הזוהר (תקון יג) ממשיל השם יתעלה בעולם בגוף וקראו נשמת עולם וכן היא מוסכם מן החוקרים המשכילים ועל כן נאמר כי כמו שהנשמה היא כח אחד פשוט יתגלו ממנה כחות חלוקות והוא כח שכלי וכח החיוני וכח הטבע ומכל כח וכח ימשכו כחות אחרות כמו מכח החיוני יתפשטו ההרגשות ומן הטבעי כח הזן והצומח ודומיהן כן בכחות האלו והן הצנורות שדברה מהן המקובלים. וכן באר הרעיא מהמני והוא בזוהר פרשת פנחס (חלק ג רנז ב). ובהיות כי עניין בריאת העולם הוא דבר חדש אשר כל פוקר וחולק טוען בזה מצד שינוי הרצון או שאר טענות שטענו על זה בפרט שיצטרך על זה להיות זמן קדום זמן ותנועה קודם תנועה כמו שהאריך המורה בדבריהם חלק שני וכמו שאני עתיד לבאר אם ירצה השם יתעלה. לזה הניחו המקובלים כי בשעת בריאת העולם עלה הרצון לברא העולם על דרך דמיון בשאר פועלים כי כל פועל עולה במחשבתו ורצונו לפעול ואחר כך מצייר הפעולה במחשבתו ואחר כך פועל אותה. וזהו עניין שלש ספירות הראשונות שהניחו המקובלים והניחו בתחלה הרצון שעלה ברצון השם יתעלה לבריאות העולם והיא הספירה הראשונה ואחר כך בשעת הבריאה והוא החכמה והוא הציור וידוע אמרם ז”ל (חגיגה יד א, סנהדרין צג ב) נבון זה המוציא דבר מתוך דבר. ולכן בהיות הבריאה נעשית קראו הכח והפעולה שפועל העולם בינה ואחר כך חלקו הכחות לפעולות כפי מה שנחלקו הפעולות בעולם. ובהיות כי אלו שלשה הפעולות שהם המחשבה והחכמה והבינה שהם העבר וההוה והעתיד בחק השם יתעלה הוא דבר אחר לא יגבלוהו זמן כי העולם לא נברא בזמן גם אלו הדברים אינן שייכים בפעולות השם יתעלה רק הכל נברא בעלות רצונו לפניו כמו שנאמר בדבר השם שמים נעשו שהוא מורה על הרצון וכמו שיתבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה בדברי על עניין חדוש העולם אמרו שלשה אלו הכחות הם דבר אחד ומשם ולמטה תחלה הבניין.

או אפשר שרמזו בשלשה ספירות אלו למה שנודע שכתבו הפלוסופים והביאו הרב המורה (חלק א פרק תשעה וששים) כח לכל מה שיש לו סבה הם ארבע סבות החומר והצורה והפעול והתכלית ושהם כתבו כי השם יתעלה הוא הפועל והוא הצורה והוא התכלית. והאריך שם בזה לבאר איך שלשה דברים אלו הם דבר אחד אצל השם יתעלה. ולכן כאשר רצו המקובלים להניח דרכי הפעולות המתפשטים מהשם יתעלה בעולם ופעולות הנחלקים בשבעה ספירות אשר תחילתן מן החסד הניחו קודם זה הצורה והתכלית והפועל רוצה לומר הכחות אלו או כוונו אל השלשה דברים שהסכימו עליו הפילוסופים באמרם שהשם יתעלה הוא השכל והמושכל והמשכיל והכל הוא דבר אחד. ולכן קראו חכמה ובינה שהם מלות המורים על שכל ומשכיל והכתר הוא עצמות המושכל. ובהיות כי פעולות השם יתעלה על ידי השכלתו את עצמו אמרו יוצר אור בראשית הוא הבינה. והנה מצאתי לבעל ספר אמונת שכתב כי שלשה ספירות אלו הם היודע והידוע והדיעה והוא הדבר אשר כתבתי אלו הם הדרכים אשר ראיתי לבאר בדבר זה ומכל מקום הכל שב אל דבר אחד אשר אין שם פירוד ורבוי נתפס שם.

ובהיות כי כבר האריכו המקובלים לא כתבתי רק הכלל כאשר נתבאר כי הספירות הם תוארי הפעולות ואין מחלוקת בזה בין חכמי הקבלה ובין חכמי הפילוסופיא רק בקריאת השמות בלבד כי אלו קראן ספירות ושמות ואלו קראן תוארים ופעולות. וכן כתב הרב רבי משה בורטיל בפירוש ספר יצירה כי חכמת הקבלה היא חכמה הפילוסופיא רק שבשני לשונות ידבירו. ואף כי דעת קצת המקובלים נראים מתנגדים זה לזה כי מקצת כתבו שהם עצם האלקות ומקצת שכתבו שהם כלים שפעול בהם כולן הושוו לדעת זה כי התוארים בעניין זה הם בצד מה עצמות אלקות ובצד מה הם כלי הפעולה. ומעתה יסתלק מעליך כל מבוכה לא יקשה עליך דברים הגשמים שקראו המקובלים לספירות בעניין שמותיהן כמו יד ורגל ועין וראש ודומיהן. כי כבר נתבאר כל זה בספר המורה חלק ראשון שכל זה אינו מורה גשמות כלל ושיש לכל זה פירושים ושהוא מורה הכל על כחות ופעולות השם יתעלה. וכמו שהאריך הרב שם. וכן כתב הרקנ”ט סוף ויחי (שם) והוא כוונת כל חכמי הקבלה ואם לא בארו בדבריהם ודי בזה במה שרצינו לבאר בזה.

ואף על פי שכתב בעל מנחת יהודא דברי הרב מרקנ”ט שנראה משם כי אין זה דעתו וזה לשונו שם. אך הפילוסופים מבני עמינו יש להם דעת אחרת בעניין המדות והתוארים וזאת היה כוונתן בקיצור כי כל מה שאנו רואים כי הכתוב מכנה המדות לבורא יתעלה ויתברך אינו שהוא בעל מהות אבל פועל פעולה דומות לפעולות הבאות מאתנו רוצה לומר מתנואת נפשיות לא שהוא יתעלה בעל תכונה נפשיות מפני שכל מי שהוא בעל מדה הם שני דברים והם נושא המקרה ונשוא המקרה וזה דבר לא יתכן בשום עניין בשם יתעלה. ראה עד אנה הביאם דחקות ובאמת לפי כוונתן בטוב נדחקו כי אמת הוא כי בבורא יתעלה אין לו שום רבוי אך דע באמת כי אין להם בסודות התורה ובסודות רבותינו חלק ונחלה כלל וטוב היה להניח המצות והדרשות ושלא לדבר בהן כלל מלהוציא אותן ולתת טעם בהן שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותן ועיין בחלק השלישי מספר המורה ותדע עניינן עד כאן לשונו.

הנה שנאתן קצת מקובלים לבעלי החקירה קלקלה השורה עד שזה הביא אותן לידי טעות בדעת חכמי החקירה אשר הלכו אחר הפילוסיפיא בספר המורה והנמשכים אחריו ולכן כתבו מה שכתבו והאריכו בדבריהם על זה בטענות ותשובות כאשר ידוע ואין מדרך חבור זה להזכירן ולכן כתב גם כן זה החכם מה שכתב ולא ידע כי בנפשו דבר כי באמת ובוודאי דעת המקובלים האמיתיים שכתבו שהספירות הם עצמם האלקות אי אפשר לפרש ענייניהם אלא בדרך התוארים כאשר נתבאר. ובזה הדרך אפשר לציירו אצל השכל להעמיד על האחדות על אמתתו עם אמונת עשר ספירות. אך אמנם אם יספיק לך דעת זה החכם שהספירות הם כדמות כלים שהאומן פועל בהן ואינו עצמיות האלקות. וכל מה שתמצא בדברי המקובלים לכוין בזה השם אל מדה פלונית ובזה אל מדה פלונית אין הכוונה אלא אדון הכל הפועל בהן ועל ידיהן. וכמו שהאריך שם בדעת זה אין הזיק בזה מאחר שלשני הסברות הנזכרות הכוונה להעמיד האחדות על אמתתו.

ומאחר שראיתי לחכם הרקנ"ט שדבר בזה בדרך סברא ולא מדרך קבלה כאשר נראה שם מדבריו באריכת לשונו על כן מלאני לבי לחלוק עליו ולכתוב סברא אחרת בזה מאחר שאוכל לסמוך עצמי בדברי המקובלים החולקים על דעת הרקנ”ט כאשר נתבאר.

והנה נראה כי מן המחלוקת הזאת ירדו למחלוקת יותר גדולה ועמוקה מזו ולטעמייהו אזלי בעניין הפגם שדברו ממנו המקובלים. והנה בעל המערכת כתב פרק שמיני וזה לשונו כי בעלות המחשבה היות העטרה לראש פנה כו'. אינו עניין היות בה מיעוט כח או מיעוט קדושה וכבוד ופרוד בסבת התחתונים כאשר לא יוכשרו מעשיהם חלילה לא-ל כאשר חושבים רבים מקלי אמנה בחלושת אמנתם בדברי ז”ל ובדברי המקובלים והאריך שם בזה להראות כי אין הפגם והחסרון כי אין לבנים המשחיתים כו.

ובעל מנחת יהודא התמרמר שם בפירוש וזה לשונו אם כוונת הרב שהעטרה אינה מקבלת פגם בעונותיהן של ישראל כבודו במקומו מונחת זהו עיון פלוסופי אבל לא דעת אמיתי מחכמת הקבלה כי מה הוא הרדייה של המנקת ושלוח האם שנאמר (ישעיה נ ב) ובפשעיכם שלחה אמכם ומהו הקצוץ שאדם עושה בעשותו עבירות או החבור העושה בעשיתו המצות וכל טעמי המצות מיוסדים על הקוטב הזה אלא יש לנו לומר בהכרח להיות כי עונותינו גורמין בה פגם וגם כי מסלקים האם מעל הבנים. והאריך שם בסברא זו להמשיל משלים ולהביא ראייה מספר הזוהר כמו שמבואר שם סוף פרק שמיני בספר מערכת. והנה כל זה נתלה בסברתן הראשונה בעניין הספירות כי המאמין בהן שהן עצמות אלקות אי אפשר להאמין או להעלות המחשבה כי אם בדברי הרב בעל המערכת שאין שייך פגם או קיצוץ בספירות עצמן והפגם אינו אלא במקבלים וכמו שבאר שם בעל המערכת לפרש כל דברי מדרשות והגדות שבאו בעניין זה והוא לטעמיה אזיל שסבר שענייני הספירות הם עצמות אלקות. אמנם לא נכנסו דבריו באזני המפרש ההוא כי הוא נטה לדעת השני שענייני הספירות הם מאורות שנאצלו להם ככלים ביד הפועל בהן ולכן אפשר להיות בהן שינוי ופגם.

והנה אף על פי שלא אוכל להכריע בדבר שאין לי ידיעה בו מכל מקום אענה אשר עם לבבי שהקדוש ברוך הוא ישמח במעשיו כשהם בשלימות ורוצה בקדושת שמו יתעלה וחס על חלול כבודו. וכמו שאמר משה רבינו עליו השלום בתפלתו באמרו (במדבר יד טו) ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת כו' ויהושע אמר (יהושע ז ט) ומה תעשה לשמך הגדול אם כן השם יתעלה חפץ בהצדקו ובקדושת שמו וכשישראל חוטאין גורמין להם עונשין על עוונותיהם. ושיאמרו הגויים שעזב השם יתעלה הארץ או שעונשים שר ישראל הן מצד מעוט יכולת השם יתעלה אם כן מנקת נרדית רוצה לומר שאומרים מלעשות צדק ומשפט והיא רדייה מצד מה לפעולות השם יתעלה מאחר שאינו חפץ בזה והוא משל האדרכיאל והסרסור שאמרו שהשם יתעלה כועס הנאמר בתורה ושאר התוארים שבאו להורות שהפעולה ההיא היא נגד רצון השם יתעלה ובדרך שבארו הפילוסופים מעניין התוארים הנאמרים על השם יתעלה והוא הדרך הנכון בדבר זה.

ודע כי כבר כתב הרב המורה (חלק ראשון פרק תשעה ועשרים) כי מה שנאמר בתורה (בראשית ו ו) ויתעצב אל לבו שהשם יתעלה כועס על רוע מעללו ובפרק תשעה ושלשים כתב שם כי עניין לב הנאמר אצל השם יתעלה רצה לומר הרצון ובאר שם פרק ששה ושלשים מהו חרון אף וכעס הנאמר אצל השם יתעלה ולכן נראה כי זהו עצמו הכוונה במדרשים שדרשו על זה במשל האדרכיאל וזה לשונו שם פרשת בראשית (ב"ר כז ד) ויתעצב אל לבו מלך שעשה סחורה על ידי הסרסור והפסיד על מי יש לו להתרעם לא כל הסרסור. הנה קראו להנהגה זה הכוללות שעל ידו מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו. אדרכיאל וסרסור והוא הלב שהוא רצונו של הקדוש ברוך הוא וכמו שנתבארו ואמרו שעליו התרעומות להורות כי הקדוש ברוך הוא חס על שיאמרו כי פעולותיו אינן מיושרים ולזה הכעיס עליהן רוצה לומר בשבילן והוא מבואר. ותמהני על בעל מנחת יהודא שלא נכנסו לאזניו דברי החבר החכם בעל המערכת בפירושו שם למדרשות אלו כי באמת החכמים בעלי המדרש דברו בזה כלשון התורה והכל כלשון בני אדם כדי לשבא את האוזן במה שיוכל לשמוע. ואף כי הביא ראיית הרבה מדברי הזוהר והתיקונים שהפגם והקיצוץ נמצא בספירות הבניין אי אפשר להאמין אלא שגם הזוהר דבר בלשון בני אדם ולהבין בני אדם במה שהורשה להם להתבונן ולהטעימן כי יש כביכול קצת פגם ומעוט כבוד שמים בסבה עונות בני אדם באשר הם גורמין שלא יוכל השם יתעלה לפעול בעולמו כרצונו ושיתקדש השם יתעלה בעולמו וזהו נגד רצון השם יתעלה והוא ענייו הפגם והקיצוץ פעולת השם יתעלה ממנו. וכבר כתב הרב המורה (חלק ראשון פרק ששה וארבעים) שחכמנו ז”ל נמשכים בכל התלמוד והמדרשות כפי פשוטי דברי הנבואה לדעתם כי בדבר בטוח הוא מן הספק ואין פחד אצלם מטעות בו בשום פנים אבל הכל על צד ההמשל עד כאן לשונו.

ועוד אפשר לומר כי כל דברי המקובלים הם אמת ואלו ואלו דברי אלקים חיים כי נתבאר בדברי הזוהר פרשת בראשית ופרשת תרומה כי שני תקונים הם. ולכן נראה כי בתקון התחתון שהוא עולם הבריאה יש קצוץ ופגם כי שם הוא עץ הדעת טוב ורע ונתגשמו הכחות עד ששם יש כהן ממש כמו שנתבאר שם פרשת בהר (חלק ג קט ב). אמנם בתיקון העליון אין שם רק כחות ותארים אלקים ואין שם לא קצוץ ולא פרוד ופגם חלילה רק כחות אצולות והם עצמות אלקות משתנים לפי פעולות בני אדם ובעילה העילות לית בו שינוי ונוכל לומר כי גם בתקון התחתון אמור שהספירות יש להם גבול ומדה כמו שכתבתי במאמר מרעיא מהמני הבאתיו ריש הפרק. ובדרך זה נוכל לפרש כל המאמרים הסותרים זה את זה בעניין זה והוא מבואר לכל משכיל.

ואפשר עוד לומר כי חכמים ז”ל הבינו עניין ויתעצבו אל לבו על דבר נפרד והם השכלים המלאכים אשר הקדוש ברוך הוא פועל על ידיהן בעולם התחתון והשכל הפועל הנקרא שר העולם נקרא אדרכיאל וסרסור והמניקת הנרדית בהיות כי ההשפעה מן השם יתעלה ממונעת ממנו בסבה עונות ישראל אבל על כל פנים אצל השם יתעלה לא שייך שום פגם ולא קצוץ ולא שום פרוד חלילה חלילה.

וחכם יוסיף לקח מעניין כלל להעמיד תמיד האחדות של האחד המיוחד יתעלה לנצח נצחים בלא שינוי אשר לכבודו כתבתי כל זה והוא ברחמיו הגדולים יכפר על עוונותי ושגיאתי בתורתו אשר לרוב חשקי ותאותי בה להועיל ולספר מעט מזער השגתי מתעלומת חכמתיה כתבתי מה שכתבתי.

וצריך אני ליישב לדעת זה אמרם במעשה מרכבה אמר רבי ישמעאל אמר ליה מטטרון שרא רבא דסהדותא עדות זו אני מעיד בהשם אלקי ישראל אלהא חייא וקיימא מרנא ורבנא דמנא מבי' מותיב יקריה ועילא מאה ושמונה עשר רבבות פרסאות ומיתב מותב יקרה ולמטה מאה ושמונה עשר רבבות פרסאות מזרועו של ימין עד זרועו שמאל שבעה ושבעים רבבות פרסאות ונותן שיעור לקומה מאתים וששה ושלשים אלף אלפים רבבות פרסאות כמנין ורב כח שנאמר גדול אדונינו ורב כח ונותן סימן לרוחב שבעה ושבעים פרסאות שנאמר תנו עוז לאלקים אשר כתב החכם הרקנ”ט אשר דבר בזה מן הבורא חלילה כי אין לבורא שום גבול אך דברו בזה על הספירות אשר מזה הכריח דעתו שם כי הספירות אינן עצמות הבורא. אמנם לדעתנו שהם התארים איך אפשר ליתן להם גבול ושיעור.

אך דע לפי מה שכתבתי מעניין תקון התחתון הכל מיושב וכמו שכתב בעל מנחת שאביא לך דבריו סוף הפרק אך אין אנו צריכים לזה כי אפשר לפרש זה על שני פנים ושניהם נכונים בדבר זה האחד כי שיעוא הפעולה אשר פעל השם יתעלה אשר על ידו מתואר השם יתעלה בתואר מה. וכמו שכתבתי לעיל בדברי המפרש שיר השירים ריש חלק שני פרק שני שנאמר שם ראשו כתם פז (ה יא) וגו' לחייו (ה יג) וגו' כן תאר כאן עניין הפעולות שפעל בגבול זה אך הדרך השני הוא הדרך האמתי הנזכר לעיל בדבר זה כי אין הדברים כפשוטן חלילה אלא שהכל בא להורות על הכח האלקים יתעלה אשר הוא בלתי תכלית. וכבר ידוע אמרם (ב"ר סח ט) שהקדוש ברוך הוא מקומו של עולם וסובל בכח העליונים והתחתונים וממציאו האמתי וחיותו נותן חיים ומציאות לכל חי. וידוע אמרם קו”ף זה הקדוש ברוך הוא כי מקום בגימטריא קוף לכן אמר כי קי”ח רצה לומר מקום חי הוא בעליונים וכן מלמטה רומה לומר בתחתונים כי הוא סובל הכל ומחיה הכל והן מאה ושמונה עשר פרסאות ואמר כי יש לו העוז והגבורה בימינו ובשמאלו והכל הוא על דרך משל כמו שנתבאר. ואמר ששיעור קומה הוא רל”ו אלף כו' מורה על הכחות האלקיות אשר הם בלתי בעל תכלית ואלף רל”ו נגד רל”א שערים שבת בעל ספר יצירה שאותיות האלפא ביתא מתחלף אליו ובכל חלוף נמצא כח מיוחד והכלל מכולן הוא נמנה לא' ונעשה בין הכל רל”ב וארבע אותיות השם הרי רל”ו. ואמר אלף אלפי רבבות להורות על בלתי בעל תכלית כי מספר כזה חדל לספור ועניין הפרסאות שאמר הוא בדרך שכתב בעל מנחת יודא סוף פרק שלישי חלילה שהפרסאות הללו הם שיעור כמותי אלא הם מל' פרס פריסה מלכותא וכל פרסאות הללו שבשיעור קומה הם אותיות שכל אחד נקרא פרסה על כי נחתכו ונחצבו מחכמה העליונה ורבוי הפרסאות שהזכיר בכאן רומז לנצוצות המתפצצות הם השמות הנעשים מחבור האותיות והצירופים הנעשים מהאלפא ביתא דספר יצירה שעמהם נבראו הדברים עד כאן לשונו. הרי לך דעת זו שריר וקיים ודברי המכריח דעתו מאלה המאמרים בטלים ומבוטלים כי לא בלעג שפה יזכירו בעניינים אלו אלא בחדות ולא במראה. וכם הוא בכל דברי שעור קומה הידוע לחכמים וכל שכן לפי דברי בעל מנחת יהודא בפרק תשיעי מספר מערכת אלקות שבאר שם כי הרבה חכמים הסכימו כי שיעור קומה נאמר על דבר נברא כמו שהאריך שם. והנה על כל פנים נתבאר סלוק הגבול והשיעור. זאת ראיתי לבאר בענייני הקבלה והוא עץ החיין למחזיקים בו עד יתבאר לנו בזה דבר יותר אמתי. ולדעתי אינו באפשרות להתבונן עד יבא מורה צדק ויגלה לנו הדברים הסתומים על פי הנבואה והנסתרות להשם אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם.

פרק ה

עוד כתב הרמב״ם (תמידין ב ז) כשמסדר המערכה מסדרה במזרח ויהיה מראה שהתחיל לסדרה מן המזרח וריוח היה בין הגזרים הפנימיים היו נוגעין בדשן שבאמצע המזבח והוא הנקרא תפוח. כבר נתבאר בפרק שלישי חלק זה טעם שהיה מסדרה במזרח והוא הטען שהיה מראיה למזבח והיה ריול בין הגזרים כדי שיכנס שם הרוח והיו כל הנמצאים המקבלים משם לנפש חיה על ידי הרוח וחום היסודי המרומז באש כמו שנתבאר והיו ראשי הגזרים נוגעין בדשן המזבח. כבר נתבאר למעלה פרק חמישי חלק שני עניין הדשן הנשאר שהיה מורה על דבר הנשאר לאחר הפסדת כל הנמצאים שהוא החומר הראשון והרמת הדשן מורה שאף זה יפסד וישיב לאין גמור שהיתה הבריאה והדוגמא היתה במה שהיתה הדשן נבלעת בקרקעית המשכן כמו שנתבאר ויתבאר עוד. על כן היה עניין המערכה שהיו הגזרים נוגעים בדשן בראשיהן להורות על העדר והפסד הכרוך בעקביהן ועניין הגזרים היו מורים על כלל הנמצאים כמו שנתבאר לעיל חלק שלישי פרק שלישי והם בוערים באש המזבח לעניין הוויה והפסד בדרך שנתבאר והיה הדשן עגול כתפוח להורות כי הוא גלגל החוזר בעולם שהוא עגול כתפוח ולהורות על עניין זה אמרו ז״ל במשנה ריש מסכת תמיד (כח ב) ומביא לה בחולין פרק גיד הנשה (חולין צ ב) שלפעמים היו שלש מאות כור דשן על גבי המזבח. ואמרו בגמרא (שם) שדברו דרך גוזמא אמרו שלש מאות כור להורות על עניין הגלגל שחלקו חכמי ישראל במשליהם לשלש מאות מעלות ולא לש״ס מעלות כמו שכתב בעל פרדס רימונים הרבה פעמים בפירוש אגדותיו. ואמרו (תמיד שם) על דשן זה שהיתה נוי של מזבח והוא האמת כי אין לך נוי יותר גדול מזה המורה שהשם יתעלה ברא העולם יש מאין ועתיד להחזירה אליו כי על ידי זה נגלה מציאתו ויכלתו.

וכתב עוד הרמב”ם (תמידין ב ח) ואחר שסדר מערכה גדולה חוזר ובורר עצי תאנים יפים ומסדר מערכה שנייה של קטורת מכנגד קרן מערבית דרומית משוכה מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות ובה כמו חמשה סאים גחלים ובשבת עושין בה כמו שמנה סאים גחלים מפני שעליה מקטירין בכל שבת שני בזיכי לבונה של לחם הפנים עד כאן לשונו. כבר כתבתי פרק שלישי עניין מערכה זו שהיו חותין ממנה במחתה אש להקטיר עליו קטורת וכבר נתבאר טעמיה שהרמז הוא על הלב שמקטיר קטורת מעשים נעימים על ידי החום הטבעי שהוא הנרמז באש זה. ולכן היה בורר עצי התאנים היפים המורים על הצדיקים כמו שאמר הנביא (ירמיה כד א) והנה שני דודאים תאנים וגו' וכבר דרשו (ב"ר מו א) מפני מה נמשלו ישראל לתאנה זו מה תאנה זו אין בה פסולות אלא כולה מאכל כך הם ישראל.

והיה מסדר עניין מערכה זו בקרן דרומית מערבית משוכה מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות והוא רמז נפלא. וזה כי כבר ידוע שישראל מוסיפים כח וגבורה בפמליא של מעלה ובפרט בכח האלקי שמנהיג בו עולמו והוא שכינו המקובלים ז”ל בספירה אחרונה והיא נקראת במזבח קרן מערבית דרומית כמו שנתבאר לעיל. והיא מקבלת גם כן מן הצפון שהוא כח מדת הדין הקשה כשיראל אינן כשרים וידוע שהמקובלים קראוה דלת שבמלת אחד ולכן היתה משוכה מן הקרן ארבע אמות נגד צפון לקבל משם ואז נקראת דלת הסוגרת שערי רחמים. אמנם כשישראל כשרים זה שער השמים פתוחים לקבל משם רחמים לכן היתה עיקר המערכה בקרן דרומית מערבית להמשיך לה חוט החסד. ובהיות כי המערכה הזאת גורמת שהחי יתקיים בעולם כי היתה מורה על החום הטבעי כמו שנתבאר פרק שלישי חלק זה לכן היה בה חמשה סאים גחלים נגד חמשה חושי התנועה שכולן חיים על ידי חום הטבעי המשוער באדם.

ולהיות כי בשבת נתוספה נשמה יתירה באדם כמו שדרשו ז”ל (ביצה טז א) על כן באו עוד שלש סאיו נגד שלש חושין הכפולין בהיות הנשמה יתירה ושלש חושים אלו הם חוש הראות וחוש השמע והריח שהם חושי הנשמה. ולכן יחסום הנביאים עליהם השלום אלו החושים לשם יתעלה כאשר הם חושים פנימיים. וכמו שכתה המורה (חלק ראשון פרק שבעה וארבעים). אמנם חושי המשוש והטעם שהם חושים גסים אינן אלא לגוף האדם ואין הנשמה דביקה בהן לא נתוספו בשבת ואמרו הטעם בזו ההספה מצד שמקריבין שני בזיכי לבונה. וכבר ידוע כי היו הבזיכים רומזים שהם ההוספה במעשים טובים. ותקנו חכמים ז”ל הנקראים בזיכי לבונה כמו שנתבאר חלק ראשון פרק שנים ועשרים והם נעשים בשבת יותר מבחול מכח הנשמה יתירה שבו. והוא המרומז בהוספות האש להקריב עליה בזיכי לבונה.

עוד כתב (תמידיו ב ט) מערכה שלישית של קיום אש עושה בכל מקום שירצה מן המזבח ומצית בו מן האש ולא יצית האש למטה ויעלה כך על המזבח אלא במזבח עצמו מצותן שנאמר (ויקרא ו ב) ואש על המזבח תוקד בו. ומכאן להצותה שתהא בראש המזבח עד כאן לשונו. להיות כי האש הזה היה דוגמת האש שיורד מן השמים ולהיות כי היה תמיד בראשו של מזבח לא יזוז ממנו. וכמו שאמרו ז”ל (ירושלמי יומא ד ו) שבשעת המסעות היו כופין על אותו האש כלי נחושת והיו נושאין אותו תמיד בראשו של מזבח לכן היתה ההדלקה בראשו של מזבח. ובהיות כי זה האש אינו אש גשמי כשאר האישים התלוים בגשם כי החום הטבעי ואש היסודי הם גשמיים ותלויים בגשמים לכן היה להן מקום מיוחד כי מקום הוא מורה על הגשם הנגדר במקום. אמנם אש זה בהיותה בלתי גשמי אינו שורף דבר גשמי כמו שהיה עניין הסנה שראה משה רבינו עליו השלום ואינו נגדר במקום לכן היה מסדרו בכל מקום שירצה כי אין מקום מקיף בדבריהם העליונים.

פרק ו

הרמת הדשן (תמידין ב יא) דמעל המזבח בכל יום יש בו מצות עשה וכבר נתבאר טעמה למעלה חלק שני פרק חמשה וכתב הרמב”ם אימתי תורמין הדשן בכל יום משעלה עמוד השחר וברגלים משליש ראשון בלילה ואילך וביום כפורים מחצות ואילך. בהיות עניין הרמת הדשן היתה מורה על ענייני הפסד המציאות כמו שנתבאר לכן היתה מצותה בלילה שהוא זמן ההעדר האור שכל הנמצאין הכוונים בו כמו שנאמר (בראשית א ד) וירא אלקים את האור כי טוב שרוצה לומר שראה המציאות כי טוב הוא וכבר נתבאר בדברי המורה (חלק ב י) שכינו ההעדר לחושך. ובהיות כי זמן הבריאה היה הערב קודם הבוקר כמו שנאמר (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר לכן היה עניין העבודה מחולקת שהרמת הדשן היתה תחילת העבודות שבאו ביום והיה היתה העבודה הראשונה של יום וכדאמרינן ריש פרק שני דיומא (כב א) ולא חלקו אותה לסוף עבודת היום שעבר להורות על עניין הבריאה שהיתה עיקר המכוון בכל העבודות כמו שנתבאר ואז היה עניין העדר קודם להוייה והיה זמן עבודתה מעליית עמוד השחר ואמרו פרק קמא דיומא במשנה שהוא זמן קריאת התרנגול שאז יש לברך הנותן לשכוי בינה להתבונן בדברים עמוקים כאלו. אמנם ברגלים וביום כפורים היה זמנה משתנה מטעם שנתבאר שם.

תוכן העניינים

תורת העולה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה