תורת העולה· רבנו משה איסרליש [הרמ"א]
חלק ב
הקדמה
חלק שני, הנקרא שדה
נצא השדה נלינה בכפרים בהם התורה נקנית במ"ח פרקים ושערים
כבר נתבאר עניין המקדש וכליו ומעתה בית י"י נלך לזבח שם זבחי צדק ולדבר בטעם הקרבנות והלכותיהם כפי חסדי השם יתברך עלינו. ונתחיל בטעם כלל הקרבנות ועניין המינים שבא הקרבן מהם, וקודם אביא הנה כל דעות הראשונים שראיתי ועמדתי על דבריהם, ואחר כך אכתוב דעתי הקלושה.
ואשים התנצלותי שלא יחשדני המעיין שכך אני בעיני שאעמוד על טעמי הקרבנות במקום שלא עמדו רגלי הראשונים ז"ל אשר צפרנם גדול מכרסי וקטנם עבה ממתני, באשר אנכי בער ולא איש ולא בינת אדם לי, רק אתנצל עצמי במה שהתנצל ראש הפילוסופים וכתב הרב המורה חלק ראשון פרק חמישי, וזה לשונו כאשר החל ראש הפילוסופים לחקור ולעשות מופתים בעניינים עמוקים מאד, אמר מתנצל דבר זה עניינו, שאין ראוי למעיין בספריו שיחסוהו במה שיחקור עליו לעזות או היותו משתבח ומתפאר והורם לדבר במה שאין לו ידיעה בו, אבל ראוי לו שיחסוהו לזריזות והשתדלות וכו'.
ועוד אני אומר שבעים פנים לתורה, ואף כי דברי הראשונים ז"ל דברי אלקים חיים, מכל מקום לא אמנע לכתוב מה שנראה לי כי אולי אכוין בדבר אחד ותנצל נפשי, ולמדתי מקל וחומר ממה שאמרו במגילה (דף טו:) ותאמר אסתר אם על המלך טוב (אסתר ה, ד) וגו'. תנו רבנן, מה ראתה אסתר להזמין את המן. רבי אליעזר אמר פחים טמנה ללכדו, שנאמר יהי שלחנם לפניהם לפח. רבי יהושע אמר מבית אביה למדה, שנאמר אם רעב שנאיך האכילהו לחם. רבי מאיר אמר כדי שלא יטול עצה וימרוד. רבי יודא אמר כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית. רבי נחמיה אמר כדי שלא יאמרו ישראל אחות לנו בבית המלך ויסיחו דעתם מן התשובה. רבי יוסי אמר שיהא מצוי לה בכל עת. רבי שמעון בן מנסיא אמר אולי ירגיש המקום ויעשה נס. רבי יהושע בן קרחה אמר אסביר לו פנים כדי שיהרוג הוא והיא. רבי גמליאל אמר מלך הפכפך היה כו'. רבה אמר לפני שבר גאון. אביי ורבא דאמרי תרוייהו (ירמיה נא, לט) בחומם אשית משתיהם והשכרתים. אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו, אמר ליה כמאן חזיה אסתר ועבדה, אמר ליה ככוליה תנאי ואמוראי. וכן אמרו ריש גיטין (דף ו:) לעניין פלגש בגבעה, וכל שכן וקל וחומר שנוכל למצא טעמים רבים שכולן אמת, דברי אלקים חיים יתברך ויתרומם. שכל דבריו אמת וצדק. וכפטיש יפוצץ סלע. וכבר כתב החכם אבן עזרא שהקרבן לתועלות רבות.
ואתה המעיין, דע והבן כי אף על פי שכבר נתבארו כל ענייני הנמצאים בבנין המקדש וחדריו וכליו כמבואר, מכל מקום באו מקצתם סדור הקרבנות והלכותיהם על עניין הנמצאים גם כן, ואין בזה משום כפל דברים, כי יש לכל נמצא שני בחינות, האחד מציאתו לאחר שנתהווה, שהוא קיום בצורתו ועומד קיים על אמתת מה שהוא. והשנית מצד בריאתו והוייתו בראשונה, ואלו לא באו אלא עניין המקדש וכליו שהיו קיימים תמיד כל זמן שהמקדש קיים, היה אפשר לומר שכל הדברים היו קיימים תמיד כאשר המקדש קיים. אמנם מצד הלכות הקרבנות אשר באו כל יום ויום, זה אחר סור זה, והיו מחודשים בכל יום, נתבונן מהם עניין הוייתן ובריאתן, וכל זה יתבאר לעתיד. ואתה המעיין שים לבך ועיניך תמיד בעניין המכוון בכלל הדבר אשר אבארהו, כי הוא האמת בכל דבר לדעתי. וכמו שכתב הרב המורה בהקדמתו בעניין המשלים הנבואיים בטעמי המצוות ח"ג פ' כ"ו, וכן הוא הדבר בעניין הדברים אשר אומר לך, כי כלם מרועה אחד נתנו. ואף אם תראה קצת פרטים מפורשים קצת בדרך רחוק, אל תרחק מהם באשר נפשי יודעת מאד, אך הכרח המשכת העניינים הביאני לזה, ואי אפשר לשער בפרטי כל הדברים כי אם בכח הנבואה אשר בה ישער השעור האלקים אשר כוון בהם הא-ל יתעלה, וקח לך מן הבא בידי עד יתבארו לך דברים יותר אמתיים. ודי בזו ההערה למה שנבאר בזה החלק אם ירצה השם יתעלה, ונבואה שעריו בתודה חצירותיו בתהלה הודו לו ברכו שמו.
סליק ההקדמה סליק
פרק א
טעם הקרבנות נבוכו בו רבים, ואכתוב לך בקצרה כל דבריהם:
הטעם האחד השיב החכם למלך הכוזר. ואחז בזה הדרך בעל העקידה וז"ל שם: אמר שכבר ימצא דבוק השכינה האלהית עם האומה הישראלית באמצעות הקרבנות הנקרבים בבית המקדש, בעניין שתמצא הנפש השכלית עם הגוף על ידי המזונות שניזון בו. וכמו שלא נדע טעם הזנת זאת הנפש העליונה באלו המזונות הגשמיים שאינן מטבעה אבל מצאנו ראינו תועלת, ככה לא נדע טעם צורך השכינה אל אלו הקרבנות, אבל נמצא דבקות השכינה עמנו באמצעיות, עד כאן לשון החבר שהשיב למלך הכוזר בסיגנון שהביאו בעל העקידה. ובעל תולדות יצחק הרחיב עוד הדבור בזה, אך כלל הדברים הוא זה שכתבתי, כי אין כוונתי להאריך בדברי זולתי, רק לספרם דרך הגדה ובקיצור במה שאפשר, מאחר שלא נתבאר בדבריהם כל פרטי דברי הקרבן. ובעקידה פרשת ויקרא הוסיף ביאור על דברי החכם הנזכר. ונראה לי שאל זה כיון החכם אבן עזרא בפירוש לפרשת תצוה, וזה לשונו: ריח ניחוח, והיודע סוד נשמתו יבין זה. ורצה לומר דעת החבר כי ריח הניחוח הוא בדרך שהנשמה נהנית מדברים הגשמיים.
הטעם השני כתבו הרב המורה חלק שלישי פרק שנים ושלשים, כי באו כדי לעקור עבודה זרה מן העולם, לפי שהיה מנהג הקדמונים מהאומות שהיו מקריבים קרבנות בהיכלות לכוחות העליונים, והיה מחשבתם שבזה יתגבר מזלם בכך, וימשיכו כח מן המזלות שמקריבים להם, כמו שמצינו שמצריים היו עובדים למזל טלה, והיו מקריבין לו צאן, וכן הכשדים היו עובדים לצורת בקר והיו מקריבין לו שור. ועל כן צותה התורה להקריב מינים אלו להקדוש ברוך הוא, כדי שיתפרסם שהדבר שהיו חושבים לעיקר חטא הוא עצם הכפרה. ועוד כתב הרמב"ם פרק שנים ושלשים מחלק ג' כי אילו היה אפשר בדרך הטבע לעקור עבודה זרה מן העולם בלא הקרבת הקרבנות לא צוה הקדוש ברוך הוא בקרבנות כלל, אלא להיות שבימים הקדמונים היו מפורסם בעולם כאלו עניין הקרבנות למזלות ולככבים, על כן לא גזרה חכמת השם יתברך לצוות להניח אלו העבודות לגמרי, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאילו יבא נביא בזמנינו זה, שיקרא לעבודת השם יתעלה ויאמר צוה אתכם השם יתברך שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשוהו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם בלב בלתי מעשה, ומפני זה השאיר השם יתברך מיני עבודות ההם והעתיקם, ומהיותם לנבראים ולעניינים דוממים שאין אמיתות להם לשם יתעלה, וצונו לעשותן לו יתעלה, ועוד האריך בפרק ההוא לתת עוד מדברי הפסוקים, וזה לשונו: ובעבור זה נמצא הרבה בספרי הנביאים שמוכיחים בני אדם על רוב השתדלות והתחזקות להביא קרבנות, וביארו שאין הקרבנות מכוונין בעצמם כוונה צריכה מאד, והשם אינו צורך עליהם, אמר שמואל (ש"א, טו) החפץ ליי' בעולות וגו'. ואמר ישעיה (ישעיה, א) למה לי רוב זבחיכם וגו'. ואמר ירמיהו (ירמיהו, ז) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתי ביום הוציאי אותם וגו'. כוונת זה המאמר הוא מה שביארתי לך, וזהו שאמר שכוונתו הראשון אמנם היא שתשיגוני ולא תעבדו זולתי, וזאת המצוה בהקרבת הקרבנות וכוונת הבית, אמנם היתה בעבור שתעלה בידינו זאת הפינה, ובעבור העתקתי אלו העבודות לשמו, עד שימחה שם עבודה זרה ותתקיים פנת יחודי, ובאתם אתם ובטלתם התכלית ההיא, ואם כן אין לו צורך בקרבן.
והנה זהו דעת הרב בקרבנות, אך רבים מאנו בדעתו, והרמב"ן ז"ל מכללן. והוקשו אם היה אומר שהקרבן אין לו כוונה בעצמו, רק להרחיק עבודה זרה, למה הקריב נח קרבן ולמה הקריב אדם הראשון קרבן וכן קין והבל. והנרבוני רצה לפרש דברי הרב בדרך אחר ולא עלה בידו, כמו שהאריכו בזה בעל העקידה פרשת ויקרא, והרב שם טוב בפירוש המורה פרק הנזכר. והנראה בדעת הרב כי גם בימי אדם הראשון היה עבודה זרה בעולם כמו שכתב הרקנ"ט פרשת בראשית ממדרשם ז"ל: שעיקר קרבן אדם לא היה רק להעתיק עבודה זרה מן העולם, כי הבריות היו חושבים באדם שהוא בראן ואם כן היה עבודה זרה בעולם. ועל כן הקריב שור שהיה לו קרן אחד במצחו, לרמוז על האחדות כמו שנתבאר בדברי רבינו בחיי. והא דאמרינן במדרש רבתי פרשת צו: (מלאכי, ג) וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. רבי אמר, כימי עולם, כימי נח. וכשנים קדמוניות, כימי הבל שלא היה עבודה זרה בעולם. נראה שלא היה עבודה זרה מרובה כמו אחר כך, אבל לא אמר שלא היה עבודה זרה כלל בעולם. ואם יאמר האומר, אף כי היה עבודה זרה בעולם מכל מקום למה הוצרך להקריב קרבן, שהרי עדיין לא היה מנהג מפורסם בעבודת הזולת עם הקרבן, ואם כן מה טעם הקרבת הקרבן להשם יתעלה מאחר שאין לו כוונה בעצמו? כי זהו אינו מן הקושיא, כי האדם לא ידע במה לעבוד פני קונו בתחלה ולקח מן הבא בידו כמו שהקריב קין זרע פשתן, כי לא ידעו עבודת השם יתברך עדיין, ולקחו דבר אשר שכלן נטה עליו בתחלה, ונתקבל ברצון לפי שבאמת על ידי זה נעקרה עבודה זרה, וה"ה אילו עשה עבודה אחרת נתקבלה גם כן, ועל כל פנים אנחנו צריכין להודות שעובדי עבודה זרה בעניין הקרבנות הסכימו תחלה בקרבנות, למה שראו שיש בה איזה תועלת ליראתן, וה"ה שהסכימו בה אדם ובניו לעבוד בזה השם יתברך, אף כי באמת אין לו עבודה בזה. כי (תהלים ל) אם ארעב לא אומר לך וגו'. וכדמות זה כתב השם טוב, וזה לשונו: התשובה האמיתית בזה, כי הרב לא נתן טעם לא לקרבנות שהקריבן אדם ובניו ולא לקרבנות נח, אלא נתן הסיבה למה צוה השם יתברך בהן, מאחר שאין לפניו לא אכילה ושתייה עד כאן לשונו. וטעם דבריו כמו שכתבתי, זהו הנראה בדעת הרב.
ובמדרש רבתי פרשת אחרי מות סיוע לדברי הרב, וזה לשונו שם: רבי פנחס בשם רבי לוי אמר, משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למוד לאכול נבילות וטריפות, אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נודר, כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודה זרה במצרים, והיו מקריבים קרבנותיהם לשעירים, והיו מקריבין באיסור במה ופורענות באה עליהם, אמר הקדוש ברוך הוא יהיו מקריבין בפני בכל עת קרבנותיהם באהל מועד, והם נפרשים מעבודות זרות והם ניצולין, עד כאן לשונו. הרי לך כדברי הרב בטעם הקרבנות. אמנם לפי שלא נמשכו על סדר פרטי הקרבנות, גם כי רבים הקשו עליו שתדקדק התורה כמה מיני חומרות ודקדוקים כמו שהם בהלכות הקרבנות, ושנחלל עליהם שבת ויום טוב, וכולן יהיו לכוונה שנית זה אי אפשר לקבל, על כן לא נספיק גם כן בדרך זה.
הטעם הרביעי שישמור האדם ויזהר מן השגיאה, שיראה שיענש בממונו שחטא בשוגג, שאף השוגג נקרא חוטא, שאדם מועד לעולם, וכן פירש העקידה והבחיי.
הטעם החמישי שיתן האדם אל לבו, שחומר הוא כשאר חומרי בעלי חיים, יאבד ויכלה ככלות העולה על המזבח, והוא הדבר שבו נשתתף האדם עם הבעלי חיים, ובזה יתעורר שיזבח יצרו ויכניע תאותו בחוש המישוש שחרפה היא לנו וישפילנו, ולזה הכליות והחלב אשר עליהם יקטיר המזבח, וזהו למעט תאוות המשגל שבכליות, שבו הכח התאווני על המשגל, וגם ימעט תאוותו במאכל ובמשתה, ולכן היותרת על הכבד יסירנה, שהכובד בו המאכל, ומלת "יותרת" יורה על זה מצד שיתוף המלה, ולזה כל חלב יקטיר שהוא מותר ההזנה, ובזה יתעורר האדם להניח המותרות, שהחלב אמרו חכמי הרפואה שהאוכלו לא יזון ממנו לכשיתהפכו לגוף הניזון, לכשיהיה חלק אבר. ורבינו בחיי כתב פרשת שמיני: ועל כן היה מקטיר שלשה דברים הללו, החלב והכליות ויותרת הכבד, לפי ששלשתן מסכימין בחטא ומטין האדם מדרך טובה לדרך רעה. החלב הוא השומן המביא האדם ליד גסות הרוח, והוא מה שנאמר (דברים לב) וישמן ישורון ויבעט גו' שמנת עבית כסית, וכתיב (איוב טו) כי כסה פניו בחלבו. הכליות הן מקור העצה, הוא שאמרו הכליות יועצות, ולכן נאמר (תהלים כו) אף לילות יסרוני כליותי. הכבד משם הנפש המתאווה המתפשטת באדם, והיא המולידה החימה והכעס והמבקשת השררה ותענוגי הגוף. וכל זה היה מקטיר לצפון, כי משם תפתח הרעה, והכל היה בא לכפר על חטא האדם היוצא משומן הלב וממחשבת הלב, עד כאן לשונו.
הטעם הששה הוא מצורף לאלו הטעמים, שימשך תועלת מהם להחיות הכהנים, מורה התורה שראוי ליקח דרך להחיותן שיפרנסם ההמון ושיתכפרו הבעלים באכילת הכהנים, למען יוכלו הכהנים להניח עסקים עולמיים ויהיה להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות, כן כתב בעל תולדות יצחק. ולי סבה אחרת נאותה במה שאמרו: הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרין. כי בעוד הכהנים אוכלים בשר הזבח, תמיד חטאת החוטא נגד פניו ומתבייש על חטאתו בין הכהנים האוכלים הזבח, ומזכירים תמיד שם הבעלים על זבחו, ועל ידי הבושה מתכפר לו, כמו שדרשו רבותינו ז”ל: כשאדם מתבייש על עונותיו, נמחלין לו. ולמדו העניין מאחז.
עוד כתב בתולדות יצחק טעם שביעי, שכל חוטא הוא מצד הרוח הטומאה שהוא מתלבש בו. וכאשר ידמה שיתכפר, צריך שיכלה ויברח ממנו אותו רוח הטומאה, ועם זה יהיה טהור ומכופר מעונו, בהקרבת כל אחד מן הקרבנות, ובפרט עז או שעיר שהם מחלק רוח הטומאה, ואש המזבח תשרף ותכלה הכל יחד, לרמז שהחוטא שורף עצמו באשו של יצר הרע, ותבא אש המזבח ותכלה אותו לגמרי.
הטעם השמיני לפי שהעבודות זרות הם שלשה חלקים: האחד מלאכים, השני כוכבים, והשלישי שדים. כמו שכתב הרמב”ן בפסוק לא יהיה לך. נראה לי שהעולה נגד המלאכים, והשלמים נגד המערכת, והחטאת נגד השדים. העולה נגד המלאכים כי הוא בא על הרהור הלב, נגד המלאכים שעיקר פעולתם בעיון ובהשכל הלביי. והשלמים נגד המערכה, לפי שהשמים עושים שלום בין היסודות, ועושין הרכבות בתנועתן, וזהו אמרו (איוב כה) עושה שלום במרומיו. והחטאת נגד שדים, כי שדים הם מזיקין ומלאים עונות וחטאת, והוא שטן הוא יצר הרע. ונראה שלפי זה באו שלשה חלקי קרבן, שור או כבש או עז. שור נגד המלאכים, לפי שהוא הגדול שבשלשה מינין, כבש נגד הגלגלים שבהם חקוק מזל טלה, עז נגד שדים הנקרים שעירים. ונראה שלזה באו גם כן תורים ובני יונה, לפי שהגלגל נחלק לכוכב ובלתי כוכב, והכוכבים הגדולים הם שמש וירח, אם כן הכבש נגד הגלגלים, ותורים ובני יונה נגד שמש וירח, ולכן אמרו רבותינו ז”ל: תורים גדולים ובני יונה קטנים. נגד המאור הגדול והקטון, ולפי שמראה הירח היא נוטה אל לבנות, על כן בני יונה לבנים, עד כאן לשונו. והנה זהו מאמר חלוש מאוד, כי לפי דבריו היה להיות השור לעולם עולה והכבש שלמים והשעיר חטאת. ומאחר שאינו כן הוא מאמר בטל, ואף שאר דבריו אינן מספיקין, כי מקצת הטעמים באו על הבאות הקרבן והאחרים בחלקי הקרבן ואחרים בטעם הקרבן, והמעיין יראה בעצמו חולשת המאמר.
הטעם התשיעי כתבו בעל העקידה פרשת ויקרא, וזה לשונו: טעם כל הקרבנות אשר באו בתורה בזולת כפרת עון כזבחי שלמים נדרים ונדבות ועולת ראייה וכיוצא בהם, כלם הם לכוונת שיכוין המכוין המקריב להקריב את עצמו לפני יי', והוראות ממעשים אלו, כי כל אלו הבעלי חיים שהם במדרגות הנושא אל כח הדברי המיוחד באדם, ראוי להקריב אל האלקים ולהתיישר לפניו בכל מיני עבודות עד שישאר השכל זך ונקי והנפש שלימה מכל סיג וחלאה קרובה אליו יתעלה בכל מחשבותיה ופעולותיה, ואל זה אמרו ז”ל (מנחות קי א תוס' ד"ה מיכאל) מיכאל שר הפנים מקריב נשמותיהם של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא במזבח של מעלה וכו'. וכתב עוד כי היו הקרבנות באות דווקא על השוגג ולא על המזיד, לפי שאם יחטא האדם בדעת, אז לא ניתן לקרבן משני טעמים, האחד: כדי שלא יתפרסם ברבים כי יש אדם שלם משכיל בדעתו ויודע רבונו ובלתי כובש עצמו מעשות הרע בעיניו, כי הוא שלוח רסן והתר הרצועה להורות חטאים בדרך פשעם. והשני: כי זה אשר חטא בנפש המדברת, אינו ראוי שיתכפר בנפש בלתי מדברת או בפחות ממנו, אבל הנפש החוטאת במזיד היא תבחר ותקריב על המזבח התשובה השלימה בצומות ועינויים ומעשים טובים, כמו שאמר הנביא כו'.
הטעם העשירי הוא קודש ליי', אחזו בו המקובלים ז”ל, ובאמת שבטעם ההוא יתבארו רובי פרטי הלכות הקרבנות יותר מבכל הדרכים שנתבארו לעיל, וכמו שיבא בדברינו אם ירצה השם בטעמי פרטי הקרבנות, וכמו שהאריך בזה ספר הזוהר פרשת בראשית, אך נדבר עתה על הכלל, ואביא לך דברי הבחיי שגילה סודן וכתב דבריהם מבואר, ז”ל: על דרך הקבלה אומר כי הקרבן הוא היחוד, וזהו לשון קרבן, כלומר קרוב הכחות ושמותיו של הקדש ברוך הוא, וכל מי שהוא מקריב אליו השמות הוא מייחד, וכשאמר (ויקרא א׳:ט׳) והקטיר הכהן את הכל המזבחה. בתוספות ה' לא בא לסתום כי אם לפרש, כי היא ה' אחרונה שבשם המקבלת תחלה ונקראה מזבחה, ומשם תתחיל המחשבה מעילוי לעילוי עד המחשבה הטהורה, וכן תמצא בדברי הימים (דברי הימים ב כ״ט:כ״ז) ויאמר חזקיהו לעלות העולה להמזבח. לא אמר למזבח אלא להמזבח בתוספות ה"א, וכן (תהלים, יב) ועולתיך ידשנה סלה. בתוספות ה"א. עולה אשה. אמר עולה כי עשן הקרבן היה עולה עד הה"א, והה"א מגעת אותו משם ולמעלה, ואחר כלות העשן חוזר הבשר ומתהפך לאש, וזהו שאמר אשה. ואחר שיתבטל האש חוזר להיות רוח, ואותו רוח מתקרב ומתערב להתייחד בריח, ובריח עד המחשבה הטהורה, וזהו שאמר ריח, כלומר המשכת הרצון והשפע היורד ליי', כלומר למדת הרחמים, וזה לשון ריח ניחוח ליי', מלשון (מלכים ב ב טו) נחה רוח אליהו על אלישע. כן הריח העליון תנוח ותרד למדת הרחמים שהוא קיום העולם, וזהו ביאור מלת עולה אשה ריח ניחוח ליי', כי מתחלה יש להעלות האשה ליי', וריח הוא ההמשכה מלמעלה להוריד ליי'. ודרשו בתורת כהנים (פרשה ד פרק ו ט) עולה אשה ריח ניחוח ליי', עולה לשם עולה, אשה לשם אישים, ריח לשם ריח ניחוח, ליי' נחת רוח ליי', לשם מי שעשה את העולם. וביאור זה עולה לשם עולה, לשם העשירית המתעלה, ולא ששם תכלית הכוונה, אלא שמשם תתחיל המחשבה, ומשם תבא אל הקדש. אשה לשם אישים. הוא הכבוד המקבל מן הפחד, ושניהם נקראים אישים, וזהו את קרבני לחמי. יכול לחמי, תלמוד לומר לאישי, לאישים אתם נותנים. וכן במדרש שיר השירים (שיר השירים א׳:ט״ו) הנך יפה רעיתי. פרנסתי, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, מה שאתם נותנין לאישים, כביכול כאילו אתם מפרנסין אותי, כן באה מלת אשה בה"א, והיא נוספת כהא: צנה ואלפים כלם. כי עיקר המילה אש, והטעם התוספות שלא אמר אש שתהיה המלה כפשוטה, ועוד לרמוז על ה' אחרונה שבשם, ועל החמשי' גם כן הנקראת האש הגדולה. ריח לשם ריח, כלומר לשם המקום שמשם כל ההמשכות נמשכות למטה, ומשם תנוח ותרד ההמשכה ליי' שהוא הרחמים, ואז יתברכו העליונים והשפלים, השמים והארץ וכל אשר בם. וזהו לשון ריח ניחוח ליי', כלומר ירידת ההמשכה והנחת הריח משם ליי', למדת רחמים שבו העולם מתקיים, זהו שאמר ליי', לשם מי שעשה את העולם, כאילו אמרו למדת רחמים שאין קיום העולם אלא בו, וכמו שאמרו (בר"ר יב, טו) ראה שאין העולם מתקיים בדין ושתף עמו מדת רחמים. והנה כל מדה ומדה היתה מסתפקת מן הקרבן, והכוונה להמשיך ולהניח הריח העליון במדות ולהקריב המדות אליו, וזהו הייחוד, וזה לשון (במדבר כח, ב) תשמרו להקריב לי. לא אמר לקרב לי אלא להקריב, כלומר להקריב לי הכוחות והמדות, ולכן נקרא קרבן, שהוא קירוב הכחות והמדות.
וצריך שתתעורר במה שאמר במסכת יומא סוף פרק קמא (דף כא:): אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט. כי בהיות שם שתי אשות מעורבות, היה אות וסימן כי יש קישור להדיוט עם הגבורה על ידי הקרבן, וכמו ששתי אשות אלו מתערבות ומתייחדות זו עם זו, כן רצון ההדיוט עם הגבורה מתיחדים זה עם זה, וכן העשן העולה מפעולת הקרבנות למטה, היתה סבה לפעולה והתעוררות למעלה, בהדלקת השפע בניצוצי אוריו בצינורות המדות, וזה בדמיון שתי נרות זו על זו, כשתדליק התחתונה מתוך העשן העולה ממנה תתאחז השלהבת בעליונה ותדליק, גם צריך שתתעורר במה שהיה קרבן עולה זכר, כי עולה למעלה מהמקום ששם מתחלקין זכר ונקבה, כלומר למעלה מן המדות שיש בהן פועל ומקבל, אבל קרבן שלמים בין זכר ובין נקבה, כי הוא לקו האמצעי המשלים בין המדות והכלול מהם, וכן שלמים אותיות משלים. וכבר הזכרתי זה למעלה, ולכן כתוב בשלמים אם זכר אם נקבה. והחטאת נקבה ולא זכר, כי הוא למדות שמור ובדין שיהיה הקרבן נקבה, ומה שהיה קרבן אשם זכר, כי האשם בא על חיוב כרת, וכדי שיתכפר בו החוטא ותשוב נפשו אל האלקים אשר נתנה, כלומר אל הבינה אשר שם יסוד הנפשות ושמה תשובתן, על כן היה זכר כי המקום הזה הוא למעלה מן המדות, וזהו שאמרו רבותינו ז”ל (ברכות לד, ב) במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינן יכולין לעמוד. וביאור סוד המאמר הזה, כי סוד צדיק יסוד עולם, מעונו של עולם, אבל בעלי תשובה תשובתן הרמתה. כי שם ביאתה עד כאן לשון רבינו בחיי, והוא דרך המקובל. והנה ראיתי להעלות לפניך מה שנתגלה אלי מדברי הזוהר בסוד הקרבנות, ודבריו מטולטלין פרשת נח (ח"א ע, א) ופקודי (ח"ב רלח, ב) ופרשת בהר (ח"ג קי, ב) ופרשת פנחס (ח"ג רמ, ב) ושלח לך (ח"ג קסא, ב) שהאריך בזה ואעתיק לך כוונתו בקצרה:
דע והבן כי כל מה שבעולם התחתון יש לו כח ודוגמה בעולם העליון, והוא כחו ומזלו של התחתון נקרא בשמו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (בר"ר י, ז) אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל למעלה כו'. וכל שכן שאר הנמצאים החשובים מן העשבים, ולכן תיקנו המקובלים ז"ל עניין האצילות בדוגמת האדם ואבריו, וכינו כל כח לאבר מיוחד, ופירש כי על זה נאמר (בראשית א, ו) בצלם אלקים עשה את האדם. וכן הוא העניין בשאר הנמצאים, לכל אחד כח מיוחד, והם המלאכים וכחות המרכבה העליונה, מקצתם כחות של רחמים, ומקצתם כחות של דין, ומקצתם רוחניים יותר ממקצתם, והם גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, כמו שהוא בתחתונים נפש רוח ונשמה וכולם רוחנים, וכן הוא למעלה, יש מהם במדרגות הנפש, ויש מהם במדרגות הרוח, ויש מהם במדרגות הנשמה, יש במדרגות הגוף, ויש במדרגות הצמחים, ויש במדריגות הבהמה, ויש במדריגות העופות, וכולם נקראו בשם התחתונים אשר ממונים עליהם, וכלם נקשרים במרכבה העליונה, מקבלין דין מדין, ושפע ומזון ממה שעליהם, והקדוש ברוך הוא מחייה כלם על ידי אצילות ושפע היורד מלמעלה על ידי הספירה התחתונה, כמו שנאמר (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כולם וצבא השמים לך משתחוים. לקבל פרנסתן.
וידוע כי על ידי פעולת התחתונים מתעוררים כחות העליונים, ורוח החיות באופנים לפעול בעולם כפי קבלתן מלמעלה, וזהו עניין ישראל שמוסיפים כח וגבורה בפמליא של מעלה ומתישין כח של מעלה בעונותיהם. וזהו סוד הקרבנות, כי כשהקרבן נקרב כתקונו, ועולה לרצון על מזבח העליון, מקרב הכחות העליונים ביחד, כי על ידי פעולת הצדיקים מתדבקים העליונים והשפע והרצון יורד מלמעלה, והספירה התחתונה מאירה פניה, והיא שבע רצון ונותנת טרף לביתה וחוק לנערותיה, הם כל הכחות העליונים המתפרנסים ממנה, ולכן אין הקרבן בלתי ליי' לבדו. (שמות כה, יט) וזובח לאלקים יחרם.
ובהיות הקרבן לרצון, אז כל מדריגות ניזונות משלה, יש ניזונת מן הרוח, ויש מן הנפש, ויש מן העשן, ויש מן הבשר, יש מן הריח, כל אחד מן הדבר אשר ממונה עליו, והקדוש ברוך הוא אין לו רק רצון העובד, וזהו אמרם (ספרי במדבר קמ"ד) נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני.
אמנם כל הנמצאים העליונים, כולם ניזונים מן הקרבן עצמו, ולזה באו מקצת קרבנות בהמות, ומקצתן מנחות, מקצתן זכרים ומקצתן נקבות, מקצתן פרים ואילים, כפי עניין הכח אשר צריכים להתגבר, לפי עניין הקרבן, וכפי ידיעת הבורא יתעלה, ולכן ביום הכפורים היו מקריבים שעיר לעזאזל להשתיק כח ההוא, וכפי מדרשם ז"ל (זוהר ח"ג ס"ג רע"מ) דוגמת מלך שעשה סעודה וצוה ליתן פרוסה לכלב. כי גם הוא צורך העולם, ולעולם הקרבן הוא לשם יתברך, אלא שהוא מפרנס עבדיו בזה כמלך שנותנין לו דורון והוא מצויהו ליתנו לאחד מעבדיו. זהו אמרו קרבני לאשי. לאישים שלי. ולכן היו מתהנין מן הקרבן העליונים והתחתונים, כי אם אין השפע יורד מלמעלה מצד התעוררות התחתונים, הכפירים שואגים לטרף לבקש מא-ל אכלם, מה שאין כן בעת הקרבן כולם מתברכים ומשפיעים למטה כפי רצון בוראם יתעלה, דבר זה לקטתי מדברי הזוהר, והם דברים הנתנים בסיני.
הטעם השנים עשר כתב הרלב"ג, וזה לשונו: התועלת להישיר האנשים כאשר חטאו שישובו אל השם יתעלה, והוא יכפר להם עונותיהם, ובזה תועלת נפלא להניע האנשים אל השלימות האנושי, וזה כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואם יאמינו האנשים שחטאו חטא מה, שהיה נכתם עונם תמיד לפני השם יתעלה, יוסיפו לחטוא עוד, לחשבם שכבר אבדו בסבת מה שחטאו ולא יועילו השמרם מחטא במה שעתיד. ואמנם כאשר ידעו שבשובם מדרכם הרעה וישובו לדרכי השם יתברך יכופרו להם עונם, אז יהיו נזהרים מחטא עוד, וישובו אל השם יתברך כדי שירחמם ויכפר אליהם מה שחטאו בו, והנה רצה השם יתברך שיהיה עם התשובה הקרבת הקרבן כדי שיתישב יותר בלב החוטא שכבר נתכפר לו אותו החטא, כי לא יצוייר אצל המון האנשים שיהיה האדם רשע ואחר כך יתנקה מרשעו בתשובתו בלבבו בזולת מעשה כלל, ולזה צוה השם יתעלה שיעשה אלו הקרבנות בבית הנכבד אשר בו שכינתו, ועל ידי הנכבד הנבדל לעבודת השם יתעלה, להשלים הכפרה לחוטא עם התשובה, וצוה מפני זה שיסמוך שתי ידיו על ראש קרבנו ויתודה עליו עונותיו, לישב בלבבו שאותם החטאים כאילו נעתקו ממנו ובאו על ראש הבעל חי ההוא, אם שבאופן עשית הקרבנות הערה להישיר האדם לעבודת השם יתעלה ולהרחיקו מההליכה אחר יצרו הרעה, כמו שנבאר הסבה למה היו מעשה הקרבנות הנזכרים בזאת הפרשה, בזה האופן אשר יצוה השם יתעלה. ועוד האריך בדבר זה, אך יספיק לנו מה שזכרנו מדבריו לפי כוונת זה המאמר, שבח ליי' שעזרני עד הנה לכתוב כל הטעמים שמצאתי בזה. ומעתה אתחיל ואומר הנראה לי בעזר א-לי וחי גואלי, ואני צריך להציע לך הצעות שעליהם אסמוך דברי, וזה יהיה בפרק שאתחיל.
פרק ב
ודע אתה המעיין שיסוד תורתינו הוא אמונת חדוש העולם והוא יתד שכל התורה תלויה בו כמו שקיימו וקבלו כל חכמי ישראל הן המקובלים הן הנמשכים אחר הפילוסופיה.
ולזה כתב הרב המורה חלק שני פרק שלשה עשר וזה לשונו: דעת כל מי שיאמין תורת משה רבינו עליו השלום הוא שהעולם בכלל רוצה לומר כל נמצא מלבד הבורא יתברך השם המציאו אחר העדר המוחלט והשם יתברך המציאו אחר ההעדר הגמור והשם יתברך לבד היה נמצא ולא דבר בלעדיו לא מלאך ולא גלגל ולא מה שבתוך הגלגל ואחר כל המציא כל אלה הנמצאים כפי מה שהם כרצונו וחפצו לא מדבר וכו'. עד וזה יסוד תורת משה רבינו עליו השלום והיא שנית ליסוד היחוד לא יעלה בדעתך זולת זה. ואברהם אבינו גלה דעת זה ולכן אמר (בראשית יד כב) קנה שמים וארץ. עוד כתב פרק ע"א חלק ראשון וזה לשונו: אם העולם מחודש יש לו מחדש בלי ספק וזה מושכל ראשון כי המחודש לא יחדש עצמו אבל חדשו זולתו ומחדש העולם הוא השם יתברך כו'.
הרי ביאר הרב כי באמונת החדוש אנו עומדים אל מציאות השם יתעלה במושכל ראשון מה שאין כן באמונת הקדמות שאף על פי שביאר שם הרב על ידי מופת הפילוסופיה מציאות השם אף לפי אמונת הקדמות מכל מקום קשה לעמוד על הדבר אם לא חכם גדול בקי בדרכי החקירה והמופת מה שאין כן באמונת החדוש ולכן הוא יסוד התורה והאמונה, ונראה שלפי זה תקנו חכמים ז"ל קודם קריאת שמע שחרית וערבית יוצר המאורות ומעריב שהם מורים על חדוש העולם ואחר כך קורין שמע ומקבלין עול מלכות שמים כי זה בזה תלוי ועל ידי החדוש עומדים על מלכותו.
עוד כתב המורה חלק שני פרק שלשה ועשרים כי באמונת הקדמות סתירת יסוד הדת ודבור סרה על השם יתברך, וכן כתב פרק חמשה ועשרים וזה לשונו: אמונת הקדמות על הצד החיוב ולא ישתנה טבע כלל ולא יצא דבר חוץ ממנהגו הנה הוא סתירת הדת מעיקרו ומכזבת כל אות שבתורה בהכרח ומבטל כל מה שתיחל בו התורה או תפחיד ממנו האלקים אלא אם יפורשו האותות גם כן כמו שעשה הישמעאלים כו'. וכתב עוד סוף אותו פרק כי באמונת הקדמות תפול התורה בכללה ואם יתבאר חדוש העולם אפילה דעת אפלטון יפול כל מה שדברו עלינו כל הפילוסופיא סרה.
ודע כי רבים מחכמי הפילוסופיא האמינו כי אף שהעולם נברא לא יפסיד, וכן הוא דעת המורה פרק שבעה ועשרים חלק שני, וכתב פרק שמונה ועשרים חלק ב' שזהו דעת דוד עליו השלום שאמר יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד. וכתב עוד ז"ל שם: ואולי תאמר הרי כבר נתבאר שכל הוה נפסד ואם הוא נתהווה הנה יפסיד דע כי זה לא יתחייב לנו שאנחנו לא נאמין שהעולם נתהווה בדרך טבעי כי ההתהוית ההויה יתחייב הפסדו בהכרח על המנהג הטבעי כי כמו שטבעו יתחייב שלא היה נמצא תמיד ואחר כך היה נמצא כו כמו כן בהכרח יחייב שלא נמצא כן לעולם שכבר התבאר שזו ההויה בלתי מתמדת החיוב לו לפי טבעו. אמנם לפי טענותינו התוריות אשר היא מציאות הדברים והפסדה לפי רצונו יתעלה לא יתחייב לנו לפי דעת זו שהוא יתעלה כאשר המציא דבר לא יהיה נמצא שיפסד הנמצא ההוא בהכרח אבל העניין נתלה ברצונו אם ירצה יפסידהו ואם ירצה ישאירהו לנצח וכו', עד וכתובים רבים כמו בנצחיותו וכל מה שבא מפשיטו כל דבר שירא ממנו שיפסד העניין מבואר בו מאד שהוא משל כמו שאבאר ואם ימאן זה אחד מן הנמשכים אחר פשוטי הדברים ואמר שאי אפשר לו מבלתי שיאמין הפסדו לא יקפידו עליו אלא צריך שיודיעהו שאין הפסדו הכרחי להיותו מחודש אבל יאמין לפי דעתו כהאמין למגיד המשל ההוא אשר הבינוהו כפשוטו ואין הפסד בזה בשום פנים עד כאן לשונו.
ומעתה שמאחר שהרשות נתן לנו להאמין בפסדו נלך אחר פשוטי הדברים להחזיק כדרך הזה שהעולם יפסד והוא דעת כל המקובלים ואנשי התורה מסכים לאמרם רבותינו ז"ל (סנהדרין צז א) שיתא אלפי הוה עלמא וחד חרב, ואף על גב דהרב המורה יישבו שם פרק ארבעה ועשרים (אולי פרק כט) וזה לשונו, ומאמר זה אינו מורה העדר המציאות לגמרי ואמרו וחד חרב תורה על השאר הזמן וזה עוד על מאמר יחיד והוא על צורה אחת כו'. על זה אינו מוכרח כי רוב החכמים קבלו וקיימו עליהם שהדבר כפשוטו כמו שאמרו (ב"ר א יג) שמים שהם עתידים להבראות כו' כמו שיתבאר למטה. ולזה אמרו בגמרא פרק חלק (סנהדרין צב ב) אלף שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהן עולמו צדיקים מה הם עושים הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפיים ושטין על פני המים הרי שהוקשה להם ז"ל. מאחר שיפסד העולם צדיקים מה הם עושים והשיבו השם יתברך מלביש להן מלאכות והם כנפיים כמו שנאמר שש כנפים לאחד ושטים על פני המים, ואפשר שרצה לומר המים העליונים אשר ממעל לרקיע ולא יפסד כי אם עולם הגשמי והמים העליונים אינן גשם כמו שאמר רבי עקיבה לתלמידיו (חגיגה יד ב) אל תאמרו מים מים רק הצורות העליונים הנפרדים נקראים מים כמו שכתב הרב יצחק ישראלי בספרו יסוד עולם ובעל העקידה פרשת בראשית, ואם רצונך לומר שהמים שהצדיקים שטים עליהם הם מים ממש וכוונתם שיחזרו הדברים לקדמותם ויחזרו המים בטבעם ויכסו הארץ כמו שנאמר קודם הבריאה המיושבת ורוח אלקים מרחפת על פני המים אין היזק בדבר.
וכבר ידוע שזהו דעת החכם א"ע כמו שנגלה דעתו בפסוק (שם ח כב) עוד כל ימי הארץ בפרשת נח בעניין המבול וכבר האריכו שם מפרשי דבריו בדעתו זאת, ואף כי אמרם שהצדיקים שטין על פני המים יש לו פירושים אחרים יתבארו מתוך דברינו בעניין הקרבנות כי לדעתי ההפסד יהיה בכל כמו שיתבאר לקמן פרק חמשה ועשרים ואף אם לא נקבל ממנו רק פירוש זה הפשט מכל מקום יתבאר ממנו הפסד העולם המיושב עם כל צבא השמים שנבראו אחר זה.
ומה שאמר הרב שאמרם חד חרב תורה על השאר הזמן אינו הכרחי מאחר שאמרו (ב"ר פר ח ב) אלפיים שנה קודם שנברא העולם נברא התורה ואז לא היה הזמן עדיין נברא אלא אמרו אלפיים לפי מה שנשער בזמן אחר שנתהווה כן הוא אמרם חד חרב.
ואף כי בוודאי יש ליישב דעת הרב כי אלפיים שנה הם במשל ויש לו סוד כמו שכתב אבן העזרא בהקדמתו לפירוש התורה (ד"ה הדרך הד') מכל מקום יש להשיב עליו ממה שנאמר בתורה (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ויום שני ויום שלישי שעדיין לא נתלו המאורות עד יום רביעי. וכיצד נשער יום אחד וכו' אם לא היו המאורות שבהם נצטרך לשער הזמן אם לא בדרך שנתבאר וכן פירש בעל העקידה פרשת בראשית. ואני איני אומר שבזה תפיסה על הרב ז"ל שהרי הוא פירש פרק שלשים חלק שני שביום ראשון מיד נתלו המאורות אלא שביום רביעי נתגלו תועלתן כמו שהאריך שם, ואם כן אין עליו תפיסה בזה, רק שאני אומר שאין דברים מוסכמים לפי דעת רוב החכמים שלא נתלה המאורות עד יום רביעי, גם מה שהביאו ראייה לדבריו ממאמר דוד יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד אומר כי כבר ישבו הרקנ"ט פרשת בהר (קט ב).
ואני אכתוב מה שנראה לי בזה כי דוד עליו השלום לא דבר אלא מצד יוקר הפעולות שאינם כשאר המתהוים שמחויב להם ההפסד כי הארץ איננה כן כי יסדה על מכוניה שמצד עצמה וטבעה לא תמוט עולם ועד אבל רצון השם יתעלה יוכרח להכריתה על ההפסד כמו שהכריח על הבריאה וכן מאמר שלמה (קהלת א ה) הארץ לעולם עומדת היינו מצד מנהגה וטבעה מצד עצמה בלתי מכריח וכן אמרו (קהלת א ח) אין כל חדש תחת השמש הכל בדרך הטבע המתנהג על פי השמש. ואני תמה מן הרב המורה ז"ל שאמר פרק שמונה וזה לשונו: ואשר תמצא לכל החכמים תמיד והוא יסוד יעשה ראייה ממנו כל אחד מחכמי המשנה וחכמי התלמוד הוא אמרו (קהלת א ט) אין חדש תחת השמש ושאין שם התחדשות בשום פנים ולא בשום סבה עד שמי שלקח שמים חדשים וארץ חדשה על מה שחשב אמר אף שמים שהן עתידים להתחדש כבר הם ברואים כו'. והביא ראייה באמרו אין כל חדש תחת השמש וכו'. הנה מה יאמר הרב בכל הניסים והנפלאות שהיו מעולם ועד עולם שהיו דברים מחודשים ואיך יתקיים אין כל חדש, אלא אנו צריכין להודות שמאמר אין חדש הוא בדרך הטבעי שהוא תחת השמש אבל לא אמרו ביכולת השם יתעלה אשר בידו הכל לעשות כרצונו שהוא משנה הדברים ומפסידן ביכלתו, ומה שאמרו שהשמים החדשים שעתידין להבראות כבר הם ברואים כוונו לסלק שינוי רצון השם יתעלה מיום בריאות עולם והלאה וזה יכלול אמרם אין חדש תחת השמש כי לא נתחדש רצון השם יתברך בעוד שהשמש על הארץ וכן אמרו שם (ב"ר ה ד) על שאר נסים ונפלאות. אמר רבי יונתן תנאים התנה הקדוש ברוך הוא עם הים שיהא נקרע לבני ישראל כו' הדא הוא דכתיב (שמות יד כז) וישב הים לאתנו לתנאו הראשון כו'. אמר רבי ירמיה בר אליעזר לא עם הים בלבד התנה הקדוש ברוך הוא אלא עם כל מה שנבראו בששת ימי בראשית כו' הרי לך שסלקו רצון המתחדש בכל הנסים והנפלאות וזה באחד מהן.
סוף דבר אני רואה שאמונת הפסד העולם הוא אמונה שנתפרסם ברוב ישראל ואף לדעת הרב יוכל להיות אלא שאינו מוכרח לדעתו והנה נחזיק בה ונאמר מעתה אם יתבאר הפסד העולם על כרחינו צריכין להודות שנתהוה כי המאמר מוסכם כל דבר שאין לו אחרית אין לו ראשית ואם נמצא לו אחרית יש לו ראשית כי אם לא היה לו תחלה אין לו סוף שהרי אנו רואים שיפסד ואם כן קיומו אינו נצחי ואם לא היה תחלה אלא עומד בלתי תכלית צריכין לומר שיש לו נצחיות ואם כן בהפסד העולם יתבאר חידושו מה שאין כן אם נתבאר חדושו לא נתבאר הפסדו כמו שכתב הרמב"ם לדעתו ודי בזו הקדמה למה שנתבאר אם ירצה השם.
הצריכה לדברינו כתב הרב המורה חלק ראשון פרק שנים ושבעים כי הנמצא בכללו הוא כאיש אחד באיבריו לא זולת זה. רצה לומר כי כדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו הוא איש אחד בלא ספק כראובן ושמעון באישות להשתנות עצמיו רצה לומר עצמי זה הכדור בכל מה שבו בהשתנות עצמו איש איש מבני אדם על דרך משל כו'. והאריך בזה להמשיל ענייני האדם ואיבריו לעניין העולם וחלקיו ולא אעתיק הנה אלא הצורך לדברינו. אמר שם ז"ל וכמו שכחות האדם המחייבות להיותו ועמידתו מדת עמידתו הם בעצמן המחייבות להפסדו ואבדו כך סבות ההויה הם בעצמן סבות הפסד בכל העולם ההויה והפסד והמשל בזה שאלו הארבעה כחות הנמצאות בגוף כל נזון והם כח המושך והמחזיק והמעכל והדוחה אילו היה אפשר שיהיו אלו הכחות ככחות השכליות עד שלא יעשו אלא מה שראוי ובעת הראוי וכשיעור הראוי היה האדם ניצול ממכות גדולות מאד וחלאים רעים רבים. ואמנם בעבור שלא היה זה אפשר אבל הם עושים מעשים טבעיות בלתי מחשבה והשתכלות ואינן משיגים מה שיעשוהו כלל התחייב שיתחדשו בעבורם חלאים גדולים ומכות גדולות ואף על פי שהיו הם הכלים בהיות האדם ובעמדו המדה אשר יעמוד.
ובאור זה כי כח המושך על דרך משל אלו לא היה מושך אלא הדבר הניאות מכל צדדיו והשעור הצריך אליו לבד היה נמלט האדם מחלאים ומכות רבות אבל בעבור שאין העניין כן אבל ימשוך איזה ליחה שיזדמן משיג משיכתו אף על פי שהליחה ההיא נטתה מעט בכמותה ובאיכותה יתחייב מזה שימשוך הליחה אשר היא יותר חמה ממה שצריך או יותר קרה או יותר עבה או יותר דקה או שתמשוך יותר ממה שצריך ויחנקו הגידים ויתחדש(?נ"ל לשון יתפתח) הסתום והעפוש ויפסד איכות הליחות וישתנה כמותן ויתחדשו חלאים כגרב והחכוך והיכלות או מכות גדולות ונגעים גדולים כמורסה והצרעת ועכול הבשר עד שתפסיד צורת האבר וכן העניין בשאר הכחות ה"ד וכן העניין בעצמו בכל המציאות העניין המביא להיות מה שיתהוה והמשך מציאתו מדה אחת והוא עירוב היסודות בכחות הגלגליות המניעות אותן המפוזרות בהן היא הסבה בעצמה בהתחדש סבות מזיקות במציאות כזרמים ומטר הסוחף והשלג והברד והרוחות החזקות והרעמים והברקים ועפוש האויר או התחדש סבות האמיתות מאד יכלו ארץ או ארצות או אקלים בהשקע מקומות כו'.
וכתב עוד וזה לשונו: ודע כי זה שאמרנו כלו מדמות העולם בככלו כאיש מבני אדם לא מפני זה נאמר באדם שהוא עולם קטון כי זה הדמיון כלו נמשך בכל איש מבעלי חיים השלם באיבריו שלא שמענו כלל אחד מן הראשונים אמר כי החמור או הסוס עולם קטון. אמנם נאמר זה באדם מפני דבר שמיוחד בו האדם והוא הכח הדברי רצה לומר השכל ההיולני אשר זה העניין לא נמצא באחד מבעלי חיים זולתו כו'. עד ובעבור זה אלו דמית בנפשך אחד מבני אדם נשלל זה הכח מונח עם הכח החיוני לבד היה אובד לשעתו כי האדם יצטרך למלאכות רבות שאין הבהמות צריכין להן וזה הכח נכבד מאוד יותר נכבד מכל כחות הבעלי חיים והוא גם כן כח נעלם מאוד לא תושג אמתתו בתחלת הדעת המשתף בהכנת שאר הכחות הטבעיות. כן במציאות דבר אחד הוא המנהיג לכללו המגיע לאיבריו הראש הראשון אשר נתן לו כח ההנעה עד שינהוג מה שזולתו ואלו ידמה האדם בנפשו בטול העניין ההוא בטלה מציאות זה הכדור הראש ממנו ואשר תחת יד הראש ובדבר ההוא ימשוך מציאות הכדור בכל חלק ממנו והדבר ההוא אלו-ה יתעלה ולפי העניין ההוא נאמר באדם שהוא עולם קטון מפני שבו התחלה אחת היא מנהיג לכולו ומפני זה נקרא השם יתעלה חי העולם וכו'. עד והנה זה הכח המדבר הוא כח בגוף ובלתי נפרד ממנו והשם יתעלה אינו כח בגוף העולם אבל נפרד מכל חלקי העולם כו'. עד ודע שראוי היה שנדמה יחס האלקי יתעלה לעולם יחס שכל הנקנה הנאצל לאדם אשר אינו כח בגוף והוא נבדל מן הגוף הבדל אמתי ושופע עליו ויהיה דמיון הכח הדברי בשכלי הגלגלים אשר הם בגופות כו' כל זה כתב הרב בפרק ההוא. גם החכם אבן העזרא ז"ל דרך דרך זה בפרשת בראשית (א כו) עד שכתב שלזה ראו הנביאים כבוד השם כמראה אדם לפי שהשיגו זה הנמצא שהוא שכל נבדל ומנהיג כל הנמצאין עליונים ותחתונים כהנהגת שכל האדם לאדם והוא מפורסם בפי כל חכם. ובספר יצירה (פרק ד) אמרו עולם שנה נפש ומבאר שם לכוין הדברים אלו נגד אלו.
וגם נראה שלזה כיון בפירושו לאיוב בפסוק והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש שכתוב שם שהוא סוד גדול, ונראה שכיון לזה שנאמר באחד רצה לומר בעולם בכללו שהוא אחד במספר. ואני ראיתי לכתוב הנה להחזיק עניין ודמיון זה ממה שנמצא בתורה ובדבריהם ז"ל במה שנאמר בתורה (בראשית א כו)נעשה אדם בצלמנו ונאמר (בראשית א או ט ו)) בצלם אלקים עשה את האדם ואף כי הרמב"ם ביאור בספר המורה פרק ראשון שאינו נאמר על דמות אדם ותוארו רק על הצורות המינית כו' מכל מקום המאמרים אשר נמצאו בזה לא יפסלו(?צ”ל יסבלו) פירושו. אמרו בפרק במה טומנין (שבת נ ב) תנא רוחץ אדם בכל יום פניו ידיו ורגליו בשביל כבוד קונהו שנאמר כל פעל ה' למעניהו. ובמדרש אמרו (ויקרא רבה לד ג) על הלל הזקן כשהיה נפטר מתלמידיו אמרו לו להיכן הלל הולך אמר ליה לעשות מצוה אמרו ליה וכי מה מצוה עושה הלל בכל יום אמר ליה לרחוץ במרחץ אמר ליה וכי זו היא מצוה אמר ליה הן ומה איקונן של מלאכים שהם מעמידים אותן בבתי טרטיאות ובבתי קרקסאות ומי שהוא ממונה עליהם מהדרן ומשטפון ולא עוד אלא שהוא ממונה עם גדולי מלכות אדום שנברא בצלם ודמות דכתיב בצלם אלקים עשה האדם על אחת כמה וכמה הרי משמע שקבלו עליהם הדבר כפשוטו.
ועוד קשה מזה אמרם פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לז א) תנו רבנן להגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא האדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולם דומין זה לזה והקדוש ברוך הוא טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד דומה לחבירו. ומי יתן ואדע מה היה חותמו של אדם הראשון שנטבע בו ומהו הדפוס שכתב רש"י ז”ל בפירוש החומש (בראשית א כז) בצלמו בדפוס העשוי לו שהכל נברא במאמר והוא בידים שנאמר ותשת עלי כפכה נעשה כחותם מטבע זה העשויה על ידי רושם.
ובפרק חזקת הבתים (ב"ב נח א) רבי בנאה הוה מציין מערתא כי מטא למערת אדם הראשון יצא בת קול ואמר נסתכל בדמות דיוקני בדיוקני עצמה אל תסתכל. והנה כבוד אלקים חקור דבר זה דרך המקובלים בזה הוא ידוע אך על צד המחקר הוא קשה להבינה אם לא בדרך זה שנבאר.
ועוד אמרו בבראשית רבה (י ז) בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה נעשה אדם אמר לפניו רבונו של עולם מפני מה אתה נותן פתחון פה למינים לטעות. אמר ליה הקדוש ברוך הוא כתוב והרוצה לטעות יטעה עד כאן. וכבר האריך בעל העיקרים מאמר ראשון פרק אחד עשר בזה והקשה כי מה תועלת הגדול במלות נעשה עד שהקדוש ברוך הוא הוצרך לכתוב מלת נעשה אף שיש בו מקום לטעות והאריך שם ליישבו ואין פירושו נראה בעיני כי אדרבה על ידי פירושו עדיין מקום למינים לטעות. ולכן נראה בדרך שנבאר והוא מבאר לנו גדולתו של יוצר בראשית כי אדרבה מלת נעשה מורה לנו אחדות גמור כי כבר הביאו הפילוסופיא האמתיים ראייה על אחדות השם יתעלה ממה שהעולם נקשר קצתו בקצתו והוא כאיש אחד. והא-ל יתעלה הוא נשמה לעולם כנשמה בגוף האדם כמו שבאר המורה בארוכה וכל זה יתבאר לנו במלת נעשה כמו שיבא ואם כן מלת נעשה מורה על אחדות ואם כן אין הטעות אלא מן האדם עצמו הטועה.
ונאמר לפי מה שנתבאר כי האדם נקרא עולם קטון לפי שהוא בדמות עולם הגדול עם מנהיגו שהוא אלקים יתעלה על כן נאמר בו נעשה אדם בצלמינו כדמותינו והעולם בכללו הוא הדפוס של אדם העשוי להשם יתעלה וצורת האדם ואיבריו הן כדמות העולם ואיבריו ועל זה נאמר כדמותינו והנפש שבאדם הוא כדמות אלו-ה ועל זה נאמר בצלמינו כמו שבאר הרמב”ם ולזה מצוה לרחוץ איקונו של אדם שהוא כדמות העולם הגדול שהוא דפוס של מלך הקדוש ברוך הוא.
ומצאתי מדרש חכמים ז”ל (קהלת רבה א ט) נאות לזה. אמרו כשם שאברים לאדם כן אברים לארץ וראש עפרות תבל, והנה כסה את עין הארץ, ותפתח הארץ את פיה, ארץ אוכלת יושביה, ומתחת זרועות עולם, והארץ הנה רחבת ידים לפניהם, ויניקהו דבש מסלע, על טבור הארץ, כי ערות הארץ באתם לראות, והארץ לעולם עומדת, עד כאן לשון המדרש המעולה. ועוד האריכו בזה במדרש קהלת בפסוק והארץ לעולם עומדת אשר מורה על זה שאמרנו.
ודע כי הארץ אינו נאמר דווקא על יסוד העפר אלא שהוא שם כולל לכל היסודות כמו שכתב המורה חלק שני פרק שלושים. ואפשר שאף השמים נכללים באותו שם הארץ שאז כל המציאות הגשמי נכלל במלת הארץ ויפה אמרו רבותינו ז”ל שיש לה איברים כמו לאדם. ואחר כתבו זאת בהגדתי למסכת שבת מצאתי לחכם אחד לא נזכר שמו שכתב כן בפירוש שיר השירים וכתוב שלזה נאמר ראשו כתם פז וגו' לחייו כערוגת הבושם וגו' שוקיו עמודי שש חכו ממתקים. ולפי שמצאתי דברי החכם ההוא מטושטשים ומועטים מאד בכתיבה אי אפשר לעמוד עליהם כי אם בקושי אעתיק הדברים הטובים הנה ובמקום שחסר הביאור מדבריו באותה הפרשה אשלים אותו מדעתי הקלושה עד שיהא הדבר נשלם משנינו.
ובמדרש ויקרא רבה פרשת קדושים (כה ח) שוקיו עמודי שש שוקיו זה העולם עמודי שש שנבראו בששה ימי בראשית, מיוסדים על אדני פז הוא דברי תורה שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב. וכן הוא במדרש פרשת נשא (פרשה יב ד) ועוד אמרו שם עמודיו עשה כסף זו היא רקיע כדכתיב עמודי שמים ירופפו ולמה קראו כסף שמכסיף את הכל, רפידתו זהב זה הארץ שמעלה פירות הארץ ופירות האילן הדומין לזהב מה זהב יש בו מינין הרבה וגוונים הרבה כן הם פירות הארץ, מרכבו ארגמן זו השמש שהוא נתן למעלה והוא רוכב במרכבה ומאיר לעולם ומכח השמש הארץ מעלה פירות ולכן קראו ארגמן שבראו הקדוש ברוך הוא לארוג מן לבריות ואין מן אלא פירות מזונות שנאמר (דניאל א ה) וימן להם המלך וגו'.
ועוד האריכו שם בזה להראות העניין אשר אנחנו הולכים סביבו כי כלו נאמר על עניין העולם כי כמו שנפש האנושית בערך לגוף כן השם יתעלה בערך הגלגל כי כמו שהנפש סובלת הגוף והיא מתנענית הגוף ומנתקת אותו ממקום למקום והגוף מלא ממנה מצפרני רגליו ועד ראשו וזה האות שאם יגע דבר בגוף האדם בלתי ראייתו ירגיש מיד ובהפסד הרוח ממנו ישאר קר ויבש, כן כבוד השם יתעלה מלא כל הגלגל מן החלק הפחות שבו עד הנכבד ממנו כמו שנאמר מלא כל הארץ כבודו ומפני זה ייחס כל חלקי הגלגל כאלו היה חלקי השם יתעלה כאמרו ראשו עיניו ידיו שוקיו לא שהשם הוא גוף חלילה וחס, והן הן דברי רבי ישמעאל ודברי רבי עקיבא בספר היכלות שאמרו כל היודע שעור של יוצר בראשית מובטח לו שהוא בן עולם הבא.
ודברי רבי שרירא גאון ורב האי גאון בנו העירוני על דברי רבי עקיבא ורבי ישמעאל אמרו בתשובה אחת שהשיבו לאנשי פאס(מרוקו?) שאין הדברים האלה כפשוטן אלא הרי הרים של צפוני חכמות הגדולות תלויין בהן ויהי פירוש ראשו הוא הרקיע האבר הראש שבכל הכדורים והוא נקרא ערבות ולכן השם יתעלה נקרא ערבות כי עיקר שכינתו עליו כמו הראש באדם על דרך משל, ויהי כתם פז משל על גשמי הגלגלים המזהירים ומבריקים ככתם פז. ואמר קווצותיו תלתלים דומה (אולי צ"ל דימה) הכחות הגלגליות לשערות שבראש האדם. וכבר כתב הרקנ”ט בזה פרשת ויחי (עז א ובפרשת קדושים קמט ב) שהשערות יאמרו על כחות אלקיות ואמר שחורות כעורב להיות מראה השחור מחשיך הראות מונע העין לראות ואמר שאי אפשר להשיג הכחות על אמיתתן כאלו מראה החושך סוגר בעדם. או רומז בחושך זה על יסוד האש הנקרא חושך במעשה בראשית. כמו שכתב המורה פרק שלשים חלק שני ונמשכו אחריו קצת החכמים.
ואמר עיניו כיונים, פירוש מראיתיו לבנים כאלו הם רוחצות בחלב מחסרון מים כאנשים החסרים מקומות מים רוחצין בחלב ויהי פירוש יונים מלשון חרב היונה והוא לשון אונאה וחסרון ואתמה לדמותו עין הרקיע לרחוץ בחלב כי כן הוא מאמר ארכטיטלוס בספר אותיות השמים שמראה הרקיע הוא לבנונית חלבית. ואמר יושבת על מלאת פירוש יושבת קימת כעניין ה' למבול ישב ומלאות על שלימות ונצחית כמו שבאר הרב המורה בשיתוף שם יושב ומלא חלק ראשון פרק אחד עשר ופרק תשעה עשר. ואפשר שעיניו הם שבעה כוכבי לכת שהם צחות ונקיות כאלו רחוצות בחלב מחסרון מים והוא אשר אמר הנביא שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ.
לחיו כערוגת הבושם הם השרים מלאכי מעלה נקראים פני השם יתעלה באמרו ופני לא יראו והלחיים הם בפנים ואמר שהם כערוגת הבושם שהם התענוג נפשי שאין לך דבר שהנפש מתענג בו לולי כריח הבשמים ולזה הושאל על השם יתעלה כמו שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח כי אינו תענוג גשמי על כן המשיל תענוגן ושלימותן לערוגת הבושם. ואמר שפתותיו נוטפות מור עובר קרא לשכלים הנבדלים שפתותיו כאשר ידבר על ידן עם עבדיו הנביאים כמו שהאדם מדבר בשפתיו. וזה אמרם פרק חלק (סנהדרין צט א וברש"י ד"ה אברי) לבא לפומי לא גליא כי אפילו למלאכי מעלה שהם פי השם שידבר על ידיהן אינן יודעין הקץ.
ואמר נוטפות מור עובר רצה לומר כי השפע והתענוג הנמשל לערוגת הבושם הן נוטפות למטה אל עבדיו הנביאים, ומה נאות לזה ונפלא דברי הרב המורה פרק אחד עשר חלק שני בעניין האצילות והשפע היורד מלמעלה שאינו אלא מה שהוא מותר למלאכים כדרך עשיר שיש לו עושר רב שאינו צריך לו ונתנו לאחרים כמו שהאריך שם בזה, ולכן אומר מור עובר רצה לומר שעבר עליהם תחלה ולוקחים ממנו הצריך להם והמותר משפיעים למטה.
ואמר ידיו גלילי זהב ידי השם יתברך הם הגלגלים בלי ספק שעל ידם פועל בתחתונים כמו שהמשילן הנביא באמרו (יחזקאל א ח) וידי אדם מתחת כנפיהם ובאר הרב המורה הדברים אלו בפרקי המרכבה ובפרט בריש חלק ג' ואמר שהם גלילי רצה לומר זהב ממולאים כתרשיש הם הככבים שבהם שלמותן כדמות תרשיש. ואמר מעיו עשת שן מעלפות ספירים כבר ידעת מאמר חכמים ז”ל (מנחות מג ב) שהרקיע דומה לכסא הכבוד וכסא הכבוד דומה לספיר שנאמר (יחזקאל שם כו) וכאבן הספיר דמות הכסא. וכבר כתב הרב המורה חלק שני פרק תשעה עשר וזה לשונוץ וכבר כתב אבונצר בתוספותיו על ספר שמע הטבעי דבר ז”ל אמר בין הגלגל והככבים הפרש כי הגלגל ספיריי והככבים אינו סיפוריים ולכן אמר שמיעיו רצה לומר הככבים הן כדמות שן מעולפות ספירים רצה לומר מסובבים ממראה סיפוריי (אולי צ"ל ספיריי) אבל אינן בעצמן סיפוריי (אולי צ"ל ספיריי) ואמר שוקיו עמודי שש הם ששה קצוות העולם שהם עמודי שש וכמו שפירשתי במגלת אסתר (א ו) בסיוע דשמיא קריתיו מחיר יין ואמר שהם מיוסדים על אדני פז כי הם מיוסדים על הארץ שהיא מרכז הגלגל שעליה הגלגלים חוזרים והמשיל הארץ לאדני פז כמו שהמשיל הראש לכתם פז כי היא חשובה כמו הגלגל לרוב תועלתי' בהמצאה עד הנה תאר הגלגלים ואברי העולם בפרט. אמנם מכאן ואילך המשיך כל גופו ביחד ואמר ומראיהו כלבנון בחור כארזים והוא להוסיף באור על דבריו הראשונים שהמשילו לא דבר רק על כלל העולם הנקרא לבנון כמו שנאמר אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון הנאמר על העולם ואמר בחור כארזים הנטועים מששת ימי בראשית וכמו שנאמר ארזי לבנון אשר נטע השם ואומר חכו ממתקים וכלו מחמדים כמו שנאמר בבריאה (בראשית א לא) וירא אלקים את אשר עשה והנה טוב מאד ונאמר (ב ג) ויברך אלקים אין לך חיך מתוק מזה וזה רעי בנות ירושלים.
וכעין זה כתב הבחיי סוף בראשית (ו ו) כי מה שנאמר יד השם עיני השם או שאר דברים גשמים הכל נאמר על מלאכיו משרתיו כי כשעושה פעולת עין נקרא עין וכן כלם וכן הוא בספר התיקונים לרבי שמעון בן יוחאי ז”ל (תקון ע).
ומאד יקרים הדברים האלה בעיני ויונעמו לכל חכם כי בדרך זה יסולקו כל גשמיות מן השם יתברך ויתרומם על כל ברכה ותהלה. כי אין לו גוף ולא סוף ולא תחלה והוא סבות הסבות עילה על כל עילה. ודע והבן כי לפי דברים אלו יתבאר לנו סוד תפילין שצוה אותנו השם יתעלה שיהיו תמיד לזכרון בין עינינו. וטעם אמרם (ברכות ו א) שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין כי המציאות כולו הנרמז בתפילין מיוחס להקדוש ברוך הוא וכמו שנתבאר ועניין הרמז ממה שידוע. כי תפילין של יד הוא בית אחד ושל ראש היא ארבע בתים ותפילין של יד נגד הלב ושל ראש הוא נגד המוח ואסור להיות תפילין של ראש בראש האדם בלא תפילין של יד, והעניין כי ידוע שעיקר חיותו של אדם הוא בלב וכמו שאמר החכם (משלי ד כג) מכל משמר נצר לבך כי ממנו תוצאות חיים, וידוע שממנו נמשך החיות למוח אשר על ידי מוח נותן החיות לכל האיברים כי ממנו כל החושים נמשכות ומשתרגות ואליו שבים. והנה להיות כי השם יתעלה הוא נותן החיות לכל העולם אשר הוא כדמות האדם ואיבריו על כן באו תפילין של יד בבית אחד להורות על השם אחד, ולהיות כי הברואים אשר מקבלים החיות מן השם יתעלה הן ארבעה מדריגות כי הן החי והמדבר והגלגלים והשכלים הנבדלים ועל ידן מגלה השם יתעלה גדולתו וגבורתו על כן באה תפילין של ראש ארבעה בתים. וידוע שאין קיום מדריגות אלו מבלעדי השם יתעלה על כן תפילין של יד היא הראשונה בהנחה והאחרונה בסילוק להורות על השם אחד שהוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין שום מציאות לשאר מדריגות השפלים שהם הצומח והדומם והיסודות הפשוטים. ולהיות כי לכל נמצא ארבע סבות שהם החומר והצורה והפועל והתכלית ואף בשכלים הנבדלים שאין בהן חומר וצורה מכל מקום יש בהן הרכבת מה מצד השגת עצמן שהוא כדמות חומרן והשגת עליתן שהוא כדמות צורתן כמו שמבואר בפרקי המרכבה בספר המורה וכתבוהו שאר החכמים. על כן באו התפילין הלכה למשה מסיני להיות מרובעים להורות על ארבע סבות אלו.
וריבוע של תפילין של יד יש לו דרך אחרת בזה והוא בא להורות על מציאות השם יתעלה ואחדותו, וזה כי מספר המרובע אחד הוא בגימטריא אנכי ונרמז בזה האחדות והמציאות ואף כי נרמז כי מציאותו ומחיתי(? מהותו) תקיף מקיים כל ארבע מדריגות שהם ריבוע של תפילין של ראש וממנו נמצא הכל, ולא יקשה עליך אמרם ז”ל (שם לד ב) אין עושין תפילין של ראש תפילין של יד דמעלין בקודש ואין מורידין ולפי דברי הדבר בהפך שהרי קדושת תפילין של יד היה ראוי להיות יותר גדולה כי לפי שהשג' השם יתברך אינה אפשרו' רק מצד ברואיו ועל ידן אנו משיגים קדושת ומציאות השם יתברך. וידוע כי יכולת כל המציאות הוא מצד השם יתעלה כי מקבלין ממנו השפע והיכולת ועל כן כשאנו עושין מתפילין של יד תפילין של ראש אנו מוסיפים בקדושת השם יתעלה שאנו מראים שכבודו מלא כל הארץ והארבע הם מכח אחד כי בכחו כחן מה שאין אנו רשאין לעשות מן הברואים דהיינו מדריגות הארבעה וכחן כח השם יתעלה וחלילה לעלות כזה על דעתינו.
ולאלו הדברים כוונו ז”ל שאמרו בפרק קמא דברכות (ו א) שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין ושהראה למשה קשר תפילין. וידוע שפרשיות של תפילין הן ארבע קדש והיה כי יבאך שמע והיה אם שמוע ובהן שני שינין אצל קדש היא של ארבע ראשין ואצל והיה אם שמוע היא שלשה ראשים והכל בא להורות על סוד זה כי קדש הם נגד מדריגות החי כמו שנאמר (שמות יג ב) קדש לי וגו' והיא כמו סוג כולל האדם והבהמה ואחר כך פרשת והיה כי יביאך המבדיל בין בכור אדם לבכור בהמה כמו שצותה התורה לפדות בכור בהמה טמאה בשה או לעורפו ולהקריב בכור בהמה טהורה ולפדות בכור האדם והוא ההבדל בין החי והמדבר. ולהיות כי מדריגות אלו מורכבים מארבע יסודות על כן בא אצלן השין מארבע ראשין והשין מלשון שינון לשון ושננתם (דברים ו ז) והוא ההשכלה.
אמנם שמע והיה אם שמוע מורים על שני מדריגות האחרים, שמע מורה על עניין הגלגלים כמו שנאמר ודברת בם בשבתך ובקומך ודרשו ז”ל (ברכות י ב) בזמן שכיבה והקמה שהוא שחרית וערבית על ידי תנועות הגלגל, והיה נגד עניין שכלים הנבדלים שנאמר בה (דברים יא טז) השמרו לכם וגו' ועבדתם אלקים אחרים והם השכלים הנבדלים הנקראים אלקים אחרים.
ולהיות כי אפשר לומר כי בפרשת שמע נרמז עניין שכלים הנבדלים שבה אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא שבח של מלאכי מעלה והיה כי תבא על עניין הגלגלים שנאמר בה (דברים יא יז) ועצר השמים על כן נפל מחלוקת גדול בסדור שני פרשיות אלו כמו שמוזכר בדברי הפוסקים והתוספות (מנחות לד ב ד”ה והקורא). ועל כל פנים הבית החיצונה מורה על עניין השכלים ועל כן בא בצדו השין של שלשה ראשין כי השכלים מתוארים בשלשה יסודות כעניין שנאמר (תהלים קד ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, ומתוארים במים כמו שביאר בעל העקידה ובעל יסוד עולם כי המה מים העליונים ולא מצינו בשום מקום שיתארם ביסוד העפר. והרצועות הוא רמז השתלשלות הדברים וקישורן זה בזה וזהו קשר של תפילין והיה בהן שם של שד-י כמו שאמרו רבותינו ז”ל (רש"י בראשית יז א) שיש בו די באלקותו. ועוד אמרו (חגיגה יב א) שנקרא כך על שם שאמר לעולמו די לרמוז על מה שנתבאר זה הנראה לי בסוד תפילין.
היא הקדמה האחת שהניחו המדברים החולקים על הפילוסופיא הביאו חלק ראשון פרק שלשה ושבעים ואמר שהם חשבו שהעולם בכללו רצה לומר לא יקבלו החלוקה לדקותם ולא לחלק האח' מהן כמות כלל והם העצמיים הפרדיים שהניחו המדברים שממנו יתהוה העולם. וכתב עוד הרב ויאמרו כי אלה החלקים אינן נמצאים מאז כמו שהיה חושב אפיקורס וזולתו מן המאמינים בחלק שאינו מתחלק אבל יאמרו שהשם יתעלה יברא אלו העצמים תמיד כשירצה והם גם כן אפשר העדרים כו'. ומעתה נתחיל בעזרת האל יתעלה לבאר לפי דרכינו טעמי הקרבנות בדרך כלל. וראוי שניחד לה פרק בפני עצמו.
פרק ג
אמרו רבותינו ז”ל פרק קמא דברכות (דף כו:) תפילות נגד תמידין תקנו, ואמרו פרק היה קורא (ברכות יד, ב) הקורא קריאת שמע בלא תפילין, כמקריב עולה בלא מנחה, תודה בלא נסכים, ואם נפנה ונטל ידיו וקרא קריאת שמע והניח תפילין כאלו בנה מזבח והקריב עליו כל הקרבנות (דף טו.). הרי גילו שטעם הקרבנות וטעם קריאת שמע וברכותיה הן אחד. וכבר האריך בעל העקידה פרשת צו לבאר עניין התפילה שהיא הקרבן האמיתי שאדם מקריב נפשו להשם יתעלה. לכן נראה כי כמו שאנחנו בזמן הגלות שאין לנו לא כהן ולא קרבן ולא מקדש בעונותינו ובעונות אבותינו מתפללין לפניו שחרית וערבית וקורין קריאת שמע וברכותיה בשחרית יוצר המאורות והמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ובערבית מעריב ערבים כדי לקבוע בלבבינו אמונת חדוש העולם, כן היו מקריבין בזמן המקדש קרבנות להורות על חידוש העולם.
וידוע כי הרב המורה חלק שני פרק אחד ושלשים כתב שהדעות אם לא יהיו להם מעשים שיעמידם ויפרסמן ויתמידון בהמון לנצח, לא ישארו, לכן צותה התורה ביום השבת כדי לקבוע בנפשינו אמונת חדוש העולם. וכן האריך בזה בעל עיקרים מאמר רביעי פרק שלשה עשר, לכן בזמן המקדש שהיו ישראל על אדמתם וכהנים המקודשים ידעו כוונת הקרבן, וידעו שלא לפגל בקדשים לחשוב מחשבה זרה אלא כמו שצוה השם יתברך, היו מקריבים תמידין, אחת עשו בבקר ואחת בין הערבים, וכבר ביארנו שכל אחד מבעלי חיים הוא בדמות העולם בכללו זולת השם יתעלה אשר אין דוגמא לו, אין לו דמות בב"ח כלל רק באדם שנברא בצלמו, על כן היו מקריבין ומפסידין בעלי חיים אחד בשחרית ואחד בערבית, להורות שכל העולם שהוא בדמות החי יפסד ויכלה, ועל ידי זה עומדים על חדוש העולם שהוא עיקר התורה ויסוד האמונה כמו שנתבאר למעלה מורה גם על סוד האחדות אשר נגלה על ידי הקרבן המקריב הכחות על ידי אמונת חדוש העולם, וכמו שיתבאר בחלק שלישי פרק שלשים. ולזה היו התמידין נשחטין נגד השמש שחרית וערבית כמו שמוזכר במסכת יומא, וכמו שאבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה בסדר מעשה התמיד. להורות כי על ידי זריחות השמש ומבואו אנו מכירין יוצר בראשית יתעלה. והנה זה טעם על הקרבנות, בין הקרבנות הבאים על החטא ובין קרבנות שנקרבו מבריאות עולם על ידי אדם ונח ואברהם וכיוצא בהן, או הבאים בנדר ובנדבה, כי אם חטא ומביא קרבן אין לך תשובה גדולה מזה, שמורה שהשם יתעלה ברא העולם ברצונו ויכול להענישו על עוונותיו, מה שאין כן אילו היה העולם קדמון, שאז נתבטל ההשגחה ושכר ועונש וכל עיקרי התורה, ועל כן בשובו להשם יתברך מקריב קרבן ויהא לרצון לפניו.
ומעתה יצא לנו גם כן הטעם שהקרבן בא על השוגג ולא על המזיד, כי אם חטא בשוגג לא חטא בחלק השכלי שבו שהוא חלק אלו-ה בעולמו, ואז נשאר כבהמה וכשמקריב קרבן מזכיר גם כן מה שחטא הוא עושה בחלק הבהמית שבו, והוא שיפסיד גם כן בהפסד הקרבן והעולם בכללו, מלבד השם יתעלה שישאר חי וקים לנצח נצחים והוא אינו כח בגוף כמו שנפשו השכלי אינו תלוי בגופו, שהרי לא חטא עם גופו. ומזה נראה שהוא נבדל ממנו שהרי הגוף חוטא בלא דעת, ולכן מתכפר בבהמה שאין לה דעת ומתכפר לו.
אמנם כאשר יחטא עם שכלו והראה בחטאו ששכלו תולה בגופו, לא נאות לו לכפר בקרבן שלא נחשב בזה על השם יתעלה חס ושלום. ומנהג זה נוהג ברוב הקרבנות הבאים על החטא והם חטאת קבוע. אמנם בקרבן שבועות העדות ושבועות הפקדון, הם באין על הזדון כשוגג, מפני שעיקר החטא היא בין אדם לחבירו, ואין זדונו ניכר לחבירו, לכן זדונו נחשב כשוגג. ומכל מקום נשתנה דינו להיות נידון בעולה ויורד ולא בחטאת קבוע להורות על קוצר המדע והשגה הנופל בעניין קרבן זה, ושעל ידי זה הוא נידון כפי השגת יד המקריב, אשר מורה על זה כמו שיתבאר לקמן פרק שמונה ועשרים. ומטעם זה ראוי להקריב מזיד כשוגג. וטעם אשם נזיר ואשם מצורע אשר באין על מזיד כשוגג, אינו בדרך שאר קרבנות, כי קרבנן אינו מצד חטא שעשו רק בכוונה מיוחדת בכל אחד כמו שיתבאר מדינים אם ירצה השם יתעלה בחלק שלישי (פרקים ס"ח ע"א).
ואשם גזילות הבא על מזיד כשוגג, גם כן הוא מטעם קרבן שבועות העדות ופקדון, ונשתנה דינו להיות נידון כאשם מטעם שנבאר לקמן פרק עשרה אם ירצה השם בדיני אשם, וכן אשם שפחה חרופה הבא גם כן על מזיד כשוגג, ואינו מכלל כוונת שאר הקרבנות רק שהוא עומד במקום מלקות שהיא חייבת, ולכן לא ימנע מלהקריבו מזיד כשוגג. אמנם ברוב הקרבנות הוא הטעם מה שנתבאר למעלה. ולדעתי שלזה כוונו חכמים ז"ל במסכת תענית פרק קמא שאמרו (ירמיה, יט) אשר לא צויתי, זה בנו של מלך מואב. ולא עלתה על לבי, זה יצחק בן אברהם, כי באמת המקריב אדם כופר בעיקר ומראה כי חס ושלום אפשר הפסד בנפש האדם, ויבא חס ושלום לחשוב כן בהשם יתברך ויתרומם מזה כי הוא מחוייב המציאות, לא יתבטל בהפסד העולם, לכן אין להקריב רק בהמה או עוף שהוא בעל חי שהוא בדמות כל העולם שיהיה נפסד, ואין בו רמז על השם יתעלה. ולזה כן באו קרבנות בתורה נדבה ורצון, כי המודה בזה מודה בכל התורה כולה כמו שנתבאר (לעיל פרק ב) ועל אחדות השם יתעלה, שלא נמצא נצחי כמהו ואין לך עבודה רצויה גדולה מזו. זהו טעם הקרבת קרבן נדבה או על השוגג ולא על המזיד, ולזה דרשו רבותינו ז"ל (זבחים מו, ב) ריח ניחוח לה' (ויקרא, א), לשם מי שעשה את העולם.
ולהיות כי הדברים אלו עמוקים, אין כל אדם עומד עליו, אם לא למשכיל בכל הנמצאים. וידוע טבע העולם ושהוא נערך אל הב"ח, על כן חסדי השם יתעלה כי גברו, צותה התורה שאם אין יד האדם משגת להקריב בעל חי שיקריב קמח סולת. ואמרו בנדרים (דף מא.) אין עני אלא עני בדעת. רצה לומר כי המדברים על ידי הקדמותיהן בארו חדוש העולם במושכל ראשון, כי לא הניחו לשום דבר שבעולם טבע קיים, אלא אמרו שהכל יכול להיות הפך מה שהוא, אלא שהקדוש ברוך הוא בראו כרצונו, ולזה מושכל ראשון הוא ואינו קשה להשיגו, על כן היה מביא קמח סולת שהוא כדמות העצמיים הפרדים, שהניחו המדברים להקדמה שעליה נבנה כל חכמת המדברים, כמו שכתב הרב המורה חלק ראשון פרק שנים ושבעים ושלשה ושבעים וארבעה ושבעים, וידוע שאין לך דבר שחלקיו קטנים כמו הקמח והסולת.
ודע והבן כי מצות הקרבנות שהיו מורים על חדוש העולם במה שהיו נפסדים, הם בדמות מצות שבת שבא הזכרון על חדוש העולם עם השביתה ולא עם המלאכה, כי השבת מורה גם כן על הפסד העולם באלף השביעי כמו שכתב הרמב"ן פרשת בראשית (ב ג. ועיין רש”י ר”ה ל”א א ד”ה ליום). וכבר האריך בזה בעל העקידה פרשת בראשית שער רביעי גם פרשת ויקהל שער חמשה וחמשים, למה היתה זכרון הבריאה בשביתת השבת ולא באה המצוה לעשות מלאכה כל ימי השבוע לזכרון הבריאה. ובאר בו טעמים אחרים, אבל מה שכתבתי נראה לי שעל ידי ההפסד נגלה חדוש גם כן, אבל על ידי החדוש אינו נגלה ההפסד. וכמו שכתבתי פרק שני חלק שני בהצעה השנית. ולפי שסוד הקרבן הוא סוד השבת, על כן היו הקרבנות דוחין שבת.
פרק ד
להיות כי המקדש היה מורה על העולם וחלקיו כולם כמו שנתבאר למעלה, והיה אפשר לומר שהוא כן על דרך החיוב כאשר חשבו הפילוסופים היוונים, על כן בא ענייני הקרבנות תוך המקדש ונאסרו הבמות, כי במקום שלא היה דמיון לכל העולם אין שם מקום להקריב קרבן, שהוא מורה על הפסד העולם כולו וכמו שנתבאר, ולי מה יקרו בדבריהם ז"ל על פי דרכינו במה שאמרו (סנהדרין נט ב) שאדם הראשון ואותו הדור נאסר לאכול בשר עד אחר המבול, ואמרו (פסחים מט ב) עם הארץ אסור לאכול בשר. כי לפי מה שנתבאר בפרק הקודם מענייני הבעלי חיים הנקרבים יתיישב הכל, ועמקו מחשבות השם יתעלה באשר רחמיו על כל מעשיו, ומאי חזית דדם האדם שיש לו הפסד אמ[ו]נה, ומאמין קדמות העולם סומק מדם הבשר שרוצה לשחוט לנפשו, ולכן האדם כאשר חטא ונטה אחר היצר הרע, וידוע שכל חטא ומרי נמשכו אחר אמונה רעה זו, כי בהאמונה חדוש העולם ושהשם יתעלה יכול לעשות כחפצו בכל, אין אדם חוטא ברצון, שאין מדרכי האדם לדעת רבונם ומכוונין למרוד בו, אלא כל חוטא רוח הטומאה מתעורר בו לכפור בהשגחה ובשכר ובעונש הנמשכים אחר הקדמות וחושב שהעולם כמנהגו נוהג, ולכן נאסר דור אדם לאכול בשר וכל הרשעים אסורים לאכלן, מאחר שמראים במעשיהם שאינם מאמינים בהפסד הבשר ודוגמתו שהוא הפסד העולם. אמנם כאשר בא מי המבול וראו נח ובניו אפשרות הפסד העולם, האמינו בחדוש העולם והותרו בבשר. ועוד אפרש בזה טעמו לקמן (פרק מב) אם ירצה השם, מכל מקום טעם זה נכון בעניינו. ולהיות כי ידוע שהמבול היה מודיע יכולת השם יתעלה, ואפשר לשנות הדברים הנהוגים הטבעיים, על כן כאשר רצה השם יתעלה ליתן לנח אות שלא יבא המבול עוד לעולם לענשן על חטאן מצד ההשגחה, נתן לו אות הקשת כאשר קיימו כל החוקרים כי הוא דבר טבעי ודבר הנהוג על פי השמש המכה בעננים ולחותם. וכמו שהאריך בעל העקידה פרשת נח ובעל שערי שמים וזה לשונו, כי כל זמן שדבר טבעי נוהג אין מבול בא לעולם, רק השם יתעלה יתנהג עם עולמו בחסד להניחו על צד טבעו אם ראוי לעונש על צד ההשגחה, ועל זה כוונו באמרם (כתובות עז ב וב"ר לה ב) שלא נראה הקשת בימי רבי יהושע בן לוי ורבי שמעון בן יוחי, כי הם היו מונהגים תמיד על פי ההשגחה הפרטית ולא על פי הטבע אשר הקשת עליו אות, כי לא הוצרכו לוותר להם ההשגחה.
ועוד נראה לי במה שאמרו שבימי רבי יהושע בן לוי ורבי שמעון בר יוחי לא נראה הקשת אף על פי שהוא דבר טבעי, מורה על גודל מעלתן, וזה כי כבר ידוע כי הקשת הוא מלהט השמש המכה בעננים ביום הגשם, ואם הגשם יורד ביום הקשת נראה, ואם המטר יורד בלילה אין הקשת נראה שאין השמש על הארץ. וכבר דרשו ז"ל (ספרי עקב מב ותענית כג א) (דברים יא יד) ונתתי מטר ארצכם בעתו, (ירמיה ה, כד) יורה ומלקוש בעתו, זה ליל רביעית וליל שבתות. ואמרו רבותינו ז"ל (תענית שם) שבימי רבי שמעון בן יוחי [שטח?] ירדו הגשמים כך, והיו חטים ככליות וכו'. ולכן אמרו שלא היה הקשת נראה, כי לא היה גשם ביום רק בלילה בעתו, והוא מבואר. ואפשר שזהו עניין האות שנתן השם יתעלה לנח בעניין הקשת, כי כשהעולם חוטא וראוי לעונש, הקשת נראה בענן להיות כי אז השמש על הארץ ואין הגשם לברכה, כמבואר פרק קמא דתענית (ח ב).
פרק ה
בעניין הקרבת הקרבן על האש על המזבח, כבר נתבאר בהצעה השלישית (פרק ב) כי הסיבה המהווה והמחדש העולם, הוא בעצמו הסיבה הגורמת לו הפסדו, ומבואר נגלה כי אין בכל הכחות הגלגליות המהוות והמפסידות העולם כחום הטבעי שהוא המכין החיות לכל חי, והשמש בחומה מצמחת ומפרחת, עד שלזה המשילו החוקרים ימות הקיץ לימי החיים וימות החורף בדמות המות. ואמר החכם האדם יולידו האדם והשמש, והוא מפורסם אין צריך לראייה כי בהסתלק החום מן החי הוא מתקרר ומת לשעתו, וכן הוא סיבת ההפסד כי החום מיבש הליחות שבחי וגורם לו המות מידי יום יום, וזה גם כן מפורסם בחולים, כי אם יתגבר עליהם החום מפסידם, לכן היו הקרבנות נקרבים על האש והיה האש יורד מן השמים, להורות על החום השמיימי שמפסיד החיים.
ודע כי אף בעלי התוכנים מודים בהפסד העולם כמו שגילה בן עזרא בפירוש לתורה פרשת נח (ח כב), שעל ידי תנועות השמש והשתנותו מקום רום השמש ונוכח רומו יתבטל העולם, כי כשיגיע הנוכח רום למקום צפון אשר שם הישוב, יתבטל הישוב מרוב חום השמש שיהא קרוב לארץ. ולזה הטעם לעת עכשיו אין ישוב בדרום. וכבר האריך בזה בעל יסוד עולם בספרו, הרי לך מבואר נגלה שהאש שהוא סיבת הווית העולם, הוא סיבת הפסדו. ואל ישיבני לומר שבדרך זה ההפסד נמשך אחר מערכת הגלגלים, וחזר העניין להיות דבר טבעי ואינו מורה על החדוש רק הפסד גמור לאפס מוחלט עם הגלגל וכל אשר בו, כי על הפסד כזה כוונתנו כמו שמורה עליו עניין הקרבן, וזה לא יהיה אם אין העולם מחודש גם כן מאפס מוחלט. ולא העתקתי דברי התוכנים אלא לראייה ודוגמא שסיבת ההוויה הוא סיבת ההפסד והוא החום. ולהיות כי ידוע שכל אלו הדברים נתהוו ויפסדו על ידי סיבות הסיבות וגובה על גובה, והוא הסיבה רחוקה לכל דבר על ידי אמצעיית, ובפרט הספירות העשר שהאציל כמו שידוע לכל משכיל בדברו הקבלה האמיתית, על כן היו כל הדברים נפסדים על המזבח. וכבר ידעת אל מה היה רומז.
ולהיות כי השתלשלות הדברים הוא מעליונים לתחתונים, ויחזרו וידרכו אל ההפסד מתחתונים לעליונים, על כן בא הפסד הקרבן על דרך סדר האברים שהיו מקריבין הכהנים בקרבנות וסדר ניתוח האברים ההם והפסדתן זה אחר זה על גבי המזבח, כמו שיתבאר לעתיד אם ירצה השם שהיה מורה על זה.
ולפי שפעולת השם יתעלה שלימה מכל צד ואין בה לא תוספות ולא חסרון, על כן היה הקרבן נפסל במומין, הן חסרות או יתרות. ועוד יתבאר לקמן אם ירצה השם, ולהיות כי פעולות השם יתעלה שלימה מכל צד בכללות ובפרטות, על כן בא הרמז בעניין הקרבנות בשתיהן, על החלקים שהן שלימים בא הרמז באיסור מום בקרבן, שנאמר בו שרוע והוא התוספות, או חסרון והוא חסרון אבר להורות על חלקי העולם שהם בלא תוספות וגרעון רק כולה לתועלת הכלל. אמנם על שלימות הכלל כולו, בא הרמז באיסור התמורה, אשר לא יחליפנו רע בטוב וטוב ברע, כי אין לפעולת השם יתעלה שום חילוף, הן טוב הן רע. כי עמקו מחשבות השם יתעלה ואין להם חילוף, והוא גם כן סוד איסור מעילה בקדשים. וכמו שאמרו חכמים ז"ל (ברכות לה א) כל הנהנה מן העולם בלא ברכה כאילו מעל.
ולהיות כי ששה ימים עשה ה' שמים וארץ, ולא היה טבע קיים עד תחילת יום השביעי, שבו נראה הטבע הנהוג בכל הזמנים, ולא היה אז בריאה חדשה. וכמו שכתב בעל העקידה פרשת בראשית, כי לזה כתב ויכלו השמים וגו' ביום השביעי. כאילו היה גם כן בריאה ביום השביעי, להיות שבו התחיל המנהג הטבעי, וע"ש בעקידה. ואם כן כל יום משבעה ימי הבריאה היה דבר חדש עד יום השמיני, ולכן מיום השמיני והלאה ירצה, היה הקרבן נכשר להקרבה, שמאז והלאה היה העולם שהחי דוגמתו על מלואו. ויש בזה עוד טעמים יתבארו לקמן פרק שבעה ופרק שמונה אם ירצה השם. ומה נאות מאד לפי דרכינו שאמרו (ויקרא רבה כז י) שצריך לראות המטרונה תחילה, והיא השבת כמו שנתבאר, ויתבאר עוד לקמן אם ירצה השם יתעלה.
ודע והבן כי בהיות שהיה מן הנמנע להפסיד הקרבן על העדר המוחלט, כי אי אפשר שלא ישאר ממנו העפר והדשן, והיה אפשר לחשוב שכן הוא בבריאות העולם שהיה יש מיש וכן יהיה הפסדו שישאר אחריו מאומה, ויבא מזה להאמין דעת אמונת אפלטון שהיה העולם נברא אך מחומר קודם אשר לא היה ולא נפסד. וכבר האריך הרב המורה חלק שני פרק שלשה עשר בדעת זה, וכתב המורה חלק שני פרק חמשה ועשרים, וזה לשונו ואמנם אם נאמין הקדמות על דעת השני והוא דעת אפלטון, והוא שהשמים גם כן הוים ונפסדים, הדעת ההיא לא יסתור יסוד הדת ולא תמשוך אחריו הכזבת האותות, אבל העברתם. ואפשר שיפורשו הכתובים עליו וימצאו לו דמיונות רבים בכתובי התורה וזולתם שאפשר להתלות בהן. וגם יהיה לראייה, אבל אין הכרח מביא אותנו לזה, אלא אם התבאר הדעת ההוא במופת. אמנם כל עת שלא יתבאר במופת, לא זה הדעת נטה עליו ולא הדעת ההוא גם כן נביט אליו כלל, אבל נבין הכתובים כפשוטיהם ונאמר כי התורה הגדתנו עניין לא יגיע כוחינו להשיגו. והאות מעיד על אמיתת טענותינו עד כאן לשונו.
ולזה הקרבן היה תחילה נשרף ונשאר ממנו הדשן, להורות אף כי נאמין אמונה ההיא, מכל מקום תישאר התורה בקיומה. וכמו שכתב המורה פרק הנזכר לעיל, שאילו התבאר החידוש במופת אפילו על דעת אפלטון יפול כל מה שדברו עלינו הפילוסופים סרה, ומכל מקום צוה השם יתעלה בהרמת הדשן בכל יום קודם הקרבת התמיד כמו שיתבאר לקמן בסדר התמיד בעזרת אלקי (חלק ג פרק ו), להורות כי גם דשן זו יש להרימה מעל המזבח, כמו שכתב הרב הנזכר לעיל, כי לדעת השני לא נביט.
ומה שאמר שהאות מעיד יד(אולי למחוק) על אמיתת טענותינו, כוונתו ז"ל באמרם שהדשן היה נבלע בקרקע בדרך נס. כמו שיבא סוף פרק קמא דיומא (כא א), ואז לא נשאר מאומה מן הקרבן, להורות על האין המוחלט שיפסיד אליו וכן נתהווה. ולזה היה צריך הנס ההוא, כי זהו עניין אלקי להפסידו אל הפסד מוחלט שלא ישאר מאומה. ולכוונה הנזכרת אמרו (פסחים לד ב) בקרבן שנפסל, שלא היה יוצא לבית השריפה עד שתעבור צורתו, רוצה לומר שמורה הכל הפסד והעדר הצורות מן החומרים לעתיד, שעליו אותה ההוראה בא עיקר הקרבן.
ובהיות כי עיקר ההויה וההפסד הוא בדברים הגשמיים, על כן היה המזבח עומד באולם, שהוא מקום מורה בגשמיים, ולא היה עומד בפנים מקום שרומז על שכלים הנבדלים. ודע כי להיות אלו הדברים, היו נגלה לחכמים ובפרט בדורו של משה רבינו עליו השלום, לכן באו בקרבנות המילואים שנצטווה בהן אהרן ובניו ובחנוכת המזבח דברים שהיו מורים על כל עניין חידוש ובריאות העולם והמשך הדורות זו מזו. ולהיות כי קרבן הנשיאים הוא הקרבן הגדול שהקריבו לחנוכת המזבח, אדבר בו הנה להיותו סניף וסעד למה שנתבאר, ושאר קרבן המילואים אניחנו עד לקמן אם ירצה השם יתעלה בטעמי פרטי הקרבנות, ואף על פי שכבר האריכו בזה במדרש רבתי (במדבר רבה יב-יד) לתת טוב טעם בפרטי קרבן הנשיאים, וכן האריך בזה בעל העקידה, מכל מקום לא אמנע מלכתוב כפי השגת ידי לפי כוונה הנמשכת.
פרק ו
אמרו במדרש רבתי פרשת צו (ח ג) רבי יודא ורב נחמן, רבי יודא אמר חביב קרבן של נשיאים לפני הקדוש ברוך הוא כשירה שאמרו ישראל על הים, שנאמר בה (שמות טו ב) זה אלי ואנוהו. וכאן אמר (ויקרא ז) זה קרבן נחשון. רב נחמן אמר חביבין קרבנן של נשיאים לפני הקדוש ברוך הוא כשני לוחות הברית, להלן נאמר (שמות לב טו) מזה ומזה הם כתובים. וכאן כתוב זה קרבן נחשון. ואי אפשר להעלות מדריגות זה הקרבן, לולי על פי מה שנבאר, שאז היה מדריגות קרבנן גדול מאד כמו שהשיגו עניין חדוש העולם, והקריבו עליו כל אחד קרבנו בדרך שנתבאר, ולזה נאמר (במדבר ז א) ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו'. ודרשו ז"ל בפסיקתא (רבתי ה ג) להקים המשכן אין כתיב אלא להקים את המשכן, מה הוקם עמו, עולם הוקם עמו כו'.