אור ברסלב

תורת העולה· רבנו משה איסרליש [הרמ"א]

חלק א

מפתח

פרק א

חלק ראשון

נקרא

הר

מי שעלה ההר לקדוש הוא נבחר:

ובהר כ"ה פרקים הם מעלותיו מגיעות לשחקים:

שאו שערים ראשיכם והנשאו

פתחי עולם ויבא מלך הכבוד

תנן במסכת מדות: הר הבית היה ת"ק אמה על ת"ק אמה, רובו מן הדרום, שני לו מן המזרח, שלישי לו מן הצפון, מעוטו מן המערב, עכ"ל המשנה ריש מידות.

כבר אמרו חז"ל (שמות ט״ו:י״ז) מקדש ה' כוננו ידיך. מלמד שהמקדש של מטה מכוון כנגד מקדש של מעלה. ואמרינן פרק-קמא דתענית (ה א) ומי איכא ירושלים של מעלה? אין דכתיב (תהילים קכ״ב:ב׳-ג׳) ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו. ואמרינן גם כן במסכת חגיגה (יב ב) כי מיכאל כהן גדול של מעלה, עומד ומקריב נפשותיהן של צדיקים על מזבח של מעלה. וכן אמרו במדרש ויקרא רבה וביום הקים את המשכן. א"ר סימן, מלמד שמשכן אחר הוקם עמו.

לכן אי אפשר רק שהדברים של מטה הם דוגמא ומכוונים לדברים של מעלה, כמו שאמר דוד ע"ה (דברי הימים א כ״ח:י״ט) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית. ונאמר בבנין המקדש (שמות כ״ה:מ׳) כתבנית אשר אתה מראה בהר. מלמד שהדברים מכוונים למעלה ולמטה. ולזה אני אומר כי העולם בכללו נקרא מקדש של מעלה, להיותו פעולת השי"ת. וכן נקרא העולם בכללו "בית אל", כמו שפירש הרב שם טוב (פרק נד, חלק א) מספר המורה. ולזה נאמר (הושע, ב) בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו. כי על ידי פעולת השי"ת אשר הם נגלות לנו, אנו משיגים השם יתברך. לזה אמר "שם ימצאנו".

ולזה נאמר במשה רבינו ע"ה (במדבר י״ב:ז׳) בכל ביתי נאמן הוא. ר"ל שהשיג כל ענייני המציאות על אמיתתן, כמו שביאר הרב המורה, וכאשר פירש שם הרב שם טוב (פ' נד הנ"ל). וכבר העיר על זה בעל העקידה (פר' וישב שער לא).

וכתב הבחיי פרשת תרומה, ג' תרומות נאמרו בבנין המשכן נגד ג' תרומות שנברא בהן העולם, והם חכמה ודעת ותבונה. וכדי לזכור שהמשכן הוא שקול כנגד בריאת העולם, כתב אצל בצלאל (שמות ל״ה:ל״א) "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת".

ותמצא בפרקי דרבי אליעזר (פרק א) כשבנה שלמה המקדש, בנה בשלשתן, שכן הזכיר על חירם (מלכים א ז׳:י״ד) "בן אשה אלמנה הוא למטה נפתלי ואביו איש צורי חרש נחשת וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת". וכן בשלשתן עתיד להבנות וכולי.

וכתב הרמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה) ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא, בנוהו כבנין שלמה, ומעין דברים המפורשים ביחזקאל, עכ"ל. הרי לך כי מדות אלו שנתנו חכמים ז"ל בבנין בית שני, הוא על פי חכמה ותבונה ודעת, שהוא שקול נגד בריאות העולם.

לזה אמרו כי הר הבית היה ת"ק על ת"ק, נגד העולם בכללו שהוא מהלך ת"ק שנה לרחבו ולארכו, דהיינו ת"ק על ת"ק. וידוע שהעולם כולו אינו עומד על שום סמיכה, רק תלוי במאמר הש"י, וכמו שנאמר (איוב, כז) תולה ארץ על בלימה. כן אמרו שהיה תחת הר הבית כיפין על כיפין חלול מתחתיו, כדמות העולם עומד על בלימה.

ובאגדת שמואל – ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר יצחק אמר מגילת בית המקדש מסר הקב"ה בעמידה שנאמר (דברים ה׳:כ״ח) ואתה פה עמוד עמדי, משה מסרה ליהושע בעמידה שנאמר (דברים ל״א:י״ד) קרא את יהושע והתיצבו, יהושע מסרה לזקנים בעמידה שנאמר (יהושע כ״ד:א׳ עיי"ש) ויאסוף יהושע את כל זקני ישראל ויתיצבו לפני האלהים, עמדו הזקנים ומסרוה לנביאים בעמידה ונביאים מסרוה לדוד בעמידה ולית לן קראי. עמד דוד ומסרה לשלשה בעמידה שנאמר (תהילים מ״א:י״א) ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם, ואומר (דברי הימים א כ״ח:י״ט) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל – מלמד שנתנה לדרוש מיד ה', עד כאן לשון המדרש.

ואין ספק שרמזו לסוד מה באמרם שנמסר מזה לזה בעמידה והביאו ראייה מן המקראות שלא נאמרו בענין המקדש כלל, וסמכו דבריהם כזה כדי להורות על הכוונה. ונראה שכוונו ז"ל שמה שדרשו ז"ל בסוכה (פרק לולב וערבה) וביומא (פרק בא לו) "עצי שטים עומדים" (שמות כ״ו:ט״ו) שמעמידים את צפויהם שמא תאמר אבד סברם בטל סיכוים תלמוד לומר עצי שטים עומדין שהן קיימין לעולם ולעולמי עולמים, עכ"ל. הרי שדרשו עניין העמידה על דבר קיום, ולכן למד הקדוש ברוך הוא למשה ומסרו הדבר זה לזה בעמידה לרמוז על דברים הקיימים שהיו רמוזים בענין המקדש הם קיימים אף לאחר שנחרב הבית, ולכן הביאו פסוקים שלא נאמרו במקדש להיות כי כל התורה והעולמים כולם היו רמוזים במקדש וכליו - לכן נרמז העמידה בכולן.

ולהיות הענין כן אמרו בבראשית רבה (פרשת ויצא) אמר רבי שמעון בן יוחאי אין בית המקדש של מעלה גבוה מבית המקדש של מטה אלא שמנה עשר מיל. מאי טעמא? (בראשית כ״ח:י״ז) "וזה שער השמים" כמנין "וזה". הנה לפי פשוטו הוא מאמר רחוק שהרי מן השמים להארץ מהלך ת"ק. אלא שכיון לי"ח הגלגלים שכוללים המקדש של מעלה, וכמו שיתבאר בסמוך כי הגלגלים הם י"ח.

עוד מדרש פרשת החודש הזה לכם בשמות רבה המורה לנו על זה וזה לשונו שם: משל למלך שהיה לו בן והשליטו על כל נכסיו ואמר לו הבן לאביו אם אין אתה נותן לו הכסא שלך האיך הכל יודעין שאתה מחבבני אלא כשתתן לי מקום הכסא שלך הכל נותנין לי קלוס. כך נתן אלהים לאברהם העולם ואמר (בראשית י״ח:י״ז) וה' אמר המכסה אני מאברהם, כיון שנתן לו הכל אמר לו אם אין אתה נותן לו בית המקדש ת"ק אמה על ת"ק אמה לא נתת לי כלום. ונתן לו הקב"ה. עד כאן לשון המדרש. ומבואר נגלה מענין מדרש זה שת"ק אמות של הר הבית הוי נגד מהלך ת"ק של העולם כאשר נתבאר.

ואמרו שרובו מן הדרום וכולי – פירוש שהעזרה לא היתה באמצע הר הבית אלא שהיה הרוחק בין חומת דרום לעזרה יותר מן הרוחק שבין חומת מזרח לעזרה, וחומת מזרח יותר מן הרוחק שבצד צפון, ושל צפון יותר משל מערב. והוא דוגמא נפלאה. כי ידוע שישוב העולם הוא כולו לצד צפון רחוק מן הדרום ושאין ישוב בדרום העולם כלל מפני החום הגובר שם. כידוע ליודעים מעט בחכמת התכונה שכשהחמה במזלות הדרומיים שאז החמה קרוב לארץ ומחמת תגבורת החום אי אפשר לישב שם ולזה אין הישוב רק בצפון. ומכל מקום גם שם לא יגיע לקצה הצפוני כמו שיתבאר. לכן באה העזרה תוך הר הבית דוגמת הישוב תוך כלל העולם, רחוק מן הדרום.

ואפשר שבזמן הבית היה הישוב יותר רחוק מן המזרח מלצפון ובצפון יותר רחוק מלמערב. ואף על פי שלעת כזאת איננו כן – מכל מקום דבר זה לא יעלים ממנו הטעם. וכבר נודע מה שכתב הרב המורה (ח"ג פ"ג) בתת טוב טעם ודעת על ענייני ספרי קורי הדורות אשר הם בתורה וכתב וז"ל דברי הימים ההם נעלמו ממנו היום ואלו ידענו היום וידענו המקרים אשר קרו בימים ההם היה מתבאר לנו בפרט טעם רוב מה שנזכר תורה. וממה שצריך שתדעהו כי אין בחינת הספורים הנכתבים בבחינת העניינים הנראים כי בעניינים הנראין פרטן מביאין לדברים הצריכים מאוד אי אפשר לזכרם מפני האריכות וכשיתבונן האדם בספורים ההם יחשוב שיש בהם אריכות או כפל דברים ואילו היה רואה מה שסוּפָר היה יודע צורך מה שנאמר. ומפני זה כשתראה בתורה ספורים בזולת המצות ותחשוב שהסיפור ההוא אין צורך לזוכרו או שיש בו אריכות – אינו רק להיות בלתי רואה הפרטים המביאים לזכור מה שנזכר, עכ"ל.

ובזה אני אומר אל תתמה במה שהישוב אינו לעת עתה כדרך שסדרו לנו חז"ל חכמי המדות מאחר שאפשר שבימיהם היה ככה ואילו ראית מה שסוּפָר היית יודע מה שסופר.

פרק ב

אחר שנתבארו דברים אלו על דרך הכלל, אשוב על הפרטים לבאר בדרך זה ולהראות שאין בפרט אלא מה שבכלל לאורך ולרוחב ולגובה לכל מדותיו אשר נתבארו במסכתא זו. ולפי שמטולטלים שבילה של תורה ואינן נזכרין במשנה כסדר שנוכל להבינו משם בנקל – אביא לך דברי התייר הגדול הרמב"ם ז"ל אשר תר לנו את הארץ לארכה ולרחבה ונתן לנו סימני מצריה וגבוליה בהלכות בית הבחירה, מסודר בסדר נקל למען ימצא כל מעיין מבוקשו. ואף על פי שלפעמים יש מחלוקת בגמרא על זה בעניין הלשכות או המעלות שהיו במקדש או במקום המזבח (כמו שהוא מבואר פ"ק דיומא ובשאר מקומות בתלמוד) – לא אשגיח בזה ולא אבאר רק על פי דברי הרמב"ם שהן אליבא דהלכתא; מלבד בעניין צורת המזבח וסדר המערכה שהם גדולי הערך שאמשיך בהן הכוונה אליבא דכולי עלמא כמו שיבא אי"ה.

וזאת התורה אשר שם לנו משה בהלכות ההם (פ"ה מהל' בית הבחירה) וזה לשונו: רוחב העזרה מצפון לדרום קל"ה אמה. וזה חשבונו: מכותל הצפוני עד בית מטבחיים ח' אמות, בית מטבחיים י"ב אמה ומחצה, בצדו מקום השלחנות ח' אמות, ובצד מקום השלחנות מקום הטבעות כ"ד אמות ששם שוחטין הקדשים, ובין מקום הטבעות למזבח ח' אמות, המזבח והכבש ס"ב אמות ובין הכותל הדרומי והמזבח י"ב אמה ומחצה, עכ"ל.

ודע כי חכמי התכונה והמחקר חלקו האיקלימים ונתנו שיעור כל איקלים ואיקלים (כאשר מבואר בספר יסוד עולם ובספר תמונות הארץ ובשאר ספרי התכונה). והנה שערו שאקלים הזה שהוא ראשון לצד צפון קפ"א מיל – לכן באה המדה הראשונה במקדש רוחב ח' אמות בהיות כי האקלים ההוא הוא הראשון לצד צפון, ולכן בא הרמז במדותיו על כח הש"י שסוגר העולם בצפון (כמו שיתבאר). ולהורות על מספר קפ"א בעניין זה באה המדה הראשונה ח' אמות. וזה, שאם תסיר כ"א (שהוא מספר השם הגדול) ישאר ק"ס, ואם תחלקהו על מספר ח' יצא לך צלע המספר כ', וביחד הוא כ"ח יה"ו שסוגר העולם בצפון.

וידוע מדרשם ז"ל שדרשו ז"ל בפרקי רבי אליעזר (פרק ג') שהניח הקב"ה רוח צפוני פתוח לדון בו עובדי עבודה זרה לומר יבואו יראתכם אם יוכלו לסגור רוח צפוני שהוא פתוח, והקב"ה סוגרו בשמו. לכן באה כאן מדת הרוחב הקרוב לצפון להורות על שמו יתעלה שסוגר העולם. וידוע אמרם בספר יצירה שאותיות יה"ו שהם במספר כ"א הם חותמי העולם. ולכן באה מדה זו בחלק הצפוני כאשר נתבאר.

ומאחר שבא לידי, אימא בה מילתא על תוכן וכוונת מאמרם שאמרו ז"ל שהעולם פתוח לצפון כמו שאמרו ז"ל פרק הקומץ רבה שהעולם נברא בה' הפתוחה לצפון, ופרק לא יחפור העולם דומה לאכסדרה שיש לו ג' מחיצות. וזה לשון הגמרא שם (בבא בתרא כה, ב):

תניא ר' אליעזר אומר העולם דומה לאכסדרה ורוח צפוני אינה מסובבת, וכשהחמה מגיע לקרן מערבית צפונית נכפפת ועולה למעלה מן הרקיע. רבי יהושע אומר העולם דומה לקובה ורוח צפונית סובבת וכשהחמה מגיע לקרן מערבית צפונית מקפת אחר הכיפה שנאמר (קהלת, א) הולך אל דרום וסובב אל צפון – הולך אל דרום ביום וסובב אל צפון בלילה, סובב סובב הולך הרוח – אלו פני מזרח ומערב שפעמים מסבבתן ופעמים מהלכתן, עכ"ל.

ואמרו רבותינו ז"ל במדרש למה התורה מתחלת בב'? לומר לך מה ב' סגורה בג' רוחות ופתוחה לצד צפון כך העולם וכולי.

ויש להקשות והלא ידוע ומפורסם בעולם ולא מצאנו ששום חכם יחלוק בזה שהעולם כולו מסובב בגלגלי העולם שהן מסבבין אותו, והגלגלים הם כדוריים עגולים מכל צד, ואיך נאמר בהן שהן פתוחין וקרועין לצד צפון? ואף שרבי יהושע חולק בזה וסבירא ליה שרוח צפונית מסובבת והעולם דומה לקובה והוא דעת הפילוסופים שסוברים שהגלגלים כדורים, אם כן חלק העליון שעל הארץ מונח על הארץ כקובה, וכן נקרא בפי הפילוסופים "קבוב הגלגל" – מכל מקום גם דברי רבי יהושע הם תמוהים כי איך אמר שהחמה בדרום ביום ובצפון בלילה וכל זה איננו לפי דעת חכמי התכונה והפילוסופים? שמבואר בדבריהם שתמיד החמה הולכת ממזרח למערב באמצע הרקיע ואינה הולכת בדרום וצפון כלל; אלא בימות החמה היא במזלות הצפונים ובימות החורף היא במזלות הדרומים. אבל ביום אחד אינו לא בדרום ביום ולא בצפון בלילה. והוא מבואר בדבריהם.

ואם יאמר האומר שדברי חכמים ז"ל הם מקובלים – אפשר שכן הוא, לא אחלוק עליו, כי אם קבלה הוא נקבל אף על פי שהוא רחוק מן השכל. אבל אם לדין יש תשובה. ובכל מה שאפשר לפרש דברי חכמים ז"ל שלא יחלקו על המפורסם ולקרבן אל השכל – מה טוב ומה נעים.

ועוד שהם עצמן אמרו פרק כיצד מעברין (עירובין נו, א) מקום שהחמה יוצאת ביום ארוך ושוקעת ביום ארוך זהו פני צפון; החמה יוצאת ביום קצר ושוקעת ביום קצר - זה פני דרום; תקופת ניסן ותקופת תשרי חמה יוצא בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב שנאמר (קהלת א׳:ו׳) הולך אל דרום וגו'. אמר רב משרשיא ליתנהו להני כללי דתניא לא יצא חמה מעולם מקרן מזרחית צפונית ושקעה בקרן מערבית צפונית, ולא יצאה חמה מעולם מקרן מזרחית דרומית ושקעה בקרן מערבית דרומית, עכ"ל הגמרא. הרי שרב משרשיא הסכים לדעת הפילוסופים שהחמה מהלכת לעולם באמצע השמים.

ועוד קשה דהא במנחות פרק כל הקרבנות משמע ששבעים יום קודם הפסח החמה היא כל היום בצפון, ולכן אמרו שמביאין העומר מן השדות שהן בדרום שבהן החמה זורחת כל היום כדאיתא התם. אם כן שמע מינה שאין החמה סובבת כל ארבע רוחות כל יום ויום.

ועוד קשה דבפסחים פרק מי שהיה טמא אמר רבא שית אלפא הוי עלמא וכולי, ומוכח לה התם מהליכות החמה ממזרח למערב – אם כן שמע מינה שהחמה הולכת ממזרח למערב כדעת הפילוסופים ואינה מקפת לדרום ולצפון. ולזה כתב שם רש"י ז"ל ולא נהירא לן כלל שהרי אין החמה מהלכת לארכו של עולם אלא מקיפתו – הרי שהוקשה לרש"י ז"ל הקושיא שהקשיתי.

והנראה לי בזה אחר עיון הנמרץ שדבר זה מבואר על ידי ידיעת מהלך החמה שהוא דבר הנקל בחכמת התכונה וקל הוא להבינו ליודעי טעם אריכות הימים והלילות והשתנות בכל אקלים ואקלים לפי מה שהוא בכל הישוב שהוא לצפון. וזה כי סבת אריכות הימים בתקופת תמוז וקצרי הלילות הוא בסבת תנועת השמש על ידי הגלגל היומי ממזרח למערב שכל יום מסבב העולם בכל יום ויום השמש הולכת וסובבת על שביל אחד והם הנקראים שבילי או גלילי השמש אשר הם בשוה ממזרח למערב בדרך אופן השוה הנקרא 'קו השוה'. ומבואר שהשמים הם חצים למטה מן הארץ וחצים למעלה. על כן כל גלילים אלו נחלקים גם כן – חצין למטה וחצין למעלה. ואופן המפריד בין חצי השמים שממעל לארץ ואשר מתחת נקרא 'אופק הארץ' ההיא. ולהיות הארץ כדורית יש לה אופקים מתחלפים החותכים השמים לב' חלקים, כל מקום לפי שהוא. והשמש לא השתנה מהלכו בשינוי האופקים רק מהלכו תמיד בשוה, רק כדור הארץ גורם שינוי האופקים אשר על ידי זה ישתנה שיעור הימים והלילות במדינות עד שליושבים תחת אופן השוה (דהיינו באמצע העולם בין צפון לדרום) – תמיד יום ולילה שוה, כי אופקם חולק העולם בדרך שוה. אבל המדינות הצפוניים – כל עוד שיתרחב הישוב לצפון – יתארכו הימים בתקופת תמוז כי אופקם לא יחתוך גלילי השמש בחלק שוה רק נשאר קשת ארוך על הארץ מן הגלילים ההם. ולכן היום ארוך כי החמה נראית זמן ארוך על הארץ.

וזה סבת נטיית הגלילים מצפון לדרום כי מאחר שהארץ כדורית ובני היישוב בחלק הצפוני – האופק השוה נוטה להם לצד דרום עד שהיושבים על קצה צפון האופן השוה הוא להם אופקם (כמו שנתבאר כל זה לחכמי התכונה).

ומעכשיו יתבאר לך מאחר כי גלילי השמש נחתכים לשנים שהם פתוחים לצפון, כי בביאת החמה לקצה הקשת היומי במערבית צפונית אז היא שוקעת מתחת לארץ, וזה עניין אמרם שהעולם פתוח לצפון, ר"ל הגלילים ההם. כי מאחר שהאופקם מחלקן ?שם לקשת היום והלילה נראין שם כפתוחין וקראו לגלילים ההם "עולם" להיות כי עיקר הוויית העולם תלוי במהלך השמש כמבואר.

גם הוסר מעינינו מסוה בהבנת אמרם שהחמה הולכת ביום בדרום וסובבת בלילה בצפון, כי בדרך נטיית קשתותיה שביארנו עולה כהוגן, והוא מבואר למבין. כי על ידי זה החמה לעולם בדרום הגליל ההוא ביום ובצפון לעולם בלילה, כי זהו עניין היום והלילה בעצמו.

ומוכרח הוא פירוש זה בגמרא פ"ק דפסחים שאמרו שם שהחמה בשש שעות בקרניתא קאי והוא באמצע דרום. ועיין שם בפירוש רש"י (דף יב.), וכן כתב החכם אבן עזרא והביא בעל צפנת פענח לשונו פרשת במדבר כי הראש הוא הדרום בעבור שבזמן שהחמה באמצע הרקיע היא באמצע הדרום והוא סבת נטייה זו, עיין שם.

ומעתה שעמדנו על אמרם שהעולם פתוח לצפון שרצה לומר שאין החמה סובב שם ביום – יתבאר לך טעם אמרם שלעתיד הקב"ה מנסה בזה עובדי ע"ז לומר "יבואו יראתכם וייסגרו העולם הפתוח בצפון", בהיות כי ראש לעיקר ע"ז שהיתה מעולם היא החמה, וכשהיא שוקעת בצפון נגלה שיש לה מכריח אותה לשקוע, נראה שאין לה כח אלהות ואינה רק כגרזן ביד היוצר.

וידוע שהחמה בזריחתה נותנת החיים לכל המציאות – על כן נדע ענין הפסוק שאומר שמצפון תפתח הרעה. המשיל עניין הפורענות שבא לישראל מצפון לדבר ההוא בעולם כי מאחר שהחמה שוקעת שם אין לך רעה גדולה מזו.

ולפי מה שנתבאר אין מחלוקת בין רבי אליעזר לר' יהושע בזה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, רק שרבי אליעזר העמיק בדבר יותר ואמר שהעולם פתוח לצפון וכולי.

אמנם עניין אמרם שהחמה הולכת למעלה מן הכיפה או אחורי הכיפה – זהו יתבאר לך בסמוך.

ורב משרשיא שאמר לית להו להנהו כללי – לא בא לחלוק אלא לפרש שהנהו כללי אינן על דרך פשוטן כי לעולם לא מגיע החמה לצפון ודרום העולם על דרך האמת כפי מה שנתבאר למעלה אמרם במנחות שהחמה קודם הפסח היא בצד צפון כל היום, כי שם רצה לומר בצפון העולם שאז מתקרבת אל הישוב ואל מזלות הצפוניים ולכן זורחת אל הדרום. וכל זה מבואר למעיין.

והנה אומר שכן הם דברי חכמינו ז"ל, כולם בנויים על צד החכמה האמיתית ואין בדבריהם נפתל ועקש אף על פי שלפעמים נראה לפי תחלת המחשבה שאין מסכימים לדברי החכמים הבאים על צד המופת; בפרט בעניין התכונה. ויסמכו מקצת החכמים את עצמן במה שאמרו ונצחו חכמי האומות חכמי ישראל.

גם בדברי הרב המורה שכתב שעניין התכונה לא היתה נשלמת בזמן הנביאים וחכמים הראשונים ויבהל המעיין לומר כי חכמים ז"ל לא ידעו דבריהם. אבל לא יחשוב האדם החס על כבוד קונו וכבוד חכמי התורה כן, אלא ידקדק בדבריהם, שבודאי נמצא תוך כל דבריהם כמו שנתבאר באלו המאמרים, שידעו סוד התכונה על צד שידעו אותן חכמי הגוים ויותר מהם שידעו גם כן דרכים אחרים אשר נעלמו מכל חכמי הגוים כמו שתבין ממאמרם בבראשית רבה (בראשית רבה ו, ח) וזה לשונם: ויתן אלהים אותם ברקיע השמים כיצד גלגל חמה ולבנה שוקעים ברקיע. ר' יהודה בר אילעי ורבנן. רבנן אמרין מאחורי הכיפה ולמטה. רבי יהודה בר אילעי אומר מאחורי הכיפה ולמעלה. אמר רבי יוחנן נראין דברי ר' יהודה בר אילעי בימות החמה שכל העולם כולו רותח ומעיינות צוננין, ודברי רבנן בימות הגשמים שכל העולם כולו צונן ומעיינות פושרין. א"ר שמעון בן יוחי אין אנו יודעין אם פורחין הן באויר אם שפין ברקיע ואם מהלכין כדרכן הדבר קשה מאוד ואי אפשר לבריות לעמוד עליו. עכ"ל.

הנה בזה המאמר העמיקו דברו כל חלקי התכונה שהניחו הפילוסופים. וזה כי כבר כתב בעל יסוד עולם (מאמר ג') ובעל צורת הארץ מעניין גובה רום השמש ונוכח רומו. יכתבו כי בימות החורף השמש בנוכח רומו ולהיות כי אז הוא במזלות הדרומיות רחוק מן הישוב ואם לא היה קרוב לארץ היה העולם חרוב מרוב הקור ובימות החמה שהוא במזלות הצפוניות קרוב לישוב ואז הוא בגובה הרום רחוק מן הארץ כי אם היה קרוב לארץ היה העולם נשרף מרוב החום.

והנך רואה שזה הדבר שאמרו רבנן ורבי יהודה בר אילעי – מר אמר חדא ומר אומר חדא ולא פליגי, כדרך שביאר רבי יוחנן. וזה כי בימות החמה הוא רחוק מן הארץ למעלה מן הכיפה, ורוצה לומר בכיפה גלגל החמה שאינו יוצא מרכו(?) וכשהוא גובה רום היוצא מרכז אזי הוא רחוק יותר מן הכיפה ההיא. ואמר שהעולם רותח מאחר שהוא בצפון שהוא מקום הישוב. מכל מקום המעינות צוננים מאחר שהוא רחוק מן הארץ והמעיינות נובעין מתחת לארץ כמו שנאמר כל הנחלים הולכים אל הים ומשם הם שבים ללכת. ומאחר שהים אינו צפונית נשארו המים צוננים בסיבת רחיקת השמש. ובימות החורף הדבר בהפך כי החמה בגובה רומה קרובה לארץ רחוקה מן הישוב למטה מן הכיפה הנזכר, ולכן העולם צונן והמעיינות רותחין בסיבת קריבת השמש לארץ שהוא מקום הימים.

וראה והבן עומק חכמתם זכרונם לברכה במה שדקדקו בדבריהם ונקטו במחלוקת רבנן ור' יהודה בר אילעי מאחורי הכיפה ולמטה או מאחורי הכיפה ולמעלה, ובמחלוקת רבי אליעזר ור' יהושע נקטו למעלה מן הרקיע או מאחורי הכיפה – כי מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע אינה רק בהליכת החמה בלילה ורבי אליעזר שהעמיק לדבר מעניין השתנות האופקים בכל מקום ומקום לפי מה שהוא אמר שהחמה בלילה הוא למעלה מן הרקיע והוא אמת. כי יתבאר לך בחלק ג (פרק כז) כי גם הארץ נקראת "רקיע" בשתוף השם, ועל כן כשהחמה שוקעת באופן אחד עדיין הוא על האופק בחלק היותר צפוני עד כי יום ולילה לא ישבותו תמיד מעל הארץ כאשר מבואר ליודעי התכונה. וזהו עניין אמרו שנכפפה ועולה למעלה מן הרקיע. אמנם רבי יהושע אשר לא דבר מהשתנות האופקים רק בא לבאר מהל' השוה של החמה אמר שנכפפה ומקפתה אחורי הכיפה, ור"ל העולם, כאמרם מלכו תחת הכיפה. אמנם מחלוקת רבנן ורבי יהודה בר אילעי שדברו בתכונת השמש בשנה ע"כ נקטו בדבריהם "מאחורי הכיפה ולמעלה או מאחורי הכיפה ולמטה", וכאשר נתבאר.

ואמר אחר כך "אין אנו יודעין אם פורחין הם באויר אם שפין ברקיע ואם מהלכין כדרכן".     דע כי נפלו שלש דעות בענייני התכונה.

הדעת השלישי הוא דעת האיש המרעיש אשר תקן תכונה חדשה כפי שסיפר ממנו בעל יסוד עולם וכאשר הביא בעל העקידה (פר' בראשית) ודרך תכונתו שהגלגלים כולן סובבין ממזרח למערב אלא שמקצתן מהירין בתנועתם כל כך שמקדימין את האחרים ועושין סיבוב שלם בכל יום והאחרים אינן עושין סיבוב שלם ואותו סיבוב אינו נגלה ונדמה לבני אדם שהלכו ממערב למזרח. והביא ראייה מהרבה סוסים הרצים ביחד וכו' כמו שהאריך בעל יסוד עולם בדבריו. וכתב בעל העקידה שאילו היה יודע להשלים עניין תכונתו היו כל החכמים מודים לדבריו.

והנה אתה רואה שכל זה תפס ר' שמעון בן יוחי במאמרו. אמר "אם פורחין" כדעת המרעיש, "ואם שפין" כדעת חכמי ישראל שסוברין שהמזל חוזר ומשפשף עצמו בגלגל כדבר המשפשף עצמו בחבירו, "ואם מהלכין כדרכן" כדעת חכמי האומות. ואמר שבכל אחד מג' דרכים אלו אפשר לתקן ענייני התכונה ולכן הדבר קשה לדעת איזה דרך הוא הישר והאמת בעצמו, אי אפשר לעמוד עליו.

זהו הנראה לי לטוב כוונתם בזה וכיוצא בזה. ונחזור לדברינו ואומר שעל זה בא הרמז בחלק הראשון מן המקדש שהיה ח' אמות על הדרך שבארנו.

פרק ג

החלק השני היה י"ב אמות ומחצה נגד האיקלים השני ששערו החוקרים שרוחבו רי"ב מיל. וזה שאם תחלק מספר רי"ב על י"ב ומחצה יעלה צלע המספר י"ז פחות חצי אמה. ואם תוסיף אותה חצי אמה עם הי"ב ומחצה חזר להיות במספר כ"ח. בהיות כי בחלק הראשון בא המספר המורה על כח השם הסוגר העולם (כמו שנתבאר), בא מיד החלק השני ומורה על כחו בהפסד העולם, כי באותו חלק היה מקום המטבחיים המורה על הפסד הכללי (כמו שיתבאר בטעם הקרבן חלק ב' אם ירצה השם). והנה בהפסד העולם נראה כח השם כמו בהוויתן על כן בא עניין הכח בשניהם, רק שבאו במדה זאת האמוֹת חסרים ושבורים כי זהו ענין ההפסד בהיות כי ההפסד הוא חסר הנמצאות מן ההויה.

החלק השלישי היה רחבו ח' אמות נגד אקלים השלישי שרחבו ת"מ. שאם תחלק ת"מ על ח' יהיה הצלע מן המספר ה"ן על דרך מה שנאמר הן לה' אלקיך וגו'. והנה מלת "הן" מורה על אחדות השם יתברך, כי כל האותיות מזדווגות בא"ב של אט"בח חוץ מאותיות 'הן' (כמו שאמרו במדרשם ז"ל), על כן בא מספר ה"ן בחלק השלישי אחר עניינו של הפסד העולם הנגלה בחלק השני, כי אז יתראה אחדותו של השם יתעלה כמו שכתוב ונשגב ה' לבדו וכמו שיתבאר לעתיד מעניין הפסד הקרבנות. ובהיות כי החוקרים אמרו כי באקלים ההוא רומי אשר תכליתן הוא המאכל והמשתה וטבעה ומלכותה יצא בעולם – על כן היה בחלק זה שלחנות, כי השלחן מורה על עניין מלכות במדרשם זכרונם לברכה בעניין השלחן של משכן והוא מקום המאכל והמשתה נגד שלחנות האומות אשר הן מלאים קיא צואה וצריכין נקיון גדול. ועל כן היו מדיחין שם הקרביים של קרבנות. ואולי היה לכפר על מעשה האומות כמו פרי חג.

האקלים הרביעי שרחבו ש' מיל היה נרמז בחלק הרביעי שרחבו כ"ד אמות. כי אם תחלק מספרי ש' על מספר כ"ד יצא לך צלע המספר י"ב ומחצה, כי אמרו החוקרים כי בחלק זה מתחיל ארץ ישראל שנחלק ל-י"ב שבטים ומחצה (מאחר שיוסף נחלק לשנים). והיו שם מקום הטבעות שבהן תולין הקרבנות כי השבטים הן הטבעות שבהן נתלים עניין אמונת הקרבנות, כמו שיתבאר. וכבר המשיל שלמה את דביקות האומה בדוגמת טבעת ואמר "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך", ולכן היו טבעות אלו מורים גם כן על מקור האומה והיתידות שנסמכין בהם.

הרוחב החמישי רחבו שמנה נגד איקלים החמישי שרחבו ש"ן כי במספר קטון ש"ן הוא מספר ח'. ומכוון בזה מה שאמרו החוקרים כי באיקלים זה הוא ירושלים והוא יפה נוף משוש כל הארץ והוא מקום שכל העולם כלול בו ויצא משם; רק שזה גדול וזה קטן. ולכן בא כאן מספר ח' כי הוא כולל כל הארץ כאשר כל השבעה איקלימים הם בצפון וחלק הדרומי עמהם הוא שמונה, והוא כולל כל הארץ אשר יסודה בהררי קודש ובירושלים. ולכן היה מקום זה פנוי, אין בו דבר, כי הוא מורה על עצמו, כאשר היה בירושלים.

הרוחב השישי הוא נגד אקלים השישי שרחבו ארבע מאות מיל, ולכן היה רחבו ס"ב. כי אם תחלוק מספר ת' על מספר ס"ב יהיה הצלע ו' וישארו כ"ח שלא הגיעו לשלימות מניין ס"ב. והרמז להורות כי כח השם בכל שש קצוות השמים. ובא העניין בחלק זה כאשר אמרו החוקרים כי בחלק זה מצרים, (שבא) [שבה] הראה הקדוש ברוך הוא כחו וגבורתו לכל העולם, אשר לו היכולת בכל קצווי העולם. וכן באו בחלק זה המזבח מקום הקרבנות שמורה על חידוש העולם, כמו שיתבאר, כי הוא היה נגלה על ידי יציאת מצרים.

החלק השביעי י"ב ומחצה נגד אקלים השביעי שרחבו ת"ם. שאם תחלק מספר ת"ם על י"ב ומחצה יצא לך גדר ומספר ל"ב למספר הת' וישאר מ'‏. והעניין הוא קו השוה המכוונת נגד אופן השוה הוא נקרא 'לב השמים' ששם מהלך החמה הנותן חיים לכל אלו הנמצאות השפלים והוא באמצע העולם כלב האדם בגופו. ובהיות כי אמר החכם "האדם – יולידו האדם והשמש", ואמרו הטבעיים כי אי אפשר להיות הוויית האדם בלי חיבור זכר ונקבה והוא מקום המזג השוה מן הקור והחום שהוא מקום הגן עדן אשר הסכימו עליו שהוא תחת קו השוה וכן העידה עליו התורה שנוצר שם האדם עפר מן האדמה – על כן נשאר מספר המ' שהם ימי הוויית האדם ויצירת הוולד.

זהו הנרמז בחלקי רוחב המקדש. ובא מרחב מספר הח' ארבע פעמים להורות על עניין אמרם פרק קמא דקידושין (דף ל.) פסוקי התורה הם חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה ונתוסף בספר תהלים שמונה פסוקים ונחסרו מדברי הימים שמונה פסוקים. ובודאי לא דבר רק הוא או שנפל במקרה מספר השמינית בכל אלו עניינים. אלא כי עניין שאמרו בענין יחוד פסוק ראשון של קריאת שמע שצריך להאריך ב-ח' כדי להמליכו בשמים ובארץ, ובלבד ב-ד' רק שלא יחטוף ה-ח'. וכן במדת המקדש באו מספר ה-ח' ארבע פעמים להורות כי הוא אחד ואין שני והם ביחד מספר ל"ב על דרך שנאמר (תהלים עג, כו) צור לבבי וחלקי. ולזה באו גם כן בתורה ארבע שמיניות כמו במקדש. אך בתהלים נתוספו שמונה פסוקים כי על ידי הצדיקים שיסדו תהילים נתגדל ונתקדש שמיה רבה. ובהפך על ידי הרשעים, על כן נחסרו מדברי הימים שמונה פסוקים כי הוא המדבר בסיפורי המאורעות שאירעו לאבותינו למלכיהם ושריהם עד שעל ידן נחרב הבית ונאבד מספר השמיני שהיה ארבע פעמים במקדש כמו בתורה.

ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר לישראל ולנצח על השמינית, ונראה לי שזהו כוונת מאמרם ז"ל פרק יש בערכין (ערכין יג, ב) תניא כינור של דוד היתה של שבעת נימין שנאמר שובע שמחות את פניך אל תקרי שובע אלא שבע. של ימות המשיח שמונה שנאמר למנצח על השמינית - על נימא שמינית. של עולם הבא עשר שנאמר עלי עשור ועלי נבל עד כאן לשון מאמרם.

והדבר מבואר בעצמו כי זהו עניין כוונתן, כי אף שהקדוש ברוך הוא שליט ויחיד בעולמו, אין ממשלתו ואחדותו ניכר בעולם הזה וכמו שנאמר (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד ונאמר כי יד על כס י"ה ומדרשם זכרונם לברכה אין הכסא שלם ואין השם שלם כו'. לכן בעולם הזה אין ההילול והשבח ניכר כל כך בכל העולם מלבד ישראל שהם מיחדים השם יתעלה ב-ח' שבאחד בקריאת שמע.

אמנם בלא זה אינו משובח רק בשבעה הילולים, כי רוב האומות נותנים הממשלה לשבעה רקיעים, רק שעיקר השבח הוא להשם יתעלה, רק שמשתתפים עמו צבא השמים ושאר כחות. על כן היה ההילול בשבעה נימין. אבל בימות המשיח שאז יתגלה אחדותו של השם ושהוא מושל על שבעה נימין אלו ויהיה השבח בשמונה נימין. וכל זה בעולם הזה שאנו מגדלים ומקדשים אותו כערכנו ומרוממים אותו למעלה מן השמים ושמי השמים ושהוא רוכב שמים. אבל לעולם הבא שיש לנפש הצדיק מהלכים בין העומדים שהם למעלה מן השמים, עיקר שבחו בעשרה מיני ניגון שהם נגד עשר מדרגות השכליים העליונים. גם, כל המציאות נתלה לעשרה מדרגות וכמו שיתבאר לעתיד. ועל כן שבחו בעשר נימין יתעלה.

פרק ד

בעניין אורך העזרה למה שכבר בא הרמז על ישוב העולם לרחבן כמו שבארנו, בא הרמז מעתה על אורך העולם ממזרח למערב. ולהיות כי אי אפשר לשער באורך רק מצד הגלגל שהולך ממזרח למערב, מדת אורך העזרה קפ"ז אמה. ק"פ, להורות על אורך העולם ממזרח למערב שהוא ק"פ מעלות, שהם חצי הגלגל שעל הארץ, כי כל הגלגל ש"ס מעלות וחציו ק"פ. ושבעה הנותרים הן מורים על שבעה ככבי לכת שהולכין גם כן על ידי התנועה היומית ממזרח למערב, שבהן נודע המרחק. או, בא להורות כי זה האורך הוא שוה בכל שבעה האיקלמים מצד חלק מהגלגל שעליו, שנחלק לק"פ מעלות, אף כי ערך אליהם בגודל וקוטן, מכל מקום הענין בכל האקלימים ק"פ מעלות בשוה.

וכתב הרמב"ם, (פ"ה מהל' בית הבחירה ה"יב) "וזהו חשבון האורך: מכותל מערבי עד כותל היכל - י"א אמה, ואורך היכל כולו מאה אמה, בין אולם למזבח - כ"ב, והמזבח - ל"ב, מקום דריסת רגלי כהנים והוא הנקרא עזרת כהנים - י"א אמה, מקום דריסת רגלי ישראל והוא הנקרא עזרת ישראל - י"א אמה" עכ"ל.

כבר גילו חכמים ז"ל אזנינו שהמשכן נעשה על תמונת העולם הכללי באשר הוא נחלק לשלשה דיורין כמו שהעולם נחלק לתחתיים שניים ושלשיים (כמו שהאריך בזה בעל העקידה והבחיי ושאר מפרשים פרשת תרומה). ולזה אני אדרוך גם כן בדרכיהן בבניין המקדש אך בביאור אחר אם ירצה השם כאשר תראה. ועל זה כוונו ז"ל במה שאמרו (שבועות טז, ב) "מקדש מקרי משכן" להורות ששניהם לדבר אחד נתכוונו רק שבמקדש היו הדברים יותר מבוארים בדרך כלל ופרט וכמו שיתבאר לקמן.

ודע כי המקדש לא היה במשור אלא במעלות ההר, מדרגות זו למעלה מזו, מתחילת הר הבית עד סוף האולם, כמו שנתבאר במסכת מדות וכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, להורות כי הדברים רומזים לשלשה חלקי העולם שהם במעלות זו על זו ושעל ידן יוכל אדם לעלות להשיג מי שאמר והיה העולם (כמו שיתבאר כל זה לקמן בפרטים אם ירצה השם). ולזה כאשר ראה יעקב אבינו ע"ה (בראשית כח, יב-יז) הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו אמר "אין זה כי אם בית אלקים וגו'" להורות על מדרגות המקדש שהיו כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כאשר תראה בעניין מדות אלו שנתנו חז"ל במקדש.

ואף כי אורך המקדש היה מורה על ארכו של עולם היה גם כן מרמז על גבהו מצד מעלותיו זו על זו בעליית ההר שהיה המקדש עליו כמו שיתבאר, כי האורך והגובה בעולם הם מדה אחת כמו שנאמר באדם שהיה מקצה השמים ועד קצה השמים והיה מן הארץ עד לשמים ואחז"ל "אידי ואידי חד שיעורא הוא", על כן ארכו נמדד על ידי גובהו. ובהיות כי דבר מוסכם שהעולם כדורי ואם כן המרחק שמקצה לקצה הוא כפל המרחק שמן הארץ עד שמים, אם כן אי אפשר אלא שכוונו העניין שאנחנו עליו ורוצים לומר אידי ואידי חד שיעורא הוא רוצה לומר שבמדה אחת נמדדים, כי החמה זורחת בקצה המזרח והוא עלייתה, ועולה תמיד עד לרום שמים שהוא אמצע הרקיע, וחוזרת ויורדת ושוקעת במערב. הרי כי האורך והגובה באין כאחד על כן בא הרמז באורך ובגובה יחד.

ואף כי ביאור זה במאמר זה אינו אלא הלציי ויש לפרש בו דרך יותר אמיתי. וזה, כי רצה לומר אידי ואידי חד שיעורא הוא על דרך האמת, כי ידוע מחכמי התכונה בהשתנות אופקים שמנקודת תחילת מזרח העולם עד נקודת חצי העולם נקרא כולו מזרח, ומשם עד נקודת סוף מערב העולם כולו נקרא מערב, עד שעל ידי זה גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור, כמ"ש בעל העקידה פרשת בראשית והאריכו בו ספרי התוכנים. ואם כן, מתחילת מזרח עד מערב אינו רק חצי הכדור כמו מארץ לשמים, והם נקראים קצה השמים. גם כן לפירוש זה הוא מוכרח בגמרא תמיד גבי תשובות חכמי הנגב לאלכסנדרוס מוקדון שאמרו שם (תמיד לב, א) "וחכמים זה וזה שווין כאחת שנאמר כגובה השמים על הארץ גבר חסדו על יראיו כרחוק מזרח למערב, ואי חד נפיש לא לכתוב תרווייהו רק האי דנפיש כולו".

או נוכל לומר כי מה שאמרו אידי ואידי חד שיעורא לא אמרו על קצוות הרחוקות, רצוני קצה השמים המזרחי עד קצה השמים המערבי, רק על קצוות הקרובים דהיינו מאמצע דרום עד מזרח בכדי חצי כדור וכן בשיור הקצוות. או שכוונו למה שכתב החכם אבן העזר כי האויר נקרא שמים מצד שתוף השם והאויר הוא חצי הכדור בהיות כי יסוד האש והאויר ממלאים המרחק שבין מזרח למערב ואין ריקות בעולם. הנה כל אלו הפירושים נאותים אל המאמר הרחוק הזה וכולן אמתיים בעצמן. מכל מקום אינו רחוק שכיון האומר הדרך הראשון שהביאנו עליו.

ונחזור למה שהיינו. אמרו שמכותל מערבי היה י"א אמות עד כותל העזרה. הנה אמרו רבותינו ז"ל לעולם שכינה במערב ושלא זזה השכינה מכותל מערבי, והטעם כבר ביארוהו הרב המורה (ח"ג פרק מ"ח) וזה לשונו: ביאורו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא יומא שאברהם אבינו יחד המערב, רוצה לומר בית קדשי קדשים, וסבת זו אצלי שמפני שהיה הדעת מפורסם בעולם עבודת השמש ושהוא אלוה ואין ספק שבני אדם כולן היו פונים למזרח. מפני זה פנה אברהם למערב בהר המוריה, רוצה לומר בית המקדש, עד שישים אחוריו לשמש. הלא תראה ישראל בעת כפרם ושובם לדעות הקודמים הרעים ההם מה היו עושים? אחוריהם אל היכל השם ופניהם קדמה והם משתחוים קדמה לשמש. והבן זאת הפליאה עד כאן לשונו.

ועוד אומר מאחר ששקיעת החמה הוא במערב ועל ידי זה ניכר שאינה אלוה ואינה אלא כגרזן ביד היוצר וצריכה לשקוע מלפניו ושאדון עליה – לכן נבחר צד מערב שתהא מורה על השם יתעלה, עד שאמרו שכינה במערב. ולזה באו הנה י"א אורך בין הכותל להיכל להודיע תחילת בדרך כלל כי השם יתברך רכב עליהם שכלים נבדלים, הרי י"א נבדלים, כי ידוע שהמלאכים עשרה מדרגות (כמו שכתב הרמב"ם בספר המדע והסכימו בזה כל חכמי הפילוסופים), ואם תצרף עמהם עילתן – הרי י"א.

וכדי שלא יחשוב האדם שמעלת הי"א הם שוה ח"ו – על כן בא אחר זה ההיכל, נחלק לשלשה חלקים שכתב הרמב"ם פ"א מהלכות בית הבחירה, דהיינו קדש וקדש קדשים ואולם, להורות כי אלו השכלים הם נבדלים על ג' חלקים; יש מהן עילה ואינו עלול כלל, ויש שהוא עילה ועלול, ויש שהוא עלול ואינו עילה.

העילה ואינו עלול הוא השם יתעלה ויתרומם, לכן בא נגדו קדש קדשים כי הוא מקודש בקדושי' והיה ארכו ך' אמה כי הוא עשרים במניין שהוא בגמטריא כתר כי לו לבדו כתר המלכות. ודע כי אם נרד לענייניי הקבלה הרמז יותר נאות כאשר בא הרמז במלת כתר שהוא כתר העליון שבו תלוי הכל. גם ענין הי"א אמה שבין כותל מערבי להיכל אינן רומזים על השכלים הנבדלים כלל אלא הרמז בא על שאמרו בספר יצירה "עשרה ולא י"א, י' ולא תשע כו'" שביארו חכמי הקבלה שלא יחשוב י"א ספירות לרוב העלמות עלות העלות יתעלה ושאינו נכנס בגדר המניין. ולא תשע, כי גם ספירת מלכות בכלל. ולכן אפשר לומר כי על זה הדרך בא הרמז במספר י"א אף כי אינן במניין אחד נגדרים, אפשר דהיינו דוקא במדות הויה אותן הדברים, אבל במקדש שאותיות השם בן ד' בפירוש נזכרים, גם דברים אלו ברורים, כי הכהנים נכנסי המקדש זהירים מלטעות. ועל הכל יתגדל וישתבח שמו של מלך מלכי המלכים לדור דורים.

ודע כי מחיצה זו של כותל מערבי היתה מקפת כל העזרה כמו שכתב הרמב"ם דוגמת קלעי החצר לרמז נפלא להורות על סוד שחז"ל קראו שמו של הקדוש ברוך הוא 'מקום' כי הוא מקום של עולם ואין עולם מקומו. וכבר כתבו החוקרים כי גדר המקום הוא שמקיף המתקומם ולזה בא כאן רמז ההקפה להודיע כי השם יתעלה מקיף בגדולתו ורוממותו העולם והוא מקומו וכמו שביאר בעל העקרים מאמר שני פרק י"ז. וכן המקובלים כתבו מסוד ההקפה זה כאשר כתב הבחיי ז"ל הכתר כולל וסובב הכל. ודי למבינים.

החלק השני הם השכלים הנבדלים שהם עלולים מהשם יתעלה והם עילים לאשר תחתיהם. ונגד זה בא בניין הקדש שהוא לפני הקדש הקדשים והיה ארכו מ' אמה נגד מ' יום שעלה משה להר והיה לו מהלכים בין העומדים האלה. ועוד נראה כי עשר מעלות השכלים הנבדלים נגדרים במספרם מ' כעניין שכתב המורה (ח"א פ' מ"ג) וז"ל: הלא תתבונן אמרו בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו כלומר שסיבת מציאותו, רצה לומר המלאך, נסתרה נעלמה מאוד והיא פניו. וכן הדברים אשר הוא סבתם, רצה לומר המלאך כו', עד וזה לשתי סבות – מצדם ומצדינו; רצה לומר חולשת השגתינו וקשה השגת הנפרד מצד אמיתו עכ"ל. וכתבו המפורשים שאילו השגתם הם הכנפיים שמכסה בהם פניו ורגליו. ומעתה הדבר מבואר מצד שהשכלים הם עשרה ולכל אחד ארבע כנפיים אלו, והם במספר ארבעים. ואולי של טעם זה היה משה ארבעים יום ביניהם כי עמד על עניין השגתם עד שהשיג את השם יתעלה וראהו פנים בפנים.

החלק השלישי בשכלים נבדלים שהמה עלולים ואין עלותם לאשר תחתיו בשכל הפועל שאין שכל נבדל למטה הימנו כמו שאמרו רבותינו ז"ל שאמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא לכל נתת בן זוג כו' שלזה נתכוונו (כמו שכתב בעל העיקרים מאמר ב' פרק עשרים וכמו שיתבאר לקמן אם ירצה השם) ואל תדקדק עלי באמרי שכליים נבדלים שהמה עלולים מאחר שאין עניין זה רק בשכל הפועל האחרון, כי יכול ואפשר להיות יותר מאחד כמו שיתבאר לקמן (פרק י"ז). ונגד זה בא החלק השלישי במקדש שהוא האולם ולהיות כי השכל הפועל האחרון פועל בתחתונים ונותן הצורות בחומריים בעלי הגוף, על כן נקרא החלק שבא נגדו "אולם" שהוא חצר שהוא מקום גופני, אבל שני החלקים הראשונים לא נתנו לו שם גופני רק קראו להם קדש וקדש קדשים, להורות כי אין במחיצתן רק קדושה ואין לדבר גופני גדר שמה, על כן לא קראו בשם גופני. והוא רמז נפלא.

ועוד אפשר לומר כי נקרא חצר לתוספות ביאור, כי כבר כתבתי בעזרת השם יתברך בחיבור קטן הנקרא מחיר יין כי שכל האדם נקרא חצר כאשר הוא מוכן לזרוע בו צמחים או לבנות עליו בית ככל אשר בחפצו ישנו בשכל הזה, שהוא מוכן לקבל איזה שלימות שירצה האדם להוציאו לפועל ושלזה נקרא חצר כמו שביארתי שם באריכות בעזר השם יתברך, על כן בא גם כן כאן הרמז בחצר כי עיקר פעולת השכל הפועל בשכל האדם שהוא כחצר.

והיה ארכו י"א אמה להורות כי הוא השכל האחרון, אין לו שלימות רק כאשר הוא מכלל השכלים הנבדלים שהם י"א כאשר ביארנו. ועוד כי על ידו אנו משיגים הויות השכלים הנפרדים ובאורו נראה אור כאשר הוא פועל בשכלינו להוציאו מכח אל הפועל כאשר ידוע למשכילים, ע"כ נתנו לחלק שכנגדו מניין כולן דהיינו אחד עשר להורות כי על ידו אנו משיגים את כולן.

ודע כי להיות שההיכל כולו היה רומז על עולם העליון על כן היה כולו מאה אמה עם עובי המחיצות והתאים כמו שכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה וכתב עוד שכן ברומו היה מאה אמה וכן ברחבו, כי ידוע שעיקר עילתם הוא השם יתברך והוא יתעלה מעמיד את כולם וכולם דבקים בו ומקבלים ממנו מציאותם ועל ידם נגלה לברואיו וע"כ נקרא המלאך בשם רבו כמו שמצינו שנקרא לפעמים בתורה השם או אלקים. כן בא כאן במחיצות מניין הקו"ף. ואמרו באלף בית דרבי עקיבא "קוף זה הקדוש ברוך הוא" להורות כי שם רבם עליהם והוא המקיים אותו כרצונו יתעלה שמו לעולם ועד. והיה אורך ק' ורוחב ק' ורומו ק' – ג' מדות אלו הם ג' קו"פין לרמוז על קדוש קדוש קדוש שמלאכי מעלה מקדשין בו השם יתברך.

והרמב"ם בפרק ד' מהלכות בית הבחירה (פ"ד מהל' בית הבחירה ה"ד) חלק שיעור אורך והרוחב והרום לחלקים שכתב וז"ל "ממזרח למערב מאה אמה וזה חשבונ' בין הכותל המערבי ובין הכותל שלפנים ממנה חמש אמות ובין כותל שני לשלישי שש אמות ובין כותל שלישי לרביעי שש ובתוך אלו המדות היו הכתלים ואורך קדשי קדשים עשרים אמה ובין פרוכות המבדילות בינו ובין הקודש אמה ואורך הקודש ארבעים אמה ועובי הכותל המזרחי שש אמות והאולם אחת עשרה אמות ועובי כותל האולם ה' אמות נמצא הכל מאה אמה" עכ"ל. וכן חלק שם הרוחב והגובה. וכתב החשבון מה היו משתמשין.

והמחשב בהן ימצא כי עולין מדות חלקי האורך ל"ו במספר קטן ועם ב' האותיות הוא ט"ל, בגימטריא יהו"ה אחד. ומדות הרוחב עולין ס"ד ועם ב' האותיות הם ס"ו בגמטריא אדנ"י אחד. ומספר רומו עולה שמנה ועשרים והוא שיעור קומתו של יוצר בראשית שכתבו המקובלים שנרמז בפסוק גדול אדוננו ורב כ"ח והמשכיל יבין. והכל לרמוז על העולם העליון הנרמז בהיכל כאשר נתבאר. ולכן בא בחלקיו הרמז על ממציאן ומקיימן יתעלה.

ודע עוד שאם תצרף י"א אמות שבין כותל מערבי להיכל יהיה מספר כולן אי"ק, והוא סוד אי"ק בכ"ר הרומז להקדוש ברוך הוא ומה שהאציל, כידוע למקובלים.

פרק ה

אחר שנרמז עולם השכלי בדרך שביארנו במידת ההיכל' (ואפשר שעל זה בא הרמז מה שנאמר ה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ), בא מיד אחר זה שאר העזרה שבא ההוראה על עולם הגלגלים, לרמוז שעל ידי מלאכיו מנהיג השם יתברך עולמו כמו שיתבאר. לכן בא מדת העזרה חוץ להיכל ואמרו שבין האולם למזבח כ"ב אמה ומזבח ל"ב אמה מקום דריסת רגלי הכהנים והוא הנקרא עזרת כהנים אחד עשר אמה ועזרת ישראל אחד עשר אמה.

ולמה שנודע כי הגלגלים נחלקים לשלשה חלקים. החלק האחד הוא הגלגל היומי המקיף בכל, שאין בו כוכב כלל. והשני הוא הגלגל השמיני שיש בו המזלות ושאר כוכבים הקבועים. השלישי הז' גלגלים שאין בכל אחד מהן רק כוכב אחד משבעה כוכבי הנבוכים. וכתב הרב המורה חלק א' פרק ע"ב שכלל מספר אלו הגלגלים המקיפים העולם הם י"ח ואי אפשר בשום פנים ובשום עניין שיהיו פחות מי"ח כדור וידוע שלתנועת כל גלגל ד' סבות שהן כדורותו ונפשו ושכלו וחשוקו כמו שכתב המורה ח"ב פ"ד ובין הכל הוא כ"ב דברים המשלימים הוייות הגלגלים ותנועותיהם שבזה הוא נכלל כלל צבא השמים – ולכן בא מיד אחר ההיכל מדת כ"ב אמה פנויים להורות על עולם הגלגלים שהם כ"ב דברי' ותנועותיהם ומציאותן מעולם העליון. ולכן היו קרובים להיכל שמורה על הווית העולם העליון כמו שנתבאר.

ולהיות שאין דבר גופני תוך הגלגלים ואין רקות ביניהם כלל רק הם פוגעים זו בזו כמו שידוע בחכמת התכונה וכתבו הרב המורה ח"ב שהם אינן גופים וגשמיים כאלו אשר בארץ ולכן אין להם מקרים כקור וחום ושאר ענייני הגוף ולא השיגו החכמים מהם רק המרחק הגופי לבד – לכן לא היה דבר גופני כלל תוך כ"ב אמות אלו רק היו פנויים מכל דבר להורות על המרחק הגשמי בלבד.

ולפי שזה הוא כלל הגלגלים באו אחר כך ג' מדות להורות על חלקיהן בדרך שנתבאר במדת ההיכל שבא תחילה הכלל ואחר כך הפרט. ולמה שידוע שכתב הרב חלק ראשון פרק ע"א שגלגל העליון הסובב בכל נקרא לב העולם וזה לשונו שם "והדמיון שדמינו כלל העולם כאיש אחד מבני אדם לא יתחלף בדבר רק בג' דברים כו' עד כי הלב מכל בעלי חיים שיש לו ל"ב באמצעיתו ובתוכו ושאר אברים מקיפין בו והעניין בכללו בהיפך הנכבד שבו מקיף בפחותו" עד כאן לשונו. ואמרו במסכת חגיגה "ערבות שם צדק וצדקה ומשפט וגנזי לחיים ושלום כו'" וערבות הוא הגלגל העליון כמו שביאר המורה בארוכה חלק ראשון פרק ע' – ולכן נקרא הגלגל העליון לב העולם באשר הוא נותן החיות לעולם כאשר נותן הלב לגוף. על כן בא הרמז במזבח שהיה ל"ב אמות להורות על לב שאמרנו.

ואמרו עוד בחגיגה שבערבות הם גנזי ברכה ונשמות של צדיקים ואמרו שמיכאל שר הגדול עומד ומקריב נשמתן של צדיקים במזבח של מעלה – על כן בא הרמז במזבח. ועוד יתבאר לקמן אם ירצה השם עניין המזבח לארכן ולרחבו ושראוי להיות נרמז במרחקו עניין הלב הנותן החיות לכל ועל ידי שהוא בא להתבונן בו עניין של מעלה על כן בא הרמז עניין רוחב העולם וישובו בחלק זה שהיה בו המזבח כמו שנתבאר לעיל פרק ב' ופרק ג' כי נתבאר בזה מעניין השם י"ת הממציא והמקיים העולם וזה ראוי להורות מצד מזבח כאשר יתבאר לעתיד מעניין המזבח.

ואחר זה היתה עזרת כהנים י"א אמות נגד גלגל המזלות. וידוע שהמזלות הם שנים עשר וכולן נכללין באחד עשר. ואלו הן: טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים. וטלה וגדי נכללין בלשון אחד בתורה כי שניהם נקראו 'גדי' סתם מלבד במקום שנאמר גדי עזים וכמו שפירש רש"י על לא "תבשל גדי בחלב אמו" דאף עגל וכבש בכלל וכן הוא בגמרא פרק כל הבשר (חולין קיג, ב) ומעתה לא נשארו רק י"א דברים שכנגדן היו אחד עשר אמות בעזרה.

ואל יהא ביאור זה נקלה בעיניך שבא הרמז באחד עשר אמות ולא בשנים עשר שלימות להורת על שנים עשר מזלות כדרך שכתבו כל החכמים שהן שני עשר מזלות ברקיע – כי בא הרמז שהשמים להשם ושכל הממשלה של אלו המזלות הוא נתלה באחד עשר מדרגות שבאו בהיכל המורים על הווית העולם העליון ובתוכו השם המקיים הכל כאשר נתבאר, אך אם היה נשלם מניין המזלות הכופרים היו מוצאים מקום לומר שהכל נתלה במערכת המזלות, ועל כן בא הרמז באחד עשר אמות הרבה פעמים במקדש להורות על מה שאמרנו. ואף כי י"א הם אותיות החשובים שבכל אלף בית שלפי זה הושמו לראש שמות הקדוש ברוך הוא וע"כ בא הרמז תמיד בהם להיות זכרון השם יתברך שמו תמיד בין עינינו וכמו שנאמר שויתי להשם לנגדי תמיד.

ואלו אחד עשר אמות היו נקראים עזרת כהנים כי כהנים במקדש היו דוגמת מלאכי השם י"ת ברקיע וכמו שיתבאר חלק ב' פרק מ' אם ירצה השם ומקרא מלא נאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא ולזה הוא נקרא מקום דריסת רגלי כהנים כי כמו שאחד עשר מזלות אלו הם נדרסים ונפעלים על ידי מלאכי מעלה כן היו אחד עשר אמות אלו דריסת רגלי הכהנים

ואחר כך באה עזרת ישראל אחד עשר אמה נגד ז' גלגלים הנשארים שבהן שבעה כוכבים הנבוכים שהם שצ"ם חנכ"ל. וידוע כי באלו שבעה גלגלים נתרבו ארבע דברים שאינם בגלגלים העליונים דהיינו מקום גובה רום הכוכב ושפל רום וראש התלי וזנבו המתחדש בגלגלים אלו על ידי גלגל יוצא מרכז שבהן הכוכב הולך ואלו הם אחד עשר דברים נגד אחד עשר אמות ולכן נקרא עזרת ישראל כי על ידי מהלך החמה והלבנה שהם מכלל כוכבים אלו מונים ישראל ימים ושנים וקובעים חדשים ומועדים כמו שאמרו רבותינו ז"ל שאמר הקדוש ברוך הוא ללבנה כשמעטה למנה בך ישראל כו' ועוד שאמרו אין לישראל ועל כן היו אלו אחד עשר אמות מקום מדרס רגלי ישראל להורות שמערכת של מעלה מוכנע לפניהם כשעושין רצונו של מקום יתברך שמו ולזה היו דורסין עליהן על דרך שנאמר ואתה על במותימו תדרוך ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ח"ב ד, ב) חיה אחת יש ברקיע וישראל שמה וכו'. על כן נקרא חלק זה עזרת ישראל.

ודע שאמרו במסכת מדות (פ"ב מ"ה ו) כי בעזרת ישראל היו הלוים עומדים בשיר על הדוכן להורות על מה שכתב המורה פ"ח חלק שני כי דעת חכמי ישראל ונביאיה הגלגלים משמיעים קולות נוראים בתענועו'(?צ"ל בתנועות) וסיעת פיטא"גורס תאמין יש להן קולות ערבים נערבים עם גדלן בהערך ניגוני מו"סיקו וכתב שם הנרבוני כי דוד המלך עליו השלום יחס נגד הגלגלים השבעה כוכבי לכת שבעה מיני כלי שיר. ואמר עליהן הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכינור כו'. וזהו השיר שהלוים אמרו בבית המקדש וכמו שאכתוב לקמן חלק שנים פרק שבעה ושלשים אם ירצה השם. ואל תתמה במה שהנחנו לאמת שהיה השיר נגד קולות הגלגלים והרב המורה כתב שם שאין האמות כן כי כבר נתבאר בעזרת השם יתברך בחיבור מחיר יין שנביאנו אמת ותורתינו אמת ושיש להן קולות נוראים אף כי אין זה בהסכמת הפילוסופיה האחרונה כמו שהארכתי בזה שם וכתבתי מדבר זה לעיל פרק שני והמקדש היה בנין ישראל וחכמיהם ונביאיהם ומלכם בראש' הוא דוד המלך ע"ה וכבר נתבאר שזה היה דעתו ולזה בא השיר כנגד ה אמרו במסכת מדות כל מעלות העזרה לא היו טרוטות רצה לומר עגולות לגמרי רק כחצי גורן עגולה כדמות הגלגלים שהם עגולים רק חצין נראים על הארץ והם כחצי גורן עגולה ובכל זה היה הרמז על השמים שמים להשם כדרך שביארנו.

וקודם שאצא מן העזרה אביא לך מדרש' מעול' בעניין המקדש אשר ממנו נלמד העניינים שביארנו אמרו במדרש (תנחומא פקודי א) י"י אהבתי מעון ביתך מקום משכן כבודך אמר רבי עקיבה מה טעם אהבתי מעון ביתך משום ששקול נגד משכן כבודך במשכן כתיב ויעש יריעות עזים ובמעשה בראשית כתיב ברא את השמים וכתיב (תהלים קד ב) נוטה שמים כיריעה ועוד הביא בזה דמיונות רבים ובמדרש חזית (שה"ש סוף פרק ג) אמר הקדוש ב"ה וראה ועשה אמר לפניו רבון של עולמים אלוה אני שאעשה כמותו א"ל כתבניתן רבי ברכיה בשם רבי אומר משל למלך שנגלה לבן ביתו בלבוש נאה של מרגליטין וא"ל עשה לי כמוהו א"ל אדוני המלך וכי יכול אני לעשותו אמר לו ראה ועשה כשם שאתה רואה למעלה כך עשה אותו למטה וכן הוא במדרש רבתי פרשת נשא ואמרו שפ אמר הקדוש ברוך הוא ברוך הוא למשה אם אתה עושה מה שלמעלה למטה אני מניח סנקליטין דיד וארד ואצמצם שכינתי למטה עד כאן לשון המדרש. והרי הוא מבואר שהלבוש האלהי שהוא יתברך מתראה בו לנביאיו הוא תמונת העולם במדריגתיו כלם והוא נצב עליהם רוכב ומנהיג וכבר האריכו הרב המורה זכרונו לברכה גם כן לדבר זה במה שכת' חלק ראשון פ' י"ט בשתוף שם מלאכים נאמר בעניין שלימות וחשיבות כמו שנאמר מלא כל הארץ כבודו עניינו כל הארץ תעיד על שלימותו כלומר תורה עליו וכן אמרו וכבוד ה' מלא את המשכן הוא עניין הארץ בכללו.

ולדעתי הוא טעם נכון למה שלמדו מלאכות האסורות בשבת ממלאכות המשכן להיות כי כל מלאכה שהיתה במשכן היתה רומזת על עניין מלאכה שהיתה בבריאת עולם ולכן ראוי לשבות מהן בשבת כי בו שבת מכל מלאכתו ובהיות כי מ"ט שערי בינה נבראו בעולם והם מדרגת הדברים שנבראו בששת ימי המעשה כמו שכתב הרמב"ן בהקדמתו לפירוש החומש שלו. ואם כן כשנסיר מהן העשרה מאמרות שמנו הפילוסופים שהן העצם ותשעה המקרים שהם כוללים כל הנברא ובודאי הם עשר מדרגות מתשעה וארבעים שערי בינה שנבראו וכבר כתב בעל העקידה פרשת בראשית שער ג' שאל זה כוונו חכמים זכרונם לברכה באמרם (אבות ה א) בעשרה מאמרות נברא העולם והאריך שם בזה אם כן ישארו לך שלשים ותשע מלאכי' שנבראו שכנגדן כוונו זכרונם לברכה שמנו ארבעים מלאכות חסר אחת לעניין שבת ואם במשכן אמרו כך כל שכן לבנין המקדש שהוא בית עולמים שראה למעלה ובנה למטה ולזה כוונו חכמים זכרונם לברכה (שבת עג א) במה שאמרו פרק שני דשבועות וריש עירובין (דף ב:) מקדש אקרי משכן משכן אקרי מקדש כמו שכתבנו לעיל ואמרו אין בונין המקדש ולא המשכן אלא ביום כי ביום עשות השם את השמים ואת הארץ ודע כי כתב החכם הנרבוני בפירש לפרק ס"ב חלק ראשון מספר המורה כי כל דבר הויותו יותר קצר הוא יותר עניין אלהי ע"כ שם בן ארבע הוא אצלינו בלוח קצר מורה על אמיתתו יתברך ושאר שמות מורים גם כן על השם יתברך שמו אבל לא בקיצור מופלג כשם המפורש שהוא שם בן ארבע אותיות עד כאן לשונו וכן אני אומר כי לפי מעלת משה רבינו עליו השלום היו הדברים רמוזים ונגלים בלוח קצר דהיינו בניין המשכן וכליו שהיו קצרים ומועטים בערך המקדש וכליו שעשה שלמה לפי שעל ידי קיצור מורה יותר עניין אלהי כן נראה והבן כי הוא נפלא ונראה שלזה הסוד נקרא המקדש בית עולמים ודי למשכיל בזו ההערה:

פרק ו

כתב עוד הרמב"ם (פ"ה מהל' בהב"ח ה"ז) פרק א' מהלכות בית הבחירה, ולפני עזרת ישראל היתה עזרת נשים, ארכה קל"ה על רוחב קל"ה, ולפניהם היה החיל ומתחיל מן הסורג כו'. כבר נתבאר בפרקים שעברו, כי הדברים מורים ורומזים על השתלשלות המציאות ממעלה למטה, מתחלת כותל מערבי עד סוף המקדש, וכמו שיתבאר עוד אם ירצה השם יתברך. ולזה באה עזרת נשים לפני עזרת ישראל, כדרך שדרשו זכרונם לברכה (ב"ר יא ט) אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא, לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, אמר לה הקדוש ברוך הוא כנסת ישראל יהא בת זוגך. והכוונה להם בזה, שהשכל הפועל האחרון שבו שבתוך השכלים הנבדלים, אמר לפני הקדוש ברוך הוא שלו אין דבר לפעול כדרך שאר שכלים הנבדלים, שכלם עלות למה שתחתיהן, ואז א"ל שיפעול בישראל ויוציא שכל לפועל. וכבר האריך בזה בעל העיקרים מ"ב פ"י ובעל העקידה, ולזה מבואר שתש כחו של שכל הפועל כנקבה, שבו פסקה ההשפעה, ולזה הוא במדרגת אשה, עד שלזה כוונו גם כן באמרם (שמות לג) והביטו אחרי משה. מלמד שחשדוהו באשת איש, והנה בתחילת הדעת הוא מאמר זר, אבל בדרך זה הוא מבואר שחשדוהו שנבואתו באה לו מפאת השכל הפועל באדם, שהוא אחרון שבשכלים, וכמו שאמרו (שמות יז) היש ה' בקרבינו וגומר. והיא כנקיבה המקבלת ממה שלמעלה ממנה, והיא אשת איש ג"כ המשפיע לה. ולכן באה הנה עזרת נשים לפני העזרה, להורות על שכל הפועל זה, שהוא למטה מכל השכלים ופועל למטה מכל הגלגלים שנרמזו בעזרה, וזה סוד אמרם פרק החליל (סוכה נא א) תיקון גדול היו מתקנים בשמחת בית השואבה, והיו מקיפים גזוזטראות והנשים מלמעלה והאנשים מלמטה. וזהו תקון גדול, כי כשהיו שמחים שמחת בית השואבה והיו שואבים רוח הקודש והשגת שכליות מלמעלה, היו הנשים למעלה דוגמת השכל הפועל שתש כחו כנקיבה, והאנשים החסידים והנביאים שואבים ממנו למטה, וזה טעם שבאו הנשים על האנשים, ובהיות שכלי בני אדם הנפעלים על ידו משתנים, כאלו היה לכל אחד פועל מיוחד, על כן היו הנשים למעלה רבים.

ועוד כי כבר נתבאר, ויתבאר עוד שאפשר להיות השכלים הפועלים רבים, ואמרו שם (סוכה נא ב) מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו. והוא האמת, כי אין שמחה כשמחת התורה והשגת השכליות, כמו שנאמר (תהלים יט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. וכבר כתב חכם אחד, שלא טעם טעם שמחה מי שלא טעם התרת הספיקות השכליות, ואמרו שם מנורות של זהב היו שם וד' ספלים של זהב שם היו בראשיהם, וארבע סולמות לכל אחד ואחד, וארבע ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של מאה ועשרים לוג, שהם מטילין לכל ספל וספל. ואמרו שם גבהו של מנורה חמשים אמה. והנה הטעם בכל זה, כי השמחה היתה מורה על השגת השכל הפועל והמדרגות אשר תחתיו שפועל בהן.

וידוע כי נאמר על משה (תהלים ח ו) ותחסרהו מעט מאלקים. וחמשים שערי בינה נבראו בעולם, ולא היה חסר מהם רק שער א' (ר”ה כא ב, נדרים לח א). כי העי"ן של מעט תלויה, ונשארו לו תשע וארבעים שערים שהשיג, וננעל מפניו שער החמשים, והוא השגת השכל הנפרד מבלי חומר, שאי אפשר לאדם להשיג מהותו בעוד בחיים חיותו, ועל כן היתה המנורה גבוה חמשים, להיות כי המנורה מאירה על השגת שכליות, כמו שיתבאר לקמן מצורת המנורה, והיו ארבע סולמות וארבע ספלים וארבע ילדים, נגד מדרגות הנמצאות הכלולים בעזרות אלו הנזכרים.

וכבר ידעת ביאור הרב המורה בעניין חיות המרכבה שהן ארבע, ולהן ארבע כנפים וארבע פנים כמו שביאר חלק שלישי וחלק שני, שמורה על ד' כדורים וארבע סבות אשר לגלגל, וארבע מדרגות הנמצאות. והנה הספלים אשר על ידן מאיר המנורה הם נגד ד' כדורים שהם עגולים כספלים, וארבע סולמות הם ארבע מדרגות הנמצאות, שהם הסולם אשר מוצב בארץ וראשה מגיע השמימה, וארבע ילדים כהנים הם ארבע סבות אשר לכדור, שהם הכהנים הפועלים כמו שיתבאר לעתיד, ואמרו שהיו בידיהם כדים של שמן המחזיקים מאה ועשרים לוג, הם הקדמות אמיתיות שהיו בידן מקובלות מן התורה שנמסרה למשה, שהיה בהר מאה ועשרים יום ולמד החכמות ההם, והם מבוא להשגת רוח הקודש, שהיה עיקר התכלית בשמחה ההיא.

והיה אורך ורוחב העזרה הזאת מאה ושלשים וחמשה, כאשר נתבאר עניין הרוחב שהיה שוה בכל העזרות, והיה מאה ושלשים וחמשה מטעם שכתבתי ריש פרק שני – והיה גם כן רוחב העזרה הזאת במדה זו. והיתה גם כן מדת האורך מאה ושלשים וחמשה, להיות הרוחב והאורך שוה ככדור, ובא הענין בעזרה זאת יותר מבשאר העזרות, להורות לנו גם כן עניין מצד תשבורת המניין, וזה כי מספר מאה ושלשים וחמשה על מספר מאה ושלשים ושלש, עולה שמונה אלף מאתים עשרים וחמשה, ומורה על מה שנאמר (יחזקאל מח לה) סביב שמנה עשר אלף ושם העיר מיום אדני שמה. וידוע כי כדור הלבנה הוא המפסיק בינינו לבין העיר אשר יי' שמה, והוא סביב שמנה עשר אלף, וטעם החשבון הזה רמז עליו החכם אבן עזרא פרשת נח (ח כב) פסוק עוד כל ימי הארץ. אך דעת חיצוני היא, לפי מה שפירשוה מפרשי דבריו. אמנם בנגלהו נוכל לומר, כי ידוע שחכמי המדות שיערו כדור הארץ, וכתבו שהוא ארבעה ועשרים אלף, ובהיות כי תחתית הארץ מוקפת במים וצפה עליהם, לא נתגלה מכדור הארץ רק שלש צידי הכדור, והם שמנה עשר אלף, וחלק הרביעי מכוסה במים, וכל זה היה נרמז במדות העזרה שהיתה מספרה שמונה עשר אלף, והתוספות מאתים ועשרים וחמש אינו מזיק, מאחר שלא הגיע לאלף שהוא סכום המספר במדה זאת. ודע כי מתחילת כותל המערבי עד סוף עזרת ישראל, בא הרמז וההוראה על מציאת הנמצאים בעצמן, ועל כן היה נרמז גם כן מציאת השכל הפועל באולם, כמו שנתבאר בפרק הרביעי. אמנם מעזרת נשים ולמטה, בא הרמז וההוראה על פעולתם בתחתונים, על כן באה המדה הזאת בעזרת נשים.

ולפני העזרה היה החיל ולפניו הסורג ואחר כך הר הבית, להודיע כי מן העזרה הנזכרת לעיל, מתפשט כל חי וכל המורכב אשר על פני האדמה, כאשר הסכימו החוקרים שהגלגלים בתנועתם מכינים החומרים. והשכל הפועל האחרון נותן הצורות בחומרים. ותחילתם נגד יסודות הארבע, שהם פשוטים בלי הרכבה, היה החיל לרמוז עליהן מצד שיתוף השם. כי חיל הוא מלשון כח, כמו שנאמר (במדבר כד) וישראל עושה חיל. וכבר נודע מה שכתב הרב בעל העקידה פרשת בראשית שער שלישי, כי מה שנאמר (ישעיה מ) נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה. רומז על זה העניין, כי קראו להיולי הראשון יעף, למה שהוא תשש כחו במציאות, כיון שלא נמצא ההיולי ראשון במציאות לא בכח ולא בפועל, ואמר שהשם יתברך נותן בו כח לקבל הצורות הראשונות היסודיות, ואמר ולאין אונים עצמה ירבה, כי הצורה היסודית אף יש לה מציאות וממש בעצמה, עדיין לא תתחזק להרבות הויתה ממנה, עד שיתרכבו היסודות זו בזו ויתרבו מהם אלו הנמצאות. לכן אמר שהשם יתברך שמו, נתן לאין אונים עצמה זו שיתרבה ויתרכב, עד כאן לשון החכם הנזכר. ומעתה אומר שהחיל היה נגד אלו היסודות הפשוטים שיש להם מציאות בפועל, ומפני שענייני החיל הוא חומה קטנה המגבילה בין מה שבפנים למה שבחוץ, רומז ג"כ על ההיולי, כי כן הוא עניין ההיולי, הוא מחיצה המפסקת בין עליונים לתחתונים.

ואחר כך היה הסורג, שהוא מחיצה עשויה מעשה רשת בקנים מורכבים זו בזו כהרכבות הנמצאות, והיתה מחיצה זו מליאה חרכים וחלונות קטנים בדרך מעשה רשת, על זה נאמר (שיר השירים ב) מציץ מן החרכים. כי על ידי חרכים אלו, היה נראה הבית המקדש וכל אשר בו, שהוא מורה על השם יתברך שמו וכל מה שברא בהשתלשלות המציאות. ועוד נראה כי היה בדרך זה, להורות על ענייני ההרכבה שאמר עליה יחזקאל (יחזקאל ח) שהאופנים היו מלאים עינים, שפירש המורה ריש חלק שלישי שרומז על הרכבת היסודות זו בזו, שממנו נתהוו בעלי החיים שמלאים עינים, ועוד רמזים אחרים באלו הנרמזים בעינים, כמו שהאריכו מפרשי דברי המורה, ולזה הטעם בא הסורג, והיה גובה הסורג עשרה טפחים, וגובה החיל עשרה אמות, להורות כי מציאות העולם השפל הוא עשרה מדרגות זו על זו, ארבע יסודות וארבע מדרגות המציאות, שהם הדומם, והצומח, חי, ומדבר. וחומר הראשון אשר ממנו נתהוו הכל, וצורה האחרונה אשר דבר ממנה ארי"סטו בספר מה שאחר הטבע, כמו שכתב הרב המורה פרק תשעה וששים חלק ראשון, אשר לזה כוונו (סוכה ה א) שמעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה. ולפי שמעלת הפשוטים הוא יותר גדולה מהמורכבים, על כן בא גובה החיל בעשרה אמות, ושל סורג בשל יו"ד טפחים, כי גובה הפשוטים הוא יותר גדולה מגובה של מורכבים. והיה אחר כך הר הבית שהוא מהלך חמש מאות, רמוז על העולם בכללו, לומר שלא המורכבים שם לפניהם העולם בכללו להשתעשע בו, וכמו שאמר דוד עליו השלום (תהלים קלד) זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר כו'. שרומז על העולם ומה שבתוכו כמו שמבואר שם מדבריו. העולה מכלל דברינו, כי מתחילת הכותל המערבי עד סוף הר הבית, היה מורה ומרמז השתלשלות המציאות מלמעלה למטה, כדרך הבריאה שהיתה מלמעלה למטה. אמנם הרוצה להשיג הנמצאות וליכנס אל הקדש, ולעלות הר יי', היה צריך ליכנס מן המאוחר אל הקודם, ולכן הרוצה ליכנס לפני ולפנים, היה נכנס תחילה בהר הבית ובשעריו, וכמו שיתבאר. ועולה ממדרגה למדרגה וממעלה למעלה, עד שהגיע לפני ולפנים, והיה מכיר על ידי זה מי שאמר והיה העולם ומלאכיו וכל צבא השמים, כאשר נתבאר:

פרק ז

דע שאמרו (מדות ב ג) שכל הבית והעזרות היו מעלות מעלות, עד שהגיעו לאולם שהיה עם ההיכל בשוה במישור ההר, לרמוז גם כן על עניין חכמה, כי כבר נודע שהחכמות שלוש, טבעיות, לימודיות, אלהיות. וחכמות אלהות כולל, מציאת השם יתברך ומלאכיו, אף על פי שאין ערך בין השם יתברך וביניהם, להיות הוא העילה והסבה ראשונה לכל, ברוך הוא ומבורך שמו לעולם ועד, והמלאכים כולם עלולים מאתו, מכל מקום בשכל האדם אי אפשר להשיג הדברים על אמתתן, ועיקר יכולת האדם הוא להשיג שיש נמצא נבדל, ואי אפשר לו לעלות אחר כך מעלה אחר מעלה, ולהיות כי בניין המקדש היה נבנה לבני אדם להשיג ממני מה שאפשר ביכולת האדם להשיגו, על כן היה החלק ההוא במישור ההר בשוה, לומר שעד כאן אפשר לעלות בשכל האדם ולא יותר, ועוד יתבארו ענייני המעלות פרק י' לקמן אם ירצה הגוזר, כדי שיבואו הדברים על הסדר, (רצה לומר) בהיות כי דרך השערים נכנסים במעלות הקדש, אבאר ענין השערים תחילה.

אמרו (מדות א ג) שחמשה שערים היה להר הבית כו'. דע כי כל שער ושער היה מורה על ענין חכמה אחד, כי כן דרך החכמים לקרא חלקי החכמה שערים, וכמו שאמרו (ר"ה כא ב, נדרים לח א) חמשים שערי בינה נמסרו למשה כו'. והוא מפורסם בדבריהם, על כן בא הרמז במקדש, בחדרים, ובשערים, ובפתחים, ובחלונות. כי אלו הלשונות כולם מורגלים בדברי חכמים זכרם לברכה, שמורים על ענין חכמה. ונראה כי היו אלו חמשה שערים שבהר הבית רומזים על החי המרגיש, שיש לו ה' חושים שהם עיקר חיותו של חי, ומבואר שהחי הוא העיקר בעולם השפל, לזה בא הרמז בהר הבית, שתכלית העולם המרומז בהר הבית, כמו שנתבאר פרק ראשון, המה ה' שעריו, שהוא החי שבעולם השפל.

ואלו השערים היו מסודרים בארבע רוחות של הר הבית, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ה' (ב), וזה לשונו: אחד מן המערב, ואחד מן המזרח, ואחד מן הצפון, ושנים מן הדרום, שער המערבי היה נגד חוש השמע, כי בבא השמש במערב והוי לילה, נשמע כל דבר יותר מביום, כמו שאמרו ביומא (כ ב), מפני מה אין קולו של אדם נשמע ביום כבלילה כו'. ושער מזרחי נגד חוש הראיה, שעל ידי זריחת החמה אדם שולט בראיה, ושער צפוני נגד חוש המשוש, אשר משם תפתח הרעה, ועיקר היצר הרע נמשך אחר תאות חוש המשוש, אשר חרפה הוא לנו, כמאמר הפילוסוף, והוא בא מן הצפון, שנאמר (יואל ב) ואת הצפוני ארחיק מכם. ושני שערים שבדרום, נגד חוש הטעם והריח, כי בצד דרום יצמחו הבשמים הטובים טובי הריח וטובי הטעם, כמו שנאמר עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו וגומר. והסבה בזה הוא תגבורת החום שבדרום, שמבשל הפירות היטב וגורם להם הריח והטעם הטוב, כמו שביאר בעל שער השמים, והוא נגלה כי הבשמים ודומיהם מוצאן ממקומות החמים בתכלית החום, ולזה גם הם בטבעם חם.

עוד אמרו (מידות א ד) שבעה שערים היו לעזרה, שלשה מן הצפון סמוכין למערב, ושלשה מן הדרום סמוכים למערב, ואחד מכוון במזרח נגד קדשי קדשים. כבר ביארתי שכל חדר ושער היה מורה על השגה אחת, אף כי בעונותינו ובעונות אבותינו מקצת השערים נעולים לפנינו, כמו שאמרו במסכת מדות פרק רביעי (ב), ושני פשפשין היו לשער הגדול, אחד בצפון ואחד בדרום, אותו שבדרום לא נכנס אדם בו מעולם. ועליו מפורש ביחזקאל (יחזקאל מד) ויאמר אלי יי' השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי יי' אלקי ישראל בא בו. והכוונה שבאותו שער לא נכנס אדם בו מעולם להשיג מה היה משתמש, כי השגתו היתה נמנעת, ואפשר שהיה רומז על מהות השם יתברך שמו, בדרך מה אשר עין לא ראתה זולת אלקים. על כן אמר כי בא בו אלקי ישראל. והנה נאמר ביחזקאל את הנשיא נשיא הוא ישב בו לאכול לחם מלפני השם מדרך אולם השער יבא ומדרכו יצא. שפירש רש"י בפירוש יחזקאל, שעל פישפש זו נאמר, ורצה לומר כי הנשיא שהוא גדול העם, הוא יכול לישב בו ולאכול בו מלחמו של תורה ולהתבונן בו מעט, וזה שאמר ומדרכו יצא, כמו שאמרו על רבי עקיבא (חגיגה יד ב) שנכנס בשלום ויצא בשלום כו'. ואפשר שגם שערים אחרים לפנינו קצרי השכל והמדע נעולים, מכל מקום אתן טעם ודעת כפי מיעוט שכלי במה שאפשר להשיג. ואומר כי פשפש הצפוני היה משתמש שעל ידו היו מהלכין בין החומות עד שהיו מגיעין אל פתח הקדש, והיו פותחין שער הגדול שבהיכל. כמו שביאר הרמב"ם פרק רביעי מהלכות בית הבחירה (הלכה ו), והרמז אל האדם הרוצה להשיג החכמה, שהולך בתחילה בנערותו בפתח הצפוני שהוא היצר הרע, אשר לפתח חטאת רובץ, ונקרא צפוני, ומהלך בין חומות הקדש, דהיינו הגדרים והסייגים של תורה והמצוה, עד שבסוף בא בעזר האלקי אל פתח הקדש, ונפתח לפניו פתח הגדול, ויושפע עליו שכל הנקנה.

וענין אמרם (מדות א ד) ששבעה שערים היו לעזרה כו'. נראה שהכוונה למה שכבר נתבאר, כי העזרה היתה דוגמת עולם הגלגלים כמו שנתבאר, ע"כ אמרו שהיה בה שבעה שערים דוגמת שבעה כוכבי לכת שהם שצ"ם חנכ"ל, כי לכל כוכב וכוכב מהם יש לו פתח אחד בתנועתו המיוחדת לו, ואין תנועתו וכחו של זה כתנועתו וכחו של חבירו, והיו שלשה בימין נגד שלשה כוכבים שהם בימין החמה שהיא העיקר שבכוכבים, והיא הנרמזת בשער שבמזרח כמו שנתבאר, ושלשה בשמאל נגד השלשה כוכבים שבשמאל החמה, והיא באמצע כמלך בגדודיו, ובאמת שדבר זה הביא לתוכנים להאמין שהחמה באמצע הככבים, להיות היא העקרית וראויה להיות באמצע כמו שנתבאר בדבריהם, והביאו הרב שם טוב חלק שני בספר המורה פרק תשיעי. וידוע שזריחת החמה מתחיל בקצה המזרח, על כן היה שער אחד במזרח מכוון נגד קדשי קדשים, המורה על השם יתברך שמו, כמו שנתבאר פרק רביעי, והענין כי ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם י"י. ועל ידי זריחת השמש נודע גבורת השם יתברך שמו, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים יט) השמים מספרים כבוד א-ל וגו' בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם לשמש שם אוהל וגו'. ובירושלמי דעירובין פרק כיצד מעברין (ה"א) אמר רב אחא אמר רב שמואל בר רב יצחק, כמה יגעו נביאים הראשונים לעשות שער מזרחי שתהא החמה מצמצמת בו אחד ועשרים בתקופת תמוז, ואחד ועשרים בתקופת טבת, עכ"ל. הרי שכוונו ז"ל למה שאמרנו.

עוד אמרו שם (ירושלמי עירובין פרק ה, לג א) שבעה שמות נקראו לו, שער סור, שער היסוד, שער חרסית, שער איתן, שער התווך, שער חדש, שער העליון. שער סור, ששם היו הטמאים פורשים, היינו דכתיב (איכה ד טו) סורו טמא קראו למו. שער היסוד, ששם היו מיסדים הלכה. שער חרסית, שהיה מכוון נגד זריחת החמה, כדכתיב האומר (איוב ט׳:ז׳) לחרס ולא יזרח. שער האיתן, שמשמש כניסה ויציאה. שער התווך, שהוא מיוסד בין שני שערים. שער חדש, ששם חדשו סופרים הלכה עכ"ל. הרי שהיו לו שבעה שמות נגד שבעה ככבי לכת, שהחמה היא העיקר שבהן וכולל כולן. ועוד נראה כי היה פתחו מכוון נגד קדשי קדשים, להודיע כי אף השמש שהוא עיקר בכל צבא השמים, אינה מקבלת כחה אלא מקדשי קדשים, ואין לה שום כוח מעצמה, רק היא כגרזן ביד היוצר. וטעם סמיכות השערים האחרים לצד מערב, הוא מבואר גם כן בדרך זה, כי ידוע שהכוכבים האחרים אינן נראין ביום רק אחר שקיעת החמה במערב, ואז הם נראין. והנה השערים היו מורים על הככבים, אשר מצד אורן מבהיקים ברקים ופתוחין כמין שערים לזרוח משם, אמנם הגלגל עצמו של כל כוכב הקבוע בו, נרמז לקמן בענין הלשכות, וכמו שיתבאר. והכלל ביחד מבלתי התבוננות בחלקיהם, היה מבואר בעזרת ישראל כמו שנתבאר לעיל פרק חמישי.

אמרו עוד (מדות ב ג) כל השערים היו דלתותיו מחופות זהב חוץ משער המזרחי שהיה מצופה נחושת דומה לזהב. דע כי כמו שהפתח והשער הוא רמז על התבוננות החכמה, כן הדלת הסוגר הפתח והשער, הוא רמז על מניעת ההשגה, לכן באו כל דלתותיו מחופות זהב, כי הוא המונע הגדול מלהשיג החכמה, רצה לומר רדיפת מותרי הממון, שהעיקר הוא הזהב. וכבר כתב המורה חלק אחד פרק שלשים וארבע, שזהו אחד מסבות המונעים הלמוד, ומה שהיה הדלת של שער המזרחי נחושת, היה גם כן לרמז נפלא, כי כבר כתבתי שבזה השער בא הרמז על ענין החמה, ושלכן היה מכוון נגד קדשי קדשים, להורות כי משם בא קבלת כחו, אמנם כשהיה סגור בדלת, היה נחושת תחת זהב, רצה לומר כי כבר ידוע שהוברי שמים חלקו המתכות וכל המציאות תחת אלו הככבים השבעה, ונתנו לשמש הזהב, ואמרו שהוא לחלקו, ולכן נרמז כאן כשהדלת סגור אין כחו כלום, והזהב נעשה נחושת, וכבר כתב המורה פרק י' חלק שני, כי מה שאמר זכריה (ו א) ושני הרי נחושת כו'. יש בו רמז מצד השתתפות שמו, וביארו שם המפרשים, שרצה לומר כי אלו ההרים שהם הגלגלים כמבואר שם, הם אפשרי השחתה וההפסד מצד עצמן, וזה מורה מלת נחושת, ולזה בא גם-כן כאן הרמז לענין זה, כי אף החמה שהוא הכוכב הגדול שבהן, כשנסגר הדלת אין לו שום כוח ונשחת, כל שכן שאר הכוכבים. ומכל מקום היה דומה לזהב, להורות שאף על פי שדומה לזהב שהיא כח חמה, אינה אלא נחושת.

ואמרו עוד (מדות ד א), ארבע דלתות היו לפתחו של היכל, שתים מבחוץ ושתים מבפנים, החיצונות נפתחו לתוך הפתח, לכסות פניו של כותל. והפנימית נפתחו לתוך הבית לכסות הדלת, שכשהיה ההיכל טוח בזהב, לא היה טוח באחורי הדלתות, והוא מטעם שהשגות השכל הנפרד נעלמת ונסתרת וננעלת מצד ארבע דברים, שנים הם בפנים ושנים הם מבחוץ, והם הארבע כנפים שנאמרו אצל המלאך, כמו שנאמר (יחזקאל א) בשתים יכסה רגליו. וכתב המורה חלק ראשון פרק ארבעים ושלש, רצה לומר שסבת מציאותו היא נעלמת, והוא נקרא פניו, וכן הדברים אשר הוא סבתם. רצה לומר המלאך המכונה ברגליו היא נעלמת, וכל אחד הוא מצד שני דברים, מצדינו ומצדם, רצה לומר קוצר המשיג ועומק המושג, ואלו הן הארבע פתחים הנועלים פתח ההיכל. המורה על השגת הנפרדים, כמו שנתבאר לעיל פרק רביעי.

פרק ח

אמרו עוד (משנה מדות פ"ב מ"ה) ד' לשכות היו בעזרת נשים – דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית – להודיע כי ארבע מדרגות הושפעו מן השכל הפועל שנרמז בעזרה ההיא כמו שנתבאר לעיל (פרק ו').

ודע כי אף שנתבאר בפרק ההיא כי החיל והסורג היו מורים על כל מדרגות הנמצאים – מכל מקום היו הלשכות אלו בפרטות מורים על כל נמצאים ונמצא בפני עצמו. כי כן הוא המציאות בכלל. ואחר כך נחלק לסוגים ולמינים ולאישים. וכן היו הרמזים וההוראות שבמקדש.

וה-ד' מדרגות הם הדומם והצומח והחי והמדבר. והיו אלו הלשכות בארבע רוחות העזרה כמו שנמצאות המדריגות האלו מפוזרים בארבע רוחות העולם.

והיו הלשכות בזויות העזרה בעניין שכל חדר היה אוחז ב' רוחות להורות כי אלו הנמצאות מורכבים מאיכיות שונות ומהמזגת היסודות זה בזה. והוא גדר המזג שהוא התגמלות זה בזה עד שתנוח לכל המעורב איכות אחת. ואינן פשוטין מחוברי' מחלקים קטנים שהוא האמנה עצמות הפרדיים שהאמינו המדברים כמו שכתב המורה (חלק א' פרק ע"ג) שעניין ההוא מקרי 'חבור', לא 'הרכבה'. ולכן בא חדר מורכב משני רוחות שאיכות הרוחות משתנית, בשזה הרוח קר ולח, והשני קר ויבש, והשלישי חם ולח, והרביעי חם ויבש. והם איכות משתנות שהנמצאות מורכבים מהם.

וכתב הרמב"ם: מה היו לשכות אלו משמשות?

דרומית מזרחית, לשכת הנזירים שבו היו מבשלין שלמיהן – נגד מדריגות החי. ולכן היתה זאת הלשכה דרומית מזרחית כי שם תוקף השמש אשר היא עוזרת לחיי החי.

מזרחית צפונית לשכת דיר העצים ששם כהני בעלי מומין מתליעין בעצים – נגד הצומח. ועל כן היתה זאת הלשכה בצפון כי רוח צפון תחולל גשם והוא המצמיח הצומח. ובהיות כי אי אפשר לצמוח מבלתי השמש היתה צפונית מזרחית.

צפונית מערבית – לשכות המצורעים, והוא נגד המדברת שהיא המצורע. ושעל לשון הרע הצרעת בא היתה צפוני כי החטא באה מן הצפוני והרע המגיע לו הוא כדמות שקיעת החמה במערב שהוא רע לעולם

מערבית דרומית בה היו נותנים יין ושמן – נגד הדומם, כי הם היו באים עם המנחות שהיו מערבים בה הסולת והוא כדמות הערבוב והמזג שבדומם שאין לו שום מעלה על היסודות הפשוטים רק ההרכבה. והיתה זאת הלשכה מערבית דרומית כי החמה שגבורתה בדרום היא מרכבת היסודות ופועלת הדוממים בשקיעתה שהיא מתחת לארץ וגורמת עירבוב היסודות עד שנתהוה הדומם.

ואמרו (מדות א ו - ח) כי בית גדול היה בצד העזרה הזאת ובית המוקד היה נקרא. ושני פתחים היו לו, אחד פתוח לעזרה ואחד פתוח לחיל. וארבע לשכות היו בו שתים קדש ושתים חול.    להודיע כי אף שהשכל הפועל נותן צורות ארבע מדרגות אלו (והוא הרמוז בארבע לשכות העזרה כמו שפירשנו) – מכל מקום אינו נותן צורה עד שיהיו החומרים מוכנים לו מפאת הגלגלים. שהם על ידי תנועתן מכינים החומרים לקבל הצורות כמו שכתב הרב המורה (פרק שבעים ושתים חלק ראשון), לזה באו ארבע לשכות בבית גדול שבצד העזרה להורות נגד ד' חומרים אלו המוכנים לקבל הצורה מצד העזרה שבצדו, להורות כי אין חלוק הצורות בא רק מצד חלוק החמרים שהם המקבלים הצורות, לא מצד נותן הצורות, כי אין כלות מצד נותן.

ואמרו כי בית זה "גדול" ו'בית המוקד' היה נקרא – להעיר על זה הדבר כי העולם הוא בית גדול ועל ידי חום הטבעי הוא הויית כל מתהוה וחיותו. ולכן היה נקרא בית זה שרומז עליו "בית גדול". ו"בית המוקד" שבו היו מוקדים אש להחם בהם הכהנים כמו שיתבאר.

ואמרו שהיה לזה הבית שני פתחים אחד לעזרה ואחד לחיל – והוא רמז נפלא להורות כי אלו הגלגלים הנרמזים, פתוחים למעלה ולמטה. מקבלים שפע מלמעלה על ידי פתח העזרה שהוא שכל נבדל, ומשפיעים למטה לנמצאות השפלים שהם רמוזים בחיל כמו שנתבאר לעיל.

תוכן העניינים

תורת העולה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה