אור ברסלב
תורת הבית הקצר הבית השביעי

תורת הבית הקצר· רבנו שלמה אבן אדרת [הרשב"א]

הבית השביעי

הבית השישי

השער הראשון

הבית השביעי: בית הנשים: אמר שלמה ב"ר אברהם. לבן של ראשונים כפתחי של אולם ולביא וליש מהם צדיק יסוד עולם מהמונם אענה ואחת מקולם. לא ידע אנוש ערכם ודרכם גם מעיני חכמים נעלם. אף כי אענם ואכנס במחיצתם ואצלם. וכבר קדמו שרים וטחנו הרים להרים מכשול מדרך העם. ולמדו דעת את העם ויצא בעולם טבעם. לשמור את משמרת הבית מסח. לבל יהיה עת דודים משולח. ואמנם מפני שהדברים לכל מסורים. בחדרי חדרים. ואין הכל בקיאין לחפש בחבורים. ופעמים יהיו העניינים המבוקשים כגרגרים. המתלקטים בין העמרים. ופעמים ירבו המתאוים להיות העניינים לפניהם מדרך החקירה רחבים. ע"כ ראיתי וימלך לבי עלי לעשות המלאכה הזאת על הדרך הזה רחבת ידים. ואם היא יקרה ממנו אדחק ואכנס שהכל מסייעם למלאכת שמים. ואחסר בו מאמר אחד כולל שתי הבקשות האלה וראיתי לחלק המאמר לשערים ולכתוב כל עניין ועניין בשער בפני עצמו ואכתוב כל ענין בארוכה ואחקיר אליו מצד הגמרא ודברי הראשונים כדי לעמוד על אמיתת העניינים בעזרת השם מצד החקירה דרך משא ומתן עד שימצא המעיין החוקר בשער מן השערים מאיזה צד באתי לפסוק בפסק מפסקי העניינים הבאים בשערים האלה. ואצטרך לעתים לכתוב הלכה אחת בשנים ובשלשה מקומות לפי מה שבא באותה הלכה מן העניינים שאני צריך לדבר בהם לפי שיש הלכה כוללת או רומזת עניינים רבים ויביא ההכרח לזכור אותה בכל מקום שאזכור אותו הדין או אותו הענין ואחר כך אכתוב כל הדינים דרך קצרה על כל עניין ועניין בשער בפני עצמו למען ירוץ הקורא בו. וימצא העניין שירצה לעמוד עליו דרך קצרה אם ירצה להשען על מה שראיתי כי להשען עליו. וחלקתי המאמר הזה לשבעה שערים :

השער הראשון: מראות הדמים. אזכור בו הדמים האסורים בכלל ואפרוט מהם הדמים לבד שאנו נוהגין בהם היתר. ולא אכניס עצמי להאריך במראות הדמים לפי שאין אדם בקי עכשיו במראות וכל דם שתראה אנו נוהגין בו איסור: דבר תורה אין האשה מטמאה משום נדה עד שתראה דם אדום שנאמר דם יהיה זובה מבשרה ואין דם אלא אדום וארבעה מיני אדום יש האדם כקרן הכרכום וכמימי אדמה. וכמזג. ועוד טמאו חכמים את השחור מפני שתחילתו אדום היה אלא שלקה. בשנתמעט הבקיעות חזרו לאסור את הכל חוץ משתי מראות אלו הן חלבן והירוק. ירוק זה שאמרו בין ירוק ככרתי בין ירוק כזהב האשה שראתה דם ונאבד והביאה דם אחר ואמרה לבן כזה או ירוק בזה היה אלא שאבדתיו נאמנת. ורואין אם אותו צבע שהביאה מן המראות הטהורות מטהרין אותה שאין מחזיקין אותה כמשקרת שהתורה האמינתה שנאמר וספרה לה אמרו רז"ל וספרה לה לעצמה. וכן אין מחזיקין אותה כטועה בדמיונות מן הסתם. הביאה הדם בעצמו לפנינו והחזקנוהו בטמא או אפילו נסתפקנו בו אם טמא אם טהור אעפ"י שאמרה פלוני חכם טיהר לי כיוצא בזה אין סומכין עליה חוששין שמא גם היא אינה יכולה לעמוד על בירורו כמו שלא עמדנו אנן על בירורו. סבורה היא שהוא כמין אותו טהור שטיהר לה חכם ואינו. ואין צריך לומר בזמן שאנו מחזיקין אותו כטמא שהרי נתברר לנו שהיא טועה בדמיונו. כל דם שתראה האשה בין לח בין יבש ואפילו יבש מעיקרו טמא. ולא עוד אלא אפילו שורין אותו במים פושרין או שמעכו אותו בדוק על גבי צפורן ולא נמוח דם טמא הוא אלא שנתייבש הרבה והתורה אמרה דם יהיה זובה התורה רבתה כל שיהיה ואפילו יבש מעיקרו. במה דברים אמורים בדם יבש אבל הרואה כמין קליפות או כמין שערות או כמין יחבושין אדומים או כמין דבר שהוא נפרך כעפר הרי אילו ספק דם בריה כיצד היא עושה שורה אותן במים פושרין מעת לעת נימוחו בידוע שזה דם וטמאה לא נימוחו בידוע שאין זה דם אלא בריה מכה יש לה בתוך מעיה או שומא שממנה קליפות אלו או שערות אלו נופלין ואין מטמאין אותה משום פתיחת הקבר שאין פתיחת קברות לדברים קטנים כאלו. דבר זה שאמרנו בין במעוברת שהפילה כמין אילו בין בשאינה מעוברת כל שנמחו טמאה נדה ואם לאו טהורה. במה דברים אמורים בזמן שהן יבשין אבל אם יש עליהן דם ואפילו מעט לחלוחית דם טמאה שדם נדה אין לו שיעור אלא אפילו כחרדת ואפילו פחות מיכן. כמה יהיו המים הפושרין כל מעת לעת. מעכתו בדוק על גבי צפורן ולא נימוח בידוע שאינו דם מיעוך זה דחוק הוא יותר משריית המים הפושרין וכל שלא נמחה ע"י מיעוך זה בידוע שלא ימחה ע"י המים ואפילו שרויין מעת לעת במים פושרין וטהורה :

השער השני

השער השני: הפרישה. אכלול בו ג' עניינים האחד אם צריכה בדיקה בכל עת שהוא עוברת לשמש את הבית אם לאו ולא אפרש בשער הזה עיקור הבדיקה מה היא לכי שזה מכללי שער הבדיקה והספירה ושם יתבאר בעזרת השם. השני דברים הגורמים לפירש מאשתו ואעפ"י שאינה מרגשת דם כגון שתבעה לינשא ונתפסה וכגון עונה אחת סמוך לווסתה כגון הרואה דם מחמת תשמיש שהיא אסורה לאחר ג' פעמים כמו שיתבאר. וכן בועל את הבתולה שהיא אסורה לאחר גמר ביאה ראשונה. השלישי מה הם הדברים שנוהג בהם הפרישה בין בזמנים אלו בין בזמן שהיא סופרת. ואכלול עם זה כלה שירשה נדה קודם שבא עליה הבעל:

צריך אדם לפרוש מאשתו עד שתספור ותטבול ולא מתשמיש בלבד אלא מכל קריבה בעולם ואפילו מדברים המרגילים לערוה. שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב שום קריבה בעולם. לא יגע אדם באשתו נדה אפילו באצבע קטנה ולא יושיט מידו לידה שום דבר שמא יגע בבשרה. לא תאכל עמו על השולחן אלא אם עשו היכר ביניהם בפרישת מפה וכיוצא בזה כדרך שנוהגו לאוכלי בשר וגבינה על שולחן אחד ואין צריך לומר שלא תאכל עמו בקערה אחת. לא ישכב על מטה שהיא מיוחדת לה ואפילו אינה עמו במטה ואין צריך לומרה שלא תישן עמו במטה אחת ואפילו הוא בבגדו והיא בבגדה. וכל המלאכות שאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. מזיגת הכוס בכוס של יין שהוא המרגיל לערוה. הצעת המטה דוקא בפניו אבל שלא בפניו מותרת אפילו יודע שהיא מציעתו. הרחצת פניו ידיו ורגליו אפילו בצונן ואפילו הוא רוחץ והיא מוצקת ואין צריך לומר שלא תרחצנו ממש שהרי יש כאן נגיעת בשר. ומזיגת הכוס שאמרו אם שנתה בו להיכר מותר כיצד מזגה לו ביד שמאלה והנחתיו לפניו או שמזגה לו אפילו בימין כדרכה והניחתו לו על הכר או על הספסל וכיוצא בזה שאין דרכה לעשות כן בימי טהרתה הרי זה מותר שהרי יש להן היכר בדבר ויזהרו בזה ולהושיט מידו לידה לעולם אסור. בדבר זה אין הפרש בין בימי זה אין הפרש בין בימי נדתה ממש בין בימי לבונה שהן ימי ספירתה ויש מי שהורו שלא הקילו אלא בימי לבונה ולא יראה לי כן וכן הסכימו גדולי המורים. כשם שאסור לה למזוג לו את הכוס כך אסור לו למזוג לה ולא עוד אלא אפילו לשלוח לה כוס של יין אסור בין כוס של ברכה בין כוס דעלמא ובלבד בכוס שיחדו לה. לא יסתכל אדם בעקב אשתו נדה והוא הדין בכל שאר המקומות המכוסין שבה ודברים אלו שאמרנו בין ברואה ממש בין בבעלת כתם עשאוה כרואה לכל דבריה. אעפ"י שאסור להתייחד עם כל העריות שבתורה מותר לאדם להתייחד עם אשתו נדה ואעפ"י שהיא לו ערוה לפי שאין יצרו תוקפו מאחר שיש לו היתר אחר איסורה. פעמים שהוא אסור להתייחד עמה כיצד כלה שפרסה נדה קודם שבא עליה חוששין עליו שמא יסיתנו יצרו. גדר גדול גדרו בה שלא תישן עמו בבית אחד עד שיהיו שם אנשים ונשים והוא ישן בין האנשים ואשתו בין הנשים בא עליה פעם אחת אעפ"י שפרסה נדה אחר ביאה ראשונה הרי היא כשאר הנשים וישנה עמו בבית אחד שכיון שבא עליה יצרו שבור. פעמים שאפילו לא הרגישה האשה בדם ואפילו בדקה ומצאה טהור אסורה לבעלה וצריך לפרוש מאשתו עד שתשב ז' נקיים ותטבול. כיצד האשה שתבעוה לינשא ונתפייסה אפילו היא קטנה שאין דמים מצויין בה לא תנשא עד שתשב ז' נקיים חוץ מאותו יום של תביעה שמא מתוך שנותנת דעתה לינשא מחמדת לבעל ורואה ואין צריך לומר גדולה שדמים מצויין בה. בדקה עצמה ומצאה טהור חוששין שמא דם טפה היה ונאבד. עבר וכנסה תוך זמן זה אסור להתייחד עמה אלא שהוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כדרך שאמרו בכלה שפירסה נדה. בדבר זה אין הפרש בין תלמיד חכם לשאר העם שאפילו תלמיד חכם אסור להתייחד עמו כמו שאמרנו. איסור זה מסופ' הרבה ואף אם היא רואה דם מועט היא שרואה ולכך אינה צריכה הפסק טהרה כשאר הנשים הרואות אלא כל ששהתה ז' ימים אחר יום התביעה הרי זו בחזקת טהרה וטובלת לערב ומותרת. במה דברים אמורים בשבדקה בתוך אותן ז' או בתחלתן או באמצען ואפילו בסופן אבל אם לא בדקה כלל תוך ז' אעפ"י שבדקה לאחר ז' ומצאה טהורה אין לה אלא אותו יום בלבד ומשלמת עליו עוד ו' ימים קודם שתטבול כשאר הסופרות לנדתן כן הורו מקצת גדולי הראשונים נוחי נפש. ולא יראה לי כן אלא בין כך ובין כך טהורה בידוע שאין ראיה זו נמשכת ובודאי פסקה היא משעת תביעה ואילך שאם אין אתה אומר כן צריכה הפסק טהרה כשאר הנשים. אלא שראוי לשמוע לדברי הראשונים ולהחמיר בדבר שיש בו כרת. מאימתי מונין לה ז' ימים אלו ממחרת יום התביעה ולא שתבעוה לינשא לאחר י"ב חדש שזמנה רחוק ואין מחמדת בכך ויראה לי שמונין לה משעה שמתקנין לה צרכי חופה מכי רמו שערי באסיתא וכיוצא בזה. הבועל את הבתולה אפילו קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה ואין צריך לומר גדולה שהגיע זמנה לראות בועל בעילת מצוה בלבד ופורש ואפילו בדקה ומצאה טהור טמאה שמא דם טפה היה ונאבד או שחפתו ש"ז ואפילו בוגרת כיוצא בהן ואעפ"י שרוב הבוגרת בתוליהן כלין בתוך מעיהן וזו בדקה ונמצאה טהור כיון שמקצת בוגרת יש להם דמים חוששין לה. חמורה זו ממי שתבעוה לינשא ונפייסה שזו צריכה הפסק טהרה ובדיקה תוך ז' כרואה ודאית. אעפ"י שעשו זו כרואה גומר ביאתו ואפילו דם שותת ויורד ואפילו בעל נפש לא ימנע מלגמור ביאתו שאם אתה אומר בעל נפש לא יגמור אף לבו נוקפו ופורש מלבעול ונמצא בטל מפריה ורביה. יש מי שהורה שלאחר שגמר ביאה צריך לשהות עד שימות מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו ולא יראה לי כן אלא גומר ופורש מיד לא תהא יציאתו חמורה מגמר ביאתו ואם תמצא לומר שהנאה היא לו אף זה מגמר ביאתו. גם מקצת גדולי המורים התירו כן. ולנעוץ צפרניו בקרקע כדי שימות הסכימו הכל שאינו צריך. האשה שיש לה וסת בין קבוע בין שאינו קבוע כיון שהגיע עונת וסתה צריך לפרוש ממנה כל אותה עונה שהיא למודה לראות בה. וכמה עונה או יום או לילה. פעמים שאינו פורש ממנה עד שיבא האורח ומשעת ביאת האורח אסורה עד סוף כל אותה העונה ופעמים שאינה אסורה אלא בתוך הוסת בלבד ודינים אלו יתבארו בשער הוסתות. היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי אינו גומר ביאתו ואינו פורש מיד שיציאתו הנאה לו כביאתו אלא נועץ צפרניו בקרקע כדי שימות וממתין עד שימות ופורש. יש פרישה חמורה שהוא חייב לפרוש ממנה לעולם כיצד הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותינשא לאחר. נשאת לאחר וראתה דם משמשת פעם ראשונה שנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותינשא לאחר. נשאת לשלישי וראתה ג' פעמים שוב לא תנשא לאחר אלא אסורה לכל עד שתבדוק עצמה. כיצד בודקת עצמה נוטלת שפופרת של אבר ופיה כפוף לתוכה כדי שלא תקלקלנה ומשום בתוכה מכחול ובראשו מוך. נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין ומותרת ואם רצתה לבדוק בעודה תחת הראשון כל שכן שמותרת ולא אמרו בשלישי אלא להקל עליה עם הראשון ועם השני ועם השלישי בלא בדיקה ויש מי שהורה שאין סומכין עכשיו על בדיקה זו. ואין הדברים נראין כן אלא סומכין עליה בכל עת כדי שלא תוציא אשה מבעלה. אשה זו שראתה על ידי תשמיש והיא בשעת וסתה תולה בוסתה להקל כדי שלא תתגרש מבעלה ואם יש לה מכה תולה במכתה ודוקא כשאין ניכר שיהא דם מכתה משונה מדם ראייתה אבל בידוע שדם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה בה. ויש מי שהורה שאינה תולה במכתה ולא יראה לי כן ועוד יתבאר יותר מזה בשער הכתמים שאר כל הנשים אם יש לה וסת קבוע מותרות לבעליהן בלא בדיקה ואינן צריכות בדיקה לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש שכל אשה בחזקת טהרה עומדת עד שיודע שראתה או עד שהגיע עונת וסתה כמו שאמרנו ולא עוד אלא שאין ראוי שתבדוק בשעה שהיא רוצה לשמש את ביתה כדי שלא יהא לב הבעל נוקף ופורש ונמצא בטל מפריה ורביה. ויראה לי דוקא בשעה שהיא עוברת לשמש את הבית אבל שלא בפני בעלה כל המרבה לבדוק הרי זו משובחת ואשה שאין לה וסת פעם ראשונה ושנייה ושלישית משמשין בעדים ובודקין לאחר תשמש אם לא ראתה בג' פעמים ראשונים הרי היא בחזקת טהורה לעולם ואינה צריכה לשמש עוד בעדים. ואם ראתה מחמת תשמיש פעם ראשונה ושנייה ושלישית הרי זו אסורה לא ותתגרש ממנו כמו שבארנו. מי שהיא חרשת ואינה מדברת ואינה שומעת או שהיא שוטה או שנטרפה דעתה מחמת חולי צריכה פקחות לתקן אותן שהן עצמן אין להם דעת לתקן את עצמן. וכן בכל בדיקה שהן צריכות אבל הסומא בודקת עצמה ומראה לחברותיה. חרשת שמדברת ואינה שומעת הרי היא כפיקחת לכל דבריה ורואה ומתקנת לעצמה. תינוקת שלא הגיע זמנה לראות משמשת שלא בעדים שחזקתה שאין לה דמים. כל הנשים בין שיש להן וסת בין אין להם וסת הרי הן בחזקת טהרה לבעליהן כמו שאמרנו ומותרות בלא תביעה. באו בעליהן מן הדרך הרי הם באים עליהן בין ערות ובין ישנות. וכן בשוהין עמהם בעיר במה דברים אמורים בשלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה אם יש לה וסת קבוע פשוט הרי זה אסור עד שישאלנה חוששין שמא האורח בא בזמנו והוא לא ידע. במה דברים אמורים בשלא שהה כדי שיבא האורח וילך ותוכל לטבול אבל אם שהה כדי שתוכל לספור ולטבול בעלה מחשב ובא עליה בלא תביעה לפי שווסתות אינן של תורה ושני ספיקות יש שמא לא בא האורח ואם בא אני אומר שמא ספרה וטבלה. דבר זה שאמרנו בין באשה גדולה בין באשה נערה שהיא בושה לטבול בלא תביעה. אין לה וסת קבוע אם בא בתוך ל' יום לראייתה שהיא עונה בינונית הרי היא לו בחזקת טהרה ואם בא לאחר ל' יום הרי זו אסורה עד שתאמר לו טהורה אני שסתם נשים רואות הן משלשים יום לשלשים יום. חשב בעלה ויש לה לאחר שלשים שיעור כדי שתוכל לספור ותטבול הרי זו בחזקת טהרה לבעלה ובלא תביעה. ועוד יתבארו דינים אלו יותר בשער הוסתות. דברים אלו שאמרנו במי שלא נודע בבירור שנטמאת אבל הניחה בחזקת טמאה הרי היא לו בחזקת טמאה לעולם עד שתאמר לו טהורה אני אמרה טהורה אני נאמנת שהתורה האמינתה שנאמר וספרה לה. האשה שהוחזקה נדה בשכונתיה כגון שלבשה בגדים שהיא רגילה ללבוש בשעת נדתה הרי היא בודאי טמאה ואם אמרה טהורה אני אעפ"י שנתנה אמתלא לדבריה כגון שאמרה לא לבשתי בגדים אלו אלא כדי שלא תטרידני עכשיו שלא הייתי בבריאותי וכיוצא בזה אינה נאמנות. למה הדבר דומה למי שידעונה שראתה ואמרה לא ראיתי שאינה נאמנת אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנות והרי היא בחזקת טהרה ומותרת לבעלה :

השער השלישי

השער השלישי: הוסתות ואכלול בו שני ענינים האחד לבאר איזה ווסת קבוע ואיזה שאינה קבוע. והשני חושי הוסתות ואכלול עם זה הווסת שחוששת לו סמוך לזמנו ואעפ"י שאינה מרגשת בהן עדיין ואיזה שאינה חוששת לו:

כל אשה בין שיש לה וסת קבוע בין שאין לה וסת קבוע אינה אסורה לבעלה דבר תורה עד שתראה או עד שתרגיש שיצא הדם לבית החיצון שנאמר דם יהיה זובה בבשרה. חכמים עשו סיג לדבר ואסרוה כל אותה עונה שהיא למודה לראות בה בין שיש לה וסת קבוע בין אין לה וסת קבוע. במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה שלא הגיע לימי הנעורים ולא הביאה סימנים אינה חוששת לווסת שאינו קבוע. וכמה עונה או יום או לילה כיצד היתה למודה לראות ביום אסורה כל היום היתה למודה לראות בלילה אסורה כל הלילה עונה זו הסמוכה לוסת שאמרנו כבר אמרנו שאינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים לפיכך אינה אסורה אלא בתשמיש בלבד עוד הקילו בו שהיוצא לדרך סמוך לווסתה פוקד את אשתו פקידה זו אפילו בתשמיש ויש מי שהורה שהיא אסורה בכל קריבה בעולם כנדה והיוצא לדרך אינו פוקד בתשמיש ולא התירו לו אלא פקידת רצוי ודברי הרגל ולא יראה לי כן. הפרש יש בעניינים אלו בין וסת קבוע לוסת שאינו קבוע. איזהו וסת קבוע כל שתקבענו ג' פעמים. פחות מיכן אין זה וסת קבוע מה היא ההפרש שיש בין וסת קבוע לשאינו קבוע. וסת הקבוע כשם שאינו נקבע עד שתקבענו ג' פעמים כך אינו נעקר בפחות מג' פעמים והרי היא חוששת לו עד שתעקר ממנה ג' פעמים אבל וסת שאינו קבוע הרי הוא נעקר בפעם אחת וכל שנעקר פעם אחת שוב אינה חוששת לו. הוסתות נקבעים בעניינים רבים יש שנקבע בימים ידועים מן החדש או מן השבת כגון שלמודה לראות בר"ח או בחמישי בחדש וכיוצא בזה או באחד בשבת וכיוצא בזה וזהו הנקרא וסת הימים. ויש שנקבע בימים ובמעשה כגון שתקפוץ בראשי חדשים ותראה או באחד בשבת ותראה והוא הנקרא וסת המורכב. ויש שנקבע בהפלגות שוות כגון שלמודה לראות מעשרים לעשרים וכיוצא בזה והוא הנקרא וסת ההפלגות. ויש שנקבע מתוך המקרים שיקרנה בגופה בבא האורח כגון שמפהקת או מתעטשת שאוחזין אותה צירים וחבלים ורואה וכיוצא בזה והוא הנקרא וסת דגופא. כל מקום שנאמר בשער הזה וסת הימים או וסת המורכב או וסת ההפלגות או וסת דגופא הכוונה אל אחד מאלו הוסתות שאמרנו. וסת הימים וכן המורכב או וסת דגופא כולן נקבעין בג' ראיות שהרי קבעה זו ראיותיה בג' פעמים. וסת ההפלגות אין קבוע עד שתראה ד' ראיות לפי שאי אפשר לג' הפלגות בפחות מד' ראיות. ותינוקת שלא הגיע זמנה לראות והיא קטנה שלא הגיע לימי הנעורים ושלא הביאה סימנים הרי היא קובעת וסת ככל הנשים בג' ראיות בשאר הוסתות ובד' בוסת ההפלגות אלא שיש הפרש בינה ובין הגדולה שאעפ"י שהוחזקה רואה וקבעה לה וסת אם פסקה ג' עונות בינוניות שהם צ' יום ולא ראתה אינה חוששת לוסתה הראשון כלל וחוזרת זו לקדמותה ואפילו חזרה לראות באותן העונות שהיתה למודה לראות בהן אינה חוששת עד שתחזור ותקבעו ג' פעמים לפי שאינה בת דמים ונתגלה שהדמים הראשונים מקרי היו. ראתה ג' ראיות מג' עונות לג' עונות מכוונת שלא פחתה ולא הותירה נתגלה שהדילוג הראשון אינו סילוק דמים אלא שינוי וסת ולפיכך הראייה הראשונה שממנה התחילה לדלג מצטרפת לג' ראיות האחרונים ונמצאו ד' ראיות וג' הפלגות בינוניות מביניהן מתשעים לתשעים. אבל אם פחתה או הותירה שלא היו הראיות מכוונות אי אפשר לראשונה להצטרף עד שתראה ד' ראיות מכוונות ואינה קובעת וסת להפלגות. וכן זקנה שעברו עליה ג' עונות משהזקינה ולא ראתה הרי זו מסולקת דמים ואינה חוששת לוסתה הראשון ואיזה היא זקנה כל שקורין אותה זקנה מחמת זקנתה ואינה מקפדת חזרה וראתה דינה כדין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות כמו שכתבנו חזרו לראות כעונות הקטנות שהיתה למודה לראות יראה לי שהיא חוזרת לקביעותה הראשון אם וסת ההפלגות חזרה לקדמותה אם תהיה ההפלגה כמו שהיתה למודה מתחלת יום אחד ואם שאר הוסתות אפילו בפעם אחד חזרה לקביעותיה שהרי נתגלה שהדילוג הראשון לא סילוק דמים היה אלא מקרה היה. ובזה חמור דין הזקנה מדין התינוקת שלא הגיע זמנה לראות. יש זמנים שאינם ראויים לקביעות וסת אפילו ראתה בהם כמה פעמים כמה הם זמנים אלו ארבעה ואלו הם ימי נדה. וימי זיבה. וימי הנקה. וימי עיבור. ימי נדה וימי זיבה כיצד דבר תורה הרואה דם טפה כחרדל הרי זו נדה דאורייתא והרי זו מונה ששה והוא בין רואה בין אינה רואה ואם פסקה אפילו ביום השביעי קודם בין השמשות הרי זו טובלת לערב וטהורה ואלו הן הנקראים ימי נדה. יש אחר ז' ימים אלו י"א יום שנקראים ימי זיבה וכל שרואה בהם יום או יומים שומרת יום כנגדם והוא הנקרא שומרת יום כנגד יום וטובלת אפילו ביום השימור משתנץ החמה וטהורה לבעלה מיד. ואם ראתה בהם ג' ימים רצופים הרי זו זבה גדולה וצריכה שתשב ז' נקיים ואילו נקראין י"א יום שבין נדה לנדה. ולמה נקראו כן לפי שאם חזרה וראתה לאחר י"א הרי היא חוזרת לפתח נדתה שאם ראתה דם טיפה כחרדל תשב ז' והוא כבתחילה וחוזרות חלילה כן לעולם ונמצא שיש בין נדה לנדה י"ח יום. אלו הי"ח יום אין האשה קובעת בה וסת כיצד ראתה בר"ח ובחמשה בחדש שהוא לראיה הראשונה תוך ימי נדה אפילו נהגה כן כמה פעמים בר"ח ובה' בחדש לא קבעה וסת בה' בחדש אלא בר"ח בלבד. וכן הדין אם ראתה ר"ח וט"ו לחדש לא קבעה וסת לט"ו לפי שראיית הט"ו עומדת תוך ימי זיבה לראיית ר"ח. במה דברים אמורים בשתראה אותה ראייה ממעיין פתוח כגון זה שאמרו אבל ראתה אותה ממעיין סתום קובעה בין בימי נדה בין בימי זיבה. כיצד מעיין סתום הרי שראתה ב' פעמים בר"ח ובשלישית ראתה בכ"ה לחדש ובר"ח אעפ"י שראיית החדש השלישי עומדת בימי נדה לראיית הכ"ה הרי זו קובעת וסת לראשי חדשים לפי שהשתים הראשונים הוחזקו ממעיין סתום וראיית הכ"ה דמים יתירים היו שנתוספו בה ומהרו לבא. וכן הדין לימי זיבה ואתה מוצא אותה בשראתה ר"ח ור"ח ובט"ו לחדש ובר"ח שראיית ר"ח השלישי באה בימי זיבה לראיית הט"ו. יש מרבותי שהורו בזמן הזה אין משגיחין בימי נדה ובימי זיבה כל עיקר ובכל עת היא קובעת וסת לפי שכבר החמירו בנות ישראל על עצמן כדי שלא יבא להם הדבר לכלל טעות ואם אתה מחלק להן בין ימי נדה וזיבה לשאר הימים נמצאת מצריכן ללמוד פתחי נדה ופתחי זיבה. ולזה הדעת נוטה. מעוברת משהוכר עוברה אינה קובעת בימי עבורה כלל דמסולקת דמים היא כל ימי עבורה. וכמה הכרת העובר משעברו עליהם ג' חדשים משנתעברה. וכן מניקה כל כ"ד חדש משעת לידתה ואילך אינה קובעת בהן וסת בין שהיא מניקה את בנה בין שגמלתו או מת כשם שאינה קובעת וסת בימי עבורה ובימי הנקתה כך אינה חוששת לראיה שתראה באותן הזמנים. וראייתם קלה מוסת שאינו קבוע שמסולקת דמים היא לגמרי ואין ראיותיה אלא מקרה ויש מגדולי הראשונים ז"ל שאמרו שחוששת לו כדרך שהיא חוששת לווסת שאינו קבוע וראוי לחוש לדבריו. עוברה משהוכר העובר וכן מניקה כל כ"ד חדש אינן חוששת לוסתן הראשון כלל ואפילו היה להן וסת קבוע לפי שמסולקות דמים הן לגמרי ואפילו הגיע עת וסתן תוך זמן אינן צריכות בדיקה ומותרות לבעליהן אפילו שופעות ורואות ואפילו באותן עונות שהיו למודות לראות אינו אלא כמקרה. עברו ימי העיבור וימי ההנקה שאמרנו הרי אלו לחוש לווסתן הראשון שהרי נסתלק הגורם כיצד הרי שיש לה וסת הימים אם למודה לראות בר"ח הרי זו חוששת לר"ח הראשון שהיא פוגעת וכן כל כיוצא זה. וכן הדין אם היה וסתה וסת מורכב או וסת דגופא. היה וסתה וסת הפלגות אי אפשר לה לחוש עד שתחזור לראות. חזרה לראות אפילו פעם אחת הרי זו חוששת לקיום ההפלגה שהיתה למודה להפליג. ויש מגדולים הראשונים שהורו להקל שאינה חוששת לוסתה הראשון כלל עד שתשוב ותראה פעם אחת באותה וסת שהיתה למודה לראות מתחלתה לפי שהוסתות דרבנן והולכין בהן להקל. כיצד הרי שהיתה למודה לראות בראש חדש אינה חוששת לר"ח אלא אם כן חזרה וראתה בר"ח חזרה וראתה אפילו פעם אחת בר"ח הרי זו חוששת לעולם לראשי חדשים עד שתעקור ממנה ג' פעמים וכן כל כיוצא בזה. היה לה וסת ההפלגות אינה חוששת לאותה ההפלגה ולפיכך אי אפשר לה בפחות משתי ראיות כמו שבארנו. כבר ביארנו שיש וסת מורכב וכיצד וסת מורכב קפצה באחד בשבת וראתה. וקפצה באחד בשבת וראתה ועוד קפצה באחד בשבת וראתה הרי זו קבעה וסת לקפיצות באחד בשבת. הגיע אחד בשבת ולא קפצה או שקפצה בשני בשבת אינה חוששת שהרי לא קבעה זו אלא לקפיצת של אחד בשבת. קפצה באחד בשבת וראתה ועוד קפצה באחד בשבת וראתה וקפצה בשבת ולא ראתה ובאחד בשבת ראתה בלא קפיצה אין אומרים נתגלה הדבר שהיום גורם שהרי ראתה זו באחד בשבת בלא קפיצה ובשבת קפצה ולא ראתה אלא אומרים מה שראתה באחד בשבת מחמת קפיצה של אמש הוא שראתה ומה שלא ראתה בשבת אפילו שקפצה בו מפני שעדיין לא הגיע זמנה של קפיצה. קפצה באחד בשבת וראתה ולאחד בשבת השלישי ראתה בלא קפיצה הרי זו קבעה וסת לימים לבדם שהרי ראתה באחד בשבת בלא קפיצה כלל ולפיכך נתגלה שהיום גורם בלא קפיצה. פעמים שתקבע האשה וסת דגופא פשוט ופעמים שתקבענו מורכב כדרך שאמרנו בוסת מורכב. פהקה בר"ח וראתה וכן בר"ח וראתה ובכ"ט יום פהקה ולא ראתה ובר"ח ראתה בלא פהוק הרי זה וסת מורכב שלא ראתה בר"ח השלישי אלא מחמת פיהוק של אמש ומה שלא ראתה אמש לפי שעדיין לא הגיע זמנו אבל פהקה בר"ח וראתה ובן בר"ח וראתה ובר"ח השלישי ראתה בלא פיהוק הרי זה וסת פשוט לראשי חדשים שהרי ראתה זו בר"ח בלא פיהוק כלל לפיכך נתגלה שהיום גורם פהקה וראתה וחזרה ופהקה באיזה יום שנזדמן חוששות לו שמא תראה כדרך שאמרנו בשאר הוסתות שאינם קבועים דשמא לפיהוקין לבד תקבענו. הרי שראתה באותו פיהוק השני ופיהקה בפעם השלישית ולא ראתה אינה חוששת לפיהוקין שכבר נתבאר שכל וסת שאינו קבוע הרי הוא נעקר בפעם אחת וכבר נתגלה שאין וסת זה קבוע לפיהוקין. אבל עדיין היא חוששת לוסת ההפלגה. כיצד הרי שהיה בין פיהוק אחד לפיהוק שני כ' יום. ולט"ו יום לפיהוק שני פיהקה ולא ראתה הותרה זו לפיהוקין אבל עדיין היא חוששת ליום כ' שמא להפלגת שוות כ' תקבענו. פיהקה וראתה ועוד עיטשה וראתה ועוד חששה וראתה אין זה וסת קבוע לפי שאין המקרים קובעים וסת זה לזה ולפיכך אינה קובעת וסת עד שתעטש ג' פעמים ותראה או שתבדק ג' פעמים ותראה וכיוצא בזה. כיצד היא חוששת לוסת דגופא אם היה הוסת פשוט והיתה למודה לראות בתחילת הוסת מיד הרי זו חוששת לכל המשכת הוסת שאעפ"י שלא ראתה עכשיו בתחילת הוסת שמא תראה באמצעו או בסופו. היתה למודה לראות בסוף הוסת אינה חוששת עד סוף הוסת ובזה קל וסת דגופא משאר הוסתות שהיא חוששת בהן לכל עונת הוסת. במה דברים אמורים בזמן שהיא למודה לראות כל הראיה בתוך הוסת אבל אם אין הראיה מובלעת בתוך הוסת יש מגדולי המורים שאמרו שהיא אסורה מתחילת הוסת עד סוף כל אותה עונה. ויש מי שהורה גם בזו להתיר לאחר הוסת ולראשונים שומעין הואיל ולמודה לראות אחר הוסת. היה הוסת מורכב הרי זו אסורה כל אותה עונה כדרך שהיא אסורה בשאר כל הוסתות. וסתות אלו כדרך קביעתן כך דרך עקירתן. כיצד אם קבעה וסת פשוט לפיהוקין ואחר כך פיהקה ג' פעמים ולא ראתה נעקר ממנה וסת זה. אבל אם היה מורכב אינו נעקר עד שתפהוק ג"פ באותן הימים ולא תראה. מי שקבעה וסת להפלגות אם היתה למודה לראות מעשרים לעשרים ושינתה וראתה לכ"ה הרי זו חוששת לכ' ולכ"ה. כיצד הגיע יום כ' ולא ראתה עדיין היא חוששת לכ"ה. ומאיזו עת היא מונה הכ' מראיית הכ"ה ולא מזמן הכ' שהיא למודה לראות לפי שהאורח אינו רגיל לבא בפחות מכ' ואילו היתה מונה כ' מזמן הכ' נמצא שהיא חוששת שמא יקדים האורח לבא יום הט"ו לראיית הכ"ה ואינו בדין שזו שינתה לרחוק ראיותיה לכ"ה ואנו נחוש שמא תקרב לט"ו. פעמים שלא תהיה הפלגה שתקבע בהשויה אלא בדילוג. כל שתקבענו בדילוג שוה ג' פעמים הרי זו וסת קבוע. כיצד ראתה יום ט"ו בניסן וי"ו באייר וי"ז בסיון הרי קבוע לדילוג יום אחד והרי זו אסורה יום י"ח בתמוז וי"ט באב וכ' באלול וכן לעולם אין מדקדקין בזה בין חדש מלא לחדש חסר שזה וסת הימים ולא וסת ההפלגות. וכן ראתה ג"פ בדלוג כמו שאמרנו וחזרה חלילה באותם דילוגים בעצמם אם נהגה כן ג"פ הרי זה וסת קבוע לדלוגי חלילה. כיצד ראתה ט"ו בניסן וי"ו באייר וי"ז בסיון וחזרה חלילה וראתה ט"ו בתמוז וי"ו באב וי"ז באלול ועוד חזרה וראתה ט"ו בתשרי וי"ו במרחשון וי"ז בכסליו קבעה לה וסת בדלוגי חלילה וחוששת לעולם ט"ו בחודש זה וי"ו בחודש זה וי"ז בחודש זה וכן לעולם. יש מה שהורה בוסת הדילוגים שאינה קובעת עד שתשליש בדילוג ולפיכך אינה קובעת בפחות מי"ד ראיות לפי שהראייה הראשונה לא ראתה אותה בדלוג אבל אם היה לה וסת קודם שהתחילה לדלג ואחר כך שינתה וראתה בדלוג ג' פעמים קבעה וסת לדלוג לד"ה לפי שאף הראשונים בדלוג ראתה אותה. ראתה ט"ו בניסן וי"ו באייר וי"ח בסיון דברי הכל אין זה וסת קבוע הואיל וסירגה בחדש השלישי ולא ראתה עד י"ח בו. דלגה פעם ושתים אינה חוששת לדלוג אעפ"י שחוששת לשאר הווסתות שאינם קבועים לפי שאין חוששין לוסת הדלוג עד שתקבענו. עונה שאמרו שאשה חוששת לה היא העונה שהאורח למוד להתחיל ולבא בה. היתה למודה להמשיך ראייתה שנים ושלשה ימים אינה חוששת אלא לעונת התחלת הוסת שהיא העיקר והשאר אינן אלא תוספת דמים. עברה עונת תחילת הוסת ובדקה ומצאה טהור טהורה ויש מי שהורה לחוש כל זמן המשכת הוסת. מי שאין לה וסת קבוע חוששת ליום שלשים לראייתה הואיל והיא עונה בינונית שסתם נשים עשוית לראות כן אבל יש וסת קבוע כל שלא הגיע עת וסתה אינה חוששת ואעפ"י שלמודה לרחק ראייתה יתר מעונה בינונית לפי שהאורח חזקה אינו בא אלא בזמנו ולפיכך עד שהגיע עונת וסתה הרי זו בחזקת טהרה בלא בדיקה ובעלה בא עליה בין עירה בין ישנה בין שהוהה עמה בעיר בין בא מן הדרך. הגיע עת וסתה אסורה עד שתבדוק ותאמר טהורה אני שהה הבעל לאחר עונות הוסת כדי שתוכל לספור ולטבול הרי מחשב ובא עליה בזה אמרו להקל מפני שהוסתות מדבריהם ויש כאן ב' ספיקות. שמא לא ראתה ואם ראתה שמא ספרה וטבלה ואחת גדולה ואחת קטנה ואחת נערה ואין אומרים שהנערה בושה מלטבול בלא תביעה. במה דברים אמורים בשהניחה בעלה בחזקת טהרה ולא ידע שראתה בימי וסתה אבל הניחה בחזקת טמאה או שידע שראתה או שילדה אעפ"י ששהה כדי לספר ולטבול הרי היא לו בחזקת טמאה עד שתאמר לו טהורה אני. הגיע עת וסתה ולא שהה עד שתוכל לספור ולטבול אעפ"י שהניחה בחזקת טהרה הרי היא אסורה לו עד שתאמר לו טהורה אני. במה דברים אמורים כשיש לה וסת לימים אבל יש לה וסת לימים ולקפיצות כיון שהוסת תלוי במעשה אני אומר שמא לא קפצה ולא ראתה. חמור בוסת הקפיצות שוסת הקפיצות בין שהוא מקורב יותר מעונה בינונית בין שהוא מרוחק יתר מיכן לעולם היא חוששת לימי עונה בינונית שאני אומר אורח בעונה בינונית בא ובעלה מחשב ימי עונה בינונית ובא עליה. מי שיש לה וסת קבוע והגיע עת וסתה ולא בדקה בשעת וסתה אסורה עד שתבדוק. בדקה עצמה אפילו לאחר כמה ימים אם מצאה טהור טהורה שוסתות מדבריהם כמו שאמרנו והוא הדין למי שאין לה וסת והגיע יום שלשים לראייתה שהיא עונה בינונית ולא בדקה ביום העונה הרי זו אסורה עד שתבדוק ואם בדקה לאחר העונה ומצאה טהור טהורה. יש לה וסת שאינן קבוע והוא לה בפחות מעונה בינונית כגון שראתה לכ"ה וכיוצא בזה אעפ"י שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם הרי זו טהורה בלא בדיקה כלל :

השער הרביעי

השער הרביעי: הכתמים ואכלול בו שלשה עניינים האחד הכתמים הנמצאים בין על בשרה בין על בגדיה ואינה מרגשת ואכלול עם זה הכתמים הנמצאים בעד שהיא בודקת בו בין שאינו בדוק. הב' הדמים שהיא רואה מגופה אלא שאינה יודעת אם מן המקור שחזקתו טמא ואם משאר המקומות הטהורים. ואכלול עם זה המשמשת וראתה דם בשעת תשמיש מפני שזו סוף דינה בבדיקה אם יש לה מכה במקור אם לאו וכגון האשה שהיא עושה צרכיה ונמצא דם בספל שבכל אילו נכללין בכלל כתמים מפני שאפילו אתה בא לטמא אינו מן הודאי אלא מספק וכל שאסור מספק הרי הוא בכלל כתם:

דבר תורה אין האשה מטמאה משום נדה עד שתרגיש בבשרה שנאמר דם יהיה זובה בבשרה. חכמים עשו סיג לדבריהם וטמאו את הכתמים כראיה להחמיר על דברי תורה. וכמה שיעורו של כתם שחוששת לו כגריס ועוד. פחות מיכן תולה אותו דם במאכלות שאם א"א אומר כן אין לך אשה טהורה לבעלה שאין לך כל סדין וסדין שאין עליו כמה טיפי דמים. כמה הוא שיעורו של גריס זה ט' עדשות שהן ג' על ג' ולפיכך אין חוששין משום כתם עד שיהא בו ט' עדשות. נזדמן לו גריס יתר משיעור זה משער בו שהכתמים דרבנן ולפיכך הולכין בשעוריהן להקל. למה הלכו אחר שיעור זה לפי שעד השעור הזה אפשר שנתמעכה שם מאכלות וממנה היה אבל יתר מיכן אין תולה במאכלות שאין דם המאכלת עושה כתם יתר מגריס גריס זה שאמרנו אפילו שאינו מרובע אלא אפילו היה ארוך וקצר אם יש בין הכל כשעור ט' עדשות ועוד מצטרף. מקומות יש שרחש הפשפש מצוי בהם ובאותן המקומות תולה האשה בכתמיה עד כתורמוס ואינה טמאה משום כתם עד שיהא בשיעורו כתורמוס ועוד. לא נמצא השיעור כולו מצורף ממש במקום אחד אלא שנמצאו טפין טפין סמוכים זה לזה אם על בשרה הם ויש בין כולם כגריס ועוד טמאה שכל שהוא ספק על בשרה ספיקו טמא אבל נמצאו על חלוקה בעניין זה טהורה עד שיהא בו גריס ועוד מחובר ביחד במקום אחד. יש מי שהורה שהאשה אינה חוששת לכתם עד שתדע בבירור שהוא וכיצד היא עושה תעביר עליו שבעה סמנין ואם עבר הרי זה דם ואם עמד הרי זה צבע ואינה חוששת לו. ואין ראוי לסמוך על הוראה זו אלא חוששת לו מן הסתם אבל אם העבירו עליו ז' סמנין כסדרן ולא עבר ודאי טהורה שאין לך דם שאינו עובר ע"י ז' סמנין והוא שהעבירן כסדרן. האשה שהיא טמאה משום כתם צריכה שתפסיק בטהרה כנדה ואחר הפסק טהרה מונה ז' נקיים חוץ מיום שהפסיקה בו כדרך שאמרנו ברואה ודאית כיון שהכתמים מדבריהם הקלו בהם אל לטמא כל הנשים ע"י כתמים ואיזו היא שטמאה משום כתם כל שהגיע זמנה לראות ואפילו לא ראתה מעולם ואיזו היא שהגיע זמנה לראות כל שהיא בת י"ב שנה ויום אחד שנכנסה בימי הנעורים ואפילו לא בדקוה ולא נודע אם הביאה ב' שערות חוששין לכתמיה דחזקה כל שהגיע לכלל שנותיה הביאה סימנין. אבל אם בדקוה ולא הביאה סימנין יראה שאין חוששין שמא נשרו דכתמים דרבנן ולא אמרו חוששין לנשירה אלא בשל תורה. תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפילו ראתה פעם ושתים אינה חוששת לכתמיה ואפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אפילו שאין לה במה לתלות ועיקר דברים אלו מפני שהכתמים אינן מדברי תורה אלא מדברי סופרים ראתה ג' פעמים הרי היא ככל הנשים וכתמיה כראייתה. ויש שמורה שאין זו חוששת לכתמיה אפילו שתראה ד' פעמים ולא יראה לי כן היתה שופעת דם ואפילו כמה ימים אינה אלא כראייה אחת ואפילו מדלפת שהדם נוטף ויורד טפה אחר טפה כדלף אינה כפוסקת אלא כשופעת. אבל אם פסקה מעט וחזרה וראתה ג"פ אפילו ביום אחד הרי זו מוחזקת בדמים וכתמה טמא כראייתה. תינוקת שלא הגיע זמנה לראות שראתה ג"פ ופסקה מלראות ג' עונות שלמות שהן תשעים יום הרי זו חוזרת להתירה הראשון שהפסק זה מוכיח שהדמים הראשונים מקרה של דמים יתרים היה ונסתלק המקרה וחזרה זו להיות כשאר התינוקות בנות גילה שאין להם דמים וכתמיהן טהורין עד שתשוב ותראה עוד ג"פ. אין האשה חוששת לכתמים עד שימצא הכתם במקום שאפשר שנטף מן המקור ממש. כיצד הרי שנמצא הכתם בחלוק למעלה שלא כנגד בית התורף או שנמצא על בשרה למעלה מבית התורף כגון שנמצא על כריסה או על גבה הרי זו טהורה שאי אפשר שנטף שם מן המקור. ואין חוששין שמא נגעה בידה במקום התורפה והביאתו כאן שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. במה דברים אמורים בשלא נזדקרה אבל אם בריא לה שנדקרה והגביה רגליה למעלה וראשה למטה הרי חזר למעלה כלמטה והרי חוששת לכתם שנמצא על בשרה בין בגבה בין בכריסה בין בחלוקה. נמצא על בשרה לבד למטה מן החגורה או למעלה מן החגורה וידעה בבירור שנזדקרה אפילו עברה בשוק של טבחים טמאה דכיון שהיא רואה מגופה ונמצא הדם על בשרה לבד חוששין לה מחמירין עליה בספקותיה ואומרין שאם בא שם מעלמא לא על בשרה לבד היה אלא גם על חלוקה. במה דברים אמורים בשעברה בשוק של טבחים או אפילו נתעסקה בכתמים. אבל אם יש לה מכה בגופה במקום שאפשר שנטף שם מאותה מכה הרי זו תולה במכתה ואפילו נמצא הכתם על בשרה לבד. היתה המכה על צוארה ונמצא הכתם בירכה או בשוקה אינה תולה בה שאי אפשר לדם מכה שבצואר לטפטף כאן ואין אומרים שמא בידה נגעה במכתה ואחר כך הביאתו כאן בידה. נמצא על חלוקה ועל בשרה אם עברה בשוק של טבחים או שנתעסקה בכתמים בין שנמצא למטה מן החגור בין שנזדקרה ונמצא למעלה מן החגורה טהורה. לא עברה בשוק של טבחים ולא נתעסקה בכתמים או נמצא למטה מן החגור טמאה והוא הדין למעלה מן החגור והוא שידעה בבירור שנזדקרה. נמצא על חלוקה לבד ולא עברה בשוק של טבחים ולא נתעסקה בכתמים למטה מן החגור טמאה למעלה מן החגור אפילו נזדקרה טהורה. שאם דם זה בא מן המקור על בשרה גם כן היה נמצא. ויש מן הגאונים שהורו דלעולם כל שיש לתלות בשוק של טבחים או בעסק כתמים תולה וטהורה ואפילו נמצא על בשרה לבד. והראשון נראה לי עיקר. הרואה כתם על עקבה ועל רגליה ואפילו בראש גודלה טמאה דאפשר שנגע עקב בבית התורפה בשעת ישיבה ושמא נטף ג"כ על רגלה או אפילו בגודלה בשעת שהיא מהלכת. נמצא על שוקה ועל פרסותיה מבפנים טמאה. מאחורי שוקה או אפילו מן הצדדין במקום שניכר שא"א לטפטף שם מן המקור טהורה. נמצא על קשרי אצבעות ידיה טמאה ואע"פ שאין היד מגעת שם בשעת שהיא עומדת וזקופה חוששין שמא שהתה ונגעה שם לפי שהידים עסקניות הם. ויש מרבותי שהורו שאין דברים אלו אמורים אלא בזמן שבדקה ולא נטלה ידיה לאחר בדיקה אבל מן הסתם אינה חוששת לו לפי שאינה עשויה ליגע שם אלא במתכוין כדי שלא תלכלך ידיה שם. נמצא על בית יד של חלוקה אם יכול להגיע אותו מקום של חלוק כנגד בית התורף אפילו בשעת שהיא שוחה טמאה חוששין שמא שחתה ונגעה ואם לאו טהורה. במה דברים אמורים בשאינה פושטתו אבל פושטתו ומתכסה בו בלילה ואפילו לא כסתה בו אלא ראשה בכל מקום שימצא בו טמא מפני שהוא עשוי לחזור אילך ואילך ושמא נתהפך ונגע שם. וכן הדין אם נמצא שם במעפורת שהיא מכסה בה את ראשה בלילה. כדרך שאמרו לענין טומאה הוא הדין לענין טהורה שאם היה לה מכה בצוארה ונמצא הכתם בחלוקה אפילו למטה מן החגור ואפילו במקום שא"א שנטף שם מן המכה אם היתה פושטתו ומתכסה בו הרי היא תולה במכתה שאני אומר נתהפך ובא לה כנגד צוארה. נמצא על בשרה למטה מכנגד בית התורף כתמים גדולים עשויין טפין טפין וכן אם הכתם עגול כשיר או שהוא עשוי טפין טפין כשורא או כחצובא או שאורך הכתם לרוחב יריכה אעפ"י שמתוך צורת הכתמים האלו נראין שלא בא דם מן המקור טמאה לפי שהחלוק עשוי להתהפך כאן וכאן ומתוך כך נטף הדם פעם כאן ופעם כאן. והוא שיש כגריס ועוד במקום אחד חלוק זה שזכרנו בו בכל מקום חלוק הבדוק הוא בין שהוא בדוק לה בין שבדקתו חבירתה והשאילתו לה. לקחה חלוק מן השוק ואינה יודעת ממי לקחתו לשאול ממנו אם בדוק הוא אם לאו תולה להקל שכבר היה שם דכתמים דרבנן ספיקן להקל. האשה שבדקה עצמה בעד הבדוק לה ונמצא עליו דם אפילו טפה כחרדל בין עגול בין משוך טמאה ולא עוד אלא אפילו נמצא על הכתם מאכולת מעוכה טמאה ואין אומרים דם זה ממאכולת מעוכה זו היה ועד זה מעכו לפי שאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת. וכן הדין. וכן הטעם כשבדקה בו והניחתו בקופסא ואחר שעה בדקה אותו ומצאה עליו דם כל שהוא בין משוך בין עגול. בדקה בעד הבדוק לה ואחר כך טחה ביריכה או שהניחתן תחת הכר או תחת הכסת ולמחר נמצא עליו דם אם הכתם עגול ואין בו כגריס ועוד טהורה דתולין במאכולת שמא מאכולת נתמעכה שם תחת הכר או תחת הכסת או ביריכה. ואעפ"י שהעד בדוק הוא חזקה אם דם קנוח היה משוך היה ואם משך טמא ואפילו אין בו גריס ועוד ואין אומרים בזה דם מאכולת הוא כיון שהעד בדוק אצלה וזה חומר בעד מבחלוק שכתם הנמצא בחלוק אעפ"י שהוא בדוק בין עגול בין משוך תולין אותו להקל במאכולת עד שיהא בו כגריס ועוד בדקה בעד שאינו בדוק אפילו הניחתו בקופסא ולמחר נמצא בו כתם אפילו גדול כגריס ועוד ואפילו היה הכתם משוך טהורה. אשה זו בחזקת טהורה עומדת ועד זה אינו בדוק אעפ"י שבדקה עצמה בו מספק לא נטמא אותה ויש מי שהורה בזה להחמיר כל שיש בו כגריס ועוד. והמחמיר תבא עליו ברכה. ואיזה עד הבדוק יש מרובתי שכתבו כשבדקתו ולא הניחתו עד שבדקה בו אבל אם בדקתו ואחר כך הניחתו ולאחר שעה בדקה בו אין זה עד בדוק שאני אומר כשהניחתו נכתם בו ממקום אחר ולא נראה לי כן אלא כל שבדקתו בין היא בין חברתה ולא נודע שנכתם בו כתם מצד אחר ולא העבירתו בשוק של טבחים או צד העוסקין בכתמים הרי זה בחזקת בדוק וכזה ראוי להורות. שתי נשים שלבשו חלוק אחד בדוק ונמצא דם בחלוק למטה מן הסינר של זו ושל זו שתיהן טמאות. למעלה מן הסינר של זו ושל זו שתיהן טהורות ואעפ"י שאין להם במה לתלות אני אומר נתעסקו בכתמים אם יש בו בצד המתעסקים בכתמים ושכחו ולא הרגישו. במה דברים אמורים בשלא פשטו אותו בלילה לכסות בו את ראשן. אבל כסו בו את ראשן שתיהן טמאות. כסתה אחת מהן את ראשה ולא השנייה אותה שכסתה בו את ראשה טמאה וחברתה טהורה. היתה אחת ארוכה ואחת קצרה אם מגיע הכתם כנגד בית התורף של ארוכה שתיהן טמאות. כנגד בית התורף של קצרה קצרה טמאה וארוכה טהורה דלמעלה מן הסינר הוא לארוכה. האשה שלבשה חלוקה בדוק וכשפשטתו בדקה עצמה וחלוקה ומצאה טהור והשאילתו לחברתה ונמצא כתם בחלוק הראשונה טהורה והשניה טמאה. דבדיקת חברתה כבדיקת עצמה דכחלוק הבדוק הוא לה. ג' נשים שלבשו חלוק אחד בדוק שבדקתו הראשונה ופשטתו ולבשתו השניה וכן השלישית ולא היתה בדיקה בין ראשונה לשניה ובין שניה לשלישית ואחר כך נמצא דם בחלוק כולן טמאות דמי תולה במי במה דברים אמורים בשלא בדקה אחת מהן עצמה תוך שיעור לוסת של מציאה אבל אם בדקה אחת מהן עצמה תוך שיעור וסת של מציאה ומצאה טהור היא טהורה והשתים טמאות בדקו שתים תוך אותו שיעור ומצאו טהור שתים אלו טהורות והשלישית טמאה בדקו שלשתן ומצאו טהור שלשתן טמאות דדם זה מהיכן בא. וכן הדין בשבדקו ספסל אחד וישבו שלשתן בזו אחר זו ונמצא עליו דם לבסוף. וכן הדין למטה הבדוקה ששכבו עליה שלשתן בזו אחר זו. בדקה הראשונה שלבשה החלוק או שישבה על גבי הספסל או ששכבה על המטה ומצאה טמא ואפילו שתים הראשונות בדקו ומצאו טמא כולן טמאות לפי שאי אפשר לראשונות לבדוק תוך שיעור וסת לזמן שלבשו את החלוק. או ששכבו על המטה אבל אם האחרונה שהיא לובשת את החלוק או שיושבת על הספסל או ששוכבת על המטה קנחה עצמה תוך שיעור וסת של מציאה ומצאה טמא אותה שמצאה טמא מצלת על חברותיה והיא טמאה וחברותיה הראשונות טהורות. איזהו שיעור וסת שאמרו שמצלת על חברותיה כל שתקנח עצמה בעד שבידה אבל אם בדקה עצמה בחורין ובסדקין אחר זמן הוא זה ואינה מצלת על חברותיה וכולן טמאות. במה דברים אמורים כשהיו שתיהן שוות אבל אם היתה זקנה שעברו עליה ג' עונות שלא ראתה דם ואחת שאינה זקנה או אחת מעוברת שהוכר עוברה ואחת שאינה עוברה אחת בתולה דמים ואחת שאינה בתולה אחת מניקה אחת שאינה מניקה. זקנה תולה בשאינה זקנה. ומעוברת בשאינה מעוברת. ובתולה בשאינה בתולה. ומניקה בשאינה מניקה. וכשם שתולה בחברתה כך תולה בעצמה. כיצד עוברה שלבשה חלוק שלבשתו קודם שהיית עוברה ונמצא עליו דם תולה בימים שלא היתה עוברה וכן כל כיוצא בזה. היתה אחת מניקה ואחת עוברה או אחת זקנה ואחת בתולה אין זו תולה בזו. היה הספסל או המטה גדולים וישבו עליהם ג' נשים בבת אחת דין אחד יש להם כמו שיתבאר.

בדקה החלוק ולבשתו ואחר כך השאילתו לישראלית נדה או לעו"ג הראויה לראות וראתה אעפ"י שעכשיו אינה רואה הראשונה תולה בהן וטהורה. היתה העו"ג ראוי לראות אבל לא ראתה מעולם אינה תולה בה. השאילתו לישראלית שומרת יום כנגד יום אפילו בשני שלה או לנדה ולזבה בימי ספירתה ואפילו ביום ז' לספירתה בעלת חלוק תולה בהן והיא טהורה וחברתה ששאלתו מקולקלת שאילו כבר היו טמאות ותולין טומאה במי שהיתה טמאה. השאילתו לקטנה שלא ראתה מעולם ולבשתו קטנה זו לאחר שנבלעה קודם שתחיה המכה וכן אם השאילתו לנערה שלא ראתה מעולם ולבשתו תוך ד' לילות לבעילתה ונמצא עליו דם הרי בעלת החלוק תולה בהן. ואפילו בזמן הזה שאין נותנין לבתולה אלא בעולת מצוה בלבד לפי שדמן מצוי ולפיכך תולין בהן. השאילתו ליושבת על דם טוהר יש מי שהורה שתולה בה ואפילו בזמן הזה לפי ששורת הדין היושבת על דם טוהר טהורה לפיכך אם תתלה בה אי אתה מקלקל אחד מהן ואפילו שהחמירו עכשיו בנות ישראל בכל המקומות שלא לישב על דם טוהר לעצמן החמירו אבל שלא להציל על חברתן לא החמירו. ויש מי שמחמיר בזו שלא אמרו תולה בה אלא בזמן שהיו בועלים על דם טוהר. אבל עכשיו אינה תולה. השאילתו לבעלת הכתם בין שהיתה יושבת על הכתם קודם שאלה בין שראתה כתם לאחר שאילה אין בעלת החלוק תולה בה לפי שאין בעלת הכתם זה יודעת בבירור שהיה ממנה כתם זה שהיא יושבת עליו כדי שתתלה בו. לבשה חלוק בימי נדתה ואחר כך נתכבס החלוק ולא בדקתו לאחר הכבוס ולבשתו בימי טהרתה ואחר כך נמצא בו כתם. אם נתכבס ע"י ישראלית ואין הישראלית לפנינו לשאול אותה אם בדקתו בשעת הכבוס אם לאו אין תולין בו להקל ולומר מימי נדתה נשאר שם לפי שחזקת בנות ישראל בודקות הסדינים והחלוקים בשעת הכבוס. היתה בפנינו הישראלית שכבסתו אם אמרה שלא בדקתו בשעת הכבוס הרי זו תולה בו לומר שמתחילה היה שם ולא עבר עד הכבוס שאין הכתמים מתכבסים ועוברים עם הכבוס. נתכבס החלוק ע"י שפחה ועו"ג אפילו אינן לפנינו הרי זו תולה שמתחילה היה שם שאין הנכרית או השפחה מקפידות לכבס הכתמים. ואם אפשר לעמוד על עיקרו של דבר אם מכרת במראיתו אם הכתם מקדיר או מגליד בידוע שלאחר הכבוס ואם מקדיר בידוע שלפני הכבוס. ואם אינה בקיאה בכך תולה להקל כמו שבארנו. ויש מי שהורה להחמיר עד שתדע שאינו מגליד. לבשה חלוק הבדוק לה ופשטתו וכבסתו והשאילתו לחברתה ונמצא עליו כתם אם מגליד בידוע שלא היה מראשונה והיא טהורה וחברתה טמאה. היה הכתם מקדיר בידוע שלא היה משנייה ולפיכך שנים טהורה וראשונה מקולקלת. ואם אין יכולה לעמוד על עיקרו של דבר שתיהן טמאות. ג' נשים שהיו ישנות במטה אחת ביחד והיו משולבת זו בזו כשליבות הסולם שרגליהן עוברות זו בזו ונמצא דם באחד מהן כולן טמאות דכל שהוא מושלבות זו בזו אפשר שדם זה מכל אחד מהן היה מזו כמו זו. ואם לא היו משולבות זו בזו ונמצא דם תחת האמצעית כולן טמאות אפשר שהפנימית דחקה לצד חוץ ובאה במקום האמצעי מאונס השינה וכן החיצונה דחקה לצד פנים ולפיכך שלשתן טמאות נמצא דם תחת הפנימית הפנימית והאמצעית טמאות והחיצונה טהורה. נמצא דם תחת החיצונה חיצונה ואמצעית טמאות ופנימית טהורה. במה דברים אמורים כשעלו דרך מרגלות המטה אבל אם עלו כולן דרך החיצונה כולן טמאות שאני אומר אולי דרך עברת הפנימית נטף ממנה דם זה. לא נאמרו דברים אלו אלא בשנמצא דם בגוף המטה. אבל נמצא בסדין שבמטה בין כך ובין כך כולן טמאות שהסדין עשוי להתהפך אילך ואילך והרי זה כחלוק שלבשו אותו ב' או ג' שכולן טמאות. במה דברים אמורים בשלא בדקה אחד מהן תוך שיעור של מציאה או שבדקו עצמן לשלשתן ומצאו טהור דדם זה מהיכן בא ומי תולה במי. אבל אם עודן במטה וקנחה עצמה אחת מהן תוך שיעור וסת של מציאה ומצאה טמא היא טמא והשאר טהורות. קנחו שתים ומצאו טמא הן טמאות והשלישית טהורה. בדקה אחד מהן ומצאה טהור תוך שיעור וסת של מציאה היא טהורה והשתים טמאות. בדקו שתים ומצאו טהור השתים טהורות והשלישית טמאה. ג' נשים ערות שהיו שוכבות במטה ביחד או יושבות על ספסל אחד בבת אחת ונמצא דם תחת אחד מהן היא טמאה וחברותיה טהורות ואפילו נמצא תחת האמצעית היא טמאה וחיצונה ופנימית טהורות. לפי שכל אחד מכרת ויודעת מקומה ואין אחרים נכנסת במקום חברותיה. עלו דרך החיצונה ונמצא דם תחת החיצונה כולן טמאות. נמצא דם תחת האמצעית האמצעית והפנימית טמאות והחיצונה טהורות נמצא תחת פנימית היא לבד טמאה והשאר טהורות. היה להן עסק לצד פנים ודרכן להתנודד ממקומן ולהתקרב לצד פנים אעפ"י שנמצא תחת הפנימית שתים הפנימיות טמאות. מעשה היה בב' נשים שהיה טוחנות בריחים ונמצא דם תחת הפנימית ובא מעשה לפני חכמים ואמרו שתיהן טמאות. נמצא תחת החיצונה היא טמאה והפנימית טהורה שאין פנימית דוחקת לבא לצד החיצונה נמצא דם ביניהם שתים הקרובות אליו טמאות. הדברים שאמרו בזמן שאין להן במה לתלות אבל אם יש להן במה לתלות תולות כמו שיתבאר. לפיכך אם נתעסקה אחד מהן בכתמים ואפשר שמעסק זה היה כולן תולות בה והוא שאפשר שנגעה כאן בכתמים. כבר ביארנו שהכתמים מדבריהם ולפיכך הלכו בהם להקל בכל דבר שהיא יכולה לתלות כיצד שחטה בהמה או חיה או עוף או שנתעסקה בכתמים או שישבה בצד העוסקים בהם או שעברה בשוק של טבחים וכיוצא בזה ונמצא דם בבגדה בין שנמצא בעליו או אפילו בתחתון ולא בעליון הרי זו תולה שאינ אומר משם ניתז ובא על בגדיה. וכבר ביארנו למעלה שאם נמצא על בשרה לבד שאינה תולה בהן אלא אם נתעסקה היא ממש בהן ונמצא על ידיה שהיה תולה בהן שהרי נתעסק ממש בכתמים. נסתפקה אם עברה בשוק של טבחים או אם נתעסקה אם לאו אינה תולה מספק. במה דברים אמורים בעיר שהטבחים או העוסקים בכתמים דרכן לעמוד במקום ידוע מן העיר אבל אם דרכן להתעסק כאן וכאן תולה אפילו מספק שמא נתעסקה במקום שעברה ולא הרגישה. ולפיכך אמרו עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמים הנמצאין על הבגדים לפי שרגילים באשפות ואוכלים נבילות ושמא דרך עברתן נגעו כאן וכאן. כדרך שהאשה תולה בכתמים שנתעסקו כך תולה בכתמים שנתעסקה בהן בנה ובעלה לפי שהם רגילים ליגע בה. היה מכה בבנה קטן ובעלה ונמצא דם במטה תולה בהם כדרך שתולה במכתה. היה בה מכה ונמצא דם בחלוקה במקום שאפשר שנטף שם מן המכה עצמה או שנמצא דם בסדינים שלה הרי זו תולה בה. הוגלד פי המכה כל זמן שהיא יכולה להתגלד ע"י חיכוך תולה בה. נתעסקה בכתמים שחורים ונמצאו על בגדיה כתמים אדומים או שנתעסקה באדומים ונמצאו שחורים אינה תולה לפי שאין תולין השחור באדום ולא האדום בשחור במה דברים אמורים בשנודע בבירור שאינו דומה זה לזה אבל אם זה אדום וזה אדום או זה שחור וזה שחור ואינו ניכר אם דומה ממש אם לאו הרי זו תולה אדום באדום ושחור בשחור שלא אמרו כתמים להחמיר אלא להקל. ואפילו נתעסקה במי תלתן או בבשר צלי או בשרף של שקמה או בקילורין אדומין קצת תולה בהן כל כתם אדום. פעמים שהיא תולה בעסק אחד כל כתם שתמצא בין אדום בין שחור כיצד הרי ששחטה תרנגולת תולה בה כל כתם שדם שחיטתה אדום ודם אבריה שחור ודם בני מעיה כקרן כרכום. פעמים שתולה אפילו השחור באדום או בהפך כיצד הרי שניתז על בגדיה צבע אדום ולא הקפידה לבדוק את בגדיה במה הוא ובאיזה מקום ניתז ולאחר זמן נמצאו עליו כתמים אחרים ואפילו שחורים הרי זו טהורה. שאני אומר הואיל ולא הקפידה זו על כתמים שנתעסקה בהן ושניתזו על בגדיה כך נתעסקה בכתמים אחרים ואינה זכורה לפי שאינה מקפדת. אף על פי שהאשה תולה בעסק כתמים אינה תולה המרובה במועט כיצד שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד ואין בו אלא כסלע דם ונמצא כסלע על זו וכסלע על זו שתיהן וכל כל כיוצא בזה. וכן אשה שנעסקה בגריס ונמצא עליה כשני גריסין ועוד הרי זו טמאה. נתעסקה בפחות מגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טהורה שאני אומר כתם זה מעסק הכתמים הוא וכבר היה שם דם מאכולת שנצטרף אליו ליתר מגריס אבל בשיש שם ב' גריסין ועוד אפילו תמצא לומר שהיה שם מאכולת כבר בארנו שאין דם מאכולת זה מגיע ליתר מגריס. ועסק כתם זה שנתעסקה בו לא היה יתר מגריס אם כן ועוד זה מהיכן בא ולפיכך טמאה. פעמים שאפילו לא נתעסקה בכתמים אינה חוששת עד שיהא בו כשני גריסין כיצד נמצאת מאכולת מעוכה על הכתם אני אומר מאכולת זו נתמעכה כאן וכגריס מן הכתם ממאכולת היה והשאר הרי הוא ככתם גריס שתולין אותו מן הסתם במאכולת וטהורה. ויש מי שהורו להחמיר ולא נראו דבריו. שלא נאמר שאין תולין מרובה במועט אלא בנמצא עליו כגריס ועוד על שיעור אותו מיעוט שנתעסקה בו כמו שבארנו. כבר בארנו שבמקום שרחש הפשפש נמצא אין חוששין לכתם עד שיהא כו כתורמוס ועוד וחזר שם שיעור התורמוס כשיעור הגריס לכל הדינין שאמרו. יש מי שהורה שאין תולין אלא במה שדומה לו ועכשיו אין אנו בקיאין במראות ולפיכך אין הוראה זו נכונה. פעמים שהאשה רואה דם מגופה ממש ואינה חוששת כיצד הרי שהיא עושה צרכיה וראתה דם עם מימי רגליה בין עומדת בשעת צרכיה בין יושבת על הספל או על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל בין נמצא דם בתוך הספל טהורה שחזקה דם שיצא עם המים משביל המים בא ואין טמא באשה אלא הבא מן המקור. ואין צריך לומר איש ואשה שעשו צרכיהן בתוך הספל ונמצא דם בספל שהיא טהורה שיש כאן ב' ספיקות.

האשה שרואה דם מחמת תשמיש כבר בארנו בשער הפרישה שהיא אסורה לאחר שהוחזקה בכך ג' פעמים. במה דברים אמורים כשאין לה מכה בבית הרחם אבל יש לה מכה מותר כמו שנתבאר בשער הפרישה לפי האשה בחזקת טהרה עומד עד שתראה ודאי וכל שיש לה לתלות ראייתה במכתה תולה. נתבאר לה שדם מכתה משונה מדם ראייתה הרי זו טמאה. יתר על כן אמרו שאפילו לא בדקה עצמה אם היא מרגשת בעצמה שיש לה מכה נאמנת לומר מכה יש לי במקור שאפשר שממנו הדם שותת ויורד שהתורה האמינתה על טהרה שנאמר וספרה לה. ויש מרבותי שהורו להחמיר בזמן הזה שאין אנו בקיאין במראות הדמים ושמא נשתנו מראית דמים שלה ממראה דם מכתה ואין מכיר והמחמיר תבא עליו ברכה. הבועל את הבתולה אף על פי שהדם שותת ויורד הרי זה בחזקת דם בתולה עד שיגמור ביאתו אבל לאחר גמר ביאתו הרי זו אסורה בין גדולה בין קטנה. וכל שתראה אפילו ד' לילות ואפילו קודם שתחיה המכה הרי זו בחזקת טמאה וכמו שיתבאר בשער הפרישה פעמים שאין לה במה לתלות ואפילו כן אינה חוששת כלל לכתמים כיצד בדקה קרקע עולם או כל דבר שאינו מקבל טומאה ולא טומאת מדרס וישבה עליו ונמצא עליו דם ואפילו מלוכלך כולו בדם אינה חוששת שלא טמאו את הכתמים אלא הנמצאים על גבי דבר המקבל טומאה. הכתם הנמצא על גבי צבעונין יש מי שהורה להקל אלא המחמיר בדברים אלו תבא עליו ברכה :

השער החמישי

השער החמישי: הבדיקה והספירה. אכלול בו ג' עניינים האחד הזמנים שהיא צריכה לבדוק עצמה אחר שראתה כגון להפסק טהרה ולספירה השבעה ימי נקיים והב' מה הוא עיקר הבדיקה הזאת אם בדיקה חורים וסדקים או אפילו בדיקה כל דהו בלא שתבדוק חורים וסדקים והג' כיצד סופרת ומאיזה זמן סופרת ומה הן הדברים הסותרין ספירתה ושאינם סותרים אותה:

האשה הראתה ב' או ג' ימים והרגישה שפסקו דמים שלה אם לא בדקה עצמה אע"פ שהרגישה שפסקו דמים הרי זו בחזקת טמאה עד שתפריש בטהרה. בדקה עצמה שחרית ומצאה טהור אעפ"י שלא בדקה עצמה בין השמשות הרי זו בחזקת טהרה. ראתה יום א' בלבד ופסקה בו ביום ובדקה עצמה ומצאה טהור הרי זו בחזקת טהרה. ויש מחמירין בזו מספק ומעיינה פתוח. לעולם יהא אדם מלמד בתוך ביתו שתהא האשה בודקת עצמה יום הפסק טהרה במוך דחוק ויהא שם כל בין השמשות שזו בדיקה מוציאה מידי כל ספק. אע"פ שהפרישה טהרה ביום שפסקו דמים שלה צריכה שתהא בודקת כל ז' ימי ספירתה כדי שיהיה ספורים בבדיקה לפניה. לא בדקה עצמה מימי הספירה ובדקה ביום השמיני אע"פ שמצאה טהור אינה טהורה שאין כאן ספורים ולא עלה אלא יום שמיני בלבד. בדקה יום א' מימי הספירה ושאר כל הימים לא בדקה או שבדקה יום ז' ושאר הימים הראשונים מימי הספירה לא בדקה טהורה. כיון שבדקה בתחילתן טהרה אע"פ שלא בדקה בסופן או שבדקה בסופן ולא בדקה בתחילתן הרי זו בחזקה טהורה בדקה באמצע ולא בדקה לא בתחילתן ולא בסופן טהורה. שהרי היתה לה בדיקה בימי הספירה ולא תהא בדיקת האמצע גרוע מבדיקת התחלה ובדיקת הסוף. ויש מורין בזו להחמיר. האשה ששמשה ואחר כך פרשה נדה או שמצאה כתם כיון שהפרישה טהורה הרי זו מונה מיום שני להפרשת טהרתה ואע"פ שהיא פולטת ש"ז. ולא אמרו פולטות כרואה אלא לטהרות אבל לא לבעל. ויש מגדולי המורים שהורו שהפולטת כרואה אפילו לבעל ולפיכך אינה סופרת עד יום ה' לשמושה שהרי זו פולטת כל שיש עונות שלימות. קנתה עצמה יפה יפה חזקה הכל נתכבד ולא נשאר ממנו כלום הרי זו מונה מחרת אותו יום שקנחה עצמה. הלכה ברגליה חזקה דרך הלוכה פולטת את הכל ויש מי שמורה גם בזו להחמיר עד שתתקנח יפה יפה או שתכבד את הבית. לעולם ילמד אדם את בתו שתהא מכבדת בית התורף יפה ורוחת במים חמין כדי שלא תביא לידי ספיקות הללו. כל בדיקות בין בדיקת הפסק טהרה בין ימי הספירה צריכות בחורין ובסדקין. במה היא בודקת אינה בודקת לא בעד שחור ולא בעד אדום ולא בבגד פשתן חדש אע"פ שהיא לבן ונקי. מתוך שהוא קשה מעט שמא יעוותנה אלא בודקת בצמר נקי ורך או בבגד פשתן שחוק לבן ונקי או בצמר גפן. אור היום יפה לבדיקה של בית. ואין בודקין מטותיהן אלא ביום ומזכרין אותו לשבח:

השער השישי

השער הששי: היולדת והיושבת על דם טוהר. אכלול בו ג' ענינים הא' הדברים שתשב עליהם משום ולד מן הודאי או מן הספק ושאינה יושבת עליהם אלא משום נדה בלבד. הב' מהו שנקרא דם טוהר ומתי תתחיל לספור ליושבת על דם טוהר ובמה הדבר תלוי אם בהפסק דם וימים וטבילה או אפילו בלא הפסק דמים ראשונים. הג' דין יושבת על דם טוהר בזמן הזה אם נוהגים בו על ידינ התורה אם לאו:

המפלת חתיכה אדומה ושחורה בין ירוקה מלבנה קורעה ואם אין בה עצם אינה מטמאת לידה אבל טמאה נדה ואע"פ שלא יצא עמה דם שא"א לפתיחת הקבר בלא דם וכן המפלת וידוע לה בבירור שהוא תוך ארבעים ואחד טמאה נדה ואינה טמאה לידה שאין הולד נוצר בפחות מארבעים ואחד ויש מי שהורה דכל שלא גמרו מ"א יום ולא יצא עמו דם אפילו לנדה אינה חוששת שאינו אלא במים ואין לו פתיחת הקבר ויש לחוש להחמיר. המפלת כמין קליפות כמין שערות כמין עפר כמין יבחושין אדומים תטיל למים פושרין אם נמוחו בידוע שהוא דם יבש וטמאה נדה ואם לאו טהורה מכולם שאין זה אלא דם בריות בעלמא ואין חוששין לדברי קטנים כאלו פתיחת הקבר. ואין בזו שהוחזקה מעוברת לשלא הוחזקה מעוברת במה דברים אמורים בשלא יצא עמהם שם אבל יצא עמהם דם ואפילו כל שהוא טמאה נדה. וכמה שרייתן מעת לעת והוא שיהיו המים פושרין כל מעת לעת. וכבר פירשתי בשער מראות הדמים כל ולד שיש בפניו מקצת צורת בנ"א כגון המצה והגבין והעין וגבת הזקן הרי זה ולד ואמו טמאה לידה אע"פ שכל גופו כמין בהמה חיה ועוף ודגים וחגבים ושרצים. אבל אין בו מצורת אדם בפנים אמה טהורה לידה. דבר תורה שאין הכל הולך אלא אחר הכרת צורת פנים עכשיו שאין אנו בקיאין בצורות בכולן חוששין לולד ואמו טמאה לידה מספק. ואם היה נדמה זה זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה ואם אינו ידוע תשב לזכר ולנקבה. ולד שנברא בעין אחד ובירך אחד בין מן הצד בין באמצע אמו טמאות לידה מספק. היה ושטו אטום או שהיה גופו אטום מלמטה עד ארכבותיו או שהיתה גולגולת ראשו אטומה או שהיה פיו טוחות שאין חוטמו בולט ואין צורתו נכרת או שהפילו בריה שיש לה שני גבין וב' שדראות אמו טמאה לידה מספק. המפלת מלא דם מלא מים או שהוא מלא גווני בין שהוא מלא בין שאינו מלא וכן מלא בשר בין צלול בין עכור אע"פ שאינו מרוקם הרי זו טמאה לידה מספק ויושבת עליו שבועים שמא נקבה היא. מי שלא היתה מעוברת והרגישה שהפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זו טמאה לידה מספק ויושב שבועים שמא ולד היה ונקבה היתה. המפלת חתיכה קורעה אם יש בתוכה עצם או חתיכה לבנה היא טמאה לידה ויושבת לנקבה אבל אין נותנין לה ימי טוהר שמא הפילה אותו חתיכות והרחיקה לידתה ושמא זה במה שהפילה רובו של ולד ושלמו ימי טהרה. במה דברים אמורים בחתיכה לבנה שמתוכה ניכר שחתיכת ולד היה אבל של שאר מראות לא. ויש מי שהורה להחמיר ואפילו בשאינה לבנה לפי שאין אנו בקיאין במראות וכן המפלת יד או רגל שיש להם חתוך אצבעות הרי זו טמאה לידה ואין נותנין לה ימי טוהר שמא הרחיקה לידתה כמו שאמרנו. ואם אין לה חתוך אצבעות אינה חוששת לולד כלל אבל טמאה נדה ומגדולי המורים הודו שאין טמאה לידה. המפלת ולד שושטו נקוב או שפניו ממוסמסין כגון כלי מתכות שנצרף טמאה לידה. וכן המפלת ולד מרוקם הרי זה ולד גמור ואמו טמאה לידה ומדברי סופרים אין נותנין ימי טוהר עד שימלא גופו שערות כולדות הנגמרים. המפלת שליא הרי זו טמאה לידה לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד ואעפ"י שאינו נמצא עכשיו בתוכו ודאי נימוח שפיר של שליא זו במה דברים אמורים בשליא גדולה טפח אבל פחותה מטפח טהורה אלא שיש להחמיר עליה כדי שלא יבא הדבר לכלל טעות. דיולדת תאומית מונין לה מן האחרון בין לימי טומאה בין לימי טהרה כיצד ילדה נקיבה קודם שקיעת החמה קודם שקיעת החמה ונקיבה אחרת לאחר שקיעת החמה מונין לה שבעתים מולד שני וכן הדין לימי טוהר והוא הדין ליולדת ב' זכרים. ילדה נקבה לפני שקיעת החמה מונין לה מן הנקבה לפי שימי טומאה וימי טהרה של זכר נכללין בתוך ימי הנקבה ילדה נקבה קודם שקיעת החמה ונפל לאחר שקיעת החמה ואין ניכר אם זכר אם נקבה הולכין באלו לחומרא ומונין לה שבועים מן הנפל שמא נקבה היא וימי טהרה מן הראשון שמא נפל זכר היה. וכן מונין לה בסוף מספק ימי נדה מן הראשון וימי נדה מן האחרון. וכן הדין כשילדה זכר לפני שקיעת החמה ונפל לאחר שקיעת החמה מונה שבועים מן האחרון שמא נקבה היא וימי טהרה מן הזכר. ילדה ואחר כך הפילה שליא תולין שליא זו באותו ולד שיצא ראשון ואין חוששין לולד אחר מחמת שליא ואפילו יצאתה השליא לאחר הולד כ"ג ימים. במה דברים אמורים בשילדה ולד חי אבל הפילה נפל ואחר כך הפילה שליא חוששין לולד אחר לפי שאין תולין את השליא בנפל אלא בולד חי חוששין שמא נימוח שפיר של שליא זו ונימוחה שליא של נפל זה ולפיכך מונין לה ימי טומאה משעת יציאת השליא ויושבת עליה לזכר ולנקבה. הפילה השליא ואחר כך ילדה בין ולד חי בין הפילה נפל כל שהשליא יוצאת קודם לולד אין תולין אותה בולד זה אלא בולד אחר לפי שאין שליא יוצאה לעולם קודם לולד.

המפלת דמות בהמה חיה ועוף ודגים ושליא קשורה בו אין חוששין לולד אחר ואם אינה קשורה בו מטילין עליה חומר זכר ונקבה לפי שהנפילים הנראים לשאר המינים בשיש להם שליא אין שליאתן מהן וזו הואיל ולא יצאה קשורה עמו ודאי של וולד אחר היה ונמוח. ילדה נקבה ובתוך ימי טהרתה חזרה וילדה זכר הרי זו יושבת לזכר שבעה ואעפ"כ עולין למנין ימי טהרת הנקבה ואין משלימין לה ז' ימים טהורים שהתורה אמרה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה רצופים ולא מפוזרים פעמים שהאשה מעוברת ומתעברת ואותו ולד אחרון פוחס צורת של ולד הראשון הוא שקראו חכמים סנדל שדומה לסנדל של ים שאין לו צורה סנדל זה לעולם יוצא כרוך עם הולד אע"פ שהסנדל אין לו צורת פנים נדון כולד ולד היה אלא שנרצף מדוחק הולד השני ולפיכך יצא עם זכר יושבת לזכר ולנקבה שמא סנדל זה נקבה היא יצא בפני עצמו ביודע שאינו סנדל אלא חתוכה וקורעין אותה אם יש בה עצם טמאה לידה ותולין אותה בבן קיימא ואין נותנין לה ימי טוהר שמא הרחיקה לידתה כמו שבארנו. המפלת טומטום או אנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה וכן טומטום וזכר ואנדרוגינוס וזכר. מאימתי מונין לולד ימי טומאת וימי טהרה אם יצא כתקונו מונין לה משיצא ראשו ולא כל ראשו אלא אפילו פדחתו בלבד. ולא סוף דבר שיצא ראשו לחוץ ממש אלא משיצא חוץ לפרוזדור. הראש שאמרו בין של ולד חי בין של נפל ואפילו יצא מחותך לעולם הראש ברובו. יצא מהופך כגון שיצא דרך מרגלותיו אינו כילוד עד שיצא רובו של ולד בין חי בין נפל בין שלם בין מחותך. הוציא העובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה מדברי סופרים ואין נותנין לה ימי טוהר עד שיולד. נולד מונין לה ימי טומאה וימי טהרה משעה שיצא רובו או ראשו כמו שבארנו. הוציא רגלו טמאה נדה שא"א לפתיחת הקבר לאברים בלא דם ונראה לי שאינה מטמאה לידה לא אמרו ביד אלא שהסכימו הדבר למה שכתוב ויהי וגו' ויתן יד הכתוב עשה לידת יד לידה אבל בשאר אברים לא אמרו ויש מי שהורה בין ביד בין ברגל ויוצא דופן אין אמו טמאה לידה אפילו יצא עמו דם דרך דופן טהורה מכולם. אינה טמאה לידה עד שיצא דרך רחם ואינה נדה אלא בדם היוצא דרך רחם. כבר בארנו שא"א לפתיחת הקבר בלא דם ולפיכך כל היולדת בזמן הזה כיולדת בזוב ואפילו לא ראתה דם כלל לפי שכבר החמירו בנות ישראל לישב ז' נקיים על דם טיפה כחרדל והיולדת בזוב צריכה ז' נקיים מכל דם ולפיכך היולדת זכר יושבת ז' לזכר והיולדת נקבה יושבת שבועים בין רואה דם בין אינה רואה דם שהכתוב קראה נדה אעפ"י שישבה ז' לזכר ושבועים לנקבה אינה טהורה לידתה עד שתספור ז' נקיים מדם לגמרי. ז' נקיים אלו בין שספרה אותם אחר שבוע של זכר ושבועים של נקבה בין שספרה אותם בשבוע של זכר ושבועים של נקבה שימי לידתה שאינה רואה בהם עולין לה לספירת ז' אף על פי שדבר תורה כל היולדת ששלמו לה ז' לזכר ושבועים לנקבה טובלת לערב וטהורה לבעלה בין רואה בין אינה רואה ואפילו שופעת בשטובלת שהמעיין אחד הוא והתורה טהרתו וכל דם שתראה משעת שטבלה ואילך טהור וזהו דם טוהר שאמרו תורה. עכשיו החמירו בנות ישראל לאסור כל דם כדי שלא יבא הדבר לכלל טעות כמו שהחמירו בנות ישראל לישב ז' נקיים על דם טיפה כחרדל כדי שלא יבא הדבר לכלל טעות בין ימי נדה לדם זבה כ"ש שיש לחוש שלא יבא הדבר לכלל טעות בלידה עצמה לפי שאינן בקיאות בדין מנין ימי לידה שמא הוציא העובר ראשו או רובו קודם בין השמשות וגמר לידה לאחר בין השמשות או שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור קודם בין השמשות ואינן בקיאות בכך ויבאו לטעות להוסיף יום בימי טהרתה לפיכך כל שרואה דם ואפילו בתוך מ' של זכר ובתוך פ' של נקבה טמאה ויושבת עליו ז' ימי נקיים :

השער השביעי

השער השביעי: אבאר בו דיני הטבילה אכלול בו שלשה עניינים האחד זמן הטבילה. השני החפיפה. והדברים החוצצין בטבילה לבעלה. השלישי במה היא טובלת אבל בדיני המקוואות בהכשרן ופסולן לא אכניס עצמי שכבר עמד אחד קדוש הרב הגדול ראב"ד ז"ל וביאר עניניהם ביאור רב ומי יבא אחרי המלך את אשר כבר עשה. וזקק וטהר כמפי משה. גלה עמוקות ופירש את הקשה. ומהאלקים אשאל להדריכני באמתו וילמדני. משגיאות יצילנו. ככתוב בכל לבי דרשתיך אל תשגני ממצותיך:

אין האשה עולה מטומאתה אף על פי שספרה ז' נקיים עד שתטבול במי מקוה שאינן שאובין או במי מעיין ובלבד שיהא במעיין ס' סאה. בניין אב לכל הטובלים ורחץ את בשרו במים שכל גופו עולה בהם ושערו חכמים מ' סאה. ויש מן הגדולים שאמרו שהמעיין מטהר בכל שהוא ובלבד שיהא במים כדי שתטבול כל גופה בהם בבת אחת. ולראשונים שומעין להחמיר בדבר שיש בו כרת. אין טובלין בכלי שלא אמרו תורה אלא מעיין ומקוה מים לפיכך היה טיט ורפש במקום שהיה טובלת לא עלתה לה טבילה. לא תעמוד על גבי כלי עץ שמקבלין טומאה מגבן ולא על גבי נסרים שראויין למדרסות ולא על שום כלי הראויה למדרס ותטביל מפני גזירות מרחצאות של כלים עברה וטבלה לא עלתה לה טבילה. אבל נותנת היא חבילי זמורות תחת רגליה מפני הטיט שאינה חוששת וכן לא תעמוד על גבי כלי חרס ולא על גבי בקעת ותטבול ואף על פי שאין כלי חרס מטמא מגבו ולא ראוי למדרס חשש חכמים הוא שמא תפחד שלא תפול ולא תטבול כראוי עברה וטבלה על גבי אלו לא עלתה לה טבילה. דבר תורה הזבה טובלת ביום ז' לספירתה משתנץ החמה ומותרת לבעלה מיד ועכשיו כל הנשים כזבות מאחר שהחמירו על עצמן לישב ז' נקיים אפילו על טיפת דם כחרדל אלא שאסרו חכמים לעשות כן מפני שמכנסת עצמה בספק שמא תראה בו ביום לאחר תשמיש וסותרת ספירתה והרי היא זבה למפרע בשעת תשמיש כיון שאסרוה לשמש בו ביום אסורה לטבול אפילו ביום ז' שאם תטבול תבא לידי תשמש ותכנס לספק זה כמו שבארנו. לא טבילת יום ז' בלבד אסרו מחשש ספק זה אלא אפילו לעולם לא תטבול ביום משום סרך יום השביעי ולעולם אינה טובלת אלא בלילה. היתה יריאה לטבול בלילה מפני רוב הצנה או מפחד אריות או מפני גנבים או שנועלין דלתות המדינה בלילה וכיוצא בזה הרי זו מותרת לטבול ביום ח' וביום השביעי לא תטבול כדי שלא תכנס בספק כמו שאמרנו עברה וטבלה ביום ז' יש מגדולי המורים שהורו שלא עלתה לה טבילה ויש מי שהורה להקל אחר שטבילתה טבילה דבר תורה ואין בטבילת אלא חשש רחוק ונראין דבריו. הטובלת צריך שלא יהא עליה שום דבר חוצץ מן הדברים שהיא מקפדת עליה לעתים ואינה חפיצה שיהיו עליה. לפיכך צריכה האשה לעיין בעצמה בשערה סמוך לטבילתה שלא יהא עליה שום דבר מאוס או טמא קשורה במקום שער שבה. עזרא ובית דינו תקנו שתהא האשה חופפת כל מקום שער שבה וסורקת במסרק או מפספסת בידה היטב כדי שלא יהיה שערותיה קשורין זה בזה. כבר נהגו בנות ישראל לחוף כל גופן ולשטוף במים חמין בשעת חפיפה ומנהג יפה הוא להן וכן ראוי להנהיגן כדי שתהא להן שמירה יפה בכל גופן. חפיפה זו שבמקום שער שאמרנו לא תהא במים קרים מפני שהם מסבבין את השער אלא במים חמין או בחמי חמה שהמים החמים יפים להחליק השער. וכן לא תחוף בנתר מפני שהגת מחתך את השער וחוזר ומסתבך בין שאר שערותיה ולא באהל מפני שהוא מסבך את השער וכן הדין לשאר הדברים שמסבכין את השער חפיפה צריכה להיות לכתחילה סמוך לטבילתה לפיכך לא תחוף אשה ביום ותטבול בלילה אלא חופפת בלילה וטובלת כדי שלא יתקשר שום דבר על שערה משעת חפיפה עד שעת הטבילה. נזדמנה לה טבילה בשבת וא"א לחוף בלילה הרי זו חופפת ביום ושומרת שערות ראשה וטובלת בלילה. ואף אם נזדמנה לה טבילה בשבת וחלו ביו"ט של ר"ה או של גליות לפני השבת הרי זו חופפת ברביעי בשבת וטובלת בשבת שלא דחו זמנה של טבילה מפני חפיפה שתהא סמוך לטבילה כיון שא"א. ובלבד שתהא מעיינת ובודקת היטב בשעת טבילה כל גופה ושערות ראשה שלא יהא הדבר חוצץ. חפפה ועיינה בעצמה בחול ביום וטבלה לערב או למחרתו עלתה לה טבילה בדיעבד לא חפפה ואפילו עיינה בעצמה לא עלתה לה טבילה ולא עוד אלא אפילו חפפה לאחר טבילה וסרקה במסרק ולא מצאה אפילו נימא קשורה לא עלתה לה טבילה שאני אומר שמא בשעת טבילה היה ועכשיו נתר או נשר עם המסרק או עם הפספוס ואצ"ל אם חפפה במקום שער ולא עיינה בשאר גופה שלא עלתה לה טבילה שזו צריכה לעיין דבר תורה. הרי שחפפה ובדקה עצמה וירדה וטובלת ובעלייתה נמצא לה דבר חוצץ בין על בשרה בין על שערה אם סמוך לחפיפה ולבדיקה טבלה אינה צריכה לחזור ולחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול שאני אומר בין חפיפה לטבילה נדבק בה ולא הרגישה. כמה הוא סמוך שאמרנו באותה עונה שחפפה שעי"כ נזהרת בחפיפה יותר. במה דברים אמורים בשלא נתעסקה באותו מין לאחר טבילה אבל נתעסקה בו לאחר טבילה אינה חוששת שאני אומר מעסק זה נדבק בה אחר טבילה שהרי רגלים לדבר שמתחילה חפפה ובדקה עצמה ובחזקת בדוקה היא עומדת. ויש מן הגדולים שהורו גם בזה להחמיר עד שתאמר ברי לי שלא היה עליה בשעת טבילה. טבלה סמוך לחפיפה אלא שנתעסקה בין חפיפה לטבילה בדברים שעושין חציצה או שנתנה תבשיל לבנה. אם אותו תבשיל מן הדברים שנדבקים ועושים חציצה כגריס של פול וכיוצא בזה אף על פי שלא נמצא עליה דבר לאחר טבילה לא עלתה לה טבילה שיש לחוש שמא נדבק מן התבשיל והיה עליה בשעת טבילה ועכשיו שלא נמצא שמא עם יציאתה מן המים נתנדנד ונפלה. ולפיכך לא עלתה לה טבילה אלא אם כן עיינה בנפשה לאחר נתינת התבשיל או לאחר עסק הדברים חוצצין. לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא האשה חופפת ומדיחה קמטיה ובית הסתרים שלה בשעת חפיפה. אף על פי שאין צריך שיבא בהן מים צריך שיהיו ראויין לבא בהן מים. מעשה באשה אחת שטבלה ונמצא בה עצם בין שיניה והצריכוה חכמים טבילה אחרת. אשה לא תטבול בנמל מפני שנעשה טיט עבה על שפת הנהר ונדבק בין אצבעות רגליה וחוצץ. ואעפ"י שלא נמצא עליה טיט ורפש כשעלתה שאני אומר עם יציאתה מן המים נפל עם הנדנוד. לא היה שם טיט אינה צריכה להגביה רגליה ולשוט באמצע המים ואף על פי שדורסת על הרצפה אין כאן חציצה לפי שהמים מקדימין לרגליה ולא עוד אלא שיש שם טופח על מנת להטפיח שהוא חיבור עם שאר המים לטומאה ולטהרה.

האשה שטבלה ונתנה שערה בפיה או שקפצה ידה הרבה. או שקרצה שפתותיה ודחקתן הרבה כאילו לא טבלה. פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר יש מי שהורה שזו כקריעת שפתותיה ולא עלתה לה טבילה ויש שמורים להיתר שאין זה אלא כקמטין במקום שדרכן להיות שם. היו שערות ראשה קשורות זו בזו אם הן קשורות אחת אל אחת ויש בהן הרבה קשורים עד שאין דרך האשה בכך הרי אילו חוצצין לפי שהקשר מהודק ומונע מלבא שם מים. וכן אם היו קשורות ב' ב' אבל אם היו קשורות ג' ג' או ביותר אינו חוצץ לפי שא"א להתהדק יפה ומים נכנסין בתוכן. נתנה מעות בפיה וטבלה עלתה לה טבילתה. הרצועות של עור בראשי הבנות או חוטין של צמר או של פשתן שעל הראש או שגודלת בהן את השער הרי אלו חוצצין. במה דברים אמורים בזמן שהן בראש וכ"ש בשאר מקומות שבגוף אבל בצואר אין חוצצין לפי שאינן מהודקין שאין האשה חונקת עצמה. חוטין של שער אינן חוצצין במה דברים אמורים שיש בהן ג' שערות מתהדקות אבל באחת ושתים לא כמו שבארנו. לפלוף יבש משהתחיל לירוק בזמן שהוא חוץ לעור וגליד שהוא חוץ למכה והרטיה שעליה ושרף של תאינה ושל שקמה ושל חרוב יבשים חוצצין. לחים אינם חוצצין והשאר כל השרפים בין לחים בין יבשים חוצצין. הדם והדיו. והדבש והחלב. יבשים חוצצין לחים אינן חוצצין. גלדי צואה שעל הבשר. הטיט והבצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר. וצואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר הרי אלו חוצצין. איזהו שלא כנגד הבשר היה הצפורן גדול ועודף על הבשר ונמצאת צואה בצפורן תחת אותו מקום שעודף על הבשר זהו שלא כנגד הבשר. לפיכך נהגו בנות ישראל ליטול צפרנים בשעת טבילה מפני שאינן בקיאות לכוין כנגד הבשר ושלא כנגד המלמולין. וכן הגרגרים שנעשים על הבשר כשידיו של אדם מלוכלכים בטיט או בבצק או בזיע והוא מוללן אחת על חברתה הרי אלו חוצצין. טיט היוצרין וטיט היון שהוא טיט הבורי' ועץ יוני שהוא הטיט העבה והנדבק הרי אלו חוצצין לפי שנדבקין הרבה ועושין חציצה ודרכן של ב"א להקפיד עליהם. ואפילו היו בבית הסתרים דרכה של אשה להקפיד עליהן כדי שלא תתגנה על בעלה. ובלבד שדרכה להקפיד עליו חוצץ ואפילו כחרדל. לא הקפידה זו בהן בטלה אצל כל הנשים. וכל שרובן מקפידות חוצץ אפילו במי שאינה מקפדת. השירים והנזמים. והטבעות וכיוצא בהן מן התכשיטין בזמן שהן דחוקין חוצצין. רפויין אין חוצצים שהמים באים בהן. אף על פי שתכשיטין אלו אין האשה מקפדת בהן אדרבה גוי הוא ורוצה היא האשה בתכשיטיה פעמים יש שמקפדת ומסירה אותה בשעת לישה וכיוצא בו וכן הטעם לחוטין ורצועות שבראשי הבנות. היתה חברתה אוחזת בה בשעת טבילה לא עלתה לה טבילה. הדיחה ידה במים עלתה לה טבילה. שמשקה טופח שעל ידיה חבור למים שבמקוה. רפתה ידיה עד שבאו בהן המים נ"ל דכ"ש שעלתה לה טבילה. ויש מרבותי שהורו שלא עלתה לה טבילה גזירה שמא לא תרפה ולא יראה לי כן שלא גזרו בטבעות הרפויין משום דחוקין וכטבילת העבדים בקולר שבצואר שהרפוי אינו חוצץ. צבעים שעל ידי הנשים או שעל השער לנוי יראה לי שאין חוצצין לפי שאינן מקפידות בהן לעולם אדרבה חוזרות בהן ומתחדשות אותם תמיד לנוי. אע"פ שצבע זה פושט בכל השער ורובו. אע"פ שאינו מקפיד עליו חוצץ כאן מקפדת ורוצה להיותו והרי זו כאלו הוא מגופו של שער וכבגד צבוע שאין הצבע כדבר הנוסף וחוצץ אלא כעיקרו של בגד ואינו חוצץ שהרי מצינו טבילה לפרוכת. אע"פ שיש בהן תכלת וארגמן ותולעת שני. ועוד יראה לי שאין ממשו של צבע בשער ועל הידים אלא מראות של צבע ולפיכך אינו חוצץ. ואינו דומה לכתב שחוצץ שממש הן בכתב. וכן הנשים שמלאכתן לצבוע יראה לי שאין אותו צבע שעל ידיהן חוצץ מן הטעם הזה שאין ממשו של צבע אלא מראות של צבע. ועוד כל מלאכתה בכך אינה מקפדת. למה הדבר דומה לדם שעל בגד הטבח ורבב שעל בגדי מוכרי רבב שאינו חוצץ שכל הדברים בהקפדה הם תלוים. חציצה באשה הנשואה בבית הסתרים ואין חציצה בהן לא באיש ולא באשה הפנויה. לפי שזו מקפדת ואלו אין מקפידין. קוץ שתחוב באדם בזמן שנראה חוצץ ולפיכך אשה שנכנס לה קוץ בין ביד בין ברגל או בשאר הגוף לא תטבול עד שתעקור אותו בכדי שלא תראה ממנו בחוץ כלום או שלא תרגיש בו ותקפיד עליו. לפלוף שבעין ואפילו יבש וכוחל שבעין ואפילו שעל גבי העין וריבדא דכוסילתא ואפילו לאחר שלשה ימים אינן חוצצין. וכן גליד שעל המכה ולכלוכי צואה שעל הבשר וצואה שתחת הצפורן כנגד הבשר והצפורן המדולדלת אינן חוצצין. לא תטבול אשה בנמל אפילו במקום שאין שם טיט. מפני שבני אדם מצויין שם חוששין שמא מתוך שהיא יריאה שלא ירגישו בה בני אדם תמהר לטבול ולא תטבול כראוי עברה וטבלה עלתה לה טבילה. האשה לא תטבול זקופה ממש. ולא שוחה ממש אלא דרך גדילתה איזהו דרך גדילתה האשה נראית כעורכת וכמניקה את בנה לתחת הדד. כדי שלא יסתר בה מקום הגלוי האשה צריכה שתעמוד אשה אחר' ע"ג בשעת טבילה ותראה שלא יהא שער משערות ראשה צף על פני המים כרכה שערותיה על ראשה בדבר שאינו חוצץ כחוטין וכיוצא בהן מן הדברים שאינן חוצצין אע"פ שטובלת בינה לבין עצמה עלתה לה טבילה וטהורה. ויצאו דברנו בטהרה.

תוכן העניינים

תורת הבית הקצר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה