אור ברסלב

תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק ח - הזורק

פרק ז - מי שאחזו

דף עז.

תוס' ד"ה וכדרב כהנא דלא תקשה היכא יכול להתנות שלא ירשנה הואיל שלא בא לעולם עדיין כמו שא"י להתנות על נחלת אביו וכו' והקשה המהרש"א הא כאן לא איירי רק לענין פירות ולא לענין ירושה עי"ש. ולתרץ נראה דהתוס' כתבו זה לפי' ר"ת דס"ל דעיקר תליא באם מכרה ונתנה קיים והיינו לענין ירושה דתקנת אושא היה שהבעל יש לו זכות מעכשיו לענין ירושה ואם התנה מהני וע"ז כתבו התוס' דהאיך יכול להתנות בסילוק ירושה דהא הוא כדשלב"ל דדומה לנחלת אביו וע"ז שייך שפיר שינוייא דהש"ס דיכול לסלק עצמו ולא קשה שוב על מאן דס"ל ירושת הבעל. דאורייתא ממתניתין דהכא דלענין מכירה ונתינה דהוא מטעם תקנת אושא ודאי דרבנן הוא אבל לענין פירות ודאי דיכול לסלק עצמו דהא יכול להקנות גוף לפירות:

תוס' ד"ה פליג רשותא ובגובה שלשה איירי וכו' כוונת דברי התוס' כך הם דכאן בגיטין מבואר דפיסלא לא פליג רשותא רק בגבוה עשרה או ברוחב ארבע אמות ולפ"ז קשה במאי מיירי התם בשבת אי בלא גבוה עשרה וע"כ ברוחב ארבע אמות דאי לא פליג רשות אפי' לענין גט וכיון דרוחב ד"א ואינו גבוה י' כרמלית הוא וא"א לומר דמיירי התם באין גבוה שלשה דאז לא הוי כרמלית וע"ז כתבו תוס' דא"א לאוקמי בהכי דפחות מג' כלבוד דמי וגם אין לומר דמיירי בגבוה הפיסלא עשר ואין רחב ד"א ע"ז כתבו התוס' דע"כ מיירי ברחב ארבעה טפחים וא"כ רה"י הוא וע"כ צ"ל דמיירי באין גבוה י' ורחב ד"א וא"כ כרמלית הוא וא"כ מאי פליגי אביי ורבא:

דף עח.

תוס' ד"ה אינו גט. ומיהו קשה דבהניזקין וכו' פי' לדבריהם דבשלמא אי אמרינן שאצ"ל רק הא גיטך בכדי שנדע שהבעל נתן בתורת גירושין ולא בתורת פקדון לא קשה מהך דהניזקין דבזה ודאי סגי כשאומר בפני עדים בשעת נתינה אבל לר"י דמצריך שיאמר לה הרי את מותרת דהיינו בכדי שתהא האשה יודעת שהותרה לכל אדם קשה מהך דהניזקין דמאי מהני מה שמודיע לעדים. הא מ"מ היא לא תדע. וע"ז משני התוס' דגם לזה סגי כשאומר בפני עדים שהם יודיעו לה:

גמ' והא א"א לצמצם. ואין להקשות דילמא מיירי שבא אחר קודם וזכה בד' אמות ואחר שבאו הבעל והאשה הלך האחר וזכו ביחד וכמ"ש הב"ש באה"ע סי' קל"ט עי"ש. אמנם נלפענ"ד דבאמת הא ליתא דלא תקנו חכמים ד"א רק שיהי' שלו לענין שיזכה בו מציאה ומתנה אבל בדבר שאין שייך לו כלל וא"א לזכות בו כגון שראובן בא תחלה ואח"כ בא שמעון לתוך ד"א ובא לוי ונתן מתנה לשמעון זכה שמעון בד' אמות דלענין מה שאין לראובן שייכות בגוה זוכה שמעון ג"כ בד' אמות דלא נתנו חז"ל לראובן שיהי' שלו לחלוטין רק לענין הדברים ששייך בגווייהו:

גמ' שיננא כדי שתשוח ותטלנו. עיין ברא"ש שכתב וז"ל שראוי להחמיר אם שניהם עומדים בתוך ד' אמות אף שקדמה האשה וזכתה בהן שאינו גט אלא קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו לפי שפעמים שהאיש יקרב לתוך ד' אמות וכו' והוא תמוה דא"כ מה בכך שתיקנו חז"ל בכדי שתשוח הא עדיין החשש במקומו עומד שמא יקרב הוא לתוך ד"א של הגט קודם ואז לא מהני כדי שתשוח שלה דהא ע"כ עיקר החשש של הרא"ש דשמא יקרב היינו שמא יקרב הוא קודם דאי קדמה היא קירוב שלו אינו מקלקל מדינא. וכן מה שסיים גבי היא יכולה לשומרה ולא הוא קשה דא"כ מה מועיל התקנה כדי שתשוח. ונראה דכוונת הרא"ש הוא כך דהחשש הוא דלפעמים האשה תלך מצד זה והאיש מצד זה כנגדה ויהיה ביניהם שמונה אמות פחות רביע ויסברו העולם שהאשה באה תחלה למקום שעמדה שם ויש ממנה להגט פחות מד' אמות וזכתה בו כיון שהיא באה קודם מגורשת ובאמת הוא בא קודם למקום שעומד שם וא"כ הגט מונח בד"א שלו כיון שהוא בא קודם כי בפסיעה אחת יכולין לטעות בקל לזה עקרו חז"ל קנין ד' אמות שלה ותיקנו שלא יהיה לה קנין רק בכדי שתשוח והבעל יש לו קנין ד"א וצריכה שתבוא היא קודם לכדי שיעור כדי שתשוח קודם שבא הבעל לשיעור רוחק ד"א ובשיעור זה אי אפשר לטעות דשיעור כדי שתשוח הוא בודאי פחות הרבה מכדי ד"א דאז אף אם יטעו העולם ויסברו שהאשה באה תחלה לשיעור רוחק מהגט כדי שתשוח קודם שבא הבעל לרוחק פחות מעט ד"א מהגט ובאמת בא הבעל תחלה לרוחק ד"א מהגט מ"מ ודאי דהאשה באה תחלה לשיעור פחות מד' אמות קודם שבא הבעל לתוך ד' אמות דבשיעור גדול כזה א"א להעולם למיטעי וכיון דע"כ באה האשה קודם לתוך ד' אמות של הגט שוב לא יהיה טעות בדין דהא מדינא כשבאה האשה מתחלה לתוך ד"א של הגט מגורשת ולפ"ז א"ש ג"כ מה שסיים גבי היא יכולה לשומרו דאחר שתיקנו כדי שתשוח ובאמת אם בא הבעל תחלה לתוך ד' אמות של הגט לא מהני כדי שתשוח שלה כמבואר ברא"ש עד שתבא היא תחלה לכדי שתשוח וממילא זכתה כבר מדינא מכח ד"א וליכא טעות בדין כלל ולפי מה שכתבתי א"א לה להתגרש עד שתבוא היא תחלה לשיעור רוחק מהגט כדי שתשוח קודם שבא הבעל לתוך ד"א של גט:

תוס' ד"ה מחצה על מחצה. דאין כאן ספק עכ"ל. והקשה המהרש"א דלרבה ור"י דאיירי בתרי כתי עדים דספיקא הוא האיך יתיישב והביא בשם המרדכי דמיירי לענין המעות בעין שהמלוה רוצה לזכות בו וכו' עי"ש ולכאורה קשה דהא לעיל דף ס"ג בהא דאמרינן דמספקא ליה אי הולך כזכי דספק ממונא לקולא ופי' רשב"א בחדושיו שם דגבי חוב לא שייך חזקת מרא קמא וקמה לי' בחזקת מלוה וא"כ קשה דמ"ש הכא דלא נימא דיזכה בהן המלוה כדאמר התם ואפשר לחלק דשם מיירי באחר זמן פרעון דשוב לית בהו שום זכות ללוה משא"כ כאן דמיירי בתוך זמן פרעון שיש זכות להלוה וכשהלוה מחזיר תוך זמן דמי קצת למתנה שמחל זכותו להמלוה ויש בו קצת חזקת מרא קמא ללוה וגם לא דמי לגמרי למתנה מש"ה יחלוקו:

דף עח:

תוס' ד"ה אם יכול לנתקו ומה שקופצת ידי' אח"כ וכו' ולכאורה קשה דהאיך יתרץ הר"י מה שהקשה התוס' אח"כ מהא דערק לי' חרציה וכו' ונראה דדעת ר"י דדוקא בערק לי' חרצי' דהיינו שמצמצם עצמו בשעת נתינה והרי עושה הבעל מעשה בשעה שהאשה מקבלת הגט והוי מעשה נתינה וכן כשמרפה ידיו בשעת קבלה עושה מעשה בשעת נתינה אבל בגוונא שכתב ר"י שהיא קופצת ידה שאין הבעל עושה שום מעשה בשעת נתינה אינה מגורשת:

גמ' היתה ידו עשויה כקטפרס. ברשב"א הקשה הא בב"מ דף י"ב אמרינן דמתגלגל כמונח דמי ותירץ דבגט באויר שאין סופו להניח ודאי דאינה מגורשת משום דכתיב ונתן והא דתנן כיון שהגיע לאויר מחיצות מגורשת אע"ג שנשרף קודם שנח התם לאחר שנח באויר וראוי לנוח קלטתו הרוח או האש מש"ה מגורשת ואח"כ בד"ה הא דמקשי ותתגרש מאוירא דד' אמות כתב וז"ל קשה לי דהא קיימ' לן דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ואיכא למימר משום דבעי' דלא איפשט' הוא וה"ק תפשוט דלאו כמונח דמי או תפשוט דד"א אין להם אויר וכו' עי"ש ולכאורה תמוה דהא מסיק לעיל דבגט אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ובודאי אינה מגורשת. ולכן נראה דשלשה חילוקים יש לדעת הרשב"א דאם בשעה שיצא הגט מתח"י הבעל לא הי' ראוי לנוח ברשות האשה ודאי לא נתגרשה שלא קרינן בי' ונתן כלל דהא אינו נותן לרשותה כלל אבל אם בשעה שיצא מיד הבעל הי' ראוי לנוח ברשות האשה וקודם שבא לאויר מחיצות האשה בא רוח או אש באויר מחיצות שלה ומיד שהגיע לאויר מחיצות שלה לא הי' שוב ראוי לנוח תלי' בהאיבעי' דלא איפשט' דבעי לה בב"מ אי אויר שאין סופו לנוח קני כיון שבשעה שהגיע לאויר מחיצות היה אויר שאין סופו לנוח ולענין ממון אף שבשעה שיצא מיד הנותן לא הי' ראוי לנוח מ"מ תלי' בהאיבעי' דלא איפשטא דבעי בב"מ דבממון לא בעי ונתן רק אויר מחיצות לקנין ותלי' בהאיבעי' הנ"ל ואי בשעה שהגיע לאויר מחיצות של האשה או של המקבל הי' ראוי לנוח ואחר שהגיע לאויר מחיצות שהי' ראוי לנוח בא רוח או אש וקלטתו גיטה גט וקנינו קנין בודאי:

דף עט.

רש"י ד"ה והא לא מינטר הא בעינן אויר שסופו לנוח נראה דאין כוונת רש"י משום האיבעי' שבב"מ אי אויר שסופו לנוח כמונח דמי רק שכוונת רש"י הוא דהא הרשב"א בד"ה זרק ונח ע"ג כתב דכי נח ברשותה אע"ג דלא מינטר מחמת רשותה אלא מחמתה דמינטר לה ולא אמרו דבעינן גג שיש לה מחיצות או בפחות מג' סמוך לגג רק כשמתגרשת מאויר ולא נח ובד"ה הא דאוקי עולא כתב ג"כ דלא מקרי אוירו של גג רק בפחות מג' לגג או באויר מחיצות וכ"ה ג"כ כוונת רש"י דכל שאין סופו לנוח מחמת דלא מינטר מזיק' דאתי זיק' שחוץ לגג ושדי ליה לא מיקרי כלל אויר הגג כיון שאין סופו לנוח מחמת האויר שחוץ לגג ולא מיבעי' ליה בב"מ רק כשהוא באויר מחיצות וזה דלא כהפ"י שכתב דדעת הפוסקים הוא משום שאינו משתמר ולא עדיף מחצירה דבעינן שיהיה משומרת וברשב"א שם מבואר בהיפך דאפילו משומר מחמתה לא מהני כשאינו באויר מחיצות רק כשנח בעינן משומר מחמתה עי"ש ברשב"א וכ"ה בשיטה מקובצת ב"מ י"א ד"ה וכי ר' יהושע דבעינן אויר מחיצות דוקא:

רש"י ד"ה בפחות מג' דכיון דהגג גבוה עשרה וכו'. לכאורה תמוה דלמה לי גבוה עשרה הא כיון שהיא עומדת בצידה היא משתמרת מחמתה וכשאינו משומר מחמתה אפילו גבוה עשרה אינה מגורשת ונראה דרש"י ס"ל כמ"ש בשיטה מקובצת דכל שאין חילוק מחיצות בין זה לזה לא מיקרי משתמר רק בשני חצירות זה לפנים מזה כיון שיש לשניהם מחיצות אף שלמעלה באויר אין מחולקין מיקרי חצר המשומרת ודלא כהתוס' בד"ה פנימית עי"ש והי' משמע לי' לרש"י דכל שעומדת על הגג מגורשת אפי' עומדת רחוק מהגט ואז הגט אינו משומר מבני החיצונה משא"כ כשהגג גבוה עשרה וגוד אסיק מחיצות והוי כאלו יש חילוק מחיצות בין הגג להחצר:

גמ' כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות וכו' המהרש"א כתב דלפי הך תירוצא. א"צ שוב לתירץ הראשון דאפי' בגג שאין לו מעקה כיון דמינטר מחמת מחיצות החיצונות כמו בשתי חצירות זו לפנים מזו עי"ש ואין הלשון משמע כן וכן בירושלמי מוקי לרישא דמתניתין ביש לו מעקה וסיפא בתחתונות עודפות בלא קושי' בנתיים וגם אמאי לא השמיעו זה הפוסקים וכל הפוסקים העתיקו שני התירוצים שבש"ס. לכן נלפענ"ד דלא כמהרש"א וכמו שאבאר בסמוך:

גמ' אילימא בגג דידה וחצר דידה למה לי אויר הגג וכו' תמוה לי לפמ"ש הרשב"א דלענין גט בעינן דוקא עומדת בתוכה ממש וכ"כ התוספ' בעירובין בפ' כל גגות א"כ מאי מקשה הש"ס הא במשנה עומדת על ראש הגג קתני ומש"ה כי הגיע לאויר חצר אינה מגורשת דהא אינה עומדת בתוכה דהא מתניתין בגג שיש לו מעקה מיירי ולא גרע מחצר קטנה שנפרצה לגדולה דגט בגדולה ואשה בקטנה דאינה מגורשת ואפילו לתירץ השני שבש"ס דמיירי בפחות מג' ואין לו מעקה מ"מ הא מדמה שם בעירובין לצוואה בקטנה או שליח ציבור בקטנה ולענין צוואה וש"ץ ודמי דחשוב גג רשות אחר מהחצר דגוד אסיק מחיצות. לכן נראה דלענין אויר הגג אף שמחיצות החצר עודפות מ"מ לא נקרא אויר הגג רק בתוך מחיצות הגג או בפחות מג' דלא כמ"ש המהרש"א לעיל והטעם לזה דבשלמא לקמן גבי שני חצירות דהחצר הפנימי הוא שלה לגמרי והאויר שלה עד לרקיע רק דכל שהוא למעלה ממחיצות לא מינטר לכן כשהוא מינטר מחמת מחיצות החיצונות מהני ג"כ אבל במתניתין מיירי שהגג של בעל רק ששאל לה הבעל הגג מדלא קתני על גגה ושאלה לה עדיף ממכירה דלא נמכר האויר רק עד סוף המחיצות כמבואר בח"מ סי' רי"ד סעיף ה' לדעת הרשב"א עי"ש ואפילו להחולקים שם אפשר דיש לחלק בין מכירה לשאלה וכיון ששאל לה בפירוש הגג ואויר הגג לא מיקרי רק עד תוך המחיצות של גג בודאי אינו שאול לה רק עד תוך המחיצות או עד פחות מג' ולהכי קתני במתניתין משהגיע לאויר הגג דלמעלה מזה שוב לא מיקרי אויר הגג כמבואר בירושלמי הביאו הרשב"א ולפ"ז א"ש מה דקאמר הש"ס אילימא בגג וחצר דידה פי' שהשאיל לה בפירוש שניהם דבחצר דידה ממש לא רצה לאוקמי מדלא קתני גגה וחצירה וגם מכח הוכחה שאבאר בסמוך ולזה מקשה הש"ס שפיר דלמה לי אויר הגג פי' דאויר הגג לא מיקרי רק תוך מחיצות הגג ממש כמ"ש הרשב"א ואי השאיל לה שניהם אפי' הגט למעלה ממחיצות הגג רק שהוא נגד הגג למעלה ממחיצותיו ונגד מחיצות החצר העודפת על מחיצות הגג ג"כ מגורשת דהא כל האויר הוא שלה ולא קשה ג"כ קושית הרשב"א שהקשה דהא כל שהוא באויר החצר הוא דרך עלי' וכמבואר בגמ' דכל שהוא דרך עלי' אין סופו לנוח מיקרי. ולפמ"ש לא קשה דהש"ס מקשה דמ"מ בהגיע נגד אויר הגג דרך ירידה אפילו למעלה ממחיצות הגג כל שהוא נגד מחיצות החצר מגורשת דהא הכל שלה ומה"ט לא רצה הש"ס לאוקמי כשהגג הוא שלה לגמרי דא"כ קשה ג"כ למה לי אויר הגג דהיינו תוך מחיצות הגג הא אפי' כנגד מחיצות החצר מגורשת כמו בשני חצירות ומשני הש"ס דמיירי בשאול לה מקום סתם וכיון דנפל על הגג ממילא אינו שאול לה רק הגג ולא החצר:

דף עט:

תוס' ד"ה והא דאמר רב יהודא וכו' להוליך מגג לבית קאמר וכו' וכתב המהרש"א דלענין גט אפי' בכה"ג מגג לבית דגג לאותו בית הוי כחד מקום ולא קפדי עכ"ל. וקשה לי דאי בכה"ג דאמר שמואל הוא ושמואל אפי' מגג של בית אחר קאמר וא"כ ה"נ אם יש לו ב' בתים והשאיל לה גג של בית זה והגט נפל לבית השני ג"כ תתגרש ועוד דזה לא תליא בהא דאמר שמואל דודאי אם הגג של אותו הבית הוא של אחר אסור לטלטל לביתו אבל העיקר כמו שפי' הרשב"א בדברי התוס' דמיירי שהשאיל לה הבעל גגו וזרקו לה ע"ד שינוח כאן ונח בגט השני רק דקמ"ל מהא דשמואל לומר דאע"ג דחלוקין הן הגגין לענין הא דאמר שמואל מ"מ לענין גיטין לא קפדי פי' לדבריו דחזינן דבשני בני אדם הדרין בחדר א' ויש חילוק מחיצות ביניהן דמחמת חילוק מחיצות נתחלק הרשויות לענין שבת נתחלק ג"כ לענין גיטין מ"מ בגגין אף שמחיצות התחתונות מחלקין הרשויות לענין לטלטל מהגג זה לבית האחר מ"מ בגט לא הוי חילוק רשויות:

גמ' כי נח מאי הוי כליו של לוקח ברשות מוכר וכו' ואף דבע"כ מיירי שחצר שלה הוא כמבואר בר"ן בב"ש ועי"ש בב"ש שכ' דנשמע מזה כליו של לוקח בתוך כלי של מוכר ועומד עג"ק של לוקח אינו קונה וכו' ולכאורה תימא דלדעת הרא"ש והתו' בב"ב דף פ"ה דהא בהא תליא דאי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה כליו של מוכר ברשות לוקח קונה ואי מתרמי שניהם בחד לוקח וחד מוכר קונה אחד מהם ממ"נ כמבואר בטור ח"מ סי' ר' עי"ש וא"כ קשה דתתגרש ממ"נ דאי הרשות מבטל הכלי הרי הגט ברשות שלה ואי הכלי מבטל הרשות הרי הגט מונח בכלי שלה. ואח"כ מצאתי בקצה"ח ח שהקשה זה בח"מ סי' ר' עי"ש. ולפענ"ד נראה אף דקאמר בגמ' דהא בהא תליא דאי כליו של מוכר ברשות לוקח קנה ממילא כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה וכן להיפך מ"מ בגט ודאי לא מהני בכליו של בעל ברשות האשה ולא תליא בהך איבעי' כלל דהנה לכאורה קשה על מה שתלאו התוס' והרא"ש זה בזה דהא התוס' בב"ב דף פ"ה ד"ה כליו של לוקח הקשו דהא כליו בר"ה לא קני ומכ"ש ברשות מוכר ומאי מיבעי' ליה לש"ס ותירצו וז"ל ברשות מוכר מיבעי' דאע"ג דאמר ר"י דכל מקום שיש לו רשות להניחו קנה דילמא לא אתי למעט אלא רה"ר אבל מוכר שמא משאיל לו מקום לקנות שיקנה מה שהוא מוכר לו וכו' ולכאורה משמע מדברי התוס' דהאיבעי' בש"ס הוא אי המוכר משאיל המקום ללוקח או לא וא"כ שוב אין כלל לתלות זה בזה דאף אי כליו של לוקח בר"מ לא קנה מ"מ י"ל דהרשות בטל לגבי כלי וכליו של מוכר ברשות לוקח ג"כ לא קנה דהא דכליו של לוקח בר"מ לא קנה הוא מטעם דאין המוכר משאיל לו מקום וממילא לא קנה ליה כליו כיון דאין לו רשות להניחם שם כמו ברה"ר וכליו של לוקח ברה"ר לכ"ע לא קני ועוד דקשה להבין הסברא מה זה ענין לומר דרשות בטל לכלי. לכן נראה דהא הי' פשיטא ליה לש"ס דהמוכר משאיל המקום ללוקח כמ"ש בתוס' ואין כוונת התו' בלשונם שמא המוכר משאיל לומר דזה הוא הספק בבעי' דש"ס דז"א כמ"ש אך כוונתם לתרץ סוגית הגמ' ולומר אפשר דזה הי' פשיטא ליה להש"ס דהמוכר משאיל המקום ללוקח והאיבעי' בש"ס הוא כך דהנה לכאורה קשה על הא דמספקינן בכליו של מוכר ברשות לוקח אי קנה הא בב"מ דף ק"ב פריך הש"ס גבי קולט מן האויר ה"ה שלו הא אויר חצירו הוא ומשני משום דאויר שאין סופו לנוח הוא ופי' בש"מ דהיינו משום דמפסיק כלי ואין סופו לנוח עג"ק ופריך הש"ס הא מיבעי' ליה לרבא אי אויר שאין סופו לנוח קנה ומשני שאני הכא דמפסיק כלי עי"ש. ולפ"ז קשה דבכליו של מוכר ברשות לוקח ודאי לא קני לוקח דהא אויר שאין סופו לנוח הוא ומפסיק כלי דבהפקר לא קני ומה"ת יקנה במו"מ כיון שאינו מונח רק באויר החצר ואין סופו לנוח בחצר כיון דמפסיק כלי וע"כ צריך לחלק דש"ה דמיירי בחצר שכיר לשיטת הרמב"ם לקמן בסימן שי"ג ואין המשכיר יכול לסלק הכלי מהמקום חשיב הפסק כלי הפסק שיהא חשוב אויר שאין סופו לנוח שלא יקנה ואפי' לרש"י ותוס' שכתבו דמיירי בחצר שלא השכירו אפשר לחלק כיון דמיירי שאין המשכיר שם וא"י לסלק הכלי משא"כ הכא דאין הלוקח משאיל המקום להמוכר ואפילו אם הלוקח משאיל המקום מ"מ הא לא שאלו לזמן ידוע ויכול לסלק תמיד הכלי מהמקום לא חשיב הפסק הכלי להפסק. ולפ"ז קאי האיבעיא בש"ס בענין זה אי אויר כלי ככלי דמי ונקרא אויר כלי או שאויר כלי לאו ככלי דמי רק אויר הכלי שייך לבעל החצר ואויר חצירו הוא ולא אויר כלי וזה כוונת הפוסקים במ"ש אי הרשות בטל לגבי הכלי או הכלי בטל לגבי רשות כוונתם על אויר הכלי אי אויר הכלי בטל לגבי חצר או להכלי. אמנם אף אם ת"ל דאויר כלי לאו ככלי ואויר חצר הוא אכתי תליא האי איבעיא בענין האיבעי' בש"ס דב"מ אי אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא דנהי דהפסק כזה לא חשיב הפסק שיהא גרע מחמת הפסק כלי מאויר שאין סופו לנוח מ"מ כיון דהחפץ לאו מונח עג"ק ממש דהא הכלי מפסיק בין הקרקע להחפץ הרי לא מונח רק באויר החצר ואין סופו לנוח עג"ק דהא המקשה בב"מ דלא ידע משנויא דש"ס דמפסיק כלי ומ"מ חשיב לי' כאויר שא"ס לנוח כמ"ש הש"ס שם והשתא הספק בכליו של לוקח בר"מ תליא ג"כ בספק זה דאי אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי א"כ כליו של לוקח בר"מ לא קני דנהי דכליו כידו הוא וכשהכלי תופסות הוי כאלו תופס בידו מ"מ הא אף להמוכר יש בחפץ זה תפיסת יד מכח אויר חצירו דהוי ג"כ כידו דהא אויר כלי כאויר חצר יחשב ואויר שאס"ל כמונח דמי והאויר קני מצד עצמו א"כ האויר ג"כ ידו של מוכר חשיב ואי אויר שאין ס"ל לאו כמונח דמי א"כ אין להאויר קנין בעצמותו ולא חשיב ידו של מוכר ממילא קני לוקח דהא אין למוכר שום תפיסת יד בזה החפץ דאוירו לאו כלום הוא כיון שא"ס לנוח ולפ"ז שפיר תלאו זה בזה דאם כליו של לוקח בר"מ קני א"כ ע"כ צ"ל או דאויר כלי ככלי או דאויר שאס"ל לאו כמונח דמי וא"כ בין אי נימא דאשס"ל לא קני אי נמי דאויר כלי ככלי דמי דמבטל קנין הרשות ומש"ה בכליו של לוקח בר"מ קני מחמת שאין להמוכר קנין בחפץ מחמת הרשות א"כ בכליו ש"מ בר"ל ל"ק דבמה נקנה כיון דאין אויר חצירו קונה לו כיון שהוא אויר שאין סופו לנוח א"נ מטעם דאויר כלי ככלי וכן אם נאמר דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קני משום דאויר כלי כאויר חצר דמי ואויר שאס"ל קני והפסק כלי כי האי לא חשיב הפסק א"כ ממילא כליו ש"מ בר"ל קני לוקח וא"ל כיון דגם לכלי יש קנין א"כ הוי ג"כ ביד המוכר תפוס בו דז"א דהא הלוקח אינו משאיל המקום להמוכר וכליו של אדם אינן קונין במקום שאין לו רשות להניחם ולא הוי כיד המוכר תפוס בו וא"ש נמי הא דבכלי של לוקח מהני כשאמר לי' זיל קני דהוא מטעם דהוי כאומר שא"ר שיקנה לו חצירו ודמי למשאיל לו האויר של הכלי ג"כ בפירוש וכן צ"ל בכ"מ דאיכא אומדנא דמוכח כגון בהי' הבעל מוכר קלתות הו"ל כאלו פירש בהדי' וא"ל זיל קני וממילא לא הוי שוב כיד המוכר תפוס בו וכליו קונין ללוקח משא"כ בכליו ש"מ בר"ל אם נאמר דאשס"ל לא קני מה בכך שאמר לו המוכר זיל קנה במה יקנה כיון דאויר חצירו אינו קונה לו כיון דאשס"ל הוא ולפ"ז בגט כליו של בעל בחצר האשה מטעם ודאי אינו קונה ולא מטעם ספק דהא בגט קיי"ל דאשס"ל ל"ק כמ"ש הרשב"א והרמב"ן גבי היתה ידה עשויה כקטפרס ועמ"ש שם ולפ"ז אם זרק לה גט בכליו של בעל בחצר אשה ועוד גט שני בכליו של אשה בחצר הבעל ליכא ממ"נ דכלי של בעל בחצר האשה לכ"ע ל"ק מטעם ודאי ולא מטעם ספק כיון דהגט ודאי ל"ק אשס"ל משא"כ לגבי בעל אי אשס"ל כמונח דמי קני להבעל דלגבי הבעל הוי גט כשאר דבר של ממון. אך מ"מ בב' קופות א"א לתרץ בענין זה דהא שם אויר חצירה הוא ואויר כלי שלה הוא וממ"נ קניא כנ"ל אם לא שנאמר דמיירי בחצר של הבעל והשאיל להאשה המקום להעמיד עליו כלי שלה ולא השאיל לה האויר ובזה א"ש דלא קנתה כנ"ל:

תוס' ד"ה ושם עירו. ור"ת הביא ראיה שאין שטר נפסל כשנשתנה בו דבר שא"צ וכו'. ולכאורה קשה אהנך פוסקים דס"ל דא"צ לכתוב שם אביו ומ"מ אם שינה פסול ובטור אה"ע סי' קכ"ט ובב"י שם נתנו טעם לדבר ולפענ"ד נראה להסביר הטעם בפשיטות דהא עיקר ראי' שמביאין התוס' דבשינה דבר שא"צ לכותבו דכשר הוא מהא דאמרינן אין מעלין משטרות ליוחסין דלאו אכולי מילתא קמסהדי ובכתובות דף כ"ד כתבו התוס' דהא דכותבין בשטר כהן לסימן הוא משום דכשהוחזקו צריכין העדים להכיר וכשהוחזקו באמת מעלין עי"ש. ולפ"ז מוכח ע"כ דבהוחזקו ושינו וכתבו כהן על מי שאינו כהן דודאי פסול ומבואר באה"ע סימן ט"ז דבשמו לבד הוי כהוחזקו דכמה יוסף איכא בשוקא ולפ"ז שם אביו לסימן דמי והוי כשינו בשם כהן במקום שהוחזקו דהא בשינה אתי לידי קילקול ומש"ה פסול משא"כ בשינה מקום הלידה שאין צריך להעדים בזה לשום דבר מש"ה כשר בשינה:

גמ' אלא לאו סופר וכו'. הרבה תמהו דלמה צריך לכתוב שם מקום עמידת העדים ובתשובת נודע ביהוד' סי' פ"ח כתב משום שיהי' עדות שא"י להזימה והא דלא קאמר לעיל דף י"ז הטעם בתקנת זמן בגיטין הוא משום דהזמן אינו עושה שום פעולה דהא יכולין לומר אחרנוהו וע"כ צריכין לומר הא דמכשירין לגט כשלא כתוב בו בזמנו כתבנוהו אף דהוי עדות שא"א יכול להזימה דהא יכולין לומר אחרנוהו הוא מטעם כיון דאין מזימין העדים אלא בפניהם ואם יכולין לשאול אותם אם כתבוהו בזמנו וכיון דהזמן שבגט אין עושה שום פעולה לכך הוצרכו בדף י"ז לבקש טעמים אחרים על תקנת הזמן וזהו בזמן שא"א לתקן שיהי' עדות שאתה יכול להזימה אבל במקום שאפשר לתקן שלא יצטרך לשאול אותן תקנו שיכתבו המקום בגט וכיון דעיקר הזמה הוא לחייבן ממון הכתובה שרצו להפסיד הבעל ולזה כתב דבמומר כיון שיכולין לכוף לסלק הכתיבה אף קודם הגט וליכא ביה דין הזמה א"צ לכתוב מקום עמידתן ע"כ תורף דבריו ותמוהין דבריו מאוד דמ"ש דבגט להכי כשר אף דהוי עדות שא"א יכול להזימה משום דאין מזימין אלא בפניו ואז ישאלו אותן אם כתבוהו בזמנו הוא תמוה מאוד דבסנהדרין ר"פ אד"מ מבואר דמדאורייתא אין השטר כשר עד שיכתוב בו בזמנו כתבוהו עיין בח"מ סי' ל"ב בש"ך ס"ק י"ג ועוד דמה בכך שיכולין לשאול אותן מ"מ האיך סומכין על עדותן שבכתב כשמתו העדים או הלכו למדנה"י וגם מ"ש דבזמן א"א לתקן קשה דהא אפשר לתקן שלא יצטרך לשאול אותן דהיינו שיכתבו בו בזמנו כתבנוהו גם מ"ש במומר הוא תמוה דהא להרמ"ה בכל עדות שבשטר אין מחייבין עונש גוף וממון מ"מ כתב הש"ך סימן ל"ד ס"ק י"ג דבעינן שיהי' העדות יכולין לפסול בהזמה וכל דבריו תמוהין שם. ולענין הקושיא דניבעי זמן בגט משום שיהי' עדות שא"י להזימה לק"מ לפענ"ד לפמ"ש בחידושי לאה"ע בסי' ק"כ גבי אומר אמרו עי"ש דעיקר עדות של העדים החותמי' על הגט הוא שנכתב בציווי הבעל ובזה כיון דאפי' עד מפי עד ומפי כתבם כשר דהא אומר אמרו כשר עמ"ש שם כ"ש דלא בעינן עדות שא"י להזימה וכן בגוף הגירושין אנן סהדי דנמסר לידה כמ"ש הר"ן בפ' המגרש ובמקום דהוא מטעם דאנן סהדי לא שייך בי' עדות שאי"ל ובעיקר הקושיא דלמה תקנו מקום עמידת עדים בגט נלפענ"ד דלא קשה מידי דבזמן הש"ס היו כותבין הזמן לשנות המלך וא"כ אף שכותבין שם המושל בגט כמבואר בטהרות מ"מ כל מדינה ומדינה עיר ועיר כותבין לשנות המלך שמלך במדינה זו ולפעמים שכבש המלך מדינה ועיר קודם למדינה ועיר אחרת וא"כ כשלא יכתבו שם המקום שחותמין יבא לידי חיפוי ב"א שהיא תאמר שנכתב הגט בעיר אחר אשר מלך בה קודם וזה מורה ג"כ לשון הגט שכותבין בו למנין שאנו מונין כאן משמע שהמנין משתנה בכל מקום וכן אפי' לדידן שמונין לב"ע מ"מ הא כתב הג"פ סי' קכ"ז ס"ק ל"א בשם רלב"ת דיש הפרש בין בני מזרח לבני מערב התל"ח ליצירה בני מזרח מונין התל"ז ליצירה ואפשר שבשביל זה דיקדק במשנה לומר הי' במזרח וכתב במערב שגם בזמן המשנה כשלא הי' המלכות מקפידות לא הי' כותבין לשנות המלכות כמ"ש התוספ' שם ומסתמ' הי' כותבין לב"ע ומש"ה פסול דהוא מוקדם או מאוחר ובמאוחר כזה לכ"ע פסול דהבעל יפסיד להאשה פירו' שלא כדין שיאמר שנכתב במקום אחר ובמקום שכותבין זמן לא אמרינן שהאשה תלך לב"ד כמבואר בסוגי' דנכתב ביום ולפ"ז כשלא כתבו כלל שם מקום עמידת העדים הוי רק כאין בו זמן וכששינה המקום פסול מטעם שכתבו התוספ' והרא"ש ביבמות שלא יבואו לידי הזמה או משום דמיחזי כשיקרא משום הכי הוי ג"כ הולד ממזר לר"מ ולרבנן אם נישאת תצא ולפ"ז לא קשה דאמאי נקט במשנה שינה מקום העדים ולא נקט לא כתבו כלל דבלא כתבו אין הולד ממזר רק שפסול כאין בו זמן וכיון שתיקנו שיכתבו המקום ממיל' כששינו הפסול הוא בשינה מטעם שכתבו התו' והרא"ש הנ"ל והוי הולד ממזר:

תוס' ד"ה כי יתביתו בהיני משום מיחזי כשיקרא וכו' לכאורה קשה דא"כ אף במאוחר ליפסול מהאי טעמא דמאי לי מיחזי כשיקרא במקום או בזמן ונראה לחלק דבשלמא במאוחר שיש תועלת להבעל בזה לענין פירות שעד אותו הזמן יש לבעל פירות לא מיחזי כשיקרא דיאמרו שהבעל צוה להן לכתוב כך משא"כ במקום שאין שום תועלת להבעל ועוד נראה דבשלמא במקום יאמרו הרואין שמשקרין וכותבין מקום אחר מחמת שיודעין שהבעל באותו מקום שכותבין בגט ואם יכתבנו המקום שעומדין יברר הבעל שהי' במקום אחר ולכך כותבין שם המקום שהבעל שם משא"כ בזמן שכותבין מאוחר אין לומר זה דמנין הן יודעין שבזמן העתיד יהיה הבעל באותו מקום שנכתב הגט בו:

סליק פרק הזורק

תוכן העניינים

תורת גיטין על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה