תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק ז - מי שאחזו · דף עג:
תוס' ד"ה נתן לה כספי'. ומיהו לר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה נקט נמי שפיר חוששין בזנות וכו'. הקשה לי חכם אחד דדבריהם אלו סותרין מ"ש ביבמות דף ס"ט בד"ה לא פוסלין דאפי' לר"א לא מיפסלא מתרומה דאין זה לאיש זר. ולגודל החומר אמרתי ליישב דכוונת התוס' הוא למלקות דגרושה וזונה חייב שתים כמבואר בקידושין דף ע"ז ולר"א דס"ל דזהו זונה האמורה בתורה ודאי דלקי עלי':
שם רש"י ד"ה ומשני אמר רבה ור' יוסי סבר משעת נתינה מספקא לן דילמא זו היא שעה הסמוך למיתה והוי גט מספק וכו'. ותוס' תמהו בזה בד"ה תנא. ונראה ליישב דהנה בהא דחשבי' רב יוסי למגורשת ואינה מגורשת לשאר דברים כגון לענין מציאה וירושה אף שנתברר אחר כך שהיא גרושה למפרע הטעם פשוט דהא רש"י סבירא ליה דמיירי באומר בפי' מעת שאני בעולם. דהיינו שעה אחת סמוך למותו וכיון דר' יוסי ס"ל דזמנו של שטר מוכיח עליו הוי ממש כאומר מהיום לשעה אחת סמוך למותי ואף דרש"י לקמן דף ע"ז ס"ל דכשאמר לכשתצא חמה מנרתיקה מודה ר"י דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו הא רש"י בעצמו חזר בו בע"ז וכתב בעצמו כפירש התוס' לקמן עי"ש וכיון דהוי כמהיום ולמעת שאני בעולם הוי כמהיום ולאחר שלשים דמגורשת ואינה מגורשת כמבואר לקמן דף ע"ד והא דכתב רש"י הטעם דאין ברירה לא כתב זה רק משום זנות דא"א דטעם הנ"ל אינו מספיק דזמן של שטר אינו מוכיח רק מסוף היום ואילך כמ"ש התוס' דף ע"ב ד"ה מהיום אם מתי וכן הוא בטור ופוסקים גבי זמנו של שטר מוכיח וא"כ אם זינתה באותו היום הוי כא"א ממש דהא זמנו של שטר אינו מוכיח על אותו יום ולמה אמר ר"י דמגורשת ואינה מגורשת ואי משום דדל זמנו של שטר מהכא מ"מ הא אמר בפירוש מעת שאני בעולם דהיינו שעה אחת קודם למותו דהוי ספק דאפשר שימות תיכף ותהא מגורשת תיכף מ"מ הא הוברר הדבר דחיי טפי ובמשנה קתני מה היא באותן הימים דמשמע על כל הימים אף היום שנתגרשה וקתני מגורשת ואינה מגורשת דהיינו לענין זנות כמו שפירש"י שם ונהי דבברייתא דקתני הימים שבנתים הבעל זכאי וכו' יכולין לפרש על הימים שבין יום הכתיבה ליום המיתה אבל במשנה דקתני מה היא באותן הימים משמע בכל הימים ולזה הוצרך רש"י לטעם דאין ברירה אף דר' יוסי סבר יש ברירה כמו שהקשו התוס' נראה דדעת רש"י לחלק דסברא דיש ברירה לא מהני לומר דחשיב כודאי למפרע לענין שיהא כהתראת ודאי לומר דחשיב כודאי לכל אדם. דאף דאמרינן יש ברירה מ"מ קודם שהוברר הדבר לא חשיב רק כספק איסור והעובר על איסור זה קודם שהוברר לא הוי רק כעושה ספק איסור דהא ביבמות דף ל"ה קיי"ל כר"ל דלא אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע וכן בהתראת ספק ביבמות דף פ' פליגי רב ושמואל באכל חלב ואח"כ נולדו בו סימני סריס אף שהוברר הדבר דנעשה גדול למפרע מ"מ סבר שמואל דקטן היה באותו שעה ואפי' רב דפליג וס"ל דנעשה גדול. והתוס' כתבו שם דלא הוי התראת ספק דאמרי' איגלאי מילתא למפרע ע"כ צריכין לחלק בדבריהם דהא לכאורה קשה עליהם מהא דיבמות דקיי' דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע וכן בכמה דוכתין דאמרינן בכה"ג התראת ספק כגון בנותר אף שנתגלה מילתא למפרע וכן בשוחט פסח על החמץ. וע"כ צריך לחלק דדוקא כשהאיסור הוא ודאי רק שהעונש הוא ספק כגון בההוא דיבמות דף פ' באכל חלב קודם שנתוודע שהוא סריס שהאיסור הוא ודאי רק שא"י אם הוא בר עונשין. לכך מהני כשנתברר לנו שהיה בר עונשין ובר דעת. אבל כשהאיסור הוא ספק לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע כי בשעה שהאיסור הוא בספק לא אסרה רחמנא עדיין דלא אסרה תורה רק ודאי ואפי' למאן דס"ל דספק מדאורייתא אסור מ"מ אינו אסור רק מטעם ספק. לא מטעם ודאי. וכן ביבמות ד' ל"ה קיי"ל דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ור"ל דס"ל במשנה דהרי היא כאשת איש ע"כ ס"ל דגם לענין חיוב אמרינן איגלאי מילתא למפרע ואף בזה אמרינן יש ברירה ובספק כי האי שסופו להתברר אסרה רחמנא מטעם ודאי דאמרינן יש ברירה והוי כהוברר הדבר למפרע ואף דמ"מ הוי התראת ספק ר"י לשיטתו דס"ל התראת ספק שמי' התראה והשתא א"ש מ"ש רש"י דאע"ג דחיי טפי לא אמרינן יש ברירה פי' אף דר"י ג"כ ס"ל יש ברירה מ"מ ברירה כי האי דהיינו לומר דהוי כודאי קודם שהוברר שיתחייב עליו חנק כמו בודאי אשת איש לא ס"ל לר"י וס"ל דבשעה שהוא ספק דינו כספק ובזה נראה לי לתרץ הא דתמהו הכל בהא דלעיל דף כ"ה בדיני ברירה דמביא הש"ס מהא דמאי היא באותן הימים ובכל דוכתא דמפלפל הש"ס בדיני ברירה לא מייתי משנה זו לראי' וגם תמהו הכל האיך מצינו ידינו ורגלינו בגט שכ"מ כיון דקיי"ל אין ברירה בדאוריי' ולפמ"ש א"ש דהברירה דמיירי בגיטין לא מיירי מזה בשום דוכתא דשם האיבעי' באמר כתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה ואנן בעינן כתיבה לשמה ובעינן לומר ברירה שהוברר הדבר למפרע דאף בשעה שהי' עדיין בספק שיהי' כאלו הי' ג"כ קודם הדבר בודאי לגבי אינשי דאי חשיבי לגבי אינשי כספק הרי לא הי' כתיבה לשמה אלמא דסברי דברירה כל כך חזקה הוא דחשבינן אותן כאלו ידוע הדבר בודאי לכל העולם ולזה מביא מהא דמה היא באותן הימים דלכי מיית הוי גיטא ואפ"ה ס"ל לר' יהודא דמקודם הוי א"א גמורה וחייב עלי' חנק וע"כ צ"ל דאף לגבי אינשי חשיבי כודאי וכהולך לעשות ודאי איסור דמי משא"כ בכל דוכתא דמייתי דיני ברירה הוא רק בדבר שאין בו ידיעה רק להשם ולא לאנשים כגון בקניית עירוב אמרינן שהוברר למפרע ונקנה העירוב כי האדם אינו הולך בשבת רק אחר שנגמר בברירה וכן בעשיית כהן בעירובין וכן בחלוקת האחין אמרינן ברירה דהיינו דאמרינן שכן הוא ידוע להשם שהוא באמת כן כמו שנעשה על ידינו משא"כ בדבר שצריך שיהי' ודאי לאנשים כשעדיין הוא בספק האיך יתברר נראה דדין ספק עליו כמו שאמר ר' יוסי רק ר' יהודא ס"ל דנחשב כודאי גמור למפרע ומדמה הש"ס שפיר להא דכתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה ועיקר קושית הש"ס לאו מהא דכי מיית הוי גיטא דגט לאו מטעם ברירה הוא כמו שפי' רש"י שם כמו שאבאר לקמן רק עיקר הקושי' הוא מהא דאמר דהרי היא כא"א אלמא דאמרינן איגלאי מילתא למפרע דחשיב למפרע כודאי אף לאינשי ולהכי לא מייתי ג"כ בגיטין הנך משניות דמייתי בדוכתא אחריתי די"ל ג"כ בהיפך דשאני הכא שנתברר אח"כ אמרינן איגלאי מילתא למפרע משא"כ בשאר דיני ברירה כמו אחין שחלקו וכן עשיית כהן דמייתי בעירובין ושאר משניות דלא שייך לומר איגלאי מילתא למפרע רק לומר ברירה שכאשר אנחנו דנין הדבר בו הוא באמת בזה אפשר דלא אמרינן ברירה. והא דמייתי הכא מהלוקח יין דבזה ג"כ ע"כ חשיב לי' כאלו הוא ודאי באותו שעה לא נשי דהא אוכל תיכף כאלו הוא ודאי שאינן אותן התרומה שהפריש בדעתו א"נ דמוכיח דעכ"פ מצינו חילוק בין תולה בדעת עצמו לדעת אחרים ולא קשה נמי קושית התוס' בד"ה ולכי מיית דאמאי לא אמר ליתא לאיו מקמי מתניתין דהכא עי"ש ולפמ"ש יש ליישב אף דשם בעירוב ג"כ הדבר נתברר אח"כ שבא חכם למזרח ושייך לומר ג"כ איגלאי מילתא למפרע דדוק' גבי חליצת מעוברת ביבמות דף ל"ה דאין כאן גילוי מילתא למפרע דחיישינן דילמא באותו שעה היתה ראוי לילד וולד גמור אלא שאח"כ גרם לה דבר אחר להפיל וכו' עי"ש בנימוקי יוסף ובמשנה למלך פ"ו מהל' גירושין א"כ ה"נ גבי אם באו נכרים למזרח ג"כ אין כאן גילוי מילתא למפרע גמור דאפשר מתחלה היו ראוין לבוא למערב ואח"כ גרם איזה סיבה שבאו למזרח משא"כ באם מתי כשנתברר דחיי טפי איכא גילוי מילתא גמור. ולפ"ז מיושב נמי קושית הר"ן והרמב"ן מלעיל דף כ"ה שהקשו ממאי היא באותן הימים. ומהריני בועליך ע"מ שירצה אבא למאן דלית ליה ברירה וא"כ האיך מצינו ידינו ורגלינו דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה וקיי"ל דשכ"מ יכול לגרש בתנאי דמהיום אם מתי וגם קיי"ל כהמשנה דהריני בועליך ומחמת זה הוציאו סוגי' הנ"ל מהלכת' ולפי קוצר דעתינו אין דבריהם ז"ל מתקבלים על הלב ומה ששיירתי דרך לעצמי נראה דודאי בתנאי לא שייך ברירה תדע דהא בממון ג"כ שייך ברירה כגון במה שלקחו עניים וכן במתנה על פסחו מי שיעלה ראשון לירושלים והיינו שמקנה דבר שאינו מבורר או איש שאינו מבורר וכן במתנה באם בא חכם למזרח שגוף הקנין של העירוב אינו מבורר אבל בתולה קנין של ממון בתנאי שאינו מבורר כגון אם ירדו גשמים שתלה הדבר במי שהמפתח של גשמים בידו וכן רוב תנאים שבש"ס מחמת התנאי אינו מבורר ואפ"ה קנה ועוד הרי ר' יוסי לית לי' ברירה וסובר דזמנו של שטר מוכיח בתנאי דאם מתי וכן בכל מקום בש"ס דעסיק בדיני ברירה לא מקשה מהריני בועליך לכן נראה דודאי בתנאי לא שייך דין ברירה כמו שרצו התוס' ג"כ לומר כן רק שהי' קשה להם מהא דמקשה התם מהריני בועליך ע"מ שירצה אבא ולפענ"ד לא קשה משם מידי דשם מקשה ארב יהודא דרב יהודא סבר בגיטין ובקידושין דכל האומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו ולכאורה קשה אדבריו קושי' עצומה מהך מתני' דהריני בועליך דהא קיי"ל דבכל קנין שאינו חל רק אחר זמן דבעינן שיהא הקנין שקונה בו קיים בשעת חלות הקנין לאחר זמן והכא הרי כלתה ביאתו בשעה שרצה האב ודמי להא דאמרינן גבי קנין סודר בנדרים דהדר סודר למרי' וע"כ צ"ל דהוא מטעם דהרשב"א והריטב"א כתבו דע"מ שירצה אבא היה כוונתו דע"מ שיהי' ניחא ליה להאב והיא מקודשת מדין ברירה דאמרינן כיון שמרוצה עכשיו הוברר הדבר למפרע שגם בשעת קידושין הי' ניחא לי' וכן הובא בחידושי הרמב"ן גיטין דף כ"ז דמטעם ברירה אמרינן שגם בשעת מעשה ודאי שהי' מתרצה ושוב לא קשה קושי' הנ"ל דהא כלתה ביאתו כיון דמטעם ברירה הוי כהוברר למפרע ונתקדשה בשעת קידושין ולפ"ז מקשה שפיר התם בגיטין לרב יהוד' דאמר התם דלית לי' ברירה כיון דסובר דע"מ לאו כאומר מעכשיו וקשה דהא כלתה ביאתו וע"כ צ"ל מטעם ברירה מקודשת למפרע וא"כ קשה לדידך דלית לך ברירה הך מתניתין דהריני בועליך דבתנאי לא שייך ברירה דתנאי מילתא אחריתי הוא כנ"ל והא שהקשה הש"ס מגט שכ"מ כבר נתיישב במש"ל: