תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק ג - כל הגט · דף כד:
רש"י ד"ה הא אמרינן והשליכו לאיבוד מדעת ולקחתו זו וכו' והוא תמוה לכל מעיין כמו שתמהו המפורשים דתיכף בסמוך בד"ה בע"מ כתב רש"י דהחשש הוא שמא מסרו לאשת חבירו. ונלפענ"ד ליישב דרש"י כתב זה ליישב קושי' התוס' בד"ה בע"מ ור"א שהקשו אהא דפריך בב"ב ד' קס"ז וליחוש לשני יב"ש דילמא ממטי לי' גיטא לאיתתא דהאיך ומאי קושיא הא אמרינן הכא דע"כ צריך ע"מ להעיד שזו אשתו וכו' עי"ש. ולזה כתב רש"י ליישב זה דהמקשה לא הי' קשה לי' כלל חשש דילמא מסר זה לאשת חבירו ויאמר שזו אשתו דהוא רק חשש דרבנן תדע דהא בכל אלו הכרות אפי' קטן נאמן ומה"ת לא יהי' נאמן הבעל לומר בפני ע"מ שזו אשתו וכן ביבמות דף ק"ו כתבו התוס' דהכרה דרבנן אלמא דאף דאורייתא הבעל נאמן ולא חיישינן לי' מדאורייתא שרוצה לגרש אשת חבירו ועי"ש ברשב"א שדימה אותו להא דקידושין בקדשתי את בתי דנאמן ליתן גט עי"ש וכאן בדאורייתא קא מהדר דומיא דקטנה דלא מצי מגרש מדאורייתא דהא לא נכתב לשמה ולא חש המקשה רק להשליכו לאיבוד וזה באמת חשש דאוריית' הוא ואפי' למאן דלא חש לנפילה קאמר ביבמות הטעם אי לנפילה מיזהר זהיר בי' משא"כ הכא בגט דיש לחוש שהשליכו לאיבוד וחשש דאורייתא הוא ושפיר דייק הש"ס קטנה הוא דלא מצי מגרשה מדאו' משום דלא נכתב לשמה הא גדולה מצי מגרש ואמאי הא איכא חשש דהשליכו לאיבוד וא"כ אפי' גדולה לא מצי מגרש מדאורייתא וע"ז משני דגדולה מצי מגרש בע"מ וכיון דקושית המקשה לא היה רק מחשש נפילה ממילא א"צ הע"מ לידע ולהעיד רק שאשה זו נתגרשה בתו' גירושין ותו ליכא חשש נפילה ולפ"ז מקשה הש"ס בב"ב שפיר דמ"מ ניחוש מדרבנן עכ"פ דילמא ממטי לי' לאיתתא דהאיך ואמאי נכשיר לכתוב לכתחלה ולא ניחוש עכ"פ מדרבנן שלא לבוא הדבר לידי תקלה ומשני דאין מגרשין אלא זה בפני זה וממילא כשע"מ מעידין ששניהם בשעת גירושין הוי ממש כמעידין שזו אשתו דהא במעמד השני גירשה ולזה כתב רש"י ג"כ הכא בתי' הש"ס כשמשני הכא בע"מ ור"א הוא אבל בע"ח לא משום דשמא מסרו וכו' וכיון רש"י להמסקנא דב"ב שם דעכ"פ מדרבנן חיישי' לשמא מסרו אבל כשיש ע"מ ואחר שתיקנו דאין מגרשין אלא זבפ"ז ממילא מעידין ממש שזו אשתו:
בתוס' ד"ה ור"א וא"ת דתנן בפ' גט פשוט כותבין גט לאיש וכו'. ונלפענ"ד ליישב דהתוס' בכתובות דף כ"ד בד"ה אמנה שבשטר הקשו כיון דלאו אכולה מילתא קא מסהדי א"כ עדים חותמין אעפ"י שא"י אם כהן הוא וקשה הא דפ' ג"פ דאם היו שני יב"ש יכתבו כהן ותירצו דהיכא דהוחזקו שני יב"ש ודאי אכולה מילתא קא מסהדי עכ"ל. ואגב שהבאתי דבריהם אפרשם דלכאורה הן תמוהין במ"ש דהיכא דהוחזקו אכולה מילתא קמסהדי דהא כאן בדיבור זה וכן בב"ב קס"ו כתבו דהעדים לא מסקי אדעתייהו לדעת אם יש עוד יב"ש והדר' קושיא לדוכתא. אמנם נראה דדבריהם פשוטין דודאי כשכותבין בשטר סתם יב"ש לא מסקי אדעתייהו אם יש שם שנים דמה להם בכך אם המלוה לא מסיק אדעתי' ומביא עצמו לידי פסידא והעדים אינן נזהרין רק שלא יבוא לאחר פסידא על ידיהם בשקר אבל כשרואין כשכותב בשטר כהן או שאר סימן שאין דרך לכתוב כן בכל השטרות אפי' לכהן לא הי' מדרכן לכתוב כהן בשטרות בזמן המשנה כמבואר בפסקי' מהרי"א הובא בב"י באה"ע סי' קכ"ד עי"ש אז יש להם הוכחה שבודאי יש בעיר שני יב"ש דאל"כ למה כותבין כהן או סי' ובודאי אין חותמין אא"כ חוקרין אם הוחזקו ואם נודע להן שהוחזקו חוקרין אם הסי' אמת ולפ"ז א"ש דבריהם דבכתובות בלא הוחזקו מיירי יש לומר שחקרו ונודע להן שאין בעיר עוד יב"ש ולכך חתמו אף שלא ידעו אם הוא כהן כיון דלאו אכולה מילתא קמסהדי משא"כ בב"ב גבי ב' יב"ש נתוודע להן שהוחזקו כמו שהוא אמת ובודאי יחקרו אחר הסימן שהוא אמת וכאן בדיבור זה דעדים לא מסקי אדעתייהו וכו' א"ש ג"כ כיון שאין כותבין שום סימן בשטר. אמנם לפי מ"ש הרמ"א בח"מ סי' מ"ט סעיף ז' נתיישב קושית התוס' בכתובות באופן אחר דכתב כשנכתב השטר בלשון מדבר בעדו אני פ' כהן וחתמו סהדי דלאו אכולה מילתא קמסהדי וכשנכתב בלשון סהדי איש פלוני כהן לוה הוי סימן]. והנה אף לדברי התוס' דס"ל דכשהוחזקו אכולה מילתא קא מסהדי והיינו דאסורין להן לחתום עד שיכירו אם הסימן אמת ע"כ הוא רק בשטר אבל בגט ודאי דאף התוס' מודים דהסימן נכתוב ע"פ עצמו דהא הרבה פוסקים ס"ל דאפילו שם אביו נכתב על פי עצמו ומבואר בב"י סי' קכ"ט הטעם מדאמר ובלבד שיכיר שם האיש בגט משמע דא"צ להכיר ביותר דהא שם אביו ודאי שצריכין לסי' כי כמה יוסף איכא בשוקא ואפ"ה נכתב ע"פ עצמו ואפילו להפוסקים דצריכין להכיר שם אביו מ"מ הא מתרצי הא דאמר בש"ס ובלבד שיכיר שם האיש דשם אביו הוא בכלל שם האיש דאמר בש"ס כיון דהאיש נקרא ע"ש אביו ולפ"ז הסימן שכותבין בגט כגון כהן או כשמשלשין ודאי דנכתב ע"פ עצמו דזה ודאי מוכח מהא דאמר רב ובלבד שיכיר שם האיש בגט וע"כ צ"ל הטעם דהא דא"צ הכרה לסי' אף דאי היה צריך הכרה גם בהסימן לא היה צריכין לתקן שלא יגרשו אלא זה בפני זה דהטעם הוא דהא הקשו התוס' בדיבור זה דהי' להם לתקן שיכירו שזו אשתו ותירצו דבטורח ימצא ע"מ ואין זו תקנה טובה עי"ש ובודאי יותר טורח להכיר השילוש מלהכיר שזו אשתו ולכך תיקנו ששני יב"ש לא יגרשו אלא זה בפני זה ואז א"צ להכיר לא שזו אשתו ולא השילוש. ולפ"ז לא קשה שוב קושית תוס' דהכא די"ל דהך דב"ב דף קס"ו אתיא אליבא דר"מ והא דהקשה תוס' דהא בעינן מוכח מתוכו לא קשה לפ"ז די"ל דהש"ס היה יודע דבב' יב"ש כותבין כהן או שילוש כמבואר בב"ב דף קע"ב במשנה רק דהש"ס מקשי ארב דאמר ובלבד שיכיר שם האיש דמשמע דא"צ להכיר הסי' כנ"ל ומכ"ש לדעת הרמ"א בח"מ סי' מ"ט ודאי דא"צ להכיר דהא הגט נכתב בלשון מדבר בעדו דאסור לכתוב הגט בלשון סהדי כמבואר בהר"ן וא"כ קשה דילמא ממטי לאיתתא דהאיך וכותב הסימן דהאיך על עצמו ומשני הש"ס דאין מגרשין אלא זה בפני זה ואם יכתוב סי' של אחר על עצמו לא יסבול השני והא דאין מגרשין אלא זב"ז היינו בשעת כתיבה כמבואר במהר"מ שי"ף דלר"מ ל"צ ע"מ כלל וגם מצי קאי הסוגיא דש"ס אליבא דר"א והש"ס הכי מקשי על רב דאמר ובלבד שיכיר שם האיש בגט וקאי אמתניתין דקתני אפי' אין אשתו עמו ומשמע דה"ה אשתו עמו ומגרשה בפניהם דהן הן ע"ח וע"מ וסגי בהכרות שמותיהן לבד ומשמע דאפילו הוחזקו סגי בהכרות שמותיהן לבד דהא סתמא קתני וע"ז מקשה דהאיך אפשר שיהי' סגי בהכרת שמותיהן לבד כדקאמר רב דא"כ אפשר דממטי לאיתתא דהאיך וא"כ האיך יהיה יכולין להעיד אח"כ על אשה זו שנתגרשה וע"כ א"א להעיד להתיר אשה לשוק עד שיעידו שהכירו שזו אשתו כקושית התוס' והאיך קאמר רב דסגי בהכרות שמותיהן וע"ז משני הש"ס דשפיר קאמר רב שא"צ שיכירו רק שמותיהן לבד ומ"מ יכולין להעיד שנתגרשה אשה זו כדינו כיון דמעידין ששניהן הי' עומדין ובודאי לא גירש זה אשת חבירו כיון שהשני עומד בשעת גירושין:
ועוד נראה ליישב קושית התוס' בדרך אחר וגם מה שהקשה הר"ן על הא דמדמי הש"ס לב' יב"ש אין מוציאין שט"ח עליהן דמה דמיון הוא זה דשם יוכל כ"א לומר לא אני הוא משא"כ הכא אפשר דאין חוששין כלל למשקר ויגרש אשת חבירו ואני אוסיף להקשות דהא ודאי ביב"ש מדאורייתא אין מוציאין שט"ח עליהן והא דצריך להכיר שמותיהן הוא רק מדרבנן דהא בשעת הסכנה כותבין אף שאין מכירין ועמ"ש בחי' לאה"ע סי' ק"כ וא"כ מה דמיון הוא. ולכן נראה דהכא בגיטין הוא דמקשה קטנה הוא דלא מצי מגרש אפי' מדאורייתא דלאו לשמה נכתב משא"כ הגדולה וע"כ דמקשה דאפילו הגדולה לא יהיה מצי מגרש מדאוריי' וכמ"ש התו' מטעם דלא הוי מוכח מתוכו והא דמדמה אותו לב' יב"ש דאין מוציאין שט"ח עליהן הוא משום דמשמע לי' להש"ס מלשון דאין מוציאין דאפילו אם העדים מעידין שזה הוא שהעדנו עליו אין לו דין שטר וא"א להוציא כלל שט"ח עליהן כשנכתב השטר בלא שילוש משום דלא הוי מוכח מתוכו. ועוד אפשר לומר דהש"ס מדמי דכיון דאין מוציאין אלמא דאין זה עדות א"כ אין גט זה מעיד מי הוא המגרש ואין זה מוכח מתוכו ואף דאנן ידעינן מי הוא המגרש דהא מדאורייתא אין הבעל חשוד לשקר לגרש אשת חבירו מ"מ אנן בעינן שהגט יעיד מתוכו מי הוא המגרש ואין העדות ניכר מתוך הגט מי הוא דמתוך הגט יכולים לומר איזה אחר גירש כמו שאין יכולים ללמוד מלשון העדות מי הוא הלוה ומשני בע"מ ור"א הוא דלא בעינן מוכח מתוכו וממילא מצי מגרש מדאורייתא הגדולה משא"כ הקטנה לא מצי מגרש אפילו מדאוריי' ולא נחית הכא בגיטין לדקדק כלל לענין חששות דרבנן וכל השקלא וטריא דהכא הוא רק לענין דאוריית' אמנם לא בעינן מדאוריית' שיכירו כי לא חשדינן לי' מדאורייתא ובבבא בתרא פריך שפיר דניהו דלא חיישי' כלל בדיעבד מדאוריי' שהבעל ישקר וגירש אשה שאינה שלו מ"מ לכתחלה היכ' כתבינן ולא חיישי' דילמא ממטי ליה לאיתתא דהאיך ומשני שתיקנו שלא יגרשו אלא זה בפני זה וממילא כשהע"מ באין לפנינו שואלין אותן אם הי' שניהם במעמד וכמו שכתבו התוס'. אמנם הר"ן תי' בענין אחר קושית התוס' דהסוגי' דב"ב הוא אליבא דר"מ ולא בעינן מוכח מתוכו ולכאורה קשה דהא אפי' לר"מ ב' יב"ש אין מוציאין שט"ח עליהן וע"כ יצטרכו הע"מ שיבואו לפנינו והדרא קושית התוס' לדוכתא דמאי מקשה הש"ס וליחוש הא הע"מ יעידו. ונראה דלר"מ לא קשה הא דב' יב"ש אין מוציאין דהא חששא שכתב רש"י דלמא מסר לאשת חבירו חשש דרבנן בעלמא הוא דהא בשעת הסכנה כותבין אף שאין מכירין ולא תיקנו זה רק במקום שאפשר לתקן מש"ה לר"מ כשמגרשה בלא ע"מ בע"כ הגט כשר מדאוריי' ולפעמים יזרוק לה הגט בע"כ בלא ע"מ ואי נימא דאסורה להינשא מדרבנן עד שתביא ע"מ עניה זו מה תעשה שמגורשת מבעלה מדאורייתא ולא תוכל להינשא לאחר מש"ה לא תיקנו זה לר"מ משא"כ לר"א דע"כ צריכין ע"מ להתגרש תיקנו שצריכה ע"מ להביאו לפנינו כיון שתוכל מיד להביא הע"מ לפנינו בעת שגירשה לפני ע"מ כנ"ל בכוונת הר"ן ומה שתירצו בש"ס שני יב"ש אין מגרשין פי' הר"ן שם במשנה דהיינו שאין נותנין אותו לא מהן עד שיגרש בפניהם:
עוד הקשה הר"ן על תי' התוספ' דהכא שתירצו דחיישי' שמא יגרשו והע"מ לא אסקי אדעתייהו שהוחזקו ויעידו שבעלה יב"ש גירשה. והקשה הר"ן דהא אם ירצה לעשות כן יגרשנה בגט הכתוב בכת"י. ולפענ"ד נראה ליישב דהא שכתבו התוס' דהע"מ לא יתנו לב דהוא מטעם שהע"מ יהי' להם הוכחה מהע"ח דהא העדים אין חותמין אלא משום שמא ימותו ע"מ ואי הוחזקו ב' יב"ש וע"כ יצטרכו הע"מ לבוא לפני ב"ד א"כ למה חתמו עצמן העדים ומזה יהיה להן הוכחה דלא הוחזקו משא"כ כשיגרש ע"י כת"י לא יטעו העידי מסירה ויחקרו אם הוחזקו:
ראיתי לכתוב כאן קצת חידושי לב"ב דף קס"ז ע"ב הואיל דשייך קצת להלכות גיטין וקצת לסוגיא זו דהכא תוס' ד"ה וליחוש ותימא לי דהא בפני עדים יתן לה והם יקראו וכו' ובס' גט פשוט הקשה על המהרש"א שפי' בדברי הרשב"ם דהחשש הוא שיכתוב בגט שם האשה אחרת ויקלקל אותה. והקשה דלפ"ז לא מקשי התוס' מידי דמה בכך שיקראו לגיטה מ"מ החשש במקומו עומד דהא גם הע"מ א"צ להכיר שם האשה ויסברו שזה שם אשתו ואפי' אם נאמר שע"מ צריכין להכיר מ"מ קשה לדעת הפוסקים דס"ל דסגי בע"ח לבד וא"כ הרי יכול לגרשה בע"ח שא"צ להכיר עכ"ל. ולפענ"ד לא קשה כלל דמה שהקשה למאן דס"ל דבע"ח לבד כשר דהא יכול לקלקלה בע"ח דזה ודאי לא קשה דהא הבעל לפי מחשבתו רוצה לקלקלה שסובר שתנשא בגט זה ותתקלקל ובגט בע"ח לבד ודאי לא תוכל להינשא בגט זה דהא בהגט יהיה כתוב שם אחר בשלמא בע"מ סובר הבעל שיכול לקלקלה שאולי יעידו על פי טביעת עין שאשה זו נתגרשה ולא יזכירו שמה משא"כ בגט ודאי לא יטעה הבעל לומר שקלקלה בזה כי הלא הב"ד לא יניחוה להינשא בגט שכתב בו שם האשה אחרת ולק"מ אלא אפילו אם נאמר דע"מ א"צ להכיר ג"כ לא קשה דכשע"מ יקראו הגט בפניה ודאי תשמע שמה וגם העדים כיון שהוא בפניהם ודאי ישאלו אותה את שמה:
בא"ד להוציא מהבעל הכתיבה. בספר ג"פ הקשה דא"כ לדידן דקיי"ל הוציאה גט ואין עמה כתובה א"י לגבות במקום שכותבין א"כ מה"ת יצטרך להכיר שמה כיון דבש"ס לא חששו רק משום כתובה אימר דמשום שיתיר אשת חבירו אין חשש כלל. ולפענ"ד לא קשה כלל דאפילו לפי' תוס' מוכח מהמסקנא דאיכא למיחש שרוצה להתירה שלא כדין מהא דמקשה הש"ס וליחוש לב' יב"ש וכו' ופירוש תוס' כד"ה וליחוש לב' יב"ש דהיינו שעדים לא ידקדקו אם יש עוד יב"ש ותביא לב"ד ע"מ ותאמר יודעין אתם שבעלי יב"ש נתן לי הגט והן אומרי' הן ואח"כ לא יחקרו ב"ד וכו' ולפ"ז א"א לומר החשש רק לענין היתר שלא כדין דבשלמא לענין היתר לשוק שפיר נסמוך על הע"מ כשיאמרו שבעלה נתן לה גט דהא אפילו אם אין לה גט כלל כשע"מ יאמרו שבעלה נתן לה גט מתירין אותה להינשא משא"כ אי נאמר דאין חוששין לענין היתר לשוק רק לענין כתובה והיינו דשמא יתן גט זה לאשה מגורשת שכבר גבתה כתובה שתגבה שנית ודאי דליכא למיחש שתגבה מבעלה מחמת עדותן שיעידו שראו שבעלה יב"ש נתן לה גט דמה בכך הא הב"ד יחוש לומר דילמא כבר גבתה ממנו כתובתה בגט שנתן לה וגט זה מסר לה האחר בכדי שתגבה כתובתה שנית דדמי ממש לב' יב"ש שאין מוציאין שט"ח עליהן דהב"ד יאמרו דמה בכך שעדים מעידין שנתגרשה מ"מ שמא כבר גבתה כתובתה בגיטה וגט זה יב"ש השני נתן לה שתגבה כתובתה פעם שנית וע"כ יחקרו הב"ד העדים אם מכירין בט"ע שגט זה הוא דאולי מיב"ש השני הוא וידעו העדים הרמאות שהרי ידעו העדים ע"פ הב"ד שיש עוד יב"ש בכאן אלא ודאי דגם משום היתר לשוק חוששין. ועוד נראה דגם בשביל כתובה יש לחוש אף דבמקום שכותבין אין גובין מ"מ אולי שרפה הכתובה בפני כמה כתי עדים ואז דינה כמקום שאין כותבין כתובה כמבואר באה"ע סי' ק' סעיף ו':
ברשב"ם שם בד"ה שיהי' מכיר שם האיש בגט ויבוא לרמות ולגבות הכתובה. והקשה בספר ג"פ דלמה לא כתב החשש דהיתר לשוק כמ"ש בסוף. ולפענ"ד נראה דלק"מ דבטעם הכרות שמו הוצרך לומר מטעם כתובה דאי מטעם חשש היתר קשה דהא דאמר רב ובלבד שיכיר שם האיש שבגט משמע דלא מהני רק שם האיש והכרות שם האשה לא מהני ואי מחשש היתר לשוק סגי ג"כ בהכרות שם אשתו לבד דהיינו שידעו שם העומדת לפנינו שרה בת יעקב אף שא"י שמו סגי דהא בהס"ד דהשתא סובר דלא חיישינן לב' יב"ש כלל וא"כ ליכ' למיחוש כלל דהא ודאי ליכא שרה בת יעקב, אחרת בעיר כי אם אשה זו העומדת לפנינו ומש"ה הוצרך לפרש דהחשש הוא משום כתובה דאז אף אם יודעין שאשתו היא שרה בת יעקב וליכא אחרת מ"מ יש לחוש דלמא היתה מקודם אשה זו אשת יב"ש ואיש הזה שעומד לפנינו עכשיו שינה שמו לשם בעל שנתגרשה ממנו בכדי לגבות כתובתה שנית בב"ד אחר ותאמר שעכשיו היא נתגרשה ממנו ודברי הג"פ בכל זה הן תמוהין עי"ש היטב:
שם בגמרא ב' יב"ש אין מגרשין. לכאורה תימא דמ"מ קשה בשובר כה"ג דליחוש לב' יב"ש ובשובר לא שייך תירוצא דש"ס. ואמנם לפי מש"ל דעיקר הקושיא הוא לרב דאמר דא"צ להכיר רק שם האיש ומקשה נהי דקתני במתניתין דבב' יב"ש משלשין מ"מ הא א"צ העדים להכיר השילוש ואף שכתבו סימן הא עדים לאו אכולה מילתא קמסהדי ובח"מ סימן מ"ט פסק הרב בהג"ה דדוקא כשכתב בלשון מדבר בעדו כגון אני פלוני כהן לויתי לא מסהדי אכולה מלתא אבל כשכתב בלשון סהדי אכולה מלתא קמסהדי א"ש דבשלמא בגט דאסור לכתוב בלשון סהדי רק בלשון הבעל אני פב"פ מגרש ולזה אף דכתב כהן לא מסהדי עדים על זה ואף שאין מכירין אם הוא כהן חותמין מקשה הש"ס שפיר וניחוש דלמא ממטי ליה לאיתתא דלאו דילי' ויכתוב סי' של חבירי על עצמו משא"כ בשובר, ושטר שנכתב בלשון סהדי וכיון דבב' יב"ש משלשין או כותבין כהן ובלשון סהדי ע"כ העדים מדקדקים וידעו אם זהו כהן וא"א לבוא לידי רמאות: