תורת גיטין על גיטין· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק ב - המביא גט תניינא · דף יז:
תוס' ד"ה זנות לא שכיח ויותר יש לחוש שמא תזנה וכו'. הכל תמהו בדברי התוס' דהא בכאן ג"כ החשש הוא שמא זינתה קודם הגט. ולפענ"ד נראה לתרץ דהא בלא"ה יש לדקדק בהא דקאמר הש"ס החשש משום ב"א וכן הרשב"א והר"ן כתבו דזנות לא שכיח היינו דב"א ולכאורה קשה אפילו בלא חיפוי דבעל והיינו כשאינה בת אחותו יש לחוש לשמא זינתה וכשתוציא הגט בלא זמן תפטור עצמה מקטלא אפילו אם הבעל אומר שאח"כ נתגרשה לא יהי' מהימן. וע"כ צ"ל דמשום החשש זה לא עשו תקנה דלא חשו לזה שמא זינתה אותה האשה שמגרשה בגט זה שאין בו זמן דלא חשו לחיפוי הבא ממילא בזנות דלא שכיח ולא חשו רק דלא יחפה בכוונה דכל אשה שתזנה שהיא קרובת הבעל ויצטרך לגרשה ויכתוב לה בכוון גט לחפות בשקר ולזה תיקנו שלא יחפו בשקר בכוון ולזה כתבו התוס' שפיר דבגט דהחשש הוא שאם אשה אחת תזנה ואז יתן לה הבעל קרובה גט בלא זמן וזהו כוונת התוס' במה שכתבו דיותר יש לחוש לשמא תזנה היינו שיתן גט בכוון להאשה שתזנה באיזה פעם משא"כ בכתובות דהחשש הוא רק על אותה אשה שישא אותה הבעל באחד משאר הימים לשמא זינתה אותה האשה דליחוש שמא הבעל ישא אותה בכוון לא שייך כאן וע"כ אין החשש רק שמא זינתה אותה אשה שרוצה לישא אותה באחד משאר ימים וזה החשש רחוק וגם אפי' יהיה הדבר זה הי' הדבר שלא בכוונת איסור משא"כ בגט יהי' בכוונה. ובסמוך אבאר עוד פי' אחר בפירוש דברי התוס' הנ"ל:
תוס' ד"ה עד שעת נתינה. אבל קשה לר"י מהא דאמר בב"מ וכו'. ולפענ"ד נראה לתרץ דברי רש"י בשני דרכים דגם דעת רש"י הוא כדעת התוס' דמשום האשה א"צ לתקן זמן כי תוכל לילך לב"ד רק שהוצרך רש"י לומר הא דכי אתי למיטרף א"ל אייתי ראי' דהי' קשה לי' לרש"י לפי שיטתו בדברי תוס' קושיא עצומה והוא דלפ"ד התוס' שתירצו דלא הוצרכו לתקן זמן משום הפסד האשה כיון שיכולה לילך לב"ד קשה דמ"מ הי' צריכין לתקן זמן בשביל לקוחות דהא הר"ן כתב דהא דאמרינן חזקה דביום שנכתב נמסר הוא משום דלא מקדים אינש פרעניות ובודאי ביום שנכתב נמסר וגם כתב הר"ן בהא דר"ל דאמר משום פרות היינו דחיישינן לשמא יתעכב בין כתיבה לנתינה דשמא יראה קמה לקצור וכו' עיי"ש בהר"ן וברשב"א ולפ"ז קשה דמ"מ לימא ר"י כר"ל משום פרות דניהו דס"ל עד שעת נתינה וא"צ לתקן בשביל האשה מ"מ צריכין לתקן זמן בשביל לקוחות דשמא יתעכב בין כתיבה לנתינה ואז תביא האשה ע"ח לבד באיזה יום נחתם ונאמר חזקה דביום שנכתב נמסר דמה לו אם כתב זמן בשטר ונמסר השטר לבעל או שמעידין בע"פ הזמן שחתמו ומסרו להבעל ותטרוף הלקוחות מיום החתימה שלא כדין משא"כ כשיהי' זמן בגט אז הע"מ יוציאו קול כשיראו החתימה קודם לזמן המסיר' משא"כ כשאין בו זמן לא יוציאו קול כמ"ש תוס' בדף י"ח בד"ה הנהו קלא אית להו עי"ש והוצרך זמן משום הפסד לקוחות וא"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתא ור"י מ"ט לא אמר כר"ל אך לשיטת התוס' יש ליישב קושיא הנ"ל דלדידהו י"ל דהא דחזקה דביום שנכתב נמסר לאו משום טעמא דלא מקדים הוא רק מהטעם שכתבו דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה כשיש בו זמן קלא אית ליה והא מדלית לי' קלא ודאי ביום שנכתב נמסר משא"כ כשאין בו זמן דאז ליכא קלא כשלא נכתב ביום שנמסר. ולפ"ז לא הי' צריכין לתקן זמן בשביל לקוחות דאף כשלא יהי' זמן לא תוכל לטרוף בע"ח כי כשלא יהי' זמן לא נימא כלל החזקה דביום שנכתב נמסר. זה נראה ליישב לשיטת תוס' משא"כ רש"י סובר כשיטת הר"ן דהחזקה דביום שנכתב נמסר הוא מטעם דלא מקדים וא"כ קשי' לי' קושיא הנ"ל ולכך הוצרך רש"י לתרץ קושיא זו ומתרץ בהא שכתב דכי אתי למיטרף דהנה הרשב"א והר"ן הקשו בדברי ר"ל דחש לשמא יתעכב בין כתיב' לנתינ' הא לא מקדים ותירץ בדוחק עי"ש אמנם תמה אני על הרשב"א והר"ן שנדו מדרך הפשוט דודאי יש לחוש לשמא יתעכב בין כתיבה לנתינ' כגון ששלחו ע"י שליח או שישלשו ביד שליש על תנאי דבזה לא שייך לא מקדים וא"ל דשליח קלא אית ליה אפי' בלא זמן כמ"ש הטור דיש קול לביאת השליח דז"א דניהו דיש קול ליום המסירה משא"כ יום החתימ' ודאי דאין לו קול אף ע"י שליח ולר"ל ההפסד לאשה מיום החתימה וא"ש קושית הר"ן והרשב"א הנ"ל דשפיר חושש ר"ל לשמא יתעכב כנ"ל וזה דעת רש"י וכן מיסתבר דלא חיישינן כלל לעכוב רק בגט הנשלח והמושלש דהא מקשינן בש"ס מכתבי' ואותבי' בכיסתא ומשני דלא מקדים והדר מקשינן מגט הנשלח והשתא כתב רש"י שפיר כי אתי' למיטרף וכו' וכוונת רש"י ליישב קושיא הנ"ל והיינו דניהו דמשום דידה א"צ לתקן זמן לר"י דס"ל עד שעת נתינה מטעם שכתבו התוס' מ"מ הא צריכין לתקן זמן משום לקוחות כנ"ל וע"ז כתב רש"י דזמן הגט לא מהני לתקן חשש זה דכי אתי למיטרף וכו' פי' דאפילו בלא זמן ליכא חשש זה דהא ליכא למיחש לשמא יתעכב רק בגט הנשלח וכמ"ש לעיל וגט הנשלח קלא אית לי' אף בלא זמן וכמ"ש הטור דיש קול לביאת השליח בלא זמן וכיון שידעו שהוא גט הנשלח ממילא ידעו ג"כ שלא ניתן ביום הכתיבה יאמרו ליה הלקוחות אייתי ראיה וא"צ לתקן זמן משום פירות. ולפ"ז הי' אפשר ליישב ג"כ קושית תוספ' בד"ה משום ב"א שהקשו דנוקי אחזקת א"א די"ל דעיקר החשש דב"א הי' כחששת ר"ל דשמא יתעכב בין כתיבה לנתינה דיחפה עליה שתביאה ע"ח לב"ד ומחמת חזקה דביום שנכתב נמסר משום דלא מקדים לא קטלינין לה. ודעת לנבון נקל לזה ליישב קושית תוס' ד"ה הנהו קלא אית להו אך כיון שהראשונים לא הלכו בדרך זה וס"ל דלא קטלינן לי' מספיקא לכן לא דרכתי דרך זה:
עוד נראה לי ליישב דעת רש"י ולתרץ קושית תוס' מב"מ דף י"ט דבלא"ה צריך להבין שם דהא קשה לכאורה בהא שכתבו התוס' דיחזיר היינו שמגרשה עכשיו בע"מ הא יש לפוסלו משום ב"א לר"י וע"כ צ"ל דהמקשה הוי ידע דבנפל קלא אית לי' לידע יום המסירה רק שהמקשה סבר דהלקוחות יטעו לומר מדאהדרוהו רבנן וכו' משא"כ חששא דב"א לב"ד מסר ולב"ד טועין לא חיישי' ומשני דאף הלקוחות לא יטעו. ולפ"ז לא קשה ג"כ קושי' התוס' על רש"י די"ל דרש"י סובר דהא דאמרי' דחזקה דביום שנכתב נמסר הוא דוקא לר"י דס"ל משום ב"א דשם אליבא דר"י קאי ומוקדם פסול לדבריו ובעל אינו חשוד לקלקלה ולכך אמרי' דודאי דביום שנכתב נמסר ומכ"ש בנפל דיאמרו הלקוחות מדאהדרוהו רבנן ודאי קים להו לרבנן דליכא בי' פסול מוקדם דהא מוקדם פסול משום ב"א משא"כ הכא בגיטין דמקשה ור"י מ"ט לא אמר כר"ל והיינו דליכא חשש משום ב"א כלל והזמן כותבין משום טובת האשה ושוב ליכא חזקה דביום שנכתב נמסר כיון דליכא פסול במוקדם שבין כתיבה לנתינה דהא ב"א לית להו ואי משום לקוחות יאמרו לי' אייתי ראי':
בא"ד וא"ת לר"י האיך כותבין גט לאיש וכו' לכאורה תמוהין דבריהם דהא זה קושי' הש"ס גבי כתבי' ואותבי' בכיסתא ומשני משום דלא מקדים. גם מה שהקשה תוס' מנכתב ביום הוא תמוה דהא בע"מ ליכא קול מצומצם כמ"ש המהרש"א ומ"ש המהרש"א בזה הוא דחוק גם קושיא אחרונה שהקשו משמא תחפה ותירוצם הוא קושית הש"ס ממש בהא דכתבי' ואותבי' בכיסתא ותירץ הש"ס ממש עי"ש. ולכן נלפענ"ד לפר' כוונת התוס' דסברי כשיט' הרשב"א והר"ן בהא דר"ל חש משום פירות דהיינו שיתעכב בין כתיבה לנתינה דאף דלא מקדים מ"מ חיישינן לענין פירות שמא יתאחר משום שיראה קמה לקצור וכו' ולזה מקשה התוס' שפיר כיון דע"כ יש חששא שיתעכב בין כתיבה לנתינה לענין פירות א"כ אמאי כותבין גט לאיש הא יש חששא לענין פירות ולענין לקוחות שיתאחר מחמת שיראה קמה לקצור וכו' דיותר יש לחוש להפסד לקוחות מהפסידא דידה דחייש ר"ל ומתרצי דע"י ע"מ יש קול ויאמרו לה אייתי ראי' משא"כ ר"ל חש שפיר משום פסידא דידה ולא היה התוס' יכולים להקשות תיכף על תירוצם שתירצו דע"י ע"מ יש קול והיינו קול שאינו מצומצם כמ"ש המהרש"א דאכתי ניחוש שמא יתאחר מחששא דב"א דהנה הרשב"א כתב דע"י ע"מ יש קול גמור לידע ממש יום המסירה אך דברי הרשב"א לכאורה נראה שהן סותרין דבד"ה ור"ל מ"ט לא אמר וכו' כתב דהמקשה מיחש הוא דחש שמא יתן לה בצינעא עי"ש ולפ"ז הדרא קושי' לדוכתא דאמאי כותבין גט לאיש ואי משום שיהי' קול ע"י ע"מ הא יש לחוש לשמא יתן לה בצינעא וע"כ צ"ל בדעת הרשב"א דס"ל דדוקא באי מפייסא תפייס דאין בדעתו לגרשה כלל יש לחוש שיתן לה בצינעא רק כדי שתראה גיטה בב"ד לפטרה מקטלא ויחזיקנה אח"כ לאשה משא"כ אחר שמשני הש"ס דלהא לא חיישי' וע"כ כשכותב גט גומר בדעתו לגרשה וכשמגרש בודאי יתן לה בע"מ שלא לקלקלה ואין לחוש כלל לשמא יתן לה בצינעא. ולפ"ז לא רצו התוס' להקשות תיכף משום חששא דב"א דהי' באפשר לתרץ כתירוץ הרשב"א הנ"ל ודלא כמ"ש המהרש"א ולזה כתבו וז"ל ומיהו במשליש וכוונתם דבמשליש הדברים ברורים דליכא למיחש אפילו לב"א דבמשליש ודאי דהקול מצומצם לידע ממנו יום המסיר' כדאמר הש"ס בהדיא בגיטין הבאין ממדנה"י וכמ"ש התוס' עי"ש אבל הקול שיוצא ע"י ע"מ לא הי' ברירא להו עדיין אם הוא כדעת הרשב"א שהקול היוצא ע"י ע"מ הוא ג"כ מצומצם לידע יום המסירה או לא ולכך לא הי' יכולין להקשות מכותבין גט מכח חששא דב"א כנ"ל ולכך הקשה מקודם מנכתב ביום ונחתם בלילה אמאי פסול והא אית לי' קלא וכו' וכוונתם דניהו דנאמר דהקול שיוצא ע"י ע"מ אינו מצומצם לידע יום המסירה ממש רק שהקול הוא שמא נמסר ביום שנכתב מ"מ קשה הא גבי נכתב ביום ונחתם בלילה אין לחוש רק משום שמא זינתה באותו יום שנכתב וכיון דאיכא קלא שלא נמסר ביום שנכתב קטלינן לה בנחתם בלילה ולא אתי לידי חיפוי ואמאי פסול ולזה הוצרכו לתרץ דחיישי' שמא יתן לה בצינעא ואף שבדעתו לגרשה באמת מ"מ חיישי' לנתינה בצינעא ודלא כהרשב"א. ומ"ש התוספות ולהכי לא מצי לשינויי גבי כתביה ואותבי' וכו' כוונתם דאמאי לא משני הש"ס גבי כתבי' ואותבי' בכיסתא דקלא אי' לי' כדמשני אגיטין הבאין ממדנה"י וכו' פי' דלישני דע"י ע"מ קלא ממש אי' לי' כמו בגיטין הבאין ממדנה"י והיינו לידע יום המסירה וע"כ הא דלא משני לי' הכא הוא מטעם דמ"מ תקשי דניחוש לשמא יתן לה בצינעה. ולפ"ז מקשי בתר הכי שפיר כיון שהוכיחו מהא דנכתב ביום ונחתם בלילה דאינו פסול רק משום חששא דשמא יתן לו בצינעא אלמא דאיכא למיחוש לנתינה בצינעא אפי' במקום דדעתו לגרשה באמת ולזה מקשין האיך כותבין גט לאיש דניחוש לשמא יתעכב בין כתיבה לנתינה משום שיראה קמה לקצור כמו שחש ר"ל לענין פירות ויבואו לידי חיפוי ע"י נתינה בצינעא ותירצו דמסתמא מיד אחר כתיבה יתן לה וכו' וכוונתם כיון דמן הסתם הוא נותן הגט מיד אחר הכתיבה ושוב אין לחוש דשמא יתעכב משום פירות דהיינו שיראה קמה לקצור ובתוך כך תזנה ויבואו לידי חיפוי זה חשש רחוק הוא לענין זנות דלא שכיח. כנ"ל כוונת דברי התוס':
גמ' כי קאמינא אליבא דרבנן הקשה המהר"מ שי"ף דמנ"ל לר"י דרבנן פליגי על ר"ש וס"ל עד שעת נתינה דילמא מודה לר"ש דמשעת כתיבה אין לבעל פירות והא דפסול נכתב ביום הוא משום ב"א. עוד הקשה דלר"י אמאי לא תני במתניתין נכתב ביום וניתן בלילה דפסול משום ב"א וכן הקשה הרמב"ן. ולפענ"ד נראה לתרץ דנכתב ביום וניתן בלילה ודאי כשר לר"י דהא ע"י ע"מ יש קול שלא נמסר ביום הכתיבה עכ"פ ובנכתב ביום וניתן בלילה אין חשש זנות רק דילמא זינתה ביום הכתיבה וכיון דאיכא קלא שלא נמסר ביום הכתיבה קטלינן לה ולא יבוא לידי חיפוי. ועמ"ש בסמוך בתוס' ד"ה עד שעת נתינה דמה"ט הי' קשה להו דלתכשר בנכתב ביום ונחתם בלילה ותירצו דיש לחוש שמא ימסרנה לה בצינעא וזה שייך גבי נחתם בלילה דמוסרין הגט לבעל דיש לחוש שמא ימסרנה לה בצינעא משא"כ כשבא השאלה לפני החכם בניתן בלילה דהיינו שניתן בעדים מסירה בלילה דאז ליכא חשש שום חיפוי כיון שע"י ע"מ יש קול שלא נמסר ביום הכתיבה וקטלינן לה. ולפי זה שפיר הי' הוכחה לר"י דס"ל לרבנן עד שעת נתינה דאי משעת כתיבה א"כ הדרא קושיא לדוכת' דנפסול ג"כ בנחתם ביום וניתן בלילה מחשש פירות דכשתביא האשה ניטה לב"ד לגבות פירות וע"י ע"מ יש קול שלא נמסר ביום הכתיבה ויסברו הב"ד שנתעכב הרבה יותר מכמה ימים ונפסול הגט משום מוקדם ומשום חיפוי לר"י ובגט שהוא פסול אין הבעל מפסיד פירות משעת חתימה כמ"ש התוס' לעיל דף ג' בד"ה כתב בכת"י ולא תגבה עד שתביא ראי' ובאמת לא נתעכב רק יום א' דלא נפסל הגט משום מוקדם כמש"ל ומפסדת האשה פירות מיום הכתיבה שלא כדין ובזה לא שייך לומר שהאשה תלך לב"ד כיון שראתה שהזמן נכתב כדין דהא באמת הפירות שלה מזמן כתיבה ולא תעלה על דעתה שהב"ד יפסלו אותו מטעם מוקדם דהא הרבה מפורשי' כתבו דכשכתוב בו זמן אינה הולכת לב"ד ומכ"ש בכה"ג ומזה הי' לו לר"י הוכחה דעד שעת נתינה ומש"ה נכתב ביום וניתן בלילה כשר דליכא בי' לא משום ב"א ולא משום חשש פירות כיון דע"י ע"מ יש קול שלא נמסר ביום הכתיבה וקטלינן לה על זנות של יום הכתיבה וגם משום פירות ליכא כיון דיודעת היא דעד שעת נתינה אין לה פירות ודאי תעשה כדין ליקח מב"ד אימת היה יום הנתינה ואי לא תקח מב"ד ותרצה לגבות בשקר מיום הכתיבה איהי דאפסיד אנפשה כיון דע"י ע"מ יהיה קול שלא נמסר ביום הכתיבה ותצטרך לאתויי ראי' אימת מטי גיטה לידה:
גמ' אלא לר"ל מאי איכא. קושיות המהר"מ שי"ף ידוע דהא כבר אמר מקודם דלר"ל שפיר קאמר ר"ש עי"ש. ונראה דהש"ס לאו בתורת קושיא אתי רק בתורת איבעי' אתי כיון די"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ור"י לפרושי טעמא דת"ק אתי ור"ל טעמא דר"ש א"נ נינהו ס"ל דזנות לא שכיח הא כתבו הרשב"א והר"ן דהיינו זנות דב"א לא שכיח וזה שייך בעיקר תקנות זמן דלא תיקנו רק משום חיפוי דב"א, משא"כ במוקדם דחיישי' אפי' במקום דלא שייך טעמא דחיפוי בכוונה כגון בגט הנשלח דחיישינן אפי' בזנות דממילא דלא שכיח כיון שהזמן בשקר ודאי דפסלינן ולפ"ז לא פליגי ר"ש ורבנן רק בחשש כב"א ולא בפירי דמשעת כתיבה. ואפשר עוד לומר דטעמייהו דרבנן דפסלי במוקדם אפי' בלא טעמא דחיפוי משום דס"ל עד שעת נתינה ומשני דפירי דמשעת כתיבה עד וכו' א"ב ולא משום ב"א פסלי רק מטעם פירות ולהכי מקשה והא איפכא וכו':
תוס' ד"ה איפוך פי' משעת חתימה וכו'. ולפענ"ד נראה דאפשר לומר דמשעת כתיבה דוקא דרבנן ור"ש לשיטתייהו אזלי דהתוס' בד"ה ר"ל אומר משום פירות כתבו דנכתב ביום לר"ש ראוי לגרש דר"ש ס"ל כר"א דע"מ כרתי וראוי לגרש ע"י ע"מ א"כ י"ל דרבנן דר"ש ר' מאיר הוא דס"ל ע"ח כרתי ואינו ראוי לגרש ואינו מפסיד עד שעת חתימה וא"כ לפי מאי דקיי"ל ע"מ כרתי בגיטין ממילא מפסיד משעת כתיבה:
גמ' אהני דלכתחלה לא תנשא. ופי' רש"י דלא יכתבו לה סופרי דדיינא המהר"מ שי"ף הקשה דהא מ"מ אפשר שיתן לה כת"י דהוא אחד מג' גיטין פסולים. ולפענ"ד לק"מ משום חיפוי ליכא דהא הרשב"א בחידושיו ליבמות כתב דגט הכתוב בכת"י לא בעי ע"מ מטעם הודאה דלא הוי חב לאחרינא ובקידושין דף ס"ג חשיב גירושין חב לאחרינא וע"כ צ"ל דבכת"י לא חשיב חב לאחרינא כיון דבידו לגרשה ולא גרע מבעל שאמר גרשתי וכיון דבעל שאומר גרשתי את אשתי אף דנאמן לא מהני לחפות למפרע מטעם שכתב הנמ"י דא"כ לעולם יחפה עליה. ולפ"ז נראה דגם בכת"י לא מהני לחפות למפרע דהא כת"י אין לו נאמנות רק מטעם בעל שאמר גרשתי את אשתי ובודאי א"נ לחפות למפרע בכת"י דמה לי אם אומר בע"פ ומה לי אם כותב בכתב דבזה ג"כ שייך טעמא דהנמ"י דלעולם יחפה עליה ע"י כתב אלא ודאי דלא שייך חיפוי ע"י כת"י הן אמת שמדברי תוס' גיטין דף ג' לא משמע כן ולמ"ד משום פירות ג"כ לא קשה דלא מיבעיא לרבנן דס"ל משעת חתימה משום דאיכא קלא כמ"ש התוס' בד"ה ור"ל אמר משום פירות ודאי דבכת"י אינו מפסיד פירות דהא ליכא קלא בכת"י ואפי' לריש דס"ל משעת כתיבה ג"כ לא קשה דהא כתב הר"ן דפירות תליא בפרקונא ובכת"י ודאי דאין האשה מפסדת פרקונה מזמן הכתיבה דהאשה תוכל לטעון שהקדים הזמן ואין הבעל נאמן להפסיד פרקונה הזכות שלה ע"י כתב יד ומש"ה גם הבעל אינו מפסיד זכות שלו ע"י כת"י. ועוד הא כתבו התוס' גיטין דף ג' בד"ה כתב בכת"י דכיון דפסלוהו שלא תנשא לכתחלה בדין מפסדת הפירות והרי אהני תקנתייהו בהא דלכתחלה לא תנשא למען תפסיד הפירות בדין ולק"מ:
תוס' ד"ה גזי' לא כמו שפי' בקונטרס שם וכו' ולפענ"ד נראה ליישב פירש"י דודאי דעת רש"י שפיר דאחר שתיקנו זמן אי מחקה לה קטלינן לה ומטעם שאבאר לקמן ומ"מ מקשי הכא שפיר דמה הועילו חכמים בתקנתם והיינו דעדיין יכול לבוא לידי חיפוי כשנכשיר במוחק הזמן בזנות שהי' בין כתיבה לנתינה כשיתעכב כמו דחש ר"ל לענין פירות מחמת שיתעכב לפעמים דה"נ איכא למיחש שמא יתעכב בין כתיבה לנתינה ותזנה בנתים ויהי' הבעל ירא מליתן לה הגט עד הזמן כיון שע"י הע"מ יהי' הקול להרשב"א אפי' על יום המסירה ממש ולהנך דסברי דע"י הע"מ אין הקול מצומצם מ"מ יש לחוש על הזנות של יום הכתיבה דקטלינן על הקול של הע"מ כיון דיש קול על ידם שלא נמסר באותו יום וכמש"ל ואפי' על זנות שלאחר הכתיבה הרבה ימים קודם הנתינה ירא אולי יהיה קול ממש על ידי ע"מ ויתברר יום המסירה ולכך חותך הזמן למען לא יהי' קול אימת נמסר ואז תפטור מקטלא את עצמה מכח שתביא הע"ח לב"ד ונאמר חזקה דביום שנכתב נמסר מכח הסברא דלא מקדים דהוא כודאי ולכך שואל בגזי' לזמן דידי' מאי פירוש אם נפסלוהו לגמרי מהאי טעמא כיון שאפשר לבוא לידי חיפוי ולכך ראוי שיעשו חיזוק בכאן לתקנתן דלהוי ממש כמשנה ממטבע דאין הגט גט כלל דבשלמא בשאר גט שאין בו זמן כך היתה המטבע כמ"ש התוס' גיטין דף ג' בד"ה ג' גיטין פסולים משום דאהני דלכתחלה לא תנשא ולא יכתבו לה ספרי דיינין משא"כ בגזי' לזמן דידי' דלא מהני כלל יש לבטל הגט לגמרי כדי שלא יבוא לידי חיפוי א"נ בעי אם עכ"פ יש לפוסלו כמו בגט שאין בו זמן כיון שאפשר לבוא לידי חיפוי ומשני לרמאי לא חיישי' וכשר להרמב"ם אפי' לכתחלה דא"א לבוא כלל לידי חיפוי משא"כ ביבמות דהוא לפי המסקנא דהכא דלא חיישי' שהבעל יחתוך קודם הנתינה וליכא למיחש על הזנות שיש בין כתיבה לנתינה דשם מיירי בכל גיטין שנמסרים ביום הכתיבה וליכא למיחש רק על הזנות שהי' קודם הכתיבה ואז אם תביא ע"ח לב"ד פשיטא דקטלינן לה כיון שהיה הזנות קודם הכתיבה ואי לא תביא עדים נקטילינה מספיקא לדעת רש"י כשנמחק הזמן אחר שתיקנו זמן וא"ש מה שפירוש רש"י ביבמות דלהצלה דידה קאתי ונקטילנה. ונראה ליתן טעם לדברי רש"י בהא דקטלינן אותה מספיקא דהאו"ת בח"מ סי' מ"ד הביא קושית הרשב"א אהא דגזי' דהא מחק פוסל בגט דאימר תנאי הי' בו ותירץ דמיירי שניכר הוא שהמחק הוא בזמן עי"ש ובאה"ע סי' קכ"ד סעיף י"ט מבואר דהמחק שהוא בתורף אינו גט כלל וכל מקום שנאמר אינו גט הוא מדאורייתא וא"כ י"ל דרש"י ס"ל כדעת התוס' דגט מאוחר הוי כתנאי שלא יחול הגט עד אותו הזמן ולפ"ז לא מהני תי' התומי' דמיירי שניכר המחק בזמן דמה בכך מ"מ יש לחוש דילמא תנאי הי' בו ומחקו והיינו דילמא מאוחר הוא דהא מאוחר גופי' תנאי הוא ועדיין אינה גרושה ולא שייך לומר גם כן הרי גרושה לפניך שכתבו התוס' ד"ה משום ב"א עי"ש משא"כ כאן בגיטין דמיירי בזנות שהי' בין כתיבה לנתינה שתפטור עצמה מכח שתביא ע"ח לב"ד ומכח חזקה דביום שנכתב נמסר וכמו שכתבתי לעיל וע"ח יעידו שלא היה מאוחר והזמן שהי' כתוב בגט הי' קודם הזנות ומקשי התוס' שפיר ועולין דברי רש"י כהוגן:
גמ' לרמאי לא חיישינן. בתוס' ד"ה נזי' הקשה המהרש"א דאמאי לא הקשה תוס' בהא דאמר ביבמות גבי שטר קידושין לינחא גבי דידי' זימנא דב"א היא ומחפה עליה והיינו דמחקה לה הא אמר הכא לרמאי לא חיישינן וכו' ולא ידעתי מה קשיא לי' דהא שם מאי דקאמר הש"ס ומחפה עלי' היינו משום שיכול להטמין ג"כ גוף השטר קידושין ויאמר שנאבד ממנו משא"כ כאן דע"כ צריכה להראות הגט שנתגרשה והא דאמר התם גבי דידה דמחקה לי' ולא קאמר דתטמין לא קשה דרבותא קאמר דגבי דידה אפי' למחוק חיישי' דאיהי כל טצדקי דאפשר תיעבד כמ"ש המהרש"א ואצל הבעל ניהו דלא חיישינן שימחוק דניכר הרמאות מ"מ יש לחוש שיטמין לגמרי ועוד דהבעל יכול להתנצל ולומר שהאשה מחקה בעת שהי' השטר קידושין אצלה שקידש' בו משא"כ בגט דלהצלה דידה קאתי שכתבו התוס' דהיא ודאי לא תמחוק ממילא הוא ג"כ לא ימחוק שאין לו שום התנצלות.