אור ברסלב
תורת אמת פרשת פרשת שמיני

תורת אמת· רבי אברהם יהושע השיל מאפטא

פרשת פרשת שמיני

פרשת פרשת פקודי

בפסוק וירד מעשו' החטאת והעולה והשלמים ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם י"ל ע"ד רמז דהתורה מורה לנו דרך הצדיקים דבודאי הם דבקים תמיד במחשבתם ברוחניות העולמות לתקן הפגמים ומקריבין העולות שמקרבין כל מיני עליות והשלמים שעושין שלום בין הבורא ב"ה לכנ"י אך דזה אי אפשר להיות בתמידות בדבקות למעלה וכשהצדיק יורד מבחינה הזאת באיזה ענין שהוא עוסק באותו זמן רק באמת כשהצדיק נופל לתוך הזמן אז הוא משגיח על הנצטרכות התחתונים ולהשפיע לבני אדם ולברך אותם בעין טובה להמשיך להם שפע בני חיי ומזוני ולהשלים להם כל החסרונות וז"ש וירד מעשות החטאת ר"ל כשהצדיק יורד מן העשי' כלומר מן התיקון של החטאת והעולה והשלמים הנ"ל אז ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ר"ל אז בא הצדיק אל תוך הזמן וכשהם למטה בעולם התחתון מה הם עושים וז"ש ויצאו ויברכו את העם והבן:

או י"ל דבאמת אצל הצדיקים חשוב זה יותר למעלה בעיניהם מה שמחשבין תמיד עבור טובת ישראל ולברך אותם וגם להשפיע להם זה נחשב להם לעלי' יותר מדביקות פשוטה בעולמות העליונים וז"ש וירד מעשות החטאת ר"ל כשירדו מזה הבחי' של תיקוני העולמות ובא אל תוך הזמן וכנ"ל אז ויצאו ר"ל כשיצאו מזה הבחינה של הדביקו' ולקחו במחשבתם לברך את ישראל הנקראים העם ר"ל שזה טוב בעיניהם לברך את העם וגבוה להם בחינה זו ממדרגת הדביקות וזש"ה ויקרב את העולה ר"ל דהצדיק היא איש חסד העובד את עבודת ישראל הוא מקרב כל העליות לשמו ית' וז"ש ויעשה כמשפט ר"ל שעשה זה העלי' כאלו הי' כך המשפט והדין כי אחר כל העליות צריך להיות ירידה אבל הוא עשה זה כאלו שורת הדין נותן כך ואצלו לא הי' חשוב זה לעלי' רק מצד היושר העלה הכל כנ"ל:

שמעתי מאדמו"ר הרב רמז על מה שאנו רואים מקצת צדיקים מברכים את העם רק ביד אחד שהוא מרומז בתורה דכתיב וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם כתיב ידו וקרינן ידיו והכוונה באמת לא הי' רק ידו אחת הוא יד ימין הגדולה בזה בירך את העם אך כיון דבאמת במחשבתו בירך אותם בשתי ידים מחמת דתמיד השמאל נכלל בימין וא"כ אף דבאתגלי' לא הי' רק יד אחת מ"מ באתכסי' זכה להם בשתי ידים לכך קרי' ידיו וק"ל:

במדרשו ר' תנחומא בפסוק זאת החי' אשר תאכלו זהו שאמר ד"ה ע"ה לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי וי"ל כוונת המדרש דהנה באמת כל התורה כולה ומצותי' הם שייכים גם לשמו ית' ברוחניות דגם הוא מקיים התורה והמצות ע"ד שאמרו חכז"ל מנין שהקב"ה מניח תפילין והאיך שייך ענין אכילה אצלו ית' אך באמת נודע לי"ח ובפרט בספר זוהר הקדוש שמכנהיגם אצלו ית' ענין אכילה וכן אמר שלמה אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים:

דהנה הקב"ה קורא אותנו אחותי רעיתי ואיתא במדרש פרנסתי י"ל ע"ד שאמרו חכז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים והיינו ע"י מעשיהם הטובים הם משפיעים תענוג ושעשועים להבורא ב"ה ומוסיפן כח בגבורה שלמעלה ע"ד הכתוב תנו עוז לאלקים ומזה שאנו עושים רצונו ית' אנו עושים תענוג לשמו ית' ומקבל תענוג במה שאנו מקבלי' עלינו עול מלכותו ית' וזהו שביעה ואכילה דלעילא דהנה אצלו ית' כתיב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון ר"ל דהוא ית' ברצונו הטוב הוא משביע לכל חי דרצונו ית' הוא אין סוף ואין שיעור וערך להטבת רצונו דעיקר כוונת בריאת דעולמות היה כדי להטיב לברואיו וליתן להם מתנת חנם ושלא לדקדק עם נביאיו להשפיע לכנ"י כל מיני טובות וחסדים בלי גבול וערך:

אבל מלך במשפט יעמיד ארץ שהצורך לעולם להתנהג במשפט ובדין כדי להיות קיום לעולם ולהנבראים אבל מצד רצונו הפשוט חפצו רק להטיב ובזה הרצון הוא משביע לכל חי והנה גם הכנ"י ע"י התורה והמצות ומעש"ט שהם עושים משפיעים תענוג ונחת להבורא ב"ה אך כשאנו מסתכלין במעשינו האיך כל התענוג הבא ממעשינו להבורא ית' הוא מועט מן המועט לפי הראוי לעבוד אותו ית' בכל מיני עבדות אך שאין באפשרי בכח לפי מיעוט כחינו והשגת שכלינו אבל ברצוננו חפצים מאוד לעבוד אותו בכל מה דאפשר אז חשוב לפניו ית' הרצון הזה הטוב ומקבל תענוג מזה הרצון כי נקשר הרצון הזה ברצון הבורא ית' ונעשה יחוד וזיווג להבורא ב"ה עם הכנסת ישראל וזהו אכילה ותענוג דילי' שאנו משביעין אותו כביכול ברצון הטוב שמאוד חמדה לבינו להשפיע לו תענוג בכל מה דאפשר ונחשב הרצון שלנו אצלו ית' כמעשה ממש כמו דכתיב רצון יריאיו יעשה דהרצון נחשב לעשיה ואפשר יש לכוין בזה פירש המשנה אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק הוא הי' אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין שלא ע"מ לקבל פרס כך יש נוסחאות במשניות וי"ל המכוון בזה דשמעון הצדיק בא לזרז אותנו דעבודת האדם יהי' כל כך שלם בלבו בנפש חפיצה להשלי' עבודה ברצון אף מה שלא יכול לעשות ולעבוד בפועל ממש ישלים רצונו במה שחושק לבו לעשות כל מאי דאפשר דהנה באמת אסור לאדם לעבוד את שמו ית' עבור תשלום גמול לקבל פרס שכר טוב בעוה"ז או בעוה"ב ולכל זאת אנו מאמינין ויודעין זה בבירור שהקב"ה אינו מקפח שכר כל ברי' והוא משלם ועושה חסד לעושי רצונו ית' ואנו צריכין בכל רגע לטובתו ולחסדו ולהטיב עמנו ואנו מבקשין ממנו כל הצטרכותינו כי על מי לנו להשען אם לא עליו ית' אך באמת אם עובד אותו ית' בכל לבו ורצונו הטוב אז אינו חסר לו כלל ונקשר ברצון שלו במדת כל כמ"ש באברהם וד' בירך את אברהם בכל שנתקשר במדת הצדיקים בחינת כל אשר הוא מדת הסתפקות ואז אינו נאסר לו כלל אבל אם האדם אינו עובד אותו ית' בכל לב עבודה תמה אף שמקבל שפע ממנו ית' הוא בדרך פרס מלשון חתיכה ע"ד פרוס לרעב לחמיך אבל עבודת האדם צריך להיות כל כך עד שיהי' קשור במדה של כל וז"ש אל תהיו כעבדים כו' לקבל פרס דהוא חצי דבר אלא ע"מ לקבל הכל וזה בא ע"י עבודה שלימה שהאדם נתקשר במדת כל הכוללת כל הטובות והברכות ונחזור לענינינו דאכילה דלעילא הוא מה שאנו משביעין אותו ית' כביכול בתענוג ושעשועים הבא ע"י מעשינו וחיות העולה למעלה מרצוננו הטוב והנה יש כמה מיני חיות קדושה העולה מעבודת האדם כי עבודת השם נחלק לכמה בחי' שונות והחיות העולה מכל מין ומין עבדות הם חיות הקודש הנושאות את הכסא כי יש שעובד אותו ית' בחיות והתלהבות ולבו בוער אליו ית' זהו חיות הקודש הנקראים חיות אש ויש חיות העולה ע"י מצות מעשיות זה מכונה בשם מים ויש חיות הנעשה ע"י עבודת האדם הבא מבחי' מה ונפשם כעפר לכל תהיה עד שאמר אברהם אע"ה ואנכי עפר ואפר ויש חיות הבא ע"י התעוררות עליון והוא בחי' רוחין קדישין המעוררין את האדם לעבודתו ית' והנה אלו החיות נושאות את הכסא כי גם באדם יש כסא שגופו רמ"ח איבריו הם כסא ומרכבה לכבודו ית' וד' חיות הנושאים אותו הם הד' יסודות א"ר מ"ע וצריך האדם לחזק אלו הד' יסודות וליתן בהם חיות כדי שיהי' בהם כח לעבוד אותו ית' ובמה אנו נותנים להם חיות ע"י האכילה שאדם אוכל כי יש כמה מינים דומם צומח חי מדבר וכ"א משונה במזגו מחבירו כי יש כמה מינים מאכלים אשר בזה יש התגברות יסוד האש ובזה יסוד האויר ובזה יסוד המים או יסוד העפר כנודע לחכמי הטבע והרופאים. וא"כ שאנו אוכלים בקדושה בזה אנו נותנין כח וחיות קדושה להיסודות הנ"ל וזהו שכתבה התורה. לנו איזה מיני חיות שהם טהורים וכשירים לאכילה ואיזה חיות טמאים כי יש כמה חיות אשר הם רע להאדם וזה מכונה בשם חיות ברא שהם חיות רעות והשם ית' הבין שאלו העופות וחיות טמאות אינם טובים כי ישקצו את נפשותינו ע"י אכילתם דנודע מחכמי האמת טפמים על איסור אכילת אלו העופות והבהמות הטמאות וחיות הטמאות וסידרה התורה לפנינו החיות הטהורות והתיר לאכול, אותם בקדושה ובכשרות לחזק את לבבינו וחיותינו לעבודתו ית' וז"ש המדרש על פסוק זאת החי' אשר תאכלו ר"ל דעיקר האכילה הוא החיות מה שאנו עושים רצונו ית' ומעלים חיות ורצון טוב כנ"ל וז"ש דוד לעשות רצונך אלקי חפצתי דעיקר העבדות הוא להשלים חפצך ורצונך ותורתך בתוך מעי ר"ל דכשאדם מכניס למעיו מה שמותר ע"י התורה ואוכל אותם בקדושה ואנו משלימין רצונו ית' שאנו מקבלין עלינו עול מלכותו ומצותיו ית' עי"ז אנו נותנין שביעה וחיות לעילא ונעשה יחוד למעלה:

או י"ל דהי' קשה להמדרש לשון זאת החי' כמראה באצבעו וכי משה הי' מראה לבני ישראל איזה מין כשר ואיזה מין טמא דהא לא מסר להם אלא סימני טהרה וטומאה ובאמת רבותינו ז"ל דרשו דהקב"ה הראה למשה כל מין אך ע"פ דרכינו הנ"ל י"ל דזה הוא סימן לאדם לידע איזה מין טהור וכשר לאכול דאדם אשר אין חפצו כי אם למלאות רצונו ולהעלות תענוג למעלה אז אינו יכול ליקרב אליו דבר איסור כי כל דבר הכשר ויש בו חיות ונקשר בשרשו אז טבעו תמיד שחושק ומתאוה להעלות ולידבק בשרשו משא"כ דבר איסור וחיצונים אשר הוא נפסק מהשורש אין לו רצון כלל להיות לו עלי' כי אי אפשר וע"כ המאכלות האסורים אשר הם מטמטמין לבו של האדם וע"י נפסק האדם מרצון הבורא. ואז בודאי זה האדם שרצה להשלים רצונו ית' ובא לפניו דבר איסור אז לא יוכל להתקרב אליו ואין לו רצון כלל שיאכל אותו כי זה נגד רצונו ית' ובודאי מה שהשם מזמין לפניו ורצונו מסכים שיאכל יבטח וידע שטוב הדבר וכשר לפניו שיהי' עלי' לדבר מאכל ע"י האכילה הלזו כנודע ליו"ח והקב"ה מזמין לצדיקים אותן הדברים הצריכין להעלותם וא"כ התורה הוא בתוך הבני מעיים של האדם שע"י יכול להבין אם יאכל או לאו וז"ש זאת החי' אשר תאכלו ר"ל אותן הדברים שחפצכם ורצונכם יהי' לאכול זאת בודאי הוא כשר ויהי' חיות נמשך ע"י אכילה זו וז"ש המדרש ובאופן כמו שאמר דוד המלך ע"ה לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי ר"ל דכל זה שאמרנו אינו אלא באדם אשר כל מגמתו וחפצו אינו אלא להשלים רצונו ית' אז תורתו בקרבו ובתוכו ויכול להבחין בדעתו איזה יכשר לאכול אשר רצון הבורא בכך והוא ית' יזכינו להיות כל מעשינו ורצונינו ותשוקתי' לעשות רצונו ית' בלב שלם אמן: עוד שמעתי מאדומו"ר הרב על הא דאמרו חכז"ל ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעוה"ב דהנה אסור להזכיר את כתיבתו בבחי' הוי' רק בבחי' אדנ"י. זולת לעתיד השם יקרא ככתיבתו מחמת דכעת בגלות אין ניכר אלקותו ואמת מציאת אמיתות הויתו ית' כי בגלות האמת נעלם והשקר גובר ואין נרגש כלל אמיתתו ית' אבל אנו מזכירין אלקותו ית' ע"י שליטתו מחמת שאנו רואים שמלכותו בכל משלה וע"י פעולותיו ונסיו שעשה עמנו עי"ז ניכר אלקותו ית' לכך כתיב ד' ימלוך לעולם ועד. דלעת עתה הוא מלכות באתכסי' אבל במקדש ששם היה התגלות אורו ית' והשראת הקדושה האמיתית והכהנים היו מרגישין בנועם ובמתיקות של ה' מעין עוה"ב שהוא עולם אשר שם הוא מקום האמת לכך היו אחיו הכהנים מבליעין את ה' בנעימה ר"ל בזה הנעימה שהרגישו שם במקדש שהופיע עליהם אור הנועם העליון והאמת הפשוט לכך הזכירו את השם אבל מי שלא מרגיש זה הנועם בעוה"ז אסור להזכירו ולעתיד שיהי' נגלה כבוד ד' וראו כל בשר יחדיו לכך יקרא ה' בכתיבתו אבל מי שהוגה את השם באותיותיו אף שאינו מרגיש אין לו חלק לעוה"ב מדה כנגד מדה פורעין לו שאינו מרגיש אף שם לעוה"ב והבן:

תוכן העניינים

תורת אמת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה