תורת אמת· רבי אברהם יהושע השיל מאפטא
פרשת פרשת בשלח
בפסוק הנני עומד לפניך על הצור והכית בצור ויצאו מים רבים ושתה העם הקושי' מפורסמת דהאיך שייך אצל הקב"ה לומר דעומד שם הלא מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פני' מיני' ואיך יתכן לומר שעומד אצל הצור דמשמע דהוא עומד רק במקום הזה חלילה אך השורש הדבר הוא כך דהנה ידוע דברי רבותינו ז"ל שאין עמידה אלא תפילה שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל דלכאורה אינו מובן דכי לא מצינו זולת זה שום עמידה באדם כ"א בתפלה דוקא ובודאי כיוונו לאיזה דבר שכל. ולא כפי פשטות הענין אבל שורש הדבר הוא דבאמת דחז"ל לא דיברו מן האנשים פחותי הערך רק מן אנשי לבב השלימים ביראת ה' ובתורתו ובאלו אמרו חז"ל דאצלם לא שייך עמידה כלל דכל ימיהם הם הולכים בשכלם ומחשבתם ממדריגה למדריגה ומעולם לעולם העליון כי כשהאדם רוצה לבקש הבורא כל העולמים ולבוא (לעבודות) ולעבדות האמתיות ולהיות אליו ית"ש צריך האדם לחפש יומם ולילה ע"י התורה והמצות וע"י צירופי אותיות ותיבות ושמותיו הקדושים וע"י מלאכיו הקדושים שבכל עולם ועולם ובכל מידה קדושה וא"א להיות כלל במעמד אחד ולזה הצדיקים נקראים מהלכים ולא יצוייר כלל עמידה זולת בתפילה דהוא הדביקות וחיבור אל הבורא ית"ש דהאדם עד שמגיע לתפלת עמידה אז הולך דרך השתלשלות העולמות ע"י השירות והתשבחות ופסוקי דזמרה שאומרים אז בכל פעם משיג אדם שכל יותר ררך מידות הקדושים אבל עדיין לא היגיע לדבר אל המלך בעצמו להיות דבוק אצלו ממש בלי שום מסך המבדיל והפסק וחלל אפילו של קדושה עליונה זולת אורו ית"ש של אין סוף הפשוט לבד ולכך נקרא עולם האצילות שהוא מלשון אצלו שהאדם עומד אצלו ית"ש ממש כביכול או בתפילת ש"ע שאז האדם עומד בעולם אצילות ואין שום מסך וחלל מפסיק בין האדם לקונו רק אור אין סוף המקיף את האדם מכל צדדיו ולפני ה' ישפוך שיחו ממש משא"כ מקודם שהגיע לתפלת ש"ע אינו דבוק עם המלך אע"ג דבחינתו הוא בכל עולם ועולם מ"מ אינו מגלה עצמותו ית"ש זולת ע"י לבושים שבכל עולם למשל כשהאדם הוא בפסוקי עשי' בקרבנות אז הוא דבוק באצילות דעשי' וכן בפסוקי דזמרא הוא מתקרב יותר אל עולם המלאכים ואז הוא באצילות דיצירה. וכן בברכת יוצר הוא בעולם השרפים באצילות דבריאה עד אשר מגיע האדם לתפלת י"ח שהוא דבוק באצילות דאצילות. ומשם אין לילך יותר כי כיון שצריך האדם (ולצייר בשכלו) להתצייר בשכלו ולהיות דבוק במחשבתו בדביקות האמיתת האיך הוא עומד לפני ית"ש לבדו ומעטף אותו והוא מתחנן אליו כבן המתגעגע לפני אביו ומסדר בקשתו ושם לא יצייר הליכה ולכך נקרא הש"ע תפלת העמידה כי שם אדם עומד לפני רבו והנה בוודאי כפי מה שאנו עושים ומקדשים את עצמינו למטה כמו כן אנו מעוררים את הדוגמא למעלה וא"כ כשאנו באים במדריגה של עמידה לפניו ית"ל לבד אז גם הוא ית"ש יתייצב כביכול לפנינו ור"ל כמו שאנו עומדים לפניו ומדבקים מחשבותינו אל נקודה אמצעי שהוא אלקותיו ית"ש שהוא שורש הכל והוא הנקודה הפנימות המחי' את הכל כך הקב"ה מצמצם א"ע ומעומד א"ע על נקודת ישראל שהם נקודת מחשבתו אשר בשבילם עלה ברצונו לברוא את כל העולמות והכל כדי להטיב לזרע ישראל והם עיקר המחשבה ואבן הראשה שממנה הושתת העולם שכנ"י הם יסוד כל העולמות ועבורם נברא הכל כדי לשמשם ויהי לצרכי ישראל ומשעבדים כל הנבראים תחתיהם לעשות בהם כרצונם. ולכך נקרא הוא צור ישראל שהוא צורה של ישראל החקוקה בכסא אצלו כי הם עיקר הצורה ומחשבה שלו בתחילה. ובזה תבין מה שאומר הכתוב הנני עומד לפניך על הצור ר"ל בשבילך אני עומד שם ור"ל כמו שאתה עומד במחשבתך ודבוקה אצלי ממש כך אני שם על הצור ר"ל הציור של ישראל ור"ל שהיא המחשבה להיטיב לישראל ועבורם נבראו כל החסדים וכל הדברים טובים וכל מיני השפעות טובים. וכל העולמות צריכין ליתן שפע לכנסת ישראל וז"ש והכית בצור ר"ל שתכה בזה הציר ר"ל שתעורר זו המחשבה עליונה ודביקות אלקות בכנ"י ואז ויצאו מים משם תמשוך כל השפעות וחסדים לישראל והבן ובזה יתפרש הכתוב אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלקיכם ר"ל שמשה רבינו הסתכל בישראל וראה שהם בחינת נצבים עומדים ואמר אל תתמה על מה שאתם נצבים היום הוא מחמת שאתם במדריגה גדולה לפני ד' אלקיכם שאתם קשורים בדביקות עליון פני' בפנים עד ד' אלקיכם ואין שום מסך ומבדיל ביניכם ואתם אקרובים אל המלך ושם לא יצוייר הליכה אלא עמידה כו' והבן מאוד: בפסוק וידבר ד' אל משה דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות ר"ל שיראו בני ישראל להשיב לדרך הנכונה ויהיה לכם חני' לפני פי החירות ר"ל שיהא דיבורם דבוק בעולם העליון אשר משם יוצאים כל החירות לכנ י והוא נקרא עלמא דיובלא בין מגדול ובין הים דתפילה נקרא מגדול ע"ד הכתוב מגדול עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב דתפלה הוא דברים העומדים ברומו של עולם ובין הים הוא התורה המכונה בשם ים ור"ל הדיבורים בין בתורה בין בתפלה יהיה דבוקים בעלמא דחירות לפני בעל צפון ר"ל הוא הבעל והשורש לכל הצפונות נכחו תחנו על הים ועי"ז כשאדם הוא דבוק בעולם העליון אזי הוא נפשט מארציות והוא נבוך בה וכמתעסק בעלמא בזה העולם הגשמי וז"ש ואמר פרעה שהוא היצה"ר נבוכים הם בארץ ועי"ז אף שחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בו בכל חילו ופרשיו כי יטבע בתורה והתפלה והשאר אינו זוכר כראוי:
בפסוק ופרעה הקריב כו' וישאו ב"י כו' ויראו מאוד כו' ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים הלא זה הדבר כו' חדל ממנו ונעבד' את מצרים כו' לכאורה הם דברים זרים וחלילה שמבני ישראל יצאו דברים זרים ומגושמים כאלה ונראה דכוונו לדבר אחר והוא דהנה ב"י כשראו שהם במיצר גדול וצריכין לרחמים ונסים גדולים לעשות להם א' שינצלו וילכו בתוך הים בשלום וגם שהשם יעשה נקמה בשונאיהם והנה זה הבינו בעצמם שאינם כדאי לניסים כאלה ואין להם במה לעבוד את השם על כל הטוב אשר יעשה להם. כי אהבה ויראה זוטרי הוא לגבי הטובות הללו והשיגו בשכלם שלא יצוייר להם שום עבודה זולת מסירת נפש עבור עבודת שמו וזה שערו בעצמם שעדיין אין להם מדריגה זו ואין בהם כח לעבוד במסירת נפשו לכך ויראו מאוד כי סברו בלבם שח"ו בין כך ובין כך אבדה תקותם והם בסכנה ולכך הי' קשה עליהם פרידתם ממצרים מחמת שבמצרים הי' קל להם לעבוד את השם בעבודה לפי כחם וערכם ולא עבודה גדולה וז"ש מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים הלא זה הדבר אשר דברנו לך חדל ממנו ונעבדה את מצרים ר"ל שנעבוד את השי"ת במצרים כי שם היה בקל לעבוד וז"ש כי טוב לנו עביד את ה' במצרים עבודה פשוטה וקלה לפי ערכינו ממותינו במדבר משנהי' במדבר מקום שצריכין להפקיר נפשינו ולעבוד במסירת נפש. וז"ש משה אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ד' אשר יעשה לכם היום כו' ה' ילחם לכם ואתם תחרושון ר"ל שפייס אותם ורמז להם שבוודאי יעשה להם הש"י ויעזור להם לבוא למדריגה זו של מסירת נפש כמו שהי' באמת בסוף שרדפו מצרים אחריהם ומה עשו קפץ נחשון לתוך הים תחילה והיתה יהודה לקדשו והי' להם מסירת נפש ועי"ז ניצלו והבן:
בפסוק ויאמר ד' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו דהנה ידוע מזוהר הקדוש דיש ג' מיני השפעות א' מזון הגשמי אשר ממנו ניזון גוף האדם וכח החיוני והב' יקרא לחם מן השמים דהוא מזון מחיות התורה דהוא רוחניות היורד מן השמים דהוא מרמז לתפארת והוא לחם אבירים שנבלע באיברים ויש עוד שפע עליונה שהיא דקה מן הדקה אשר אדם מקבל שפע מן המקור של החכמה עילאי דהוא מחשבה סתימאי והנה איתא בש"ס תנא דבי אלי' כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב שנאמר הליכו' עולם לו אל תקרא הליכות אלא הלכות דשורש הדבר כשאדם רוצה לידע איך להתנהג בכל יום איזה הנהגה טובה והאיך ידבר והאיך יעשה כל העניני' יכול להבחין כשמסתכל בששת ימי בראשית כל יום אשר נעשה בו וכל אשר נברא ונמצא בזה היום דהא לכל יום ויום שייך התנהגות אחר מזה התנהגות ליום ראשון וזה ליום ב' וכדומה והנה ידוע דהקב"ה צפה בתורה והסתכל בה וברא כל העולמות וא"כ כל יום ויום נגמר יצירתו בשכל התורה וא"כ בוודאי גם מן התורה שאדם לומד בכל יום בזה התורה יכול האדם אשר דבק בקונו ולומד בשכל יכול להסתכל בתורה שלומד בזה היום כל התנהגות הצריך לאותו יום כיוון דהכל כליל בתורה כל מיני התנהגות של כל יום ויום וא"כ ע"י שלומד בזה היום ומבין מן התור' שלומד הלכות והתנהגות של אותו יום על ידה בוודאי הוא דבוק ברוחניות של התורה ובעולם העליון הקדוש והרחניות אשר משם תצא תורה ומזה יכול לידע כל דבר עתידות וכל הבא וא"כ כיון דהוא דבוק בעולם העליון מובטח לו שהוא בן עולם הבא וזהו הפי' בש"ס כל השונה הלכות ביום (בוודאי הוא קשור) ר"ל ששונה בזאת הבחינה שיודע מן התורה כל ההליכות והתנהנות של כל יום בוודאי הוא קשור ברוחניות בעולם התורה,. וא"כ הוא מובטח שהוא בן עולה הבא שנאמר הליכות עולם לו וזה בוודאי אי אפשר לידע התנהגות העולמות אם לא ע"י הלכות התורה שמקשר נפשו ברוחניות התור' ועי"ז ידע איך להתנהג וזהו שאמר הכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ר"ל אשפיע לכם מזון ושפע רוחניות שיהיה נפשיכם ניזון מחיות התורה ורוחנית היורד מן השמים כו' ואז עי"ז שאתם תהיו קשורים ודבוקים ברוחניות התורה ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו שהעם ילקטו מזה התנהגות של כל יום ביומו ר"ל שע"י התורה ידעו האיך להתנהג בכל יום כאשר הארכנו לעיל בס"ד והבן:
בפסוק ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וידי משה כבידים ויקחו אבן וישימו תחתיו כו':
דהנה כתיב בספר עשרה מאמרות אלו לא אמרו ישראל אל משה קרב אתה ושמע פן נמות כו' ואם שמעו ישראל היו"ד דברות מפי השם עצמו לא הי' צריכין לשני לוחות הברית לוחות אבנים רק שהיה השם ית' משפיע להם שכל והשגה גדולה כל כך עד שהיו ידים של משה רבינו ע"ה בעצמו כשני לוחו' ועשר אצבעות שלו חמשה של צד ימין וחמשה מצד שמאל הי' מאירים לישראל ומשם היו יכולים לקבל ולהשיג כל התורה אך מחמת שדחו יד ימין ורצו לשמוע ע"י סרסור לכך נתמעט ההשגה מהם והוצרכו לשתי לוחות אבנים. והנה הש"ס יליף מכאן דכל המשתתף בצערן של ישראל זוכה ורואה בנחמתם. ומביא ראי' מכאן דכתיב וידי משה כבידים ויקחו אבן וישימו תחתיו דהשתתף בצערו של ישראל דלכאור' הוא תמוה במאי עסקינין אי באדם שיש לו שייכות בצער הצבור ואיננו מצער עמהם אטו בשופטני עסקינן מי הוא האדם אשר רואה בצערו ולא ישים אל לבו ומאי ארי' עם צבור ואי דהש"ס מיירי באדם אשר טוב לו לבו ואין לו שייכות כלל בצער הצבור ואעפי"כ צריך להשתתף עמהם בצערן א"כ קשה מאי ראי' ממשה שהשתתף בצערן של ישראל הלא כאן מלחמת עמלק עיקר הדבר הי' תלוי במשה כמ"ש צא הלחם בעמלק אך י"ל דבאמת אמרו חז"ל ויסעו מרפידים ויבוא עמלק ע"י שרפו ידיהם מן התורה עי"ז בא עמלק והנה ישראל אשר רפו ידיהם לשמוע מפי השם עצמו רק ע"י סרסור ונתמעט השגתם לכך בא עמלק עליהם אבל משה בשביל זה לא ירד כלום ממדריגתו עבור זה וא"כ עיקר המלחמה הי' עבור ישראל ואפ"ה הי' מצער בצערן ושפיר יליף הש"ס דחייב לשתף בצער הציבור ולפי"ז י"ל פירוש הכתוב וידי משה כבדים ר"ל שהכניסו ישראל משא וכבדות בידים של משה ע"י שלא רצו לשמוע מפי השי"ת דהוו הידים מאירים להם אך כיוון שמיאנו בדבר אז הכניסו כובד בידים והוצרכו לשני לוחות אבנים וזהו שאמר ויקחו אבן וישימו תחתיו במקום הידים וזהו פירש שרפו ידיהם מדברי תורה ר"ל דרפו הידים מדברי תורה הידים של משה רבינו ע"ה שהיו יכולים להשיג דברי תורה מן הידים שלו אבל אהרן וחור שהם לא אמרו זה ואהרן הי' עם משה בהר הם לא נפלו ממדריגתם והשגה שלהם והי' מאירים להם הידים של משה וז"ש תמכו בידיו מזה אחד שהם באמת הי' משיגים מן הידים של משה וכל יד הי' להם כלות אחד והיו ידיו אמונה עד בא השמש ר"ל שידיו היו מאירין להם עד פטירת משה הנמשל לשמש והבן:
ויאמר כי יד על כס יה מלחמה ל"ה בעמלק מדור דור ואיתא בילקוט ר' ברכי' בשם ר' אבא בר כהנא כל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול הכנף מכסה את הפנים אבד זרעו של עמלק ניטל הכנף מן הפנים שנאמר ולא יכנף עוד מוריך ור' לוי בשם ר' חמא בר חנינא כל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול אין הכסא ואין השם שלם אבד זרעו של עמלק מן העולם השם שלם והכסא שלם שנאמר האויב תמו חרבות לנצח וערים נתשת אבד זכרם המה וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו עכ"ד הילקוט הנה כתיב עוטה אור כשלמה כשעלה ברצונו הקדום והפשוט להאציל ולברוא את העולמות ולהטיב טובו וחסדו לכל באי עולם ושידעו גודל חסדו ויראתו י"ת שמו ולמנדע דאיהו רב ושליט והאיך הי' באפשר להיות לנו שום השגה בו ית' אשר לית מחשבה תפיסא בו כלל והוא מושלל מהשגה לזה מגודל חסדו וטובו האציל כביכול אור מהוד מעטה לבושו. וזהו עוטה אור כשלמה אשר ע"י יכירו כל באי עולם גדולתו וגבורתיו ורוממותו ית"ש וזה האור נקרא כביכול אור פניו של הקב"ה ית' שמו וזה שאנו אומרים יאר ה' פניו אליך ויחונך כי שם הוא עוצם חסדו ודא הוא שנאמר כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם ימינך הוא מדת החסד מידתו של אברהם אבינו ע"ה וזרועך הוא מידתו של יצחק אבינו ע"ה ואור פניך הוא מידתו של יעקב אבינו ע"ה והוא הי' הבחור של האבות וזה הוא עיקר ואור פניך כי רציתם שיזונו בני ישראל עם קרובו מאור פניו של הקב"ה וב"ש כביכול בלי שום מסך ומבדיל כי שם הוא עוצם גודל הרחמים והחסד הטוב והוא נמשך ממידה של שלש עשרה תיקוני דיקנא עלאה קדישא שהוא א"ל והוא לשון תוקף החסדים וחוזק שמשם נמשכו תוקף החסדים והרחמים עליונים לכל המידות ולכל העולמות וזה אורו ית' שמו לעד וזהו השם הקדוש או"ר פניא"ל שהוא אור פני אל והוא מספר מלבוש שהוא גימטרי' שע"ח וזהו עוטה אור כשלמה והוא ג"כ סוד החשמ"ל כי מספר אחד לכולם חושבנא דדין כחושבנא דדין וזהו הברכה בברכת כהנים. יאר ה' פניו אליך ויחונך:
היינו שיבוא למידות חנו"ן ואור פניו ית"ש הוא חכמה ובינה שהם י"ה וזהו ג"כ ויקרא שם המקום ההוא פניאל כי ראיתי אלקים פנים אל פנים ותנצל נפשי דהנה שרו של עשו הרשע כשנאבק עם יעקב אבינו ע"ה רצה להכחיש ח"ו בחינת קומה שלימה והקדושה של יעקב אע"ה ושיתלבש בכוחותיו ח"ו ויעקב ישר אל מלאך ויוכל לו והעביר כל המסכים המבדילים עד שהאיר לו אל עצמו אור פניו של הקב"ה. וזהו שם המקום ההוא פניאל ובזה ותנצל נפשי והנה כל זמן שזרעו של עמלק בעולם והם קליפות גדולות ר"ל הם נעשים מסכים המבדילים בין ישראל לאור פניו של הקב"ה כביכול וזהו שאמר ר' ברכי' שכביכול הכנף מכסה את הפנים היינו שאין אנו בני ישראל נזונין מאור פניו של הקב"ה כביכול רק מתמצית וע"י המסכים המבדילים אבל במהרה בימינו כשיאבד זרעו של עמלק אז אין הכנף מכסה את הפנים ונהיו ניזונים בעזרת האל מאור פניו ממש בלי שום מסך המבדיל ויתגברו רחמים וחסדים הקדושים במהרה בימינו אמן המשכיל יבין ור' לוי בשם ר' חמא בר חנינא כ"ז שזרעו של עמלק בעולם כביכול אין השם שלם ואין הכסא שלם וכו' עד וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו איתא בזהר הקדוש בכגונא דאינין מתייחדין לעילא ברזא דאחד וכו' והבן: