תורת אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק
סימן יח
ביאור סוגיא דמנחות צ"ה ב' אחת שתי הלחם וא' לחם הפנים.
מנחות (צ"ה ב') מתני' אחת שתי הלחם וא' לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת ר"י אומר כל מעשיהם בפנים ר"ש אומר לעולם כו'. ומקשה הש"ס אמרת לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה ופי' רש"י כגון עשרון שנמדדו בו דאי נתקדשו אי נפקי איפסלו ביוצא. והתוס' פי' בד"ה לישתן. דאי נתקדשה מיגנייא מילתא אי אפיק ליה אבראי. והדר קתני ואפייתן בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה אמר רבה כו' דילמא עשרון לא מקדש תנור מקדש אלא אי קשיא הא קשיא ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחות את השבת איפסלי' בלינה כו' ומסיק הש"ס הא דרב אשי בדותא. ופי' התוס' תברא מי ששנה זו לא שנה זו. דלמ"ד תנור מקדש דוחות את השבת. וכן באמת אית ליה לרבי בסוף פ' ר' ישמעאל (ע"ב ב') דתנור מקדש דשתי הלחם דוחות את השבת. ולפ"ז הך סתם מתניתין דסוף פ' שתי הלחם (דף ק' ב') דשתי הלחם ולחם הפנים אינם דוחות לא את השבת ויו"ט. סוברים כר"ש דאין תנור מקדש. והך סתם מתניתין דמעילה (ט' א') דשתי הלחם ולחם הפנים משקרמו בתנור הוכשרו לפסול בטבול יום ובמחוסר כפורים ככל הקדשים ע"כ סובר דתנור מקדש יסבור דדוחת את השבת מכח הכרח הש"ס. ולא מצינו להש"ס להקשות סתמא אסתמא. וכן סתמא דש"ס זבחים (צ"ו א') דקאמר דתנור של מקדש של מתכת הוי כיון דאיכא שתי הלחם ולחם הפנים דאפייתן בתנור וקדושתן בתנור הוי ליה כלי שרת וכ"ש דחרס לא עבדינן. א"כ מבואר דהילכתא וסיגין דעלמא דתנור מקדש. א"כ לפ"ז היה לדחות השבת. לפ"ז יקשה על הרמב"ם דפסק (בפ"ח מהל' תמידין ומוספין דין ז') דשתי הלחם לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים כו' ובדין (ח') פסק שאין עשייתן דוחה שבת ויו"ט. וכן (בפ"ה מהל' הנ"ל) פסק גבי לחם הפנים ג"כ (בדין ז') לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים בעזרה. ובדין (י') פסק שאין דוחה לא שבת ויו"ט. ובעל ל"מ (בהלכה ז') העיר בזה על הר"מ מהך סוגיא דמבואר דאם אפייתן בפנים דוחת את השבת. ומה שתירץ שם דהא דתנור מקדש לאו קידוש גמור קאמר לפסול בלינה אלא לענין שתהא אפייתו בפנים. ומסייע א"ע מלשון הר"מ (פי"ב מהל' מעשה קרבנות דין כ"ג) שכתב שם מחבת ומרחשת היו בעזרה ושתיהם מכלי שרת ומקדשין ותנור של מקדש של מתכת היו עכ"ל. ומדלא כתב שהוא כלי שרת משמע דאינו מקדש לגמרי, והנה נפלאתי על חכמת הרב בעל ל"מ שחשב להעלות ארוכה לפסקי' דסתרי' ולא הציל כלום. הא באמת מבואר בש"ס זבחים (הנ"ל) דלהכי הוי תנור של מקדש של מתכת מחמת דהוא כלי שרת ואין עושין כ"ש דחרס. ומבואר שם דהוא מקדש ככל כ"ש וכן העתיק רבינו בעל כ"מ הש"ס הנ"ל בפירושו שם. ועוד הא פסק הרמב"ם (בפי"א מהל' אבות הטומאה הלכה י"ג) דשתי הלחם ולחם הפנים משקרמו בתנור הוי קודש גמור כסתם מתניתין דמעילה הנ"ל. א"כ מבואר נגלה דתנור מקדשן ככל כ"ש. וכן לשון הר"מ (בפ"ה ובפ"ח דתמידין ומוספין הנ"ל) דכתב ואפייתן בפנים ככל המנחות. ובאמת נתקשה הכ"מ בזה. הא בכל המנחות גם לישתן ועריכתן בפנים. כמבואר (בפי"ב מהל' מעה"ק). וע"כ הדמיון לענין אפייתן הוא ככל המנחות. כמש"כ בעל מ"ל שאמיתות כוונת הרמב"ם הוא כך. אך לאיזה צורך אמר הר"מ שפת יתר באלו הלכות הנ"ל. וע"כ כוונתו לשלול סברת בעל ל"מ. דנאמר דאין התנור מקדש כמו כל כ"ש. לזה אמר דאפייתן בפנים כשאר מנחות. היינו באפייתן נתקדשו ככל מנחות דנתקדשו משהקדשו בכלי. א"נ מבואר דתנור הוי כ"ש כמו כל כ"ש דמקדש. ודברי בעל ל"מ אין להם קיום בשום צד ואופן בדברי הר"מ ולא בסוגית הש"ס. והקושיא החזקה במקומה. עוד הקשה בעל ל"מ על הר"מ דפסק דלישתן ועריכתן בחוץ. דמוכח מהש"ס הנ"ל דמדת יבש לא נתקדשה. דאל"כ כבר נתקדש בעשרון. ומיפסל ביוצא לרש"י ולהתוס' גנאי הוא כו' כנ"ל. והרמב"ם פסק (בפ"א מהל' כלי המקדש הלכה י"ט) כל המדות האלו קודש ומכ"ש אלא שמדת הלח נמשחו מבפנים ומחוץ וכלי היבש לא נמשחו אלא בפנים. לפיכך כו'. כת"ק דמנחות (צ' א') וכמבואר בש"ס שם. והניח בצ"ע. ובאמת אני מוסיף להקשות עוד על הך פסקא גופא שפסק הר"מ דמדת יבש נתקדש. כת"ק דמנחות. הא רבי עקיבא חולק וסובר דמדת יבש לא נתקדש וגם הך סתם מתניתין דשתי הלחם ולחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ סובר ג"כ דמדת יבש לא נתקדש כמבואר בש"ס. וגם הך סתם מתניתין דמעילה דמחלק בין שאר מנחות ללחם הפנים ושתי הלחם. דבשאר מנחות משקדשו בכלי הוכשרו לפסול בטבול יום ובמחוסר כפורים. ודשתי הלחם ולחם הפנים דוקא משקרמו בתנור. וכן פסק הר"מ (שם בהל' אה"ט הלכה הנ"ל). וע"כ צ"ל הא דמחלקין בין מנחות לשתי הלחם היינו כמש"כ התוס' בסוגין בד"ה ומאי קושיא דלישה ועריכה דלחם הפנים ושתי הלחם מדת יבש הוא ואין בהם שמן. אבל לישה ועריכה דחביתי כה"ג ושאר מנחות דטעונים שמן הוי בכלי לח ונתקדש א"כ מבואר דהך סתם משנה דמעילה סובר ג"כ דמדת יבש לא נתקדשה רק דתנור מקדשן והר"מ דפסק כהך סתם מתניתין (באה"ט כנ"ל). ואעפ"כ פסק דמדת יבש נתקדשה והפסקים סותרים. והקושיא חזקה עד מאד. וראיתי בתוס' מנחות (נ"ז ב') בד"ה ושמעינן לרע"ק שכתבו וצ"ע דמשמע הכא אי מדת יבש נתקדשה קדשי לחם הפנים משנמדד בו סולת בעשרון ולא משתמיט בשום דוכתי' דליקדוש אלא או בתנור או על, השלחן לקמן פרק שתי הלחם (צ"ה) דקאמר ושניהם מקרא אחד דרשו והוא דרך חול כו'. ובפ"ב דמעילה תנן גבי לחם הפנים קרמו בתנור הוכשרו לפסול וגבי מנחות קתני קדשו בכלי עכ"ל. והנה דברי התוס' אינם מובנים לכאורה הא דהקשו מהא דקאמר ושניהם מקרא אחד דרשו הא הסוגיא שם אזיל למ"ד דמדת יבש לא נתקדש. ואם נאמר דכוונתם מר' יהודא דסובר דכל מעשיו בפנים. וע"כ סובר דמדת יבש נתקדשה וקאמר הש"ס דבחול אשכחינהו דאפו אמר להו דרך חול קא אפיתו אף כי היום יקדש בכלי אפסלו בלינה ופי' רש"י שם התנור ואיפסל בלינה אלמא תנור מקדש ודוחה שבת עכ"ל רש"י בד"ה אף כי היום. עכ"פ מהש"ס אין הכרע די"ל דנתקדש בכלי יבש לר' יהודא אף קודם אפיית התנור. אלא דרש"י ז"ל נקיט לכל הפחות התנור מקדש כיון דצריך פנים. וגם די"ל לר' יהודא אף דסבר דכל מעשיהם בפנים. אעפ"כ סובר דמדת יבש לא נתקדש דאף שמוכרח בש"ס דמאן דסובר דמדת יבש נתקדש סובר דכל מעשיו בפנים. אבל להיפך אין הכרח. דאף שסובר דצריכה פנים אעפ"כ אין מדת יבש מקדש רק התנור. א"כ אין הכרח כלל מסוגיא זו. למ"ד דמדת יבש נתקדש. דלא נתקדש קודם אפי' בתנור. וצ"ל דכוונת התוס' מהך סתם מתניתין דמעילה דמוכח בשתי הלחם ולחם הפנים לא נתקדשו אלא בקרמו בתנור ולא אשכחן כלל דתליא במחלוקת אם מדת יבש נתקדש או לאו. ע"ז סמכו עיקר קושייתם. אבל עכ"פ אין כדאי לדחות סוגיא מפורשת (דדף נ"ז) מכח דלא אשכחן בש"ס דמחלק בכך דתליא בפלוגתא מתניתין דמעילה. אדרבה ילמד סתום המפורש דתלי' בזה הפלוגתא אבל עכ"פ פסקי הרמב"ם סותרים זא"ז מהך דכלי יבש נתקדש להך דלישה ועריכה דשתי הלחם ולחם הפנים שהם בחוץ. כמבואר בסוגיא. וכקושית הל"מ. וגם הך פסקא. דאה"ט כסתם מתניתין דמעילה סותר הפסק זה. כמו שהניחו התוס' בצ"ע והנה עוד יש להמתיק דע"כ ר"י ור"ש דמסיק בש"ס בסוגין דבסברא דבגמ' פליגי דר' יהודא סבר תנור מקדש ור"ש סבר דאין תנור מקדש ואם נאמר דר' יהודא סבר דמדת יבש נתקדשה ע"כ בקראי פליגי כמבואר בסוגיא הנ"ל (נ"ז) דר' יאשי' ור' יהונתן פליגי בקרא דוימשחם ויקדש אותם כמבואר בש"ס ור' יונתן קאמר תדע מקרא כו'. וע"כ מדקאמר הש"ס דר' יהודא ור"ש בגמרא פליגי ע"כ שניהם סוברים דמדת יבש לא נתקדשה. רק בתנור פליגי בגמרא אם תנור מקדש או לא. א"כ אין שום הכרח לומר למ"ד דמדת יבש נתקדשה. לא נתקדשה מתחילה קודם אפיה. ודברי התוס' קשה להולמם. וע"כ צ"ל דאף דר"י סבר דכל מעשיו בפנים. אעפ"כ לא נתקדשה במדת יבש כ"א בתנור כי סובר מדת יבש לא נתקדשה. כי אין זה היקש המתהפך אף דמוכרח דמאן דסובר דמדת יבש נתקדשה צריך להיות כל מעשיו בפנים. אבל להיפך יכול להיות דאף מאן דסובר דכל מעשיו בפנים אעפ"כ מדת יבש לא נתקדשה כ"א בתנור. והטעם דצריך פנים ללישה ועריכה הוא טעם אחר לא נודע תדע דע"כ. אף לדעת התוס' דסוברים דלא נתקדש בשתי הלחם ולחם הפנים כ"א בתנור אף למ"ד דמדת יבש נתקדש. ואעפ"כ צריך פנים. וע"כ אין זה תלי' בזה. ואף אם נאמר כמו שמבואר בש"ס (נ"ז) דלהכי צריך פנים כמבואר בש"ס (שם) כיון דאמר רחמנא עביד עשרון לכייל בי' שביק עשרון דקודש וכייל בעשרון דחול. כל זה הוא דוקא אם נאמר דעשרון מקדש א"כ גנאי הוא להוציא הלישה ועריכה לחוץ דכבר נתקדש. אבל אם נאמר דלא נתקדש אף דמדד בעשרון של קודש לא נתקדש מאי גנאי הוא להוציא לחוץ. ועכ"פ מר' יהודה אין הכרע. ועוד הא הרמב"ם פסק (בפי"ב מהל' מע"ק דין י"ט) המחמץ לחם הפנים לוקה. והוא כמ"ד מדת יבש נתקדשה דלא כרע"ק כמבואר בסוגיא (נ"ז) והרב בעל כ"מ אגב שיטפי' נקיט דפסק כרע"ק וז"א כמבואר בסוגיא דר' יוחנן אפיך כו'. ועכ"פ צ"ל דנתקדשה קודם אפיה כמש"כ התוס' בד"ה ושמעינן הנ"ל. ואעפ"כ פסק (בפי"א מהל' אה"ט) דשתי הלחם ולחם הפנים משיקרמו בתנור נתקדשו. והדברים סותרים כצ"ע של התוס'. וראיתי בתוי"ט (פי"א דמנחות מ' ב') שעמד על שני קושיות הללו של הל"מ הנ"ל בדברי הר"מ. והביא לשון הרע"ב. וכן הר"מ בפי' המשנה. וז"ל הרע"ב. לא אתברר טעמא דהא מילתא בגמ' אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים. וכן לשון הר"מ בפי' הסיבה שמחמתה מותר ללוש אותם חוץ לעזרה ולא יהיה מותר לאפות אלא בעזרה לא נתבארה בגמ'. רק נתקשה כנ"ל וכתב התוי"ט בד"ה לישתן. דלא הי' להם גירסא בגמ' מאי קשיא דילמא עשרון כו'. וסובר דאי משום דהגמרא מסיק בקושיא לא מש"ה נדחית מהלכה. וכן כתב בד"ה ואפייתן בפנים. אע"ג דפסק דאינם דוחים את השבת. וגם פסק דאפייתן בפנים. וקשה קושית הש"ס אפ"ה לא נדחית המשנה מהלכה. ובד"ה ר' יהודה כתב דלר' יהודה דכל מעשיו בפנים. סובר דאף מדת יבש נתקדשה בלא התנור. וע"כ צ"ל דכתב זאת לא להר"מ. דהא הר"מ ג"כ סובר מדת יבש נתקדשה. ואעפ"כ סובר דבשתי לחם ולחם הפנים תנור מקדש, אלא דכתב זאת לפשט המשנה כפי גירסתנו בש"ס. וכבר נתבאר לעיל דאין מוכרח דאף ר' יהודא יכול לסבור דמדת יבש לא נתקדשה. ואעפ"כ כל מעשיו בפנים כנ"ל אף לפי גירסתינו. וכן נראה מדברי התוס' הנ"ל (בדף נ"ז) בד"ה ושמעינן בצ"ע הנ"ל. וקצת יש להוכיח (מדף פ"ח א') דקאמר ר' יוחנן לר' יהודה דברוצי מדות נתקדשו. דקתני ממטה למעלה. ואביי אית ליה דאיכא למימר דכ"ע ברוצי המדות או נתקדשו או לא, ובמלאים פליגי. ואם נאמר דהכרח, כיון דר' יהודה סבר דכל מעשיהן בפנים דמדת יבש נתקדשה. א"כ סבר כר' יאשי' (בדף נ"ז ב') דדריש אתם למעוטי מדת יבש בחוץ. א"כ ע"כ סבר דברוצי מדות הלח נתקדשה. ואף ר' יוחנן לא הכריח דר' יהודא סבר דברוצי מדות נתקדשה כ"א מהא דשנה ממטה למעלה. וע"ז פליג אביי דאין הכרח. אלא ודאי דר' יהודה יכול לסבור דמדת יבש לח נתקדשה. ואעפ"כ יכול לסבור דברוצי מדת הלח נתקדשה דסבר כרע"ק כמבואר בש"ס. ע"כ אין הכרע מר' יהודה. אלא דזה יש לדחות דאף דסבר ר' יהודה דמדת יבש נתקדשה. אעפ"כ סבר כר' יוסי (דדף צ' א') דסבר אידי ואידי נמשחה בפנים ולא בחוץ. אלא דזה דוחק גדול דהא אף ר' יוסי ג"כ סובר דמדת הלח ברוציהן קודש. מחמת שהלח נעקר כמבואר במשנה שם. א"כ ר' יהודה יהי' דעה חמשית. כי שלשה מחלוקות במשנה (דדף צ') ור' יאשי' (דדף נ"ז) כת"ק (דדף צ'). ור' יהונתן דעה רביעית. ולפי שנסתפק ר' יוחנן ואביי בר' יהודה אם נאמר דסבר דמדת יבש נתקדשה, ואעפ"כ ברוצי מדת לח לא נתקדשה, א"כ ר' יהודה לא כר' יאשי' ות"ק. ולא כר' יוסי. ויהי' ר' יהודה דעה חמישית. אבל אם נאמר דר' יהודה סובר דמדת יבש לא נתקדש, מסתפקים אביי ור"י שפיר בר' יהודה, אם סבר כרע"ק או כר' יהונתן. אלא מוכרח דר' יהודה לית ליה מדת יבש נתקדשה דלא כבעל תוי"ט. ומזה ג"כ נדחה צ"ע של התוס' הנ"ל מהא דר' יהודה. והנה י"ל ג"כ לפי דפסק הר"מ דאפייתן בפנים דתנור מקדש. ואעפ"כ אינה דוחית את השבת. וסובר דמשום קושיא לא נדחית הלכה. וע"כ דסובר הגירסא (בפ"ב דמעילה) גבי שתי הלחם ולחם הפנים משקרמו בתנור הוכשרו לפסול במחוסר כפורים. ולא גריס בלינה כמש"כ רש"י שם. כיון דאינו דוחה שבת ויו"ט לא נפסלו בלינה. והיינו דרש"י ג"כ סובר דאף שנשאר בקושיא במנחות. עכ"ז הילכתא ולית ליה כפירוש התוס' תברא. אבל התוס' שם (דף ח' א') בד"ה קרמו כתבו בשם ר"י דגרסינן לפסול בלינה. כיון דתנור מקדש דוחה שבת ונפסל בלינה כשעשה בע"ש. והיינו התוס' לשיטתם דאית להו תברא. א"כ מאן דסובר תנור מקדש אית ליה דדוחה שבת. והנה יש לדקדק קצת בדברי תוס' דגרסי לפסול בלינה. והיינו דסוברים דמאן דסובר דתנור מקדש דוחה שבת וכמבואר בסוגיא. הא כיון שדוחה שבת. א"כ כשאפה בע"ש הוי שלא בזמנה וכ"ש אינו מקדש אלא בזמנה. כמבואר בש"ס (ק'). ועיין תוס' (צ"ה א') ד"ה דרך חול (נ"א א') ד"ה אפי לה. דדוקא הש"ס מדייק דע"כ דוחה שבת. דאל"כ ע"ש זמנה ואיפסלי' בלינה. אבל אליבא דאמת כשדוחה שבת. כ"ש אינם מקדשים אלא בזמנם. וכשאפה בע"ש לא נפסל בלינה. וכמבואר בתוס' שם. וא"כ ליכא ליקרם בממ"נ ליפסל בלינה. במשנה שם. וצ"ל כמש"כ התוס' שם (בדף נ"א) בסופו בא"נ לאחר אפיה נותנים אותו בקערות. והיו שם בלילה ומפסלי' בלינה דלילה דבי שימשי אינה מחוסר זמן כמבואר בש"ם שם. אלא די"ל דזה דוקא לרבא (דדף ק' ב') דסבר כן אף דסידר שלא כמצותו אעפ"כ כיון דמטי לילה נפסל. אבל לרב אשי למסקנא שם דסובר כיון שסדרו שלא כמצותו נעשה כמו שסדרו הקוף ולית לן בה אף שהי' כל לילה דבי שמשי על השלחן. א"כ ה"ה בקערות כשהניח שלא בזמנו אף דהי' כל הלילה לא נתקדש לפסול בלינה. מה לי שהשלחן מקדש או כ"ש מקדש ותירוץ של התוס' א"כ ה"ל לרבא דוקא ולא לרב אשי. א"כ ע"כ ממ"נ ליכא לגרום לפסול בלינה במשנה דמעילה הנ"ל וכנ"ל. והנה עוד כתבו התוס' שם בד"ה קרמו וז"ל וא"ת כיון דאית ליה לתנא דמתני' תנור מקדש למה ליה קרמו פני' כניסתו בתנור לקדשו דהא כ"ש מקדש. ותירצו דמשום טבול יום נקטינן דקסבר חולין שנעשה על טהרת הקודש לאו כקודש דמי חולין (דף ל"ה). והא דכ"ש מקדש היינו דוקא כשנעשה כל הראוי ליעשות בו דהיינו כשנקרם עכ"ל. והנה כוונתם מבואר. דאם נאמר דחולין שנעשה על טהרת הקודש כקודש דמי. א"כ אף שאין הכלי היינו התנור מקדש עד גמר עשייתן היינו כשנקרם עכ"ז קודם שמקדש היו להיות עכ"פ כחולין שנעשה על טהרת הקודש דפוסל בטבול יום כמו תרומה. אלא ע"כ דסובר תנא דמתניתין דלאו כקודש דמי והוי חולין עד שיקרמו בתנור להכי אינו נפסל בטבול יום כ"א כשיקרם. וצ"ל לסברת התוספות הא דקתני בתוספתא (פ"א דטהרות) דהמנחות קודם שקדשו בכלי אינם לא כקודש ולא כחולין אלא הן כתרומה. א"כ מבואר דאף קודם קידוש בכלי הוי כתרומה ופוסל בטבול יום ואיך קתני במתניתין דמעילה הנ"ל קדשו בכלי גבי מנחות הוכשרו לפסול בטבול יום. הא גם קודם קידוש נפסל בטבול יום כמו תרומה. וע"כ דהתוספתא סבר כמ"ד חולין שנעשה ע"ט הקודש כקודש דמי ע"כ אף קודם קידוש בכלי הוא כתרומה. וה"ה לענין שתי הלחם ולחם הפנים קודם שקרמו בתנור נפסל בטבול יום להתוספתא. ולפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם שפסק (בפי"א מהל' אה"ט הלכה י"ג) כהתוספתא הנ"ל. שהמנחות שלא קדש בכלי הרי הוא כתרומה. והוא פסק (בהלכה ט' שם) חולין שנעשה על טהרת הקודש השלישי שבהן טהור כחולין וע"כ סובר כהמשנה דמעילה ודלא כהתוספתא. והפסקים סותרים זא"ז וע"כ נראה לי ברור דהרמב"ם לא היה גורם בהמשנה דמעילה קדשו בכלי הוכשרו לפסול בטבול יום. דבאמת אף קודם שהקדש בכלי נפסל בטבול יום כתרומה. ואף דפסק חולין שנעשה ע"ט הקודש לאו כקודש דמי. עכ"ז קודש גופא אף קודם שהוקדש בכלי יש לו דין תרומה כהתוספתא. והתימה על אדונינו בעל כ"מ והרב בעל תוי"ט שלא הרגישו בכל זה הדקדוק. שהרמב"ם מחולק עם תוספות הנ"ל כמוכרח. ועתה בס"ד נחקורה ונשובה להפסקים הנ"ל הסותרים כמו שנתקשו שני גדולי ישראל הנ"ל וחכמי הש"ס נתקשו בזה כמבואר. והוא הא דמקשה בש"ס אמרת לישתן כו' בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה. היינו עשרון שנמדד בו כפי' רש"י והוא ע"פ המבואר בש"ס (נ"ז ב') א"ל ר"פ לאביי והא איכא ביסא כלי שרת דלת הוא. א"ל כגון שלש ע"ג קטבלי' אי הכי דקאמר ליה ר' יהונתן לר' יאשי' תדע לך כו' לימא לי' כגון דכיילא בעשרון דחול. הכי השתא כו'. בשלמא ביסא כו' אלא עשרון כיון דאמר רחמנא עביד עשרון וכייל בי' שביק עשרון דקודש וכייל בעשרון דחול. ע"כ הסוגיא שם:
סוף הספר