תורת אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק
סימן יז
ברמב"ם (סוף פ"י מהלכות כלאים) כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפי' במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהוא מצות עשה כציצית עכ"ל. והראב"ד בהשגות חולק ואמר שהרי אמרו ביומא בפרק בא לו כה"ג במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ"ל והכ"מ כתב דמוכח כהרמב"ם מהא דערכין (ג') דקאמר הש"ס גבי כהנים נהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אישתרי דמשמע דכל שלא בשעת עבודה אפילו במקדש אסור. ומש"כ הראב"ד מהא דיומא י"ל דהתם לאו משום כלאים קאמר אלא משום דמשתמש בבגדי קודש וכדמסיים בה מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות. אבל הבגד של כהונה שיש בו כלאים שלא בשעת עבודה במקדש אע"ג דלית ביה משום משתמש בבגדי קודש. משום כלאים אית ביה ומש"כ אטו חושן ואפוד כו' י"ל דהר"מ נקט גבי כהן הדיוט שהם נוהגים בכל הכהנים. וכ"כ הר"מ (בפ"ח מהלכות כלי המקדש הלכה י"א) ועיין ראב"ד וכ"מ שם. והנה הגאון בשו"ת שאגת אריה (סי' כ"ט וסי' ל') האריך להכריע כשיטת הראב"ד והתוס' מנחות דאף שלא בשעת עבודה במקדש אין בו משום כלאים. והנה בתוס' (מנחות מ"א) ד"ה תכלת הביאו בשם ר"ת ראיה מתוספתא סוף כלאים דקתני מפורש בגדי כהונה ובגדי כה"ג אין בהם משום כלאים. בגדי כה"ג שיצא במדינה חייב במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור. והא דקאמר בש"ס שלא בעידן עבודה לא שרו. היינו אותן שאינן מיוחדים לעבודה יעו"ש. והנה באמת לכאורה מתוספתא הנ"ל היא ראיה שאין עליה תשובה נגד הר"מ ז"ל. אך לענ"ד דראתה עינו של הר"מ התוספתא דכלאים. ואעפ"כ פסק דלא כהתוספתא. והוא דבפרק בא לו ביומא (ס"ט א') דפשט הש"ס דבגדי כהונה דניתנו ליהנות בהן. מהא דתניא בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. והנה נראין הדברים שהך מפני שבגדי כהונה כו' הוא סיום טעם הברייתא. והנה בתוספתא בסוף כלאים שהביאו התוס' הנ"ל גבי בגדי כה"ג במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור מפני שהן ראוים לעבודה והכוונה הוא הואיל ואיתרמי ליה עבודה באלו הבגדים עבד בהם עבודה. ע"כ הותרו אלו הבגדים אף שלא בשעת עבודה. והנה נראה בעליל כי הך תוספתא דמייתי הש"ס שמסיים מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. הוא תוספתא אחרת. וקשה למה הביא הש"ס הך תוספתא הנ"ל לענין בגדי כהונה. ולא הביא הך תוספתא דכלאים דשמעת מיניה תרתי. כיון דמותר אף לענין כלאים מפני שהן ראוים לעבודה. א"כ ע"כ ממילא מוכח דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. דהא בתוך בגדי כהונה של כלאים אית ביה תרתי, נהנה מבגדי קודש שלא בשעת עבודה ואיסור כלאים. ומהך תוספתא דהש"ס אינו מוכת כ"א לענין ליהנות מבגדי כהונה היינו שלשת הבגדים של כהן הדיוט לבד מאבנט. וכן המעיל והציץ של כה"ג. ולא החשן והאפוד. ע"כ הוכיח רבינו הר"מ ז"ל שאין הלכה כתוספתא דכלאים. ע"כ לא פשט הש"ס משם כ"א מתוספתא אחרת. שמיירי רק מבגדי כהונה שאינם של כלאים כשיטת הר"מ. דכלאים לא הותר שלא בשעת עבודה. והך תוספתא לא מיתני בי' ר' חייא ור' אושעי'. ע"כ לא הביא הש"ס לפשוט מתוספתא הנ"ל דכלאים. והנה הגאון בש"א (סי' ל') הקשה על הראב"ד דס"ל דכלאים גבי בגדי כהונה שרי לגמרי מאי קמבעי להש"ס אי בגדי כהונה ניתנו ליהנות תפשוט מדשרי כלאים לדידהו שלא בשעת עבודה ה"ה הנאתן. והיינו לפי שהוכיח בש"א (סי' כ"ט) מדקאמר בש"ס הכי נמי מסתברא אסיפא. ולא ארישא. דדייק שינה הוא דלא הא הילוכי מהלכי דה"ל להש"ס לומר הנ"מ, דאי ס"ד הלוכי שפיר דמי ותיפוק ליה משום כלאים דאיכא אבנט. אלא ע"כ דבדרך לבישה אין איסור כלאים אפילו שלא בשעת עבודה. וראיה זו כבר קדמו להגאון הנ"ל בתוספות ישנים ביומא שם. א"כ לפ"ז קשה למה לא פשט הש"ס מהא דכלאים לענין הנאתן. ותירץ הגאון הנ"ל די"ל היינו טעמא דשרי כלאים בבגדי כהונה אפילו שלא בשעת עבודה משום דמן הדין אפילו בשעת עבודה ה"ל לאסור דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים לעשה ואעפ"כ התירה התורה ע"כ הותר אף שלא בשעת עבודה. אבל לענין ליהנות בהן ליכא למימר דהותר בשעת עבודה דהרי עיקר הקדשן הוא כדי לעבוד וליהנות בהן ולב ב"ד מתנה עליהן ולא הוי מעולם איסור בשעת עבודה. ע"כ מיבעי הש"ס שפיר אי ניתנו ליהנות בהן שלא בשעת עבודה אע"ג דלענין איסור כלאים פשיטא לן דהותר לגמרי יעו"ש. והנה יפלא הדבר. כיון שהש"ס בה"א ידע הך דכלאים דהותר אף שלא בשעת עבודה ע"כ הך תוספתא דכלאים אמיתית להלכה. וכיון שכתוב שם מפורש בין לשרת בין שלא לשרת פטור א"כ מבואר דאם לבש בגדי כהונה של כלאים שלא בשעת עבודה פטור. הרי מבואר דאף אם נהנה בבגדי כהונה שלא בשעת עבודה דפטור הרי מוכח משם דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. וצריך לדחוק דהש"ס ידע מסברא זאת דכלאים שלא בשעת עבודה מותר ולא ידע מהתוספתא הנ"ל דכלאים. רק מסברא בחוץ. רק בה"א דלא נפשוט אם ניתנה ליהנות בבגדי כהונה לא משכחת הך דין דשלא בשעת עבודה דהותר כלאים דהרי אסור עכ"פ משום נהנה מבגדי קודש. וכל זה דוחק גדול. ועכ"פ במסקנא הי' לו לפשוט מהך תוספתא דכלאים דשמעת מיניה תרתי כנ"ל. וצריך ג"כ לדחוק. דניחא להש"ס להביא תוספתא אחרת דמבואר דבגדי כהונה ניתנו ליהנות. ומתוספתא דכלאים הוא רק מוכח ממילא דבגדי כהונה ניתנו ליהנות. וכל הדוחק הנ"ל לא ניתן להאמר דידע הש"ס הדין ולא ידע מהתוספתא. וכל כי האי דינא צריך ראיה ואינו מהסברא כלל. בשלמא אם נאמר דמשכחת הך דין דמותר בכלאים של בגדי כהונה בלא נהנה מבגדי כהונה יש לחלק כנ"ל. אבל כיון דקתני פטור הרי מוכח תרתי. וגם מדמסיים הטעם שהם ראוים לעבודה. הך טעמא שייך לענין ליהנות בהן ג"כ. וא"כ הקושיא חזקה עד מאד. למה לא פשט הש"ס מהא דכלאים. אלא ע"כ מוכת אדרבא כשיטת הר"מ דכלאים באמת אסור שלא בשעת עבודה. והא דלא קאמר הש"ס הנ"מ ארישא ואינו דייק דהש"ס נקיט אסיפא וה"ה ארישא. ולמסקנא דפשט רק לענין בגדי כהונה ניתנו ליהנות ע"כ ס"ל הש"ס שאין הלכה כתוספתא דכלאים. ובגדי כהן של כלאים באמת אסור שלא בשעת עבודה. התוספתא דכלאים לא מיתני בי ר"ח וכנ"ל. ועוד י"ל דמוכח מתוך הסוגיא דבגדי כלאים שלא בשעת עבודה אסור. והוא מדקתני במתניתין אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא. דקאמר הש"ס שמע מינה בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם דלאו עבודה היא. וקדחי בש"ס דילמא שאני קריאה דצורך עבודה היא. והנה מדקתני במתניתין רצה לקרות בבגדי בוץ ולא קתני אם רצה לקרות בבגדי זהב ש"מ דס"ל דלא הותרו בגדי זהב שלא בשעת עבודה אף דצורך עבודה היא. משום דהיו כלאים החשן והאפוד. והנה בת"י כתבו על מתניתין. אבל בבגדי זהב אין לקרות דאין ללבוש בתחילה בגדי זהב אם לא לצורך עבודה. והנה דברי קדשם קשה להולמם. הא כתבו בעצמם. מדלא קאמר בש"ס הנ"מ ארישא. ש"מ דפשיטא להו דבגדי כהונה של כלאים הותרו שלא בשעת עבודה וכנ"ל. א"כ אדרבא יותר יש להתיר כלאים שלא בשעת עבודה מלהיות נהנה בבגדי קודש. א"כ אדרבא מחמת איסור כלאים קיי"ל מנהנה בבגדי קודש:
א"כ מאי איסור יש יותר בבגדי זהב מבגדי בוץ שאינו של כלאים. אבל לשיטת הרמב"ם ניחא דיש איסור מכלאים שלא בשעת עבודה דלוקין עליהם. ע"כ נקט המשנה דוקא בגדי בוץ שאינם של כלאים. והנה באמת בירושלמי בפירקין קאמר ר"י דאם רצה לקרות בבגדי זהב קורא. אך לפי פי' המפרש הירושלמי פליגי על ש"ס דילן וסובר דהקריאה הוי עבודה. ואם רצה לקרות בבגדי זהב קורא. או בבגדי לבן, אבל באיצטלית לבן לא. ע"כ הותר בבגדי זהב. אף דקיי"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אפשר לקיים שניהם וכו'. א"כ איך הותר בבגדי זהב לפי שיטת הרמב"ם הא אפשר בבגדי לבן. ואין כאן דחיות ל"ת דכלאים. וליישב זאת נאמר בס"ד. והוא בשום לב מה שהקשה הגאון בש"א (סי' כ"ט) על הרמב"ם דלר"א בר"ש דס"ל דאבנט של כהן הדיוט לא היה של כלאים איך משכחת לכה"ג לעבוד בכל ימות השנה. וקיי"ל שכה"ג מקריב חלק בראש. כמבואר ביומא ובתמיד הא היכא שאפשר ע"י אחר בלא דחיית ל"ת. וכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת ואתה יכול לקיים שניהם כדאמר בש"ס שבת (קל"ג) היכא דאיכא אחר אסור לאבי הבן למול בנו במקום שיש בהרת. וכן הקשה אף לרבי דס"ל דאבנט של כהן הדיוט הוא של כלאים. הא בכהן הדיוט לא היה רק בגד אחד של כלאים ובכה"ג היו שלשה בגדים של כלאים. אבנט חשן ואפוד. והיכא דאפשר לקיים בלתי דחיית ל"ת של הבגדים יתרים דכלאים דכה"ג עדיף טפי ע"י אחר כהן הדיוט. והניח הגאון הנ"ל בקושיא על הרמב"ם. אבל האמת הברור דהרמב"ם סובר כשיטת התוס' מנחות (מ') ד"ה כיון דאפשר שכתבו א"כ מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזרו כיון דאפשר לקיים שניהם. אבל מדאורייתא שרי דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחי' וכנ"ל יעו"ש. א"כ י"ל דג"כ בבגדי כהונה הך דין דר"ל כ"מ שאתה מוצא כו' הוא מדרבנן. ומדאורייתא שרי כלאים בבגדי כהונה. ובמקדש לא גזרו רבנן. כמו שאמרו אין שבות במקדש ואוקמי אדאורייתא. ע"כ ניחא הירושלמי הנ"ל שסובר דקריאה הוי עבודה והותר אף בבגדי זהב אם רוצה אף דיכול ללבוש בגדי לבן שאין בהם כלאים ביוה"כ. דלגמרי הותר כלאים בבגדי כהונה בשעת עבודה ולא גזרו רבנן. ע"כ ניחא גם הא דכה"ג מקריב חלק בראש אף שיש כהן הדיוט. ומתורץ היטב קושית ש"א הנ"ל. ואין להקשות על דברי התוס' שכתבו דהך דין דר"ל הוא רק מדרבנן והרי מוכח בנזיר (מ' ובדף נ"א א') ומי כתיב קרא הכי והאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת כו'. דמבואר שהוא מדאורייתא. היינו דוקא שם דקושית הש"ס דאי אמרת דהקפת כל הראש לאו שמיה הקפה. א"כ בכל זמן לא משכחת דעשה דוחה ל"ת הא בכל זמן יכול לקיים שניהם. א"כ בודאי בכה"ג אין עשה דותה ל"ת מדאורייתא בכה"ג דהיכא שאפשר לקיים שניהם בכל זמן. אבל בציצית או בגדי כהונה. כיון שע"כ אי אפשר לקיים המצוה כ"א בדחיית הל"ת דכלאים. אף שיש במציאות פעמים בלא דחיית הל"ת. בכה"ג הוא רק מדרבנן. וכיון דהתורה התירה בבגדי כהונה במקום מקדש לא גזרו חכמים בשום מקום במקדש. כ"ז ברור. א"כ סובר הרמב"ם דבמקום עבודה בעת עבודה מותר ללבוש כלאים אף היכא דאפשר שלא בדחיית הל"ת. וניחא הירושלמי דסובר דקריאה הוי עבודה והש"ס דילן דסובר דלא הוי עבודה באמת אסור לקרות בבגדי זהב שלא במקום עבודה ורק בבגדי לבן הותר לפי המסקנא דמותר ליהנות בבגדי כהונה. אבל בבגדי זהב אסור משום כלאים שלא במקום עבודה וכשיטת הרמב"ם. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ב מהל' עבודת יוה"כ הלכה ט') יעו"ש. ובזה יש להעמיס הכוונה בר"מ הנ"ל שמסיים ולא הותרה אלא בשעת עבודה שהוא מצות נושה כציצית. שהוא לכאורה דברי מותר. אך הכוונה לפי הנ"ל שמדמה בגדי כהונה לציצית שהותר בשעת עבודה ללבוש כלאים אף היכא דאפשר שלא בדחיית הל"ת. וכשיטת תוס' מנחות (מ') הנ"ל ד"ה כיון שאפשר וכו'. במקדש לא גזרו: