אור ברסלב
תורת אליקום סימן יב › אות ב

תורת אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק

סימן יב · אות ב

אות א

ועתה בס"ד נחקור נא בהא דאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה הל"ת. והנה הא דר"ל הלכה פסוקה הובא בכ"מ בש"ס שבת (קל"ג) נזיר (מ"א א' נ"ח א') יבמות (כ') מנחות (מ') הנה יש לספק היכא דיכול לקיים העשה בלא דחיית הלאו. ועבר לקיים עשה בדחיית הלאו אם לוקה או לאו. והספק הוא בין לשיטת ריב"א הנ"ל (אות א') ובין להחולקים על ריב"א והיינו די"ל להריב"א דוקא היכא שיש עשה ול"ת ואינו יכול לקיים העשה בלתי דחיית עשה ול"ת ע"כ אין לוקין על הל"ת כיון שעשה דוחה לל"ת ואי אפשר לקיים העשה בלתי דחיית הל"ת ע"כ אין לוקין כיון שהתורה אמרה עשה דוחה ל"ת בכל מקום אמרה רק היכא שיש עשה העשה מונעת לדחות כי אין עשה דוחה עשה לשיטתו. אבל היכא דעבר אין לוקין על הל"ת. אבל בנד"ד היכא דיכול לקיים עשה בלא דחיה ועבר ועשה העשה בדחיית הלאו כיון שבכה"ג לא אמרה תורה לדחות עשה לל"ת א"כ הל"ת כדקאי קאי ולוקין או דילמא אין לחלק דבכל גוונא עשה דוחה ל"ת. וכן לשיטת החולקים על ריב"א יש לספק דדוקא התם כיון דאיכא עשה ול"ת מצרפת העשה לל"ת ואין עשה אחריתא דוחה לשניהם. ע"כ לוקין שפיר על הל"ת. אבל בהא דר"ל כיון שאינו רק ל"ת לחוד אף שהיה יכול לקיים העשה בלא דחיה עכ"ז היכא שעבר ודחה עשה דוחה לל"ת רק דר"ל אמר שאסור לכתחילה לעבור על הל"ת. אבל היכא שעבר כיון שע"י עבירה זו קיים העשה עשה דוחה לל"ת. והנה זה לשון הר"מ (פ"ג ה"ו) בהל' ציצית. מהו לעשות חוטי צמר בשל פשתים או חוטי פשתן כו' אע"פ שהוא לבן לבדו בלא תכלת בדין הוא שיהא מותר שהשעטנז מותר לענין ציצית. שהרי התכלת צמר כו' ומפני מה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה וכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו כו' וכאן אפשר לקיים שתיהם עכ"ל הר"מ. והנה מה שכתב מתחילה בדין הוא שיהא מותר רק מחמת שא"א לקיים שתיהם בלא דחיה. והנה לשון בדין שיהא מותר יוקשה כיון שקיי"ל כר"ל כ"מ שאתה מוצא כו' א"כ היכא שעבר ולא קיים שתיהם חייבים מלקות על הל"ת אף שקיים העשה. בשלמא אם נאמר דאף היכא שעבר על הל"ת בקיום העשה אינו לוקה אתי שפיר בדין שיהא מותר כיון דבאמת אף אם עבר אינו לוקה רק שלכתחילה צריך להדר ולקיים העשה בלא דחיית הלאו. ואין תחילת דברי הר"מ וסוף דבריו סותרים זא"ז. אבל כשנאמר דלוקה א"כ בכה"ג אין העשה דוחה לל"ת. א"כ מה זה שאמר ומפני מה אין עושין כן ואיך שייך לעשות כן כיון שאסור מצד הדין. ואיך כתב מתחילה בדין שיהא מותר והסתירה מבוארת. והא אין לומר דהר"מ סובר דהך דין דר"ל כ"מ שאתה יכול לקיים שתיהם אין דוחה הוא רק מדרבנן ולא מדאורייתא הלא למעיין בש"ס נזיר (מ"א א') בלשון הש"ס אי ס"ד כי עביד במלקט ורהיטני מצוה עביד מדלא כתיב תער כר"ל. ועיין תוספות ד"ה ותו. וכן בש"ס (נ"ח) כתיב קרא הכי והאמר ר"ל כ"מ כו'. א"כ מבואר בהדיא בש"ס דהך דר"ל הוא מדאורייתא. והא שכתבו בתוס' מנחות (מ' א') ד"ה כיון א"כ מדאורייתא שריי' ורבנן הוא דגזר כיון שאפשר לקיים שניהם אבל מדאורייתא שריי' דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחיה הוא ע"כ כוונתם מבואר אף דר"ל אמר דינו מדאורייתא אך עכ"ז לענין כלאים בציצית שאני דהותרה כלאים בציצית ולא מחמת דחיה ע"כ. אף דאפשר לקיים שניהם עכ"ז מותר מדאורייתא ללבוש כלאים בציצית. וגם אין לומר בדעת הר"מ הנ"ל להכי קאמר מתחילה בדין שיהא מותר היינו מדאורייתא רק מדרבנן אסור גבי כלאים בציצית בשביל שיוכל לקיים שתיהם. וזה הוא סוף דברי הר"מ. והיינו שדעת הר"מ כדעת התוס' והיה אפשר להעמיס בלשונו שהשעטנז מותר לענין ציצית. היינו שהותר ולא דחי' הוא ז"א שהרי הטעם שכתב שהרי התכלת צמר ומטילין אותו לפשתן זה אין הוכחה דשעטנז הותרה לציצית ולא דחי' דאף שנאמר שדחוי' הוא עכ"ז עשה דוחה ל"ת. ועיקר ראיית התוס' דהותר כלאים בציצית ולא דחי' מכח דמסקינן שם דשל פשתן פוטרין בשל צמר בהדי תכלת מיגו דתכלת פטר בשל פשתן לבן נמי פוטר וזה הראיה לא נזכר בדברי הר"מ א"כ עיקר הראיה חסר מספרו הטהור ויביא ראיה שאינה של כלום. ועוד קשה איך אפשר לומר דמדאורייתא שרי כלאים בציצית אף היכא דאפשר לקיים העשה בלא דחי' וא"כ מחמת גזרה דרבנן עקרו מצות ציצית. ובאמת כל הני דחשיב ביבמות (צ') כו' ערל ואיזמל שהעמידו דבריהם בשב ואל תעשה לעקור מהתורה היינו משום דאיכא גזרה דרבנן שיבא לידי איסור דאורייתא כגון בהזיה ואיזמל שיעביר ד' אמות וכן סדין בציצית. דאיכא גזרה משום כסות לילה שאז אינו זמן ציצית ובא עי"ז לאיסור דאורייתא בקום ועשה ע"כ גזרו לעקור בשב ואל תעשה אבל לא כן בנד"ד אם נאמר דכלאים הותר מדאורייתא א"כ היכא דליכא תכלת רק מדרבנן אסור וא"כ לא יבא לעולם לידי איסור דאורייתא ואיך יעקרו דבר מהתורה ועוד וכי משום שפעם אחד יבא לידי ספק תקלה דרבנן שיהיה קלא אילן עי"ז יבטל מצוה דאורייתא ודאית ועיין ש"א (סי' ד') והא שכתבו התוס' בביצה (ח' ב') בד"ה תני ר' זירא לא כוי בלבד כו' וא"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה ותירצו דשב ואל תעשה יש כח בידם ושם ליכא חשש שיבא לידי איסור דאורייתא בקום ועשה ואפ"ה העמידו דבריהם דהא בודאי חיה ולא נתערב עם דם בהמה מותר בכה"ג לכסות. היכא שהי' לו אפר כירה. והיכא שנתערב העמידו דבריהם לעקור עשה דכיסוי. נראה לי ברור דשם כיון דיו"ט דוחה לעשה דכיסוי אף רבנן תיקנו כעין דאורייתא והעמידו דבריהם במקום דאורייתא כי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו אבל לא בדבר שמדאורייתא דוחה מצות ציצית לכלאים. א"כ כלאים הותר אצל ציצית ואיך יתקנו רבנן היפך דאורייתא. והא דגזרו בערל והזיה ואיזמל וכן בסדין בציצית היינו שיבא לידי איסור דאורייתא בקום ועשה ע"כ גזרו לעקור בשב ואל תעשה. אבל לא כן לשיטת התוס' הנ"ל. ולבד מזה יש לחלק בכמה גווני הנ"ל דהוי כמו גזרה לגזרה ע"כ ברור מתוך הסוגיא. דהא דעשה דציצית דוחה כלאים היינו מחמת דחי' ולא מחמת שהותר לגמרי ודלא כתוס' בתירוץ שני. אלא ע"כ הפירוש כפשוטו דעשה דוחה לל"ת לדעת הר"מ וקרא לזה שהשעטנז מותר לענין ציצית. וגם סברת התוס' בעצמו קשה דאיך אפשר לומר דגבי כלאים בציצית היכא דאפשר לקיים שניהם בלא דחי' אינו אסור לדחות אלא מדרבנן דמדאורייתא הותרה א"כ מה קאמר הש"ס שם דלהכי סדין בציצית פטור גזרה משום קלא אילן. וע"ז מקשה הש"ס ולא יהא אלא לבן ומתרץ כיון דאפשר במינם לא כר"ל כו' כיון שאף בלבן גופא אינו אלא מדרבנן. א"כ גזרה דקלא אילן הוי כמו גזרה לגזרה. כי הא דלבן אסור מחמת דאפשר במינם הוי מחמת גזרה דר"ל בעלמא שסובר גבי עשה דוחה ל"ת היכא דאפשר כו' מחמת בלאו דחי' ע"כ מחמת זה גזרה אף בציצית בהיתר כלאים ולא גזרינן אלא ודאי דהך דר"ל הוא מדאורייתא אסור א"כ גזרה דקלא אילן הוי גזרה דאורייתא. והנה קצת נראה לי להוכיח דאין לוקין היכא שעבר ודחה הל"ת היכא שהיה יכול לקיים העשה בלא דחיית הל"ת. רק דאיסור דאורייתא הוא אף שעשה דוחה לל"ת כיון שהיה יכול לקיים העשה בלא דחי' הרי נעשה העשה באיסור מהא דקאמר בש"ס מנחות שם וליכתוב אדיסקי אמר רבא השתא חמץ בפסח ויוה"כ דכרת סמכינן אדיסקי הכא דעשה בעלמא הוא לא כש"כ. והנה מלשון הש"ס דקאמר עשה בעלמא ולא קאמר ל"ת בעלמא הוא הא כיון שיהיה הצמר צבוע בקלא אילן הוי כלאים בציצית והוי כלאים שלא במקום מצוה וכן פי' רש"י בהדיא בד"ה גזרה משום קלא אילן וא"כ הוי איסור לאו דכלאים ולמה קאמר הש"ס איסור עשה אלא ודאי דעשה דוחה לל"ת בכל מקום אף שיוכל לקיים העשה בלא דחי' רק דהמצוה נעשה באיסור והוי כמו איסור עשה כיון שאין לוקין ע"כ קאמר הש"ס עשה בעלמא הוא והא אין לומר דהש"ס אזיל אליבא דרבי דסבר דהתכלת מעכב את הלבן א"כ לא מקיים המצוה אף שיהיה צבוע בקלא אילן פשתן משום דהוי לבן בלא תכלת ואינו משום כלאים בציצית. הא מבואר בתוס' ד"ה לא יהא אלא לבן דאליבא דבני ירושלים קאמינא דפליגי על רבי ועוד למה לא נקיט בש"ס ל"ת בעלמא שיהי' אף אליבא דרבנן אלא ודאי דעשה דוחה ל"ת בכל מקום רק דעשה העשה באיסור כיון שהיה יכול לקיים בלא דחי' ע"כ נקיט עשה בעלמא הש"ס ועוד אין לומר דאליבא דרבי קאמינא דאם יהיה צמר צבוע בקלא אילן א"כ בודאי עבר על הל"ת ולא קיים עשה כלל אליבא דרבי וזה בקל יכול לידע אם צמר הוא או פשתן ובודאי יצבע צמר בקלא אילן בכדי שיטעו העולם שהוא תכלת ותכלת אימרא הוא א"כ עבר על הל"ת ולא קיים העשה אלא ע"כ הש"ס אזיל אליבא דרבנן וקאמר בא עשה בעלמא כו' משמע שאין איסור ל"ת ואין לוקין וכנ"ל. ועדיין הדבר צ"ע כי אין לי כעת ראיה מכרעת רק מדקדוק לשון ש"ס הנ"ל. ומדקדוק לשון הר"מ הנ"ל:

תוכן העניינים

תורת אליקום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה