אור ברסלב
תורת אליקום סימן יב

תורת אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק

סימן יב

סימן יא

בו יבואר בס"ד דין הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר ודחה אם לוקין עליו ובתוכו יבואר הא דר"ל היכא שיכול לקיים עשה בלא דחית הלאו אם לוקין ע"ז היכא שעבר ודחה או לא:

אות א

כתבו התוס' חולין (קמ"א א') ד"ה לא בשם הריב"א הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר וקיים העשה בדחיות הל"ת ועשה אין לוקין עליו כי העשה דוחה מכ"מ לל"ת אך לא מידחי לגמרי. והוכיחו כן מש"ס פסחים (מ"ז) מהא דמקשה הש"ס אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי. ואף דיו"ט הוי ל"ת ועשה. והנה נחזי אנן ונברר בס"ד הך דין. והנה התוספות שם בפסחים ד"ה כתישה תירצו בשם הרשב"א ור"ת בתירוצים אחרים על הך קושיא ש"מ דלא סברי כשיטת הריב"ם. והנה לכאורה קשה על שיטת ריב"א מש"ס ביצה (י"ב א') גבי הא דתני תנא קמיה דר' יצחק כל השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה וקאמר הש"ס דתליא בפלוגתא דב"ש וב"ה אם אמרינן מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה שלא לצורך מבואר מאן דלית ליה מתוך לוקין וכ"כ התוס' שם דאף לר"ע לוקין דלית ליה מתוך. והנה לפי שיטת ריב"א היכא שמקיים עשה בדחיית הל"ת ועשה אין לוקין א"כ אם שחט עולת נדבה קיים עשה דנדבה ולמה ילקה על דחיית עשה ול"ת דיו"ט הלא קיים בזה עשה דעולת נדבה שהביא קרבנו. וצ"ל דמיירי ששחט אחר לא הבעלים. וכיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. אף שאין לוקין על זה היינו דוקא להבעלים שמקיימים עשה בזה להכי אין לוקין אבל אחר כיון שהוא לא קיים העשה לוקין לו על ל"ת דיו"ט ואף שר"א שחרר עבדו בשביל להשלים לעשרה הוא עצמו עשה מצוה. וכן בהא דפסחים דכהן דוחה לעשה דהשלמה בשביל שיוכל הישראל להקריב פסח והיינו דוקא מחמת עשה שיש בו כרת. ועיין תוס' ב"ב (י"ג) גיטין מ"א וחגיגה (ב') ועוד מקומות בתוס'. ואף אם נאמר דבשביל שיקיים המצוה אומרים לו לאחר לחטוא ולעבור בל"ת היינו דוקא היכא שהבעלים בעצמם היו יכולים ומחויבים לקיים העשה ולדחות הל"ת אבל בעולת נדבה אסור להבעלים להקריב אף שאין לוקין ע"ז עכ"פ אחר ששחט עולת נדבה בודאי לוקה כיון דהוא לא קיים העשה. ע"כ קאמר שפיר בש"ס למאן דלית ליה מתוך לוקין היינו היכא ששחט אחר לא הבעלים לוקה. ועוד אפשר לומר דלא קיים עשה עדיין כיון דלא זרק הדם. א"כ הוי בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים העשה. ובכה"ג אף ריב"א מודה דלוקה או אפשר דלפי שיטת ריב"א כיון שאח"כ ששחט בדיעבד שזורקים הדם כמבואר בש"ס ביצה (כ' י"ב) דכן אית ליה לרבה כל שזורק את הדם ע"מ להקטיר אף שנטמא הבשר או שנאבד. א"כ ה"ה בעולת נדבה זורקים הדם וכיון שאין בזריקה אלא משום שבות. א"כ עכ"פ בסוף קיים העשה ע"י דחיית הלאו דקודם בכה"ג אין לוקין לו. כמו שאין לוקין לדידיה היכא שעבר על עשה ול"ת אף שאינו דוחה עשה לעשה ול"ת. עכ"ז לענין מלקות אין לוקין ה"ה לענין בעידנא דמיעקר אף שעבר על לאו קודם קיום העשה. עכ"ז אין לוקין ולא קאמר הש"ס דבעינן בעידנא היינו לדחות אבל לענין לוקין מנ"ל כיון שע"י עקירת הלאו קיים לעשה אין לוקין. וכמו לשיטת הנ"י והרנב"ר שנתבאר לעיל (סי' ג' א') דהיכא שהוא עוסק במצוה אף שתיכף עבר ללאו ועדיין לא קיים העשה. עכ"ז דוחה. ואע"פ שבשעת שעבר על הלאו עדיין לא קיים שום מצוה. עכ"ז העשה שאחריה פועלת לדחות כן לשיטת התוס' עכ"פ אין לוקה כיון שאי אפשר לקיים העשה בלתי עקירת הל"ת דמקודם או שיש לחלוק בדבר. עכ"פ תירוץ הראשון נכון דמיירי ששחט אחר לא הבעלים וכנ"ל. והנה לפי סברתנו שכתבנו דאף במקום דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו עכ"ז אין לוקין על הלאו כיון שע"י לאו קיים עשה שאחרי' היה קצת ניחא הא דמקשה התוס' זבחים (צ"ז) על הא דהוכיח רבא דאין עשה דוחה לל"ת במקדש מהא דעצם לא תשברו דמיירי בעצם שיש בו מוח. ומקשה רבא ליתי עשה דאכילת פסח ולידחי ל"ת דעצם כו' ומקשה התוס' הא הוי בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה. ולפי הנ"ל היה ניחא דבאמת מצד הדין אין דוחה העשה דאכילת פסח לל"ת דעצם לא תשברו דהוי בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה אך בדיעבד היכא דעבר ושבר ואכל המוח שבתוכו אין לוקה אף דהוי שלא בעידנא ע"כ איצטריך קרא דעצם לא תשברו. דאף עצם שיש בו מוח לא תשבור ולגלות דאין על המוח שום עשה. ע"כ לוקין על שבירת עצם שיש בו מוח אף שאכל המוח שבתוכו. וע"כ סברא זו דהעשה שבא אח"כ פועלת ללאו שלא ילקה מוכרח לשיטת הר"נ. כמו שכתבנו לעיל (סי' ג' א'). ואפשר לחלק דוקא כשעוסק בגוף המצוה כיון שלשיטת הר"נ דוחה העשה בכה"ג אף שהעשה נעשית אח"כ אחר דחיית הלאו. אבל היכא שאינו עוסק בגוף המצוה כגון שעוסק בשבירת עצם. כדי לאכול אח"כ הפסח בכה"ג אין עשה שאח"כ פועלת ללאו כלום. כיון שאינו דוחה בכה"ג. ואף לשיטת ריב"א דוקא היכא שתיכף שקיים עשה דחה לל"ת ועשה א"כ ס"ס פועלת לדחות הל"ת לענין מלקות. בעת שעובר על הל"ת מקיים העשה אף שאיכא עם הל"ת עשה ג"כ. עכ"ז לענין מלקות פועלת שאינו לוקה אבל לא לענין היכא שהוא שלא בעידנא דמיעקר כו' בכה"ג נראה אף לשיטת ריב"א לוקין. וראיה שמצינו עשה החמור כגון עבודה דוחה לל"ת ועשה של שבת כגון לעשות הפסח בשבת. אף ששבת הוא עשה ול"ת. והיכא שהוא שלא בעידנא דמיעקר אינו דוחה לצרעת. וכפי שנתבאר לעיל (סי' ב' אות ג') דאין דוחה אפילו לל"ת הקל לחוד. א"כ חזינן דעשה ול"ת פעמים נדחים. אבל שלא בעידנא אינו נדחה בשום מקום. ע"כ ברור לדעתי אף לריב"א לוקין היכא שהוא שלא בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה. ואף שקיים העשה אח"כ. לוקה על הלאו. וכ"ז פשוט. והנה ראיתי להר"מ (בפ' י"ד מהלכות שחיטה הלכה י"ט) אסור ליטול אם על הבנים אפילו לטהר את המצורע שהיא מצוה ואם לקח חייב לשלח ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ועשה ול"ת דוחה עשה ע"כ. והנה כוונת הר"מ בכפל לשונו הקדוש אשר יראה לכאורה למותר כיון שכתב שאין עשה דוחה ל"ת ועשה מה זה שחזר וכתב ועשה ול"ת דוחה עשה. אך כוונתו באמת להוציא משיטת ריב"א שסובר שאין לוקה כיון שעשה דוחה ל"ת ולא עבר רק על עשה. לזה כתב מתחילה בבירור ואם לא שילח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה. אך עדיין קשה למעיין למה ילקה הא לא עבר רק על עשה כי הל"ת נדחה מפני עשה הדוחה. לזה כתב ועשה ול"ת דוחה העשה כי העשה מאלים לל"ת. ונדחה העשה שכנגד הל"ת ועשה. ע"כ שפיר לוקין על הל"ת. וזה ברור ואמת בכוונת הר"מ. עכ"פ מבואר בהדיא דלא כשיטת הריב"א. ועיין לעיל מ"ש (בסי' ב') ליישב שיטת הר"מ שהוא נגד הסוגיא. אך עדיין קשה מסוגיא דחולין (קמ"א) על שיטת הריב"א מהא דקאמר בש"ס תשלח לדבר מצוה אמר ליה ר' אבא כו' לרב כהנא אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לאו הכי כו' אמאי עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ומוקי הש"ס לא צריכא כו' עד שהמסקנא הוא למ"ד י"ס וכש"כ י"ח אמאי לא קאמר הש"ס דאיצטריך הך תשלח. דבלא תשלח לא היה לוקה היכא שקיים המצוה טהרת המצורע כשיטת ריב"א ע"כ איצטריך קרא יתירא תשלח אף לדבר מצוה בכדי ללקות אף היכא שקים המצוה וצ"ל לשיטת ריב"א כיון דהך קרא דתשלח לדבר מצוה הוא אצל העשה ולא אצל הלאו דלא תקח. א"כ אף שנתרבה קרא יתירא לאלם העשה. עכ"ז הלאו נדחה מפני עשה דטהרת מצורע. ואף שנשאר העשה וגלי לן קרא יתירא דתשלח. עכ"ז לוקה כיון דלא נכתב הקרא יתירא אצל הל"ת מה אהני לן הקרא יתירא אצל העשה לענין ללקות על הל"ת כיון שהל"ת דלא תקח נדחה מפני עשה דטהרת מצורע. ע"כ מקשה הש"ס שפיר למה לן קרא. כיון דלא אהני לן הקרא ללקות. ולענין דוחה בלא"ה אין עשה דוחה ל"ת ועשה בלא קרא. אך עכ"ז קשה כיון שהך עשה דתשלח גורם ללקות היכא שאינו משלח כי הוא לאו הניתק לעשה א"כ כיון דגלי לן קרא יתירא דתשלח אף לדבר מצוה והיכא שלא שילח לוקה אף לדבר מצוה כיון שהעשה דתשלח גורם ללקות. ע"כ הנראה לי בזה והוא דאף הריב"א מודה בשלוח הקן כיון דהוי לאו הניתק לעשה. ואף שקיים עשה דטהרת מצורע. עכ"ז אין העשה דוחה לל"ת דלא תקח כיון שגמר הל"ת ללקות היכא שאינו משלח ועבר על העשה ואז מאלים הל"ת שקדמה דלא תקח לעשה דתשלח ואין עשה דטהרת מצורע דוחה לל"ת דלא תקח כיון שהל"ת נגמר ללקות בעת שלא קיים העשה א"כ העשה גורם למלקות. והעשה חמור ואלים מחמת הל"ת הקדומה ואין עשה דוחה עשה. ונשאר העשה דתשלח בתקפו ואם לא שילח לוקה. א"כ בלא קרא דתשלח לוקין לריב"א בשילוח הקן כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה והבדל מבואר לכל משכיל מעשה ול"ת דשילוח הקן לעשה ול"ת דיו"ט שאינו נדחה מפני מצות כיסוי דעשה ול"ת דיו"ט העשה ול"ת נפרדים. ובשלוח הקן עשה ול"ת לאחדי'. והסברא ברורה. אך מדברי התוס' בד"ה לא צריכא. נראה דלא נחתי להך הבדל בין שילוח הקן ובין עשה ול"ת דיו"ט. אך עכ"ז מה שכתבנו הוא נכון לשיטת ריב"א וההוכחה מכח קושיא הנ"ל. א"כ לפ"ז אין הוכחה מהר"מ שסובר דלא כשיטת ריב"א. די"ל דוקא גבי שלוח הקן סובר הר"מ דלוקין אף אם שלקח לדבר מצוה ולא שילח. אבל בעשה ול"ת דעלמא סובר כשיטת ריב"א כיון שאינו לאו הניתק לעשה. ומדברי הר"מ (פ"ג מהל' יו"ט הלכה ח') וכן בפי"ט מהל' פסולי המוקדשין הלכה ה') שכתב סתם דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט דיו"ט ט הוא עשה ול"ת, לא מבואר בדבריו אם לוקין על השריפה. אך קצת יש להוכיח מהא שכתב בפסה"מ דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט ואצ"ל שבת. וע"כ תרוייהו בחדא מחתא מחתינהו. ובשבת בודאי אין עשה דוחה כלל כיון שהל"ת הוא ל"ת שיש בו כרת ואין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. א"כ ה"ה ביו"ט היכא שעבר ושרף לוקין. דהל"ת דיו"ט נשאר כאילו לא הי' עשה כנגדה. אך אין זה הוכחה. די"ל דוקא לענין לדחות שאין דוחה ש"ק השוו שבת ליו"ט. אבל היכא שעבר ושרף לא דמי להדדי בשבת הל"ת כשהי' וחייב מיתה וביו"ט אין לוקין על הל"ת כשיטת ריב"א. והא דכתב הר"מ בשלוח הקן שלוקין אף היכא שלקח לדבר מצוה היינו משום דהוי לאו הניתק לעשה וכנ"ל. והנה לפי מ"ש התוס' קדושין (ל"ד) ד"ה מעקה בשם ר"י מא"י דבשריפת קדשים אף אין האשה יכולה לשרוף ביו"ט דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי לי' עשה ומוכיח דלא אישתמיט תנא לומר דאשה שורפת קדשים ביו"ט. והנה לפי שיטת ריב"א דסובר דהיכא דעשה דוחה ל"ת ועשה אין לוקין. הי' ניחא כיון דאף באיש ששורף קדשים אין לוקה. א"כ כיון שעשה מאלים ללאו אף בעשה שאינה מחויבת בעשה. ואין עשה דשריפה דוחה לל"ת, א"כ אין חילוק בין איש לאשה ותרוייהו אין לוקין. אבל אם נאמר כשיטת הסוברים דלוקה א"כ באיש לוקה שפיר דהוי עשה ול"ת. ואין עשה דש"ק דוחה לתרוייהו. אבל באשה כיון שאינה מחויבת בעשה. אף שהלאו אלים עכ"ז לא מסתבר ללקות על הלאו באשה ועדיין קשה איך לא משתמיט תנא לחלק בין איש לאשה כי איש הש"ק לוקה ואשה השורפת אינה לוקה אף שבין איש ואשה אין שורפין. עכ"ז לענין מלקות חילוק מבואר וצ"ל לשיטתם דזה אין קושיא. דבשלמא בין היתר לאיסור כשנאמר דאשה מותרת לש"ק ואיש אסור זה היה להתנא לאשמועינן. אבל כיון שבאמת שהלאו אלים. ואף אשה אסורה לש"ק. רק לענין מלקות יש חילוק זה אין התנא הוכרח להזכיר החילוק כי כמה דינים אינם מבוארים בש"ס בהדיא. אך מדברי תוס' פסחים (מ"ז) ד"ה כתישה. שהקשו איך אתי עשה דכיסוי ודוחה יו"ט והוכרח הרשב"א ור"ת לתירוצים שונים ולמה לא תירצו שם דחזי לכיסוי באשה כשתכסה הדם אינה חייבת מלקות. דלדידה ליכא עשה דיו"ט וכנ"ל, ואפשר לומר דהך משנה דיש חורש בתלם כו' וחייב כו' מיירי באיש כיון שסתמא קתני. ובאיש באמת חייב מלקות. א"כ הוי תרי הואיל הואיל וחזי לכיסוי אם היה שוחט חי' והואיל אם היתה אשה לכסות אינה לוקה. עכ"פ לאותו איש החורש כיון דלדידיה איכא מלקות. לא אמרינן הואיל בכה"ג. שראוי לכסות דם כשיהי' אשה. והנה בעיקר דברי תירוץ של ריב"א על הא דאמרינן הואיל וחזי לכיסוי שמתרץ דאינו לוקה כיון שעשה דכיסוי דוחה לל"ת דיו"ט אין לוקה. ואף דלא מידחי לגמרי הל"ת כמו שמבואר בתוס' חולין (קמ"א) קשה לי דכיון דמדאורייתא אין עשה דוחה לל"ת ועשה אף שאין לוקין על הל"ת. עכ"ז באיסור לאו קאי. א"כ לא שייך הואיל בכה"ג. דדוקא הואיל אי מקלעי אורחי' חזי שייך הואיל. כיון שבאמת כשיארע אורחי' מותר לאפות לגמרי אמרינן הואיל. וכן בכל הואיל שבש"ס. אבל גבי כיסוי אף לשיטת ריב"א עכ"ז אסור מדאורייתא לכסות. ואיך שייך הואיל בדבר האסור. דאף כשיארע לו חי' לכסות אסור לכסות מדאורייתא א"כ היכא שחורש בלא כיסוי בודאי לוקין דאין להתיר ע"י הואיל. אלא היכא שיש צד היתר למלאכה זו לגמרי אמרינן הואיל אף לצד שהיה ראוי לאסור אבל לא היכא שבכל צד אסור מדאורייתא לא שייך לומר הואיל שלא ללקות על צד החרישה כיון שבלא חרישה אין לוקין היכא שכיסה דם. הא עכ"פ אסור לכסות. אין באפשרי לעשות מלאכה זו בשום אופן. ולא שייך הואיל בכה"ג אף לרבה. וצ"ל לשיטת ריב"א דזה באמת פירוש שמעתא דפסחים דמתחילה היה הש"ס רוצה לתרץ דאמרינן הואיל וחזו לכיסוי. וכיון שבכיסוי אין לוקה אף בחרישה אין לוקה. והדר קא פריך כתישה ביו"ט מי שרי ומקשה שם התוס' הא שרי ע"י כיסוי מחמת הואיל. ולפי הנ"ל ניחא. דזה כוונת הש"ס כיון דלא שרי לגמרי אף שאין לוקין א"כ לא שייך הואיל בכה"ג. ולוקין שפיר על החרישה כנ"ל וזה ברור בפירוש שמעתא לשיטת ריב"א. א"כ סברתנו מבואר בש"ס. עכ"פ לפי מה שכתבנו לעיל לשיטת החולקים על ריב"א היכא דאין עשה דוחה לל"ת ועשה והעשה הוא שהזמן גרמא באיש העובר לוקין עליו. ובאשה כיון שאינה חייבת בעשה אף שהעשה מאלם לל"ת לענין שלא לדחות העשה לל"ת. עכ"פ אין לוקה. והא לא מסתבר כלל לומר שהעשה מאלם כ"כ להל"ת שתלקה אף על הל"ת. וכיון שאין העשה דוחה לל"ת מחמת אילומי הל"ת כדקאי קאי ולוקין אף על הל"ת אף שקיים עשה ע"י דחיית הל"ת דהוי פלוגתא רחוקה בין ריב"א להחולקים. וקצת היה נראה להוכיח מהא דתוס' קדושין הנ"ל דאף באשה לוקין אם נאמר דתוס' שם קאי לפי שיטת רשב"א ור"ת החולקים על ריב"א. א"כ מאי דחי הר"י מא"י לתירוץ הר"מ שם דאיכא נ"מ בהא דמעקה ואבידה כו' דהוי עשה שלהם שלא הזמן גרמא. אם יהי' עשה לדחות להל"ת. וכיון שחייבת בעשה אין עשה דוחה ל"ת ועשה. א"כ מאי מקשה הא דש"ק דלא משתמט תנא דאשה יכולה לש"ק וכו' דהא י"ל עכ"פ נ"מ לענין מלקות דבעשה ול"ת שלא הז"ג חייבת מלקות אשה ובעשה ול"ת שהזמן גרמא פטורה ממלקות. וע"ז לא קשה מהא דלא לאשתמוטי כמו שכתבנו לעיל. ואף שבלשון הי"מ נראה דאם לא היתה חייבת בהעשה היה עשה אחרת דוחה לל"ת. וע"ז הקשה דעכ"פ אינו דוחה אף אם אינה חייבת בעשה די"ל דבכדי נקטי הי"מ דעשה דוחה לל"ת לענין מלקות כמו דאמרינן באמת לשיטת ריב"א אף באיש וגם כיון שבעיקר הנ"מ יש נ"מ טובא אמאי דחי הר"י מא"י נ"מ שלהם. אלא ודאי דע"כ סובר הר"י מא"י כיון שאינו דוחה העשה לל"ת מחמת אילומי. א"כ ממילא לוקין ג"כ על הל"ת. אך זה אינו מוכרח דדילמא סובר כשיטת ריב"א דאף באיש אין לוקין. א"כ ליכא נ"מ בין איש לאשה לענין מ"ע שהז"ג. ואף איש אינו לוקה. ושפיר ליכא נ"מ בין עשה ול"ת שהזמן גרמא ובין עשה ול"ת שלא הז"ג לענין אשה. אך לפי מ"ש הגאון בש"א (סי' פ"ג) כיון שהעשה מאלים ללאו א"כ חייבת אף בעשה א"כ אין חילוק בין איש לאשה במ"ע שהז"ג היכא דאיכא עשה ול"ת ולוקין בין איש ובין אשה לשיטת החולקים על ריב"א. אך מפשט דברי התוס' לא משמע כדבריו יעו"ש. וגם מנ"ל להתוס' להוכיח דבר חדש שחייבת אף בעשה שלא הז"ג בשביל שהיא חייבת על הלאו הא אינו מוכח רק דמאלים האשה ללאו. וצ"ל לסברתו דלא שייך מאלים ללאו אם נאמר דאינה חייבת בעשה א"כ גבי דידה ליכא אלא לאו גרידא ומאי אילום שייך באשה בשביל שבאיש אינה נדחה הל"ת בשביל העשה המסייע הא באשה אינה מסייע עשה. אלא ודאי דאף אשה חייבת בעשה אך כ"ז אינו מוכרח הא בלא"ה צ"ל לשיטת החולקים על ריב"א דלוקין על הל"ת אף שהי' ראוי לדחות ע"י העשה ומחמת עשה אחריתא שהוא עם הל"ת אינו חייב מלקות. אלא ודאי שע"כ הל"ת אלים בעצמו כיון דאם נאמר שאילום הל"ת מחמת סיוע האשה לא הי' ראוי ללקות מחמת עשה א"כ ה"ה באשה אף שאינה חייבת בעשה. עכ"ז הל"ת אלים בעצמותו. ואין עשה דוחה לל"ת האלים. והדבר אין הכרע דיש פנים לכאן ולכאן. עכ"פ אף לפי פשט דברי התוס'. עכ"ז י"ל דאף אשה ששורפת קדשים לוקה לשיטת החולקים על ריב"א אף שליכא עשה לדידה כיון שביארנו להחולקים על ריב"א. להכי לוקין מחמת אילום הל"ת ולא מחמת סיוע עשה. א"כ אף אשה לוקה מחמת אילום אף דליכא עשה להאשה. ועדיין הדבר ספק אצלי. בדבר די"ל דסוברים להכי לוקה מחמת סיוע העשה. באיש כיון שהעשה ול"ת בחדא מעשה נעשים לא שייך לדידהו לבא עשה לדחות לל"ת כיון שהל"ת ועשה ביחד נעשים ומהני שפיר סיוע עשה לל"ת ללקות. אך עכ"פ מוכח הדין. אף האשה לוקה ממ"נ אם נאמר דלהכי לוקה באיש מחמת סיוע העשה. א"כ תקשה קושית הר"י מא"י למה אין אשה ש"ק. ולא שייך לתרץ שהל"ת אלים הא הל"ת אינה אלים רק מחמת עשה ובאשה ליכא עשה. ע"כ צ"ל כסברת ש"א. דבאמת הל"ת מאלים לעשה וחייב על העשה ג"כ. א"כ ממילא לוקה. ואם נאמר כסברתנו דאילום הל"ת הוא מחמת עצמותו ולא מחמת סיוע. א"כ אף באשה ששורפת קדשים ג"כ לוקה. דהל"ת אלים ואינה נדחה ע"כ לוקין אף באשה. והנה דע שנתקשיתי בדברי התוס' פסחים הנ"ל ד"ה חרישה שכתבו דהואיל וחזי לכיסוי דם צפור דמיירי אם היה מבקש עפר אחר ינגב הדם או יטשטש ע"י מים וגם מיירי שאינו יכול לקפלו וליטול דאם לא כן לא שייך לומר דלידחי עשה לל"ת הא אמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא כו'. והדר כתבו בד"ה כתישה מאי פריך הכא ליתי עשה דכיסוי וידחה לאו דיו"ט הא תנן בכיצד צולין כו'. ובשבת ילפינן מקראי דאין ש"ק דוחה יו"ט או משום כדמסיק רב אשי דהוי יו"ט עשה ול"ת כנ"ל. והנה דבריהם סותרים זא"ז דלפי מ"ש בד"ה כתישה דמיירי דאי אפשר לקיים המצוה רק ביו"ט וכשימתין ינגב הדם. א"כ לפ"ז מאי מקשה מהא דילפינן בשבת מקרא דאין עשה דש"ק דוחה הא כבר כתבו בתוס' יבמות (ה') ד"ה שעטנז דהא דלא ילפינן מש"ק דאין עשה דוחה ל"ת דיו"ט היינו משום דהתם לא בטלה מצותו בכך ויוכל לשורפו אחר יו"ט. אבל בלא"ה אין עשה דוחה לל"ת. א"כ לפ"ז בכיסוי דמיירי שאי אפשר להמתין עד אחר יו"ט כמו שכתב בד"ה חרישה בודאי עשה דכיסוי דוחה יו"ט למ"ד דהוי יו"ט רק ל"ת לחוד. רק היכא שיוכל להמתין בכה"ג אינו דוחה גם בעיקר דבריהם שהוכרחו דמיירי דינגב הדם. דאל"כ כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב. כבר כתבנו בשם הרשב"א בחידושיו לשבת (ק"ד) כיון דאי אפשר לקיים שניהם בלא דחי' ביו"ט אינו נקרא יכול לקיים שניהם דבעינן לאלתר לקיים שניהם ולא ע"י המתנה. ועיין שיטה מקובצת לביצה (ח') שהביא ג"כ בשם הרשב"א כן. וכן מוכרח לומר לדעת התוס' דאל"כ למה לו קרא דאין ש"ק דוחה יו"ט דהא אפשר לקיים שניהם כשישרף לאחר יו"ט. אלא ע"כ כיון שאי אפשר לקיים לאלתר בלא דחי' עשה דוחה ל"ת רק דמקרא ילפינן דלא דחי כיון דלא נתבטל מצותו ויכול לשרוף לאחר יו"ע ה"ה כיסוי היכא שיוכל לכסות אחר יו"ט. אבל היכא שינגב הדם דידחה העשה לגמרי לאחר יו"ט בכה"ג דוחה לל"ת דיו"ט. לפ"ז היה נ"ל נכון בפירוש שמעתא דשם דמתחילה קאמר הש"ס אי אמרינן הואיל אחרישה לא לחייב דחזי לכיסוי. והיינו כפירוש התוס' דחזי לכיסוי שמתבטל מצותו בכך אם ימתין עד לאחר יו"ט וזה באמת מותר למ"ד דיו"ט הוי רק ל"ת לחוד. והסוגיא אזיל אליבייהו. אח"כ קמקשה בש"ס כנ"ל ומשני ראויות לכותשן ופריך כתישה ביו"ט מי שרי ולא קשה מה שהקשה ריב"א שם דהא שרי כמו חרישה דחזו לכיסוי היינו דקושית הש"ס הוא ע"ד שמקשה בש"ס ביצה (ח' ב') על כתישה אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון ציצית בכלאים כו' הכא בעידנא דקא מיעקר לאו לא מקיים לעשה ואף שבש"ס שם מתרץ לא קשיא בהדי דכתיש מכסה היינו דמצי למצוא אופן היתר שיכתוש ויכסה בהדדי. אבל לכתוש מתחילה ואח"כ יכסה אסור דלא הוי בעידנא וכו'. א"כ שפיר לא שייך הואיל דחזו לכיסוי כיון שלכיסוי כזה שיכתוש ואח"כ יכסה אסור לא עדיף הך הואיל כיון שכעת אין מצוי כיסוי לפנינו ואלו באמת יכתוש ואח"כ יכסה. וזה אסור דלא הוי בעידנא כנ"ל. תדע דאל"כ גם היכא שכותש ואח"כ מכסה למה לא נאמר הואיל אם היה מכסה בהדדי שרי א"כ אף אם לא היה מכסה היה מותר ומה יזיק הכיסוי אח"כ אלא ודאי כיון שאין ההיתר רק מחמת דחי' וכיון שלא נעשה ביחד המצוה והאיסור אסור לא שייך הואיל בכה"ג. רק כגון חזו דאי מקלע אורחי' חזו דאז היה מותר לגמרי אבל כאן אין ההיתר רק משום דחי' ולא עדיף מאלו היה המצוה לפנינו ועקר לל"ת קודם קיום שאינו דוחה דלא הוי בעידנא ולא שייך הואיל א"כ ה"ה היכא שאינה מכסה כלל לא שייך הואיל כיון דהוי שלא בעידנא דחי כנ"ל. אבל לעיל גבי חרישה קאמר הש"ס שפיר הואיל וחזי לכיסוי אם הי' דם צפור באותו מקום דדיינינן הדבר הרשות כאילו היתה המצוה. ובמצוה שרי. אבל בכתישה אף אם היתה מצוה בכה"ג שאינה נעשית לאלתר אסור דבעידנא דמיעקר כו' לא מקיים דהחרישה היא עצמה המצוה כיון שנעשים שניהם החרישה והמצוה כאחד ואם הי' שם דם צפור היו נעשים שניהם כאחד אמרינן שפיר הואיל. אבל בכתישה אף אם היתה דם לפנינו היכא דהוי שלא בעידנא אסור. וה"ה דהוי מצי הש"ס לומר אחרישה לחייב וחרישה מי שרי כיון דמשני באבני מקורזלות א"כ בשעת חרישה אינו מקיים לעשה דהא לא חזי לכיסוי והוי שלא בעידנא דמיעקר וחייב על החרישה ולא שייך הואיל בכה"ג. אלא דהש"ס קאמר דאף לכתישה אינו חזי כיון שבכתישה גופה הוי שלא בעידנא וכנ"ל. וע"ז מקשה בש"ס ראויות לכותשן כלאחר יד. והיינו על תירוצו לענין כתישה. אבל באמת בלא"ה לא קשה דהא חרישה אסור דהוי בעידנא דמיעקר כו לא מקיים עשה אלא דהש"ס כד להגדיל תורה כו כמו שפירוש הר"ת בתוס' דמשום יגדיל תורה ויאדיר מקשה הש"ס דבלא"ה היה מצי לשנו' חרישה ביו"ט אסור כן לדידן ה"מ לתרץ דהחרישה אסור כיון דהוי שלא בעידנא דכיון דמיירי באבנים מקורזלות. אך לפי מה שכתב בש"מ לביצה (דף ט') כמו שלרבא ממעט מילה שלא בזמנה מלבדו מפני שהיה יכול לעשותו מערב יו"ט ה"נ בכיסוי כיון שהיה יכול לכתוש בערב יו"ט א"כ היה ניחא דברי התוס' דאף שנתבטל מצותו בכיסוי כשימתין עד לאחר יו"ט. עכ"ז כיון שהיה יכול לעשות מערב יו"ט אינו דוחה עשה דכיסוי ליו"ט. אך באמת ז"א הא ע"כ צ"ע אף לפי סברת השיטה מקובצת דאיירי דאינו נתבטל מצותו לאחר יו"ט. דאל"כ אף שבזה דמי למילה דהי' יכול לעשות בערב יו"ט. עכ"ז במילה לא נתבטל מצותו ויכול למול לאחר יו"ט ואיך ילפינן כיסוי שנתבטל מצותו ממילה שלא בזמנה. אלא ודאי דאיירי הש"מ בכיסוי שלא נתבטל מצותו וכן מוכח שם בש"מ מקודם דמיירי שלא נתבטל מצותו. אבל בכיסוי שנתבטל מצותו דוחה יו"ט למ"ד דסובר דיו"ט הוי רק ל"ת לחוד וכנ"ל. והנה לכאורה נראה להביא ראיה לשיטת ריב"א הנ"ל דאין לוקה. דאל"כ שנאמר דלוקה א"כ נימא בש"ס תמורה (ה') נ"מ בין אביי ורבא גבי פלוגתייהו כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד מהני או לא מהני. דלרבא דאמר לא מהני א"כ היכא שמל מילה שלא בזמנה ביו"ט דהוי עשה ול"ת לרבא לא מהני כיון שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולוקין על הל"ת א"כ לא צא ידי מילה וצריך להטיף דם ברית לאחר יו"ט. ולאביי מהני וא"צ להטיף דם ברית. ובש"ס דחיק למצוא נ"מ בין אביי ורבא. אלא ודאי כשיטת ריב"א דאין לוקין דעשה דוחה ל"ת ונשאר רק עשה ולכ"ע מהני כיון שאין איסור לאו ורבא לא קאמר דלא מהני רק באיסור לאו ולא באיסור עשה. אך זה אינו מתרי טעמי חדא דהלא ה"ל להש"ס לומר נ"מ היכא דמל בשבת מילה שלא בזמנה דהוי ל"ת שיש בו כרת. דלכ"ע אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ואף הריב"א מודה דאסור בלאו. כיון שאינו דוחה. אלא ע"כ צ"ל או כשיטת הרשב"א בתשובה דאף היכא דאינו יוצא ידי מילה א"צ להטיף דם ברית. כגון שמל בתוך ח' או בלילה. וכן הוא שיטת הרמב"ם וש"ע בעכו"ם שמל אף דאינו יוצא א"צ להטיף דם ברית. ועיין בי"ד עם ביאור הגאון מוהרא"ו (בסי' רס"ד ס"ק ד') א"כ אין נ"מ בין אביי ורבא דאף לרבא א"צ להטיף דם ברית. ועיין בשו"ת ש"א סי' נ"ב). ועוד יש לומר דע"כ לרבא. אף דסבר דלא מהני ע"כ במילה שלא בזמנה סבר דמהני דהלא הרמב"ם פסק (פ"א מהל' שבת) דכל המקלקלים פטורים ואף בחובל ומבעיר כר' יהודה. והא דאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת משום דמתקן הוא כדאמר רב אשי שבת (ק"ו א') מה לי מתקן מילה מה לי מתקן כלי. א"כ לפ"ז ע"כ רבא סבר אליבא דהלכתא כר"י דמקלקל בחבורה פטור. ואם נאמר דלא יצא ידי מילה. א"כ לא תיקן גברא והוי מקלקל בחבורה ופטור ולמה ליה קרא לרבא למילה שלא בזמנה דאינו דוחה יו"ט דאם נאמר דלא יצא א"כ לא חילל יו"ט. וזה בזה תליא דאם חילל יו"ט ע"כ יצא ידי מילה. דאל"כ לא חילל יו"ט ולא שייך כלל לפלוגתא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דהלא זה בזה תלי ורבא ג"כ מודה דיצא ידי מילה. דאל"כ לא חילל יו"ט. א"כ ליכא נ"מ בין אביי ורבא כלל. עיין ש"א (סי' הנ"ל) אף דלהר"מ ע"כ אף דלא יצא ידי מילה עכ"ז אסור דהוי מתקן גברא כיון שא"צ למול פעם אחר אף דלא יצא ידי מילה זו ע"ש. אך סברא זו אינו מוכרח אלא לדעת הר"מ ולדעת הר"מ בלא"ה לא יקשה שהרי הוא סובר דא"צ להטיף דם ברית. אף היכא שלא יצא ידי מילה. א"כ מתורץ בלא"ה מה שהקשינו דליכא נ"מ בין אביי ורבא כנ"ל. אך להפוסקים דסוברים דצריך להטיף דם ברית יש לתרץ שפיר כתירוץ השני. שאם נאמר דלא יצא ידי מילה לא חילול שבת או יו"ט וכנ"ל דזה בזה תליא כנ"ל. והנה י"ל לאידך גיסא אף לאביי דסבר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לוקין. דהנה אם נאמר דהלכה כר"ש דמקלקל בחבורה חייב א"כ אף אביי מודה דלא מהני ולא יצא ידי מילה כיון שעבר אמימרא דרחמנא והא דלוקה ביו"ט משום דעשה חבורה ומקלקל בחבורה חייב. א"כ אף אביי מודה לרבא דלא מהני בכה"ג. לפ"ז יקשה על התוספות קדושין (כ"ט) ד"ה אותו שכתבו דלהכי איצטריך הך לימוד אותו ולא אותה דאתי כר"א ב"ר שמעון דסבר מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה. ולדידיה הוי מילה מ"ע שלא הזמן גרמא. והנה בודאי ר"א בר שמעון בשיטת ר"ש אביו ור"ש סובר דמקלקל בחבורה חייב. א"כ לפ"ז לא משכחת מילה לדידיה להיות מצות עשה שלא הזמן גרמא. הא בשבת ויו"ט אין מילה שלא בזמנה דוחה ולרבא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני ולא יצא ידי מילה כמו במל בלילה לרבנן דפליגי אר"א בר"ש ולא שייך לומר כיון דארי' הוא דרביע הוי כמ"ע שלא הזמן גורם הוא כיון שאינו משכחת אף בדיעבד שעבר ומל. ואעפ"כ לא יצא ידי מילה. א"כ לא משכחת בשום אופן למול בשבת וביו"ט שלא בזמנה. והוי שפיר מ"ע שהזמן גורם. אף לר"א בר"ש שסובר דנוהג בלילה. עכ"ז אינו נוהג בשבתות ויו"ט. ולפי מה שכתבנו אף אביי מודה אליבא דר"ש דמקלקל בחבורה חייב אי עבר ומל בשבת ויו"ט לא יצא כרבא וחייב משום מקלקל בחבורה. א"כ אף לאביי אליבא דר"א בר"ש שסובר מהסתם כשיטת ר"ש אביו הוי מילה מצות עשה שזמן גורם. ובאמת הריטב"א בחידושיו לקדושין תירץ תירוץ אחר על קושית התוס' שם אך על התוס' צ"ע וכנ"ל. והנה דע לפי מה שכתבנו לעיל דלא קשה קושית התוס' חולין על הריב"א משמעתא דשלוח הקן דיש הבדל בשלוח הקן דהוי עיקר המלקות מחמת העשה וכנ"ל. אבל בעלמא עשה דוחה ל"ת ולא נשאר רק עשה ואין לוקין. א"כ למה שכתבנו לעיל (סי' ג') שהר"מ והטור וש"ע סוברים דעשה דק"ו דוחה לעשה דשוא"ת. נדחה סברת הריב"א הא ע"כ כמו שעשה דק"ו דוחה לל"ת כן דוחה לעשה דשוא"ת. וע"כ הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו תרוייהו ע"י צירוף גורמים לדחות העשה א"כ העשה כמאן דליתא ולוקין שפיר על הל"ת דבשלמא אם נאמר דאין עשה דוחה עשה. א"כ בלא"ה אין עשה נדחה מפני עשה. י"ל הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה לא מחמת צירוף הל"ת רק מחמת העשה לחוד אינו נדחה לפ"ז אין לוקין היכא דעבר על הל"ת כי אין העשה מסייע לל"ת ע"כ אין לוקין. וניחא סברתו אף די"ל דאעפ"כ הועיל הצירוף דעשה ול"ת ללקות. עכ"פ הדבר אין מוכרע. אבל לשיטתם ע"כ צ"ל דמחמת צירוף העשה כנ"ל. א"כ נדחה סברתו ושפיר לוקין על הל"ת. ואף שהתוס' כתבו דאף לריב"א איכא איסור ל"ת. וע"כ צ"ל דאף לדידיה אית ליה דמועיל העשה לענין איסור לל"ת אף שנדחה ז"א דבאמת אף להתוס' כיון הא דעשה דוחה ל"ת מחמת דחיה הוא ולא היתר גמור. א"כ כיון שאינו נדחה מחמת העשה לחוד אף שאין עשה דוחה עשה א"כ אף על הל"ת נשאר איסור. דהא דדוחה אינו רק דחיה ולא היתר וכיון שאין עשה דוחה מחמת עשה אחריתי נשאר איסור ל"ת. אף שנדחה הל"ת לענין מלקות. ולא מחמת צירוף. אבל לשיטת הר"מ והטור כיון שכ"א בפני עצמו נדחה מחמת עשה דק"ו. א"כ ע"כ הא דאין דוחה מחמת עשה ול"ת אלים מזה העשה. א"כ חייב מלקות שפיר מחמת הל"ת דהא אינו נדחה משום סיוע העשה דתרוייהו בהדדי מצרף צרופו ולא התחיל כלל הל"ת להיות נדחה כנ"ל ברור בסברא דהריב"א אזיל בשיטת הסוברים דאין עשה דק"ו דוחה עשה דשוא"ת כנ"ל (בסי' ג'). ולפ"ז יש קצת להכריע דלא כהריב"א. הא הר"מ והטור וש"ע דסוברים דעשה דוחה עשה אינם סוברים כהריב"א ואף לשיטת התוס' דסוברים דאין עשה דוחה עשה אין הדבר מוכרע וראיה שהרי ר"ת והרשב"ם תירצו תירוצים אחרים בש"ס פסחים הנ"ל. וע"כ סוברים דהועיל צירוף העשה שלא לדחות העשה שכנגדה לל"ת וקצת ראיה דלא כריב"א מש"ס יבמות (כ') דנקט הש"ס אין עשה דוחה לל"ת ועשה דכבר נתקשיתי בזה (בסי' ג') שהוכיח קצת כשיטת הר"מ דעשה דוחה עשה ע"כ. נקט דוקא עשה ול"ת. ואף שתירצנו שם אגב גררא בכמה מקומות בש"ס זה דוחק וגם תירוץ השני שכתבו שם הוא רק למ"ד י"ם וכש"כ י"ח ואינו אליבא דהלכתא. אך אם נאמר דלא כשיטת ריב"א ניחא דנקיט הש"ס אין עשה דוחה ל"ת ועשה לומר דלוקה היכא דעבר ובעל דלא נימא כשיטת ריב"א דהל"ת נדחה ואינו רק עשה א"כ הל"ת בכדי נקיט הש"ס ע"כ נקיט דוקא אין עשה דוחה ל"ת ועשה לומר דמועיל צירוף העשה לל"ת שאינו נדחה ולוקין על הל"ת. אבל באמת אין עשה דוחה עשה. והא דנקיט הל"ת לומר דלוקין:

אות ב

ועתה בס"ד נחקור נא בהא דאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה הל"ת. והנה הא דר"ל הלכה פסוקה הובא בכ"מ בש"ס שבת (קל"ג) נזיר (מ"א א' נ"ח א') יבמות (כ') מנחות (מ') הנה יש לספק היכא דיכול לקיים העשה בלא דחיית הלאו. ועבר לקיים עשה בדחיית הלאו אם לוקה או לאו. והספק הוא בין לשיטת ריב"א הנ"ל (אות א') ובין להחולקים על ריב"א והיינו די"ל להריב"א דוקא היכא שיש עשה ול"ת ואינו יכול לקיים העשה בלתי דחיית עשה ול"ת ע"כ אין לוקין על הל"ת כיון שעשה דוחה לל"ת ואי אפשר לקיים העשה בלתי דחיית הל"ת ע"כ אין לוקין כיון שהתורה אמרה עשה דוחה ל"ת בכל מקום אמרה רק היכא שיש עשה העשה מונעת לדחות כי אין עשה דוחה עשה לשיטתו. אבל היכא דעבר אין לוקין על הל"ת. אבל בנד"ד היכא דיכול לקיים עשה בלא דחיה ועבר ועשה העשה בדחיית הלאו כיון שבכה"ג לא אמרה תורה לדחות עשה לל"ת א"כ הל"ת כדקאי קאי ולוקין או דילמא אין לחלק דבכל גוונא עשה דוחה ל"ת. וכן לשיטת החולקים על ריב"א יש לספק דדוקא התם כיון דאיכא עשה ול"ת מצרפת העשה לל"ת ואין עשה אחריתא דוחה לשניהם. ע"כ לוקין שפיר על הל"ת. אבל בהא דר"ל כיון שאינו רק ל"ת לחוד אף שהיה יכול לקיים העשה בלא דחיה עכ"ז היכא שעבר ודחה עשה דוחה לל"ת רק דר"ל אמר שאסור לכתחילה לעבור על הל"ת. אבל היכא שעבר כיון שע"י עבירה זו קיים העשה עשה דוחה לל"ת. והנה זה לשון הר"מ (פ"ג ה"ו) בהל' ציצית. מהו לעשות חוטי צמר בשל פשתים או חוטי פשתן כו' אע"פ שהוא לבן לבדו בלא תכלת בדין הוא שיהא מותר שהשעטנז מותר לענין ציצית. שהרי התכלת צמר כו' ומפני מה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה וכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו כו' וכאן אפשר לקיים שתיהם עכ"ל הר"מ. והנה מה שכתב מתחילה בדין הוא שיהא מותר רק מחמת שא"א לקיים שתיהם בלא דחיה. והנה לשון בדין שיהא מותר יוקשה כיון שקיי"ל כר"ל כ"מ שאתה מוצא כו' א"כ היכא שעבר ולא קיים שתיהם חייבים מלקות על הל"ת אף שקיים העשה. בשלמא אם נאמר דאף היכא שעבר על הל"ת בקיום העשה אינו לוקה אתי שפיר בדין שיהא מותר כיון דבאמת אף אם עבר אינו לוקה רק שלכתחילה צריך להדר ולקיים העשה בלא דחיית הלאו. ואין תחילת דברי הר"מ וסוף דבריו סותרים זא"ז. אבל כשנאמר דלוקה א"כ בכה"ג אין העשה דוחה לל"ת. א"כ מה זה שאמר ומפני מה אין עושין כן ואיך שייך לעשות כן כיון שאסור מצד הדין. ואיך כתב מתחילה בדין שיהא מותר והסתירה מבוארת. והא אין לומר דהר"מ סובר דהך דין דר"ל כ"מ שאתה יכול לקיים שתיהם אין דוחה הוא רק מדרבנן ולא מדאורייתא הלא למעיין בש"ס נזיר (מ"א א') בלשון הש"ס אי ס"ד כי עביד במלקט ורהיטני מצוה עביד מדלא כתיב תער כר"ל. ועיין תוספות ד"ה ותו. וכן בש"ס (נ"ח) כתיב קרא הכי והאמר ר"ל כ"מ כו'. א"כ מבואר בהדיא בש"ס דהך דר"ל הוא מדאורייתא. והא שכתבו בתוס' מנחות (מ' א') ד"ה כיון א"כ מדאורייתא שריי' ורבנן הוא דגזר כיון שאפשר לקיים שניהם אבל מדאורייתא שריי' דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחיה הוא ע"כ כוונתם מבואר אף דר"ל אמר דינו מדאורייתא אך עכ"ז לענין כלאים בציצית שאני דהותרה כלאים בציצית ולא מחמת דחיה ע"כ. אף דאפשר לקיים שניהם עכ"ז מותר מדאורייתא ללבוש כלאים בציצית. וגם אין לומר בדעת הר"מ הנ"ל להכי קאמר מתחילה בדין שיהא מותר היינו מדאורייתא רק מדרבנן אסור גבי כלאים בציצית בשביל שיוכל לקיים שתיהם. וזה הוא סוף דברי הר"מ. והיינו שדעת הר"מ כדעת התוס' והיה אפשר להעמיס בלשונו שהשעטנז מותר לענין ציצית. היינו שהותר ולא דחי' הוא ז"א שהרי הטעם שכתב שהרי התכלת צמר ומטילין אותו לפשתן זה אין הוכחה דשעטנז הותרה לציצית ולא דחי' דאף שנאמר שדחוי' הוא עכ"ז עשה דוחה ל"ת. ועיקר ראיית התוס' דהותר כלאים בציצית ולא דחי' מכח דמסקינן שם דשל פשתן פוטרין בשל צמר בהדי תכלת מיגו דתכלת פטר בשל פשתן לבן נמי פוטר וזה הראיה לא נזכר בדברי הר"מ א"כ עיקר הראיה חסר מספרו הטהור ויביא ראיה שאינה של כלום. ועוד קשה איך אפשר לומר דמדאורייתא שרי כלאים בציצית אף היכא דאפשר לקיים העשה בלא דחי' וא"כ מחמת גזרה דרבנן עקרו מצות ציצית. ובאמת כל הני דחשיב ביבמות (צ') כו' ערל ואיזמל שהעמידו דבריהם בשב ואל תעשה לעקור מהתורה היינו משום דאיכא גזרה דרבנן שיבא לידי איסור דאורייתא כגון בהזיה ואיזמל שיעביר ד' אמות וכן סדין בציצית. דאיכא גזרה משום כסות לילה שאז אינו זמן ציצית ובא עי"ז לאיסור דאורייתא בקום ועשה ע"כ גזרו לעקור בשב ואל תעשה אבל לא כן בנד"ד אם נאמר דכלאים הותר מדאורייתא א"כ היכא דליכא תכלת רק מדרבנן אסור וא"כ לא יבא לעולם לידי איסור דאורייתא ואיך יעקרו דבר מהתורה ועוד וכי משום שפעם אחד יבא לידי ספק תקלה דרבנן שיהיה קלא אילן עי"ז יבטל מצוה דאורייתא ודאית ועיין ש"א (סי' ד') והא שכתבו התוס' בביצה (ח' ב') בד"ה תני ר' זירא לא כוי בלבד כו' וא"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה ותירצו דשב ואל תעשה יש כח בידם ושם ליכא חשש שיבא לידי איסור דאורייתא בקום ועשה ואפ"ה העמידו דבריהם דהא בודאי חיה ולא נתערב עם דם בהמה מותר בכה"ג לכסות. היכא שהי' לו אפר כירה. והיכא שנתערב העמידו דבריהם לעקור עשה דכיסוי. נראה לי ברור דשם כיון דיו"ט דוחה לעשה דכיסוי אף רבנן תיקנו כעין דאורייתא והעמידו דבריהם במקום דאורייתא כי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו אבל לא בדבר שמדאורייתא דוחה מצות ציצית לכלאים. א"כ כלאים הותר אצל ציצית ואיך יתקנו רבנן היפך דאורייתא. והא דגזרו בערל והזיה ואיזמל וכן בסדין בציצית היינו שיבא לידי איסור דאורייתא בקום ועשה ע"כ גזרו לעקור בשב ואל תעשה. אבל לא כן לשיטת התוס' הנ"ל. ולבד מזה יש לחלק בכמה גווני הנ"ל דהוי כמו גזרה לגזרה ע"כ ברור מתוך הסוגיא. דהא דעשה דציצית דוחה כלאים היינו מחמת דחי' ולא מחמת שהותר לגמרי ודלא כתוס' בתירוץ שני. אלא ע"כ הפירוש כפשוטו דעשה דוחה לל"ת לדעת הר"מ וקרא לזה שהשעטנז מותר לענין ציצית. וגם סברת התוס' בעצמו קשה דאיך אפשר לומר דגבי כלאים בציצית היכא דאפשר לקיים שניהם בלא דחי' אינו אסור לדחות אלא מדרבנן דמדאורייתא הותרה א"כ מה קאמר הש"ס שם דלהכי סדין בציצית פטור גזרה משום קלא אילן. וע"ז מקשה הש"ס ולא יהא אלא לבן ומתרץ כיון דאפשר במינם לא כר"ל כו' כיון שאף בלבן גופא אינו אלא מדרבנן. א"כ גזרה דקלא אילן הוי כמו גזרה לגזרה. כי הא דלבן אסור מחמת דאפשר במינם הוי מחמת גזרה דר"ל בעלמא שסובר גבי עשה דוחה ל"ת היכא דאפשר כו' מחמת בלאו דחי' ע"כ מחמת זה גזרה אף בציצית בהיתר כלאים ולא גזרינן אלא ודאי דהך דר"ל הוא מדאורייתא אסור א"כ גזרה דקלא אילן הוי גזרה דאורייתא. והנה קצת נראה לי להוכיח דאין לוקין היכא שעבר ודחה הל"ת היכא שהיה יכול לקיים העשה בלא דחיית הל"ת. רק דאיסור דאורייתא הוא אף שעשה דוחה לל"ת כיון שהיה יכול לקיים העשה בלא דחי' הרי נעשה העשה באיסור מהא דקאמר בש"ס מנחות שם וליכתוב אדיסקי אמר רבא השתא חמץ בפסח ויוה"כ דכרת סמכינן אדיסקי הכא דעשה בעלמא הוא לא כש"כ. והנה מלשון הש"ס דקאמר עשה בעלמא ולא קאמר ל"ת בעלמא הוא הא כיון שיהיה הצמר צבוע בקלא אילן הוי כלאים בציצית והוי כלאים שלא במקום מצוה וכן פי' רש"י בהדיא בד"ה גזרה משום קלא אילן וא"כ הוי איסור לאו דכלאים ולמה קאמר הש"ס איסור עשה אלא ודאי דעשה דוחה לל"ת בכל מקום אף שיוכל לקיים העשה בלא דחי' רק דהמצוה נעשה באיסור והוי כמו איסור עשה כיון שאין לוקין ע"כ קאמר הש"ס עשה בעלמא הוא והא אין לומר דהש"ס אזיל אליבא דרבי דסבר דהתכלת מעכב את הלבן א"כ לא מקיים המצוה אף שיהיה צבוע בקלא אילן פשתן משום דהוי לבן בלא תכלת ואינו משום כלאים בציצית. הא מבואר בתוס' ד"ה לא יהא אלא לבן דאליבא דבני ירושלים קאמינא דפליגי על רבי ועוד למה לא נקיט בש"ס ל"ת בעלמא שיהי' אף אליבא דרבנן אלא ודאי דעשה דוחה ל"ת בכל מקום רק דעשה העשה באיסור כיון שהיה יכול לקיים בלא דחי' ע"כ נקיט עשה בעלמא הש"ס ועוד אין לומר דאליבא דרבי קאמינא דאם יהיה צמר צבוע בקלא אילן א"כ בודאי עבר על הל"ת ולא קיים עשה כלל אליבא דרבי וזה בקל יכול לידע אם צמר הוא או פשתן ובודאי יצבע צמר בקלא אילן בכדי שיטעו העולם שהוא תכלת ותכלת אימרא הוא א"כ עבר על הל"ת ולא קיים העשה אלא ע"כ הש"ס אזיל אליבא דרבנן וקאמר בא עשה בעלמא כו' משמע שאין איסור ל"ת ואין לוקין וכנ"ל. ועדיין הדבר צ"ע כי אין לי כעת ראיה מכרעת רק מדקדוק לשון ש"ס הנ"ל. ומדקדוק לשון הר"מ הנ"ל:

תוכן העניינים

תורת אליקום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה