תורת אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק
סימן יא
בו יבואר בס"ד דין בעידנא דמיעקר לאו בעינן לקיים עשה ואופניו ודין עשה ול"ת דישנו בשאלה ופרטיו.
אות א
שרש ומקור הך דין דבעינן בעידנא דמיעקר לאו לקיים עשה הוא מרב אשי שבת (קל"ב ב') דאמר רב אשי אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת אי נמי ציצית וכלאים דבעידנא כנ"ל. והתוס' ז"ל (ב"ב י"ג) ד"ה כופין את רבו כו' וא"ת ליתי עשה דפו"ר וידחה ל"ת דלא יהיה קדש ואומר ר"י חדא דבעידנא דמיעקרא לאו לא מקיים עשה דמשעת העראה קא מיעקר ללאו ועשה דפו"ר לא מקיים עד גמר ביאה:
והנה ראיתי להגאון בשו"ת ש"א וכן בספרו הנחמד ט"א לחגיגה שהקשה לפי שיטת תוספות יבמות (צ') ד"ה כולהו שכתבו דלהכי הוי סדין בציצית שב וא"ת כיון דבשעת עיטוף אכתי לא מחייב בציצית עד אחר שנתעטף בציצית. ובכלאים עוקר האיסור בשעת לבישה יעו"ש. א"כ הוי כלאים בציצית בעידנא דמיעקר לאו בשעת העיטוף עדיין לא קיים מצות עשה דציצית ואיך קאמר הש"ס דילפינן דבעינן בעידנא מכלאים בציצית ותירץ ע"פ מ"ש תוס' זבחים (צ"ג הנ"ל סי' א' אות ב') היכא דא"א בענין אחר בשום אופן לקיים המצוה בזה לא אמרינן בעידנא דמיעקר כו'. והנה לא הבנתי אף אם האמת כסברת פסקי תוס'. עכ"ז א"א למילף מכלאים בציצית דבעינן בעידנא. כיון דשם איסור כלאים קדים למצות ציצית. אף שנאמר כיון דא"א לקיים המצוה בענין אחר לית לן בה. עכ"ז ניליף מזה לכל התורה דלא בעינן בעידנא. ואף אם נחלק כיון דא"א בענין אחר עכ"ז להיפך א"א לן למילף דבעינן בעידנא. והיה נ"ל בזה דבאמת עיקר מה שאנו למדים דבעינן בעידנא דמיעקר לאו הוא רק ממילה בצרעת. ושם אינו קדום איסור קציצת הבהרת ממצות מילה רק דהש"ס נקטי לכלאים בציצית לומר דגם זה נקרא בעידנא כיון דא"א לקיים המצוה בשום אופן נקרא בעידנא אבל למילף אי אפשר לן למילף רק ממילה בצרעת. ואף דבאמת במילה קיי"ל המל ולא פרע כאילו לא מל. א"כ הוא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה כי עקירת הלאו דקציצת בהרת תיכף אחר המילה עכ"ז כיון דבאמת דעיקר מצות מילה שניתנה לאברהם הי' מילה לחוד אף שלנו הלכה דבעינן פריעה. עכ"ז נקרא בעידנא נגד המילה לחוד שנאמרה המצוה בפירוש בתורה לאברהם. ועוד כי יכול למול ולהפריע כאחד בחתיכה אחת. והוי בעידנא כנ"ל. והנה לפי מה שכתבתי לעיל (סי' א' אות ב') דרבא סבר דצרעת חמור להכי אינו נדחה מפני עבודה אי אפשר לומר דסבר בעידנא דמיעקר לאו בעינן לקיים עשה בעשה ול"ת הקל. רק דלהכי צריך לטעמים אחרים הא שאין עבודה דוחה צרעת או משום גברא דלא חזי או משום דצרעת חמור ולית ליה דרב אשי. היינו משום דעבודה הוא עשה החמור שדוחה שבת. ע"כ לא בעינן בעידנא דמיעקר כו' כנ"ל (לעיל סי' ב' אות ג') שתירצנו את התוספות זבחים (ל"ג). אך הא כיון שמכלאים בציצית אי אפשר למילף דבעינן בעידנא כיון דבכלאים בציצית איסור כלאים קדום כנ"ל. והא שאין עבודה דוחה צרעת היינו מטעמים אחרים או שגברא לא חזי או שצרעת חמור. א"כ אף עשה לל"ת הקל דוחה אף שלא בעידנא. והנה יש לי הוכחה כשיטת רש"י שכתבתי לעיל (סי' א') דרבא סבר צרעת חמור מעבודה מש"ס סנהדרין (ל"ו א') דקאמר רבא לאביי אי הכי לא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק"ו מה יו"ט שנדחה מפני קרבן יחיד אין רציחה דוחה אותו קרבן יחיד כו'. וע"ש בתוס' ד"ה ומה יו"ט שהקשו מנ"ל דלא דחי רציחה יו"ט תדחה יו"ט מק"ו מה עבודה שדוחה יו"ט רציחה דוחה אותו כנ"ל וליכא למימר דתוכיח שבת הא אמילתא דאביי קאי כנ"ל. ומה שתירצו שם התוס' דחוק מאד. ועיין מהרש"א שם. ע"כ הכל נכון וברור דלהכי אין רציחה דוחה יו"ט. דנפקא ליה ממילה שלא בזמנה דדחי צרעת. ואינו דוחה יו"ט כמבואר בש"ס שבת (קל"ב) וא"כ איכא ק"ו שלא לדחות רציחה יו"ט מצרעת שנדחה מפני מילה שלא בזמנה וצרעת חמור מעבודה של קרבן ציבור שדוחה עבודה שבת. ואעפ"כ אין מילה שלא בזמנה דוחה יו"ט אף שדוחה צרעת. וצרעת דוחה עבודה. א"כ מכש"כ רציחה שאינו דוחה רק לעבודה של קרבן יחיד אינו דין שלא ידחה יו"ט. וזה דוקא אם נאמר דצרעת חמור מעבודה. דאל"כ אין ראיה ממילה שלא בזמנה. וזה נכון מאד בפירוש הסוגיא שם. והנה בעיקר קושית בעל ש"א הנ"ל נראה דהא שכתבו התוספות שבשעת עיטוף אינו חייב בציצית. רק לאחר שנתעטף היינו דוקא כשלבש בגד בת ד' כנפות בלא ציצית. ע"ז הקשו דאם נאמר שתיכף בשעת הלבישה האיסור א"כ הוי סדין בציצית קום ועשה. ע"כ כתבו דאינו איסור רק לאחר שנתעטף. ע"כ הוי שפיר שוא"ת. אבל היכא שלבש בגד בת ארבע כנפות בציצית. תיכף בשעת הלבישה עשה מצוה שמלובש בבגד בציצית. ואף שיפשוט תיכף הבגד מעליו כבר עשה המצוה בשעת הלבישה רק לענין איסור כשלבש בלא ציצית. אין האיסור עליו רק אחר שלבש. ולא בשעת הלבישה דנפקא לן מהא דכתיב כסותך שמכוסה כבר אז אסור עליו שמלובש בבגד בת ד' כנפות בלא ציצית. ובזה ניחא נמי הא דמברכין להתעטף בציצית משמע שהעיטוף הוא המצוה היינו דבאמת בשעת עיטוף שנתעטף בטלית מצויץ תיכף עשה המצוה רק לענין איסור ללבוש טלית בת ד' כנפות בלא ציצית. אין איסור עליו רק אחר הלבישה אף שמדברי התוספות שם נראה דלא נחית להך סברא מדהקשו על דברי ר"י ז"ל איך מברכין להתעטף. והניחו בקושיא. ולפי מה שכתבנו ת"ל ניחא. דברי ר"י בעל התוס' שרירין וקיימין. והחילוק מבואר כנ"ל. לפ"ז הוי שפיר כלאים בציצית בעידנא דמיעקר כו', כי תיכף בשעת הלבישה קיים מצות ציצית אף לדברי ר"י וזה ברור ואמת. ולפ"ז ניחא דלא קשה מדברי ר"י בעל התוס' דיבמות ואדברי ר"י דב"ב הנ"ל שכתב דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו דלא יהיה קדש לא מקיים לעשה דפו"ר דבודאי ר"י סובר דלא ככתוב בפסקי תוס' כיון דא"א בלאו הכי לקיים המצוה לח אמרינן בעידנא דמיעקר כפי שנראה דהניחו התוס' בצ"ע בזבחים קושיא דבעידנא דמיעקר כו'. ולא קשה כלום מה שהקשה בש"א דברי ר"י על דברי ר"י. וכנ"ל. כי באמת בציצית הוי שפיר בעידנא דמיעקר לאו דכלאים מקיים מצות ציצית וכנ"ל. ולית ליה לר"י סברא של פסקי תוספות. והנה לפ"ז קשה לי כיון שנתברר דר"י סובר דבעינן בעידנא דמיעקר לאו כו' בכל אנפין אף שאי אפשר לקיים המצוה בלא"ה ואף לפי הפסקי תוס' דוקא כשאין אופן לקיים המצוה בלתי עקירת הלאו מתחילה. אז לית לן בה אף שהוא שלא בעידנא. א"כ לפ"ז הא דקאמר בש"ס יבמות (ה') דעשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דנזיר משום דנזיר קיל דישנו בשאלה. והנה כבר נתברר לנו ת"ל בטוב (בסי' ב') דאין עשה החמור דוחה לל"ת הקל אלא בעידנא דמיעקר כו'. א"כ איך דוחה עשה דתגלחת מצורע לעשה ול"ת דנזיר הלא קיי"ל (בפ' י"ד דנגעים) דמצורע שגילח ושייר שתי שערות לא עשה ולא כלום ולא קיים מצות גלוח. ומבואר בנזיר שגלח שער אחת חייב מלקות. ועיין נזיר (מ' א') א"כ לא הוי בעידנא דמיעקר לאו דנזירות לא מקיים עשה דמצורע. ויכול לקיים מצות גלוח מצורע היכא שאינו נזיר. ונ"ל בזה כיון דישנו בשאלה ויכול לשאול על נזירות להתיר הנזירות ולא יהיה איסור גילוח נזיר א"כ אמרינן כל זמן שלא גילח כל שערו כמצות מצורע עדיין היה יכול לשאול עליו על נזירות ואחר שגילח כל שערו אף שאינו שואל בא קיום מצות גלוח מצורע ועקירת הלאו דנזירות ביחד. ולא שייך בזה בעידנא כו' דהוי בעידנא שפיר. דבודאי יזדקקו הב"ד להתיר אותו את נזירותו בכדי שיוכל לקיים מצות גילוח. בשביל מצוה גדולה כזו. והא דלוקין על גלוח שער נזיר אף למ"ד דהוי התראת ספק ולמ"ד התראת ספק לא שמה התראה והלא יכול להתיר נזרו היינו משום דאמרינן בש"ס קדושין (מ"ב ב') גבי הא דאמר ר' יוחנן כל שמחוסר מעשה והיינו שאינו בידו. ומקשה הש"ס מהא דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר והרי הוא בידו. ומתרץ הש"ס גר צריך שלשה משפט כתיב מי יימר דמזדקקו ליה הני תלתא. א"כ להכי לא הוי התראת ספק בנזיר מי יימר דמזדקק ליה להתיר נזרו. וכש"כ שפשע שעבר על נזירותו. ואף שבש"ס שבת (שלהי פרק כירה) נראה החילוק בין היכא שצריכים שלשה מומחים אז אמרינן מי יימר אבל בהתרת נדרים דסגי בג' הדיוטות אז לא אמרינן מי יימר היינו דוקא התם לענין מוקצה כיון שבקל למצוא ג' הדיוטות לא הוי מוקצה. אבל לענין שאינו בידו אף היכא שא"צ רק ג' הדיוטות. לא הוי בידו וא"כ הוי התראת ודאי ולוקין עליו כיון שאינו בידו להתיר נזרו. וגם שהוא פשע ועבר על נזירותו. ובזה א"צ לדחוק למ"ש התוס' גיטין (ל"ג) ד"ה ואפקינהו אבל לענין בעידנא דמיעקר כו' שייך שפיר ישנו בשאלה בכדי שיכול לקיים מצות גלוח וקיום המצוה ועקירת הלאו ביחד וכנ"ל. ועיין רשב"א בחידושיו ליבמות בפרק האשה. עוד תירץ ר"י ב"ב הנ"ל להכי לא אמרינן דיבא עשה דפו"ר וידחה לל"ת דלא יהיה קדש כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י כפי' לא דחי והקשה בט"א הנ"ל הא התוס' כתבו שם בשם ר"י דאיך נכוף את רבו לשחררו והא עובר על עשה דלעולם בהם תעבודו. משום מצוה רבה דפו"ר נדחה והשתא כיון דאיכא תקנתא לישא שפחה וידחה עשה דפו"ר ואמאי קאמר בש"ס לישא שפחה אינו יכול הלא יכול ויכול ע"כ. והנה דר"י לשיטתו אזיל שכתב בפסחים (נ"ט) דעשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא לכ"ע אף שעשה אינו דוחה לל"ת אלא בעידנא. ובזבחים כתבו דעשה החמור שיש בו כרת דוחה לל"ת אף שלא בעידנא וכתבנו לעיל (סי' ב' אות ג') דהיינו לרב ספרא יעו"ש. א"כ לפ"ז ניחא הכל דתירוץ הראשון של התוספות דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו כו' והיינו לרב אשי דסבר אף עשה החמור אינו דוחה ללאו אלא בעידנא והדר תירצו אף לרב ספרא דסובר דעשה החמור דוחה לל"ת אף שלא בעידנא א"כ נדחה תירוץ א' ע"ז תירצו כיון דאפשר לקיים ע"י כפיה ואף שיעבור בעשה דלעולם בהם תעבודו ובעידנא דמיעקר עשה לא מקיים לעשה. עכ"ז עשה עשה דוחה לכ"ע א"כ עדיף לעבור על עשה שלא בעידנא מלעבור על ל"ת שלא בעידנא דהא אף לרב אשי דסובר דאף עשה שיש בו כרת אינו דוחה לל"ת שלא בעידנא. ועכ"ז סובר בעשה החמור דוחה לעשה הקל שלא בעידנא. א"כ אף לרב ספרא עדיף יותר לעבור על עשה שלא בעידנא מלעבור על ל"ת וזה נכון מאד בפירוש התוס' ור"י לשיטתו. אך מדברי הנ"י ב"מ למדתי דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו לא מיקיים לעשה אלא כשאינו עוסק בגוף המצוה כגון בעבודה שקוצץ צרעת כדי לעבוד. אבל היכא שעוסק בגוף המצוה אף שלא השלים המצוה ועבר על הלאו. עכ"ז הוי בעידנא. וכן הסכים לזה הראב"ד והרב ר' יוסף עיין נמ"י ב"מ (פ' אלו מציאות). ר"ל שהמה מחולקים בהשבת אבידה אם הוי כהכשר מצוה קודם שהשיב האבדה ליד בעליה יעו"ש. א"כ לפ"ז לא קשה מה שהקשו בנזיר מצורע שדוחה עשה דמצורע לעשה ול"ת דנזיר הא לא הוי בעידנא דמיעקר לאו בשער אחת ועשה דמצורע לא קיים רק כשגילח כל שערו ואם שייר שתי שערות לא עשה ולא כלום. כיון שעוסק בגוף המצוה רק שהוא לא השלים המצוה הוי שפיר בעידנא וכן צ"ל לדעת הר"מ (פ"ז דנזירות) שהבאתי לעיל (סי' ב' אות א') דלית ליה תירוץ הש"ס דישנו בשאלה קיל. א"כ קשה הא הוי בעידנא דמיעקר לא מקיים ולא שייך תירוץ הנ"ל שכתבנו כיון דישנו בשאלה הוי כאילו שניהם באים כאחד. אלא ע"כ דסבר כסברת הר"ן וכן לא קשה מה שהקשינו לעיל על הראב"ד (בסי' ב' אות ג') דפסק דביאה במקצת שמה ביאה וחייב מלקות. א"כ איך מצורע שראה קרי ביום השמיני בער"פ מכניס ידו לבהונות הא בעידנא דמיעקר לאו עדיין לא קיים עשה דאכילת פסח. ואף אם נתרץ כתירוץ ריב"א בתוס' פסחים (נ"ט) דמיירי שישחטו הפסח קודם כנ"ל הלכך כשמקריב קרבנותיו ראוי לאכול פסח יעו"ש בתוס'. עכ"ז איך מכניס ידו לבהונות הא הוא טבול יום מחמת קרי ובעת שמכניס ידו עדיין לא נטהר. א"כ הוי בעידנא דמיעקר לאו ליטהר עדיין לא קיים לעשה דראוי לפסח. אך לפי שיטת הר"ן הנ"ל כיון דבעידנא דעוסק במצוה אף שלא נגמר עדיין. חשיב שפיר בעידנא הא הוא עוסק בטהרת כפרתו. וניחא שפיר לפי תירוץ ריב"א. ולפי שיטת הר"ן לפ"ז קושית התוס' ב"ב דליתי עשה דפו"ר וידחה ל"ת דלא יהיה קדש. הקושיא במקומה עומדת ולא שייך תירוץ התוס' בעידנא כנ"ל. הא הוא עוסק בגוף המצוה של ביאה. אך לענ"ד נראה דהקושיא ליתא דמוטב לכוף את הרב לשחרר דאינו עובר רק בעשה פעם אחת דלעולם בהם תעבודו ולל"ת דלא יהיה קדש כשיעבור הא חצי עבד וחצי ב"ח יעבור על כל ביאה וביאה עד שיקיים פו"ר זו"נ מוטב לעבור על עשה אחת הקל מלעבור על כמה וכמה לאוין בכל ביאה וביאה עד שיקיים פו"ר. וזה פשוט לפענ"ד. עוד ראיתי בספר ט"א הנ"ל תירוץ דלהכי כופין את רבו לשחררו דאינו עובר אפילו בעשה כיון דאינו יכול לקיים לעולם תעבודו כיון שהוא חצי משוחרר ומדינא עובד את עצמו יום אחד כו'. א"כ אי אפשר לקיים בו לעולם תעבודו ע"כ וכתב זה הרב הנ"ל בדרך אפשר. ולפענ"ד נראה לי ראיה לסברתו הנ"ל מהא דכתב הר"מ (פ"ז מהל' עבדים הלכה ו') שכתב שם שפחה חרופה היינו חציה שפחה וחציה ב"ח המאורסת לעבד עברי אם רצה לשחרר חציה הנשאר ותיעשה א"א גמורה ה"ז משחרר כנ"ל ומדכתב אם רצה לשחרר והלא עובר בעשה דלעולם תעבודו ואשה אינה מצווית על פו"ר כמו שכתב הר"מ (בהלכה ז') דוקא בעבד כופין אותו לשחררו אבל לא בשפחה א"כ איך כתב אם רצה. אלא ודאי סבר כיון דהיא חציה בת חורין לא שייך עשה דלעולם תעבודו ע"כ ברצונו תליא והסברא נכונה וברורה ראוי למי שאמרו וזה ראיה ברורה. וצ"ל לשיטת הר"ן כשעוסק בגוף המצוה אף שתיכף בעת התחלת העשיה של המצוה עבר ללאו ועדיין לא קיים העשה עד לבסוף ואז אם כשיפסוק תיכף בעת התחלת המצוה כגון גבי נזיר מצורע כשיפסוק תיכף בעת התחלת הנזירות עדיין לא עשה שום מצוה. והלאו עבר תיכף כשגילח שערה אחת. א"כ ע"כ העשה שלאחריו תיקון הלאו הוא. דאל"כ איך אפשר להפקיע במצוה שעשה בסוף הגילוח את הל"ת שעבר תיכף בעת התחלת הגילוח. אלא ע"כ דהוי כמו לאו הניתק לעשה שהעשה מתקן ללאו שלא ללקות על הלאו. ולפ"ז אף היכא ששהה שעה או שתים בין התחלת הגילוח והפסיק בינתים ואח"כ גמר הגילוח עכ"ז לית לן בה כיון דעשה דגילוח מצורע מתקן הלאו של נזיר. והנה ק"ל לפי מה שכתבו התוס' עוד בשם ר"י כיון דיכול לקיים ע"י כפיה כפינן את הרב שלא לשחרר אף דלשיטת התוס' עובר בעשה דלעולם תעבודו בכדי שלא יעבור העבד על ל"ת דלא יהיה קדש. א"כ גבי נזיר מצורע ה"ל לכוף את המצורע לשאול על נזרו ולעקור את הנזירות ולמה ידחה עשה דמצורע את עשה ול"ת דנזירות. אף שהוא קיל דישנו בשאלה עכ"ז דחוי' הוא והרי אפשר לו לקיים עשה בלתי דחיה שישאל על נזרו ואדרבא יותר עדיף משם שכופין את הרב בשביל שלא יעבור העבד על ל"ת דלא יהיה קדש ועובר הרב על עשה דלעולם תעבודו ובכאן לא יעבור על שום דבר כשישאל על נזירותו וגם הוא בעצמו. ואף שצריך שלשה להתיר נדרו. לא גרע מהא דכופין לרב בשביל העבד. ואף שכתיב זקנו לכהן מצורע היינו היכא שאין שלשה בני אדם להתיר נזרו. אבל היכא דאיכא להתיר נזרו נכוף אותו להתיר נזרו ולמה יעבור על עשה ול"ת. והנה באמת ק"ל על שיטת הר"נ שסבר כיון דעוסק בגוף המצוה אף שלא נגמר הוי בעידנא דמיעקר וכו'. והלא קאמר בש"ס גיטין ובכמה מקומות לגבי חצי עבד וחצי ב"ח לישא שפחה כו' אלא כופין. א"כ משמע דאי אפשר לישא שפחה בכל ענין. אלא כופין. בשלמא לשיטת התוספות היה ניחא דאף שאין הרב לפנינו לכוף אותו. עכ"ז א"א לישא שפחה דהוי בעידנא דמיעקר כו'. ולכן אין עשה דוחה ל"ת. והא דתירצו התוס' כיון דאפשר בכפיה יותר טוב לכוף משמע דהיכא שא"א לכוף כגון שהלך למד"ה עשה דוחה ל"ת. לרווחא דמילתא תירצו אף שאם נאמר דעשה דפו"ר חמור כעשה שיש בו כרת. וכנ"ל לרב ספרא. אבל באמת כיון דפלוגתא דתנאי הוא כו' דלהכי קאמר המשנה שפיר לישא שפחה אינו יכול היינו לדידן דקיי"ל כר' יהונתן. א"כ אין עשה דוחה לל"ת אף שהוא עשה שיש בו כרת היכא שישנו בעידנא כנ"ל. אבל לשיטת הפוסקים ז"ל שסוברים דהוי בעידנא א"כ מאי קאמר לישא שפחה אינו יכול הלא יכול. היכא שאין הרב לכוף אותו לשחרר העבד יבא עשה וידחה לל"ת וצריך לדחוק לדבריהם דה"פ לישא שפחה אינו יכול היינו היכא דיש האדון לכוף אותו. וזה דחוק קצת. עכ"פ קשה כנ"ל יתיר נזרו היכא דיש בני אדם להתיר אותו ולמה ידחה העשה לל"ת ועשה בחנם. ומחמת זה נ"ל ראיה ברורה לשיטת התוס' דאף כשעוסק בגוף המצוה בעת עקירת הלאו עכ"ז הוי שלא בעידנא והוא הא ע"כ מוכח מהך סוגיא דיבמות דלא אמרינן לכוף אף היכא שאין איסור כגון להתיר ולשאול על נזירותו. ועכ"ז דוחה. וע"כ מחמת דמחוסר מעשה שאינו בידו וצריך שלשה לזה. בזה האופן אמרה תורה דמוטב לדחות עשה לל"ת ולא הוי בגדר דאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת כו' אם אתה יכול לקיים שניהם דאין בידו לקיים כיון שהוא מחוסר מעשה. א"כ ה"ה בחצי עבד וחצי ב"ח. איך נכוף את הרב בשביל העבד. אלא ע"כ שאי אפשר לדחות עשה דפו"ר לל"ת דלא יהיה קדש. משום דלא הוי בעידנא כנ"ל. ואין לומר דלהכי כופין משום דהאשה אפשר לה להנשא לאחר כתירוץ אחר שכתוב בתוס'. הלא לריב"ב שסובר דהאשה מצוה על פו"ר א"כ יכול לישא חציה שפחה וחציה ב"ח. ובש"ס גיטין (מ"ג) קאמר דאף לריב"ב כופין את רבה ועשאה ב"ח. ועיין ט"א הנ"ל. שהקשה זאת על התוספות. א"כ ע"כ צ"ל הטעם דלא אתי עשה ודחי לל"ת דלא הוי בעידנא ע"כ כופין אותו דאין שום תקנה אחרת. אבל לשיטת הר"ן קשה דה"ל לעשה לדחות לל"ת לריב"ל ולישא בת מינה חציה שפחה וחציה בת חורין ולמה קאמרינן בש"ס לריב"ב שכופין לרבה לשחרר. וגם זה יש לדחוק דלא הי' חצי' שפחה וחצי' ב"ח. ע"כ כופין את הרב. כי אי אפשר לו לישא שום אשה דעלמא. שהרי אפשר לה באחר ומיירי שלא הי' חצי' שפחה וחצי' ב"ח. במעשה דגיטין (מ"ג) לריב"ב. אך לתירוץ אחרון שבר"י שמתרץ כיון דאפשר ע"י כפיה כופין והלא בש"ס יבמות גבי נזיר מצורע לא משמע כן וצ"ע. ולפי מה שכתבנו דהר"מ סובר כשעוסק בגוף המצוה אף שלא נגמר המצוה ולא עשה כולו עכ"ז נקרא בעידנא דמיעקר לאו כו' וכשיטת הר"ן. א"כ לפ"ז ניחא הא דכתב הר"מ (בפ"ז מנזירות) דאין עשה דמצורע דוחה אלא לל"ת דנזיר וכנ"ל. דלא כסוגיא דיבמות. והיינו שהר"מ סובר דהסוגיא אזלי למ"ד י"ס אסור בתה"מ וכש"כ י"ח. א"כ הוי עשה דמצורע חמור שגדול השלום. וע"כ מוכח כן. דאל"כ קשה קושית התוס' מהא דלאו שאינו שוה בכל. דמוכח ביבמות (כ') דאין עשה השוה דוחה לעשה ול"ת שאינו שוה. וע"כ הסוגיא אזלי אליבא דמ"ד דעשה דמצורע חמור ע"כ דוחה לעשה ול"ת שאינו שוה וכן לעשה ול"ת דישנו בשאלה ואין לומר הא כבר כתבו (לעיל סי' ב' אות ג') לדחות תירוץ התוס'. דע"כ א"א לומר דאזלי הסוגיא אליבא דמ"ד דעשה דמצורע חמור משום דא"כ קשה הא הוי בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה דאינו מותר בתה"מ לאחר ז' י"ס וכנ"ל יעו"ש. זה דוקא כתבנו לשיטת התוס' דהוי שפיר שלא בעידנא אך לפי שיטת הר"ן כיון שהתחיל בגוף המצוה וגם כבר עשה המצוה של גילוח מצורע והתחיל בטהרת המצורע אף שאינו נגמר רק לאחר ז' ימים נקרא שפיר בעידנא ודחי א"כ י"ל שפיר. דהסוגיא אזלי אליבא דמ"ד דעשה דמצורע חמור. א"כ מחמת חומרא דוחה לעשה ול"ת דישנו בשאלה. אבל לדידן דקיי"ל כמ"ד י"ס ולא י"ח. א"כ אין עשה דמצורע חמור אינו דוחה אלא לל"ת. וע"כ קאמר הר"מ הטעם שאין עשה בנזיר כנזכר בפרק הנ"ל. ואין להקשות א"כ לפ"ז מאי מקשה הש"ס ומוכיח ביבמות דע"כ עשה ול"ת דישנו בשאלה קיל. דאל"כ הא דקיי"ל אין עשה דוחה לל"ת ועשה ליגמר מנזיר כנ"ל. מאי מקשה דילמא מחמת חומרת דעשה דמצורע ע"כ דוחה לעשה ול"ת כמו שמצינו שעבודה דוחה שבת והיינו עשה שיש בו כרת דוחה לעשה ול"ת דשבת דקיל דהוי עשה ול"ת כתירוץ רב אשי דיו"ט הוי עשה ול"ת וכן שבת. ועיין ר"מ (ריש הלכות שבת) א"כ י"ל דעשה דמצורע דחמור ג"כ דוחה עשה ול"ת. ואף שיש לחלק בין חומר דכרת ובין חומר שאין בו כרת. עכ"ז מאן מפיס. בשלמא אם נאמר דהסוגיא אזלי אליבא דמ"ד י"ח מותר בתשמיש המטה ולא הוי עשה דמצורע חמור מוכיח הש"ס שפיר מדדחי עשה ול"ת דנזיר ע"כ ישנו בשאלה בקיל. זה אינו קשה כלום. הלא בלא"ה צריך להבין שם הסוגיא דמוכיח הש"ס. דאי לא תימא הכי הא קיי"ל אף עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר. והנה קשה הא לפי מ"ש התוס' בד"ה ישנו בשאלה דכהן ונזיר ומילה הוי עשה ול"ת וכתבו דאין ללמוד מבינייהו לכה"ת דעשה דוחה לל"ת ועשה. משום דהוי שני כתובין הבאים כאחד דממילה וחד מינייהו איכא למילף נמצא חד דלא איצטריך והוי שני כתובין ולפ"ז יפלא מאד מאי קאמר הש"ס דאי לא תימא הכי הא קיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר מכח זה הוכיח הש"ס דנזיר קיל דישנו בשאלה. אדרבא אם נאמר דנזיר עשה ול"ת דידיה הוי כשאר עשה ול"ת. ואינו קיל. עכ"פ ליכא למילף מיניה לכל התורה דא"כ הוי שלשה כתובין דמנזיר גופא שנדחה מפני תגלחת מצורע איכא למילף לכל התורה דעשה דוחה ל"ת ועשה. וא"כ מילה וכהן דלא איצטריך והוי שלשה כתובין וניחא אף לר' יהודה דסבר משני כתובין מלמדים אבל משלשה אין מלמדים. וע"כ צ"ל דפירוש הסוגיא כך. והוא דעיקר הקושיא הא דקיל במצורע בעצמו שמבואר בשלהי חולין שאינו דוחה לעשה דשלוח הקן. וגמרינן מקרא יתירה דתשלח לדבר מצוה. וקאמר התם בש"ס דאין צריך לקרא. לעשה ול"ת דשלוח הקן רק דמיירי כגון שנטלה ע"מ לשלח, וה"א דעשה דמצורע חמור משום גדול השלום כו'. א"כ במצורע עצמו מנ"ל להש"ס דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. וא"צ קרא לזה הלא במצורע עצמו מצינו שדוחה לעשה ול"ת דנזיר א"כ בהך נושא דמצורע לא שייך שני כתובין או שלשה כתובין רק בעלמא אמרינן דאין ללמוד וגם לפי האמת אף בנטלה ע"מ לשלח. למה נלמוד מהך קרא דתשלח לדבר מצוה שאינו דוחה נימא או דדברה תורה כלשון בני אדם. או שום ילפותא אחריתא מזה כיון שמצינו שעשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דנזיר מאי חילוק בין עשה ול"ת דנזיר ובין עשה ול"ת דשלוח הקן. אלא ע"כ דעשה ול"ת דנזיר קיל דישנו בשאלה. אבל שאר עשה ול"ת דעלמא אין עשה דמצורע דוחה. לפ"ז מקשה הש"ס שפיר נגמור מהכא כו' היינו במצורע גופא. ואתי שפיר הסוגיא למ"ד י"ס אסור בת"ה וכש"כ י"ח ע"כ הר"מ דפוסק כמ"ד י"ס ולא י"ח. להכי צריך הטעם דאין עשה בנזיר וכנ"ל וסובר כשיטת הר"ן כנ"ל. ועיין לעיל (סי' ב' א') כתבנו עוד טעם ההכרח דלא פסק כהך סוגיא דיבמות ומסכים למה שכתבנו כאן דהך סוגיא דיבמות אזיל למ"ד י"ס וכש"כ י"ח אסור בתה"מ וכנ"ל:
אות ב
ועתה בס"ד נבאר דעת הר"מ (בפ"ז דנזירות) דלית ליה הך סברא דעשה דוחה לל"ת ועשה דישנו בשאלה. אף שביארנו לעיל (באות א') הטעם דרך אגב. עכ"ז נבאר טעם העיקרי. והוא דיצא לו מסוגיא דשבת (כ"ד) דיליף חזקיה ואביי מקרא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט. וכן רב אשי מתרץ דה"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דשריפת קדשים דוחה ל"ת ועשה. והנה קיי"ל קדשים ישנו בשאלה אף לאחר שחיטה כמו שמוכיח בס' ט"א מש"ס שבועות (כ"ד ב') דמקשה הש"ס וליחשיב נמי שבועה כו' ומשני ישנו בשאלה לא קתני. ומקשה הש"ס והא קחשיב מוקדשים ומשני בבכור יעו"ש. א"כ אמאי קאמר בש"ס מחמת דילפינן מקרא דאין עשה דש"ק דוחה יו"ט. הלא בלא"ה אין עשה דישנו בשאלה דוחה לל"ת שאינו בשאלה. וכמו שעשה דעלמא דוחה לעשה ול"ת דישנו בשאלה אף דבעלמא אמרינן אין עשה דוחה לעשה ול"ת. א"כ ה"ה להיפך אין עשה הקל דישנו בשאלה דוחה לל"ת דעלמא. ולמה לן קרא ע"ז. ואף שי"ל דעיקר קרא צריך לקרבנות ציבור דאינו בשאלה. וכן לפסח כמבואר בס' הנ"ל. עכ"ז מוכח בש"ס שבת דאיצטריך אף לקרבן יחיד דישנו בשאלה. וע"כ סובר הר"מ דהך סוגיא דיבמות (ה') הוא רק להאי דלא יכול למילף מהא דנזיר מצורע דעשה דוחה ל"ת. דס"ל סברא דישנו בשאלה קיל. וליכא למילף בעלמא מזה. אבל באמת לפי המסקנא שם ביבמות דילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה לל"ת א"כ להכי דוחה עשה דמצורע לל"ת דנזיר מחמת שעשה דוחה לל"ת בכל התורה ועשה דנזיר אינו ככתוב בר"מ שם. וההכרח מש"ס שבת כ"ד הנ"ל. מדאיצטריך קרא דאין ש"ק דוחה יו"ט וע"כ סברי דאין חילוק בין ישנו בשאלה לאינו בשאלה. ע"כ איצטריך קרא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט. ולרב אשי מחמת דהוי יו"ט עשה ול"ת ואין עשה כו' וגם ע"כ מוכח משבת דאף בקרבן יחיד צריך קרא דאין עשה דש"ק דוחה יו"ט לאביי דהרי כתבו התוס' בד"ה ולא עולת חול בשבת. תימא כיון דקרא בשבת איירי מנ"י כו'. וי"ל דאביי סבר כר"ע. עולת שבת כו' לימד על חלבי שבת שמקריבים ביו"ט. ומדאיצטריך קרא למישרי עולת שבת ביו"ט ע"כ סבר דאין נדרים ונדבות קריבים ביו"ט. א"כ עיקר הלימוד מהא דאין מקריבין נדו"נ ביו"ט מזה ילפינן דאין ש"ק דוחה יו"ט. א"כ מוכח בהדיא דמיירי אף בקרבן יחיד בנו"נ ואי אמרת שיש חילוק בין קרבן יחיד לציבור איך יליף הש"ס דאין ש"ק דוחה יו"ט דילמא דוקא של יחיד אינו דוחה יו"ט דישנו בשאלה אבל ש"ק דציבור דאינו בשאלה דוחה יו"ט. ועוד אף לפי מ"ש התוס' בכריתות (י"ג) דלאחר שחיטה אינו בשאלה. עכ"ז התם מיירי מנו"נ חיים שאינם קריבים ביו"ט וזה ודאי ישנו בשאלה. אלא ודאי מוכח מאביי דאין חילוק בין ישנו בשאלה לאינו בשאלה. וה"ה שאר אמוראי דשם אין חולקים בזה על אביי וגם פשטא דסוגיא מוכח דאיצטריך אף לקרבן יחיד דישנו בשאלה. וגם מהא דילפינן לשריפת תרומה טמאה דאינו דוחה יו"ט אף דגם תרומה טמאה ישנו בשאלה. היכא שהוא ביד הבעלים. וע"כ מוכח כדעת הר"מ דאין חילוק בין ישנו בשאלה לאינו בשאלה וגם ע"כ ר"ע גופא מנ"ל דאין מקריבין קרבן ציבור של חול ביו"ט דילמא דוקא נדו"נ דקיל דישנו בשאלה אבל לא קרבן ציבור. אלא ע"כ אין הל"ת דלא יחל יכול לקיים לאחר יו"ט אין חילוק וכנ"ל וכשיטת הר"מ. ודע דהא דקאמר הש"ס שבת (קי"ד) דר"ע סבר נו"נ אין קריבים ביו"ט. אזיל הש"ס אליבא דאביי דסובר דאין ביו"ט רק ל"ת לחוד. אבל למאן דסובר דהוי יו"ט עשה ול"ת. אינו מוכרח כן וכפי שנבאר והוא הא קשה לפי מה שכתבו בתוס' שבת (כ"ד) ד"ה ולא בשם ר"י דק"ו דרבא הוא מנו"נ וסבר דקריבים ביו"ט יעו"ש. והנה בש"ס פסחים (נ"ט ב') רמי ליה רב ספרא לרבא. וע"כ הגירסא שם רבא. וכן מוכח משבת (קל"ב ב') אמר ליה רב ספרא לרבא ממאי דשבת חמירא כו' מוכח דרב ספרא היה בזמן רבא ולא בזמן רב. ועיין בהגהות לש"ס מהגאון מוהרי"פ ז"ל. ועיין בתוס' פסחים הנ"ל ד"ס ולא עולת חול כו'. א"כ מוכח שם בהדיא דרבא סבר כר"ע וע"כ סבר דנו"נ אין קריבים ביו"ט ואיך כתבו התוס' בשם ר"י דסבר דקריבים ביו"ט והאיר ד' עיני. וראיתי בהגהות להגאון הנ"ל בשבת (קי"ד) שרמז לקושיא זו). ע"כ הנראה והוא דהא דקאמר בש"ס דלר"ע נו"נ אין קריבים ביו"ט וכי איצטריך קרא למישרי ביו"ט. היינו לאביי דסובר דיו"ט הוי רק ל"ת. א"כ בלא קרא ה"א דאתי עשה דהקרבה של חול או של נו"נ וידחה ליו"ט וא"כ מנ"ל לר"ע למידרש עולת שבת בשבתו דחלבי שבת קריבים ביו"ט ולא של יו"כ הא בלא"ה ה"ל להיות דוחה מצות הקרבה ליו"ט. דעשה דוחה ל"ת בכל מקום ואף דלא הוי דברים של אוכל נפש. עכ"ז עשה דוחה. אלא ע"כ דסבר דאיכא קרא דלכל למעט נו"נ דאין קריבים ביו"ט. ואף שבנו"נ איכא נמי חלק הכהנים והבעלים כבר קאמר הש"ס ביצה (כ"א א') דכהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו. א"כ כיון דגלי קרא דאין דוחה מזה ילפינן כל הקרבת של חול אינו דוחה יו"ט. ואיצטריך קרא דחלבי שבת קריבים ביו"ט. אבל רבא לפי שיטת ר"י שסבר דהוי יו"ט עשה ול"ת א"כ בלא"ה אין להקריב חלבי חול ביו"ט דאין עשה דוחה לל"ת ועשה, וכל זה דוקא חלבים בין של פסח שניתותרו עד הלילה ובין של תמיד של חול שהקריב בחול בלא"ה אינו דוחה יו"ט. כיון דלא הוי אוכל נפש ומטעם דחיה אין עשה דוחה לל"ת ועשה. אבל נו"נ סובר דקריבים ביו"ט. דזה הוי בכלל אוכל נפש. כיון דלית ליה קרא דלכל א"כ איכא בו חלק כהנים. להכי קריבים ביו"ט. ואף דהש"ס קאמר דכהנים משולחן גבוה קא זכו היינו אם נאמר מקרא דלכל אין זה לכל. אבל למאן דלית ליה הך דרש. הוי בכלל אוכל נפש. להכי נו"נ קריבים ביו"ט לרבא אף אם סבר כר"ע דע"כ לר"ע צריך קרא דחלבי שבת קריבים ביו"ט כיון דיו"ט הוי עשה ול"ת. ובאמת נו"נ קריבים ביו"ט משום דהוי בכלל אוכל נפש. רק לאביי מוכרח לומר דאית ליה הך דרש דלכל ונתמעט נו"נ דאינו בכלל לכל. כי אין חילוק בין ישנו בשאלה לאינו בשאלה. ומזה ידעינן דכל חלבי חול אינם קריבים ביו"ט. אבל לרבא חלבים של פסח וכן של תמיד בלא"ה אינו דוחה כיון דלא הוי בכלל אוכל נפש. ואין עשה דוחה לל"ת ועשה. ונו"נ הוי אוכל נפש. וכ"ז ברור. נחזור לענין שנתברר טעם הר"מ דלא מחלק בין ישנו בשאלה לאינו מהך סוגיא דשבת (כ"ד). ולענין מה שכתבתי לעיל דרבא יכול לסבור כר"ע. ואעפ"כ סובר דנו"נ קריבים ביו"ט ואף דאית ליה מתוך בכתובות (ז') א"כ שייך מתוך בחלבי חול. מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. והיינו דבא"י התוספות כתבו בכתובות (ז') ד"ה מתוך דאף בשחיטת עולת נדבה שייך מתוך כדי שלא יהיה שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם וזה לא שייך במה שנותר חלבי הפסח וכן של תמיד וכ"ע מודים דלא שייך מתוך רק דלענין נו"נ כו' דכיון דלית ליה הך דרש דלכל א"כ מכח מתוך קריבים ביו"ט. ונו"נ וכן עולת נדבה רק בחלבי חול כגון של תמיד לא שייך שולחנך מלא כו' כיון שהיה יכול להקריב מאתמול וא"ש: