תורת אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק
סימן י
בו יבואר בס"ד אם עשה דקום ועשה דוחה עשה דשב ואל תעשה או לאו הבא מכלל עשה.
אות א
כבר העיר הגאון בעל ש"א בהלכות ציצית (סימן ל"ג) והכריח מהרמב"ם והטור ז"ל שסוברים דעשה דקום ועשה דוחה עשה דשב ואל תעשה. מהא דכתב הר"מ (בפ"ו מהלכות יבום הלכה י') לפיכך אם עבר ובעל על חייבי עשה ה"ז קנה קנין גמור ומוציאה בגט ואם נאמר דאין עשה דיבום דקום ועשה דוחה עשה דשב ואל תעשה. א"כ לא רמי ליבום ואינו עולה ליבום רק לחליצה כמבואר בש"ס יבמות כ' גבי הא דמקשה רבא על רב ואי ס"ד מדאורייתא ליבם לא רמיא אם בעלו אמאי קנה כו' ואם נאמר דעשה אין דוחה עשה א"כ לא רמיא ליבם וא"כ אמאי כתב שאם בעל חייבי עשה קנה. וכן הכריח מהטור (סי' קע"ד) וכן הוא לשון הש"ע באה"ע שם. והנה לכאורה יש להקשות על שיטתם ז"ל מש"ס ב"מ (ל') דאיתא שם והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון כהן ואבידה בבית הקברות כו'. ומקשה הש"ס למה ליה קרא תיפוק ליה אין עשה דוחה ל"ת ועשה ופי' רש"י ז"ל אע"ג דל"ת נמי איכא בהשבת אבידה אין ל"ת מועיל לדחות לא תעשה אלא עשה הוא דקא דחי ליה כדאמרינן ביבמות עכ"ל. והנה אם נאמר כשיטתם ז"ל דעשה דקום ועשה דוחה לעשה דשב ואל תעשה א"כ ידחה עשה דהשבת אבידה שהוא קום ועשה לעשה דשב ואל תעשה דכהן ול"ת נגד ל"ת. א"כ איצטריך קרא דבלא קרא ה"א דעשה ול"ת דהשבת אבידה דוחה לעשה ול"ת דכהן כי ל"ת דהשבת אבידה ול"ת דכהן שוים ועשה דהשבת אבידה שהוא בקום ועשה דוחה לעשה דכהן שהוא שב ואל תעשה. בשלמא רשיי ז"ל י"ל דסובר דאין עשה דוחה עשה ורק עשה דוחה ל"ת. א"כ עשה דכהן דוחה ל"ת דהשבת אבידה ועשה דהשבת אבידה דוחה לל"ת דכהן א"כ שקולים הם. ושב ואל תעשה עדיף. אבל לשיטתם ז"ל שני ל"ת שקולים הם ועשה דקום ועשה עדיף מעשה דשב ואל תעשה. א"כ בלאו קרא ה"א דהשבת אבידה דוחה לאיסור טומאת כהן. ואיצטריך קרא לזה. דאינו דוחה. וצ"ל לשיטתם ז"ל כיון דקיי"ל כר"י היכא שנתערב מתן ד' במתן א' ינתן במתן א'. כמו שאמר ר"י במתניתין דשב ואל תעשה עדיף לעקור הלאו דבל תגרע ועשה דמתן ד' אף לפי מה שכתבו התוספות הנזכר לעיל (סי' א' אות ג') כי עשה שבא ע"י פשיעה אינו דוחה. עכ"ז בצירוף הלאו דבל תגרע ה"ל לקיים מתן ד' ולעבור על בל תוסיף. אע"כ ל"ת דשב ואל תעשה עדיף לעבור מל"ת דקום ועשה. א"כ ניחא. אף שבאמת עשה דקום ועשה דוחה לעשה דשב ואל תעשה. עכ"ז לא תעשה דשב ואל תעשה עדיף לעבור מל"ת דקום ועשה. א"כ מה שעדיף העשה דהשבת אבידה מעשה דטומאת כהן נגד זה עדיף ל"ת דשב ואל תעשה דכהן מל"ת דקום ועשה. ולהכי עכ"פ שקולים הם:
ושב ואל תעשה עדיף. ע"כ קאמר להש"ס שפיר למה ליה קרא כנ"ל. וע"כ צ"ל כן דשב ואל תעשה עדיף מקום ועשה. דאל"כ קשה בלא"ה יבא עשה דהשבת אבידה וידחה ל"ת דטומאת כהן ואי"ל להיפוך דעשה דטומאת כהן דוחה לל"ת דהשבת אבידה ז"א דעשה דטומאת כהן הוא בשב ואל תעשה ולא אשכחן כה"ג עשה דוחה ל"ת רק כמו כלאים בציצית. שעשה בקום ועשה ול"ת בשב ואל תעשה ולא כן כאן הוא בהיפוך עשה דטומאת כהן בשב ואל תעשה ול"ת בקום ועשה דלא תוכל להתעלם. אלא ע"כ צ"ל דשב ואל תעשה עדיף א"כ בלא קרא העשה עדיף מל"ת א"כ שקול הוא מה שעדיף עשה דהשבת אבידה מל"ת דטומאת כהן כנגד זה עדיף עשה דטומאת כהן מל"ת דהשבת אבידה בלא קרא. ולהכי עכ"פ שקולים הם ושוא"ת עדיף לכ"ע היכא שהוא שקול שוא"ת עדיף רק שר"א סובר כיון דאיכא סיוע עשה דמתן ד'. ע"כ ידחה ל"ת דבל תוסיף. ור"י סבר דמה שנעקר ממילא קיל מאד אף היכא דאיכא סיוע ולהכי לא דחי ואתי שפיר הסוגיא לר"י. וע"כ צריך עוד טעם בש"ס ותו מי דחינן איסור מקמי ממונא היינו לר"א ה"ל לדחות העשה דהשבת אבידה לל"ת דטומאת כהן ועשה דטומאת כהן אין דוחה לל"ת דהשבת אבידה דלא הוי דוגמא דכלאים בציצית. א"כ מחמת עשה דהשבת אבידה עדיף יותר לקיים עשה ול"ת דהשבת אבידה. ע"כ צריך הש"ס עוד טעם ותו מי דחינן איסור כנ"ל לר"א. וכ"ז נכון. אלא דלכאורה קשה ע"ז כיון דליכא למילף מכלאים בציצית לדחות עשה עשה א"כ אדרבא שב ואל תעשה עדיף. כמו שמוכח מר"י דסובר לאו נגד לאו שב ואל תעשה עדיף. אף שיש צירוף עשה שבא ע"י פשיעה לל"ת. עכ"ז שב ואל תעשה עדיף. כמו כן עשה נגד עשה ה"ל להיות שב ואל תעשה עדיף. וצ"ל דהולכים אחר הענין דעשה רוב פעמים הוא צווי מד' לעשות א"כ היכא שיש נגד זה עשה דשב ואל תעשה. ולהכי דחה עשה דקום ועשה לעשה דשב ואל תעשה דקיל משאר עשה ולהיפוך בל"ת דרוב פעמים שלא לעשות ואם יש ל"ת דשב ואל תעשה קיל מל"ת דעלמא כיון שאינו בגדר ענין ל"ת ולמשכיל מובן. ומה שהקשה הרב בעל ש"א על שיטתם בתשובה הנ"ל מפסחים (נ"ט) מהא דאמר ר"י בנו של ר"י בן ברוקה אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה אם הביא שלמי נדבה קודם התמיד ואם לא יבא כפרתו אינו יכול לקיים העשה דאכילת קדשים בין הנאכלים לכהנים בין הנאכלים לישראל. עשה דאכילת קדשים דוחה לעשה דהשלמה. ומקשה הש"ס מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ולא משכחת ליה אלא בחטאת העוף. א"כ מוכח בהדיא דאין עשה דקום ועשה דוחה לעשה דשב ואל תעשה יעו"ש. ולענ"ד ברור דלא קשה כלום והוא דכבר הקשו התוספות שם ד"ה אתי עשה דפסח דאית ביה כרת והקשו התוספות הא בעידנא דמיעקר עשה לא מקיים עשה ותירצו שני תירוצים. תירוץ א' דמיירי שישחט פסח קודם שידחה עשה דהשלמה ותיכף שמביא כפרתו אז מקיים עשה דפסח כיון דחזי לאכול אף שאינו אוכל הפסח וזה לא שייך בשלמי נדבה דעיקר העשה הוא האכילה וא"כ בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מקיים עשה דאכילה. וגם לתירוץ השני דעשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא. וזה דוקא בעשה שיש כרת. דדוחה מחמת חומרא. אבל בעשה דקום ועשה שדוחה לעשה דשב ואל תעשה. אין זה מחמת חומרא אלא כמו עשה שדוחה לל"ת. ע"כ בעינן בעידנא דמיעקר עשה לקיים עשה. וזה הוא כוונת הש"ס מאי אולמא בשלמא אם היה אלים העשה בעצם היה דוחה אף שלא בעידנא. אבל כיון שאינו אלים בעצם רק מחמת קום ועשה אינו דוחה אלא בעידנא שמיעקר עשה מקיים עשה ולא קשה מסוגיא זו כלל. אלא שלתירוץ ראשון של התוספות דסברי דמשכחת בפסח בעידנא. ואם לאו בעידנא לא היה דוחה את העשה החמור לעשה הנ"ל כנ"ל א"כ ה"ל להש"ס להקשות בלא"ה איך יבא עשה דאכילת שלמי נדבה וידחה לעשה דהשלמה הא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מקיים עשה דאכילה. וע"כ מדמקשה הש"ס מאי אולמא היינו אף שהוא בעידנא דמיעקר עשה מקיים עשה, עכ"ז אין עשה דוחה עשה והיה קשה לשיטתם ז"ל אך באמת התוספות ז"ל הביאו ראיות לזה דעשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא רק מחמת שאינו חמור אינו עשה דקום ועשה דוחה לעשה דשב ואל תעשה שלא בעידנא אבל בעידנא דוחה וכשיטתם ז"ל תדע מדלא הביא הר"מ בהל' ק"פ ובהל' תמידין ומוספין הך דין דמחוסר כפורים בשאר ימות השנה דנדחה עשה דהשלמה מחמת עשה דאכילת שלמי נדבה דלשיטתו ז"ל דוחה עשה דקום ועשה לעשה דשב ואל תעשה. אלא ע"כ כדאמרן דבעידנא דמיעקר עשה לא מקיים עשה וכנ"ל. ועתה נבא בעיקר הקושיא שקשה מסוף חולין שמוקי שם הש"ס תשלח לדבר מצוה שאין עשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דשלוח הקן ומקשה הש"ס פשיטא למה לן קרא עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וקאמר בש"ס כגון שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וסד"א יבא עשה וידחה עשה. ומקשה הש"ס מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וקאמר סד"א הואיל ואמר מר גדול השלום שהרי אמרה תורה כו' והאי מצורע כל זמן דלא מיטהר אסור בתשמיש המטה כנ"ל ופי' רש"י ז"ל וכן התוספות ביבמות בשיטת עלי' ובכמה דוכתי דהך סוגיא אזיל אם נאמר כמ"ד ימי ספורו וק"ו לימי חלוטו. דאלו למ"ד בימי חלוטו מותר בתשמיש המטה לא שייך גדול השלום דאע"פ שלא יטהר מותר בתשמיש המטה. וא"כ משמע בהדיא דלא אמרינן עשה דשלוח הקן נדחה מחמת עשה דמצורע אף דעשה דמצורע הוא בקום ועשה ושלוח הקן בשב ואל תעשה אף דעשה דשלוח הקן הוא ג"כ בקום ועשה כיון דאפילו אם נטלה חייב לשלחה. עכ"ז עיקר מצותו בשב ואל תעשה יעו"ש דהכריח כן מהר"מ (ס"פ י"ג) מהלכות שחיטה דכתב אסור ליטול אם על בנים אפילו לטהר את המצורע שאין עשה דוחה לל"ת ועשה והניח דברי הר"מ בצ"ע דלא מוקי כמו שאמר בש"ס כגון שנטלה ע"מ לשלח יעו"ש היטב בספרו. והנה באמת לולא דברי הר"מ הייתי אומר באמת דתרוייהו עשה דקום ועשה נינהו. ולהכי קאמר הש"ס שפיר מאי אולמא כו', או אף שנאמר דהוי עשה דשב ואל תעשה עשה דשלוח הקן כיון שעיקר מצותו שלא ליטול אם על בנים. עכ"ז כיון דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה ע"כ בעינן דוקא עשה חמור כמו שכתבו התוספות בפסחים הנ"ל ראיה מהא דה"א דעשה החמור דוחה לעשה דשלוח הקן אי לאו קרא. אף דאינו בעידנא. אך לדברי הר"מ אי אפשר לומר כן שהרי הוא פסק (בפ"י) מהלכות צרעת דמצורע מוחלט מותר בתשמיש המטה. א"כ אינו עשה דחמור. ואעפ"כ כתב שאין עשה דוחה ל"ת ועשה משמע אבל עשה עשה דוחה והוא נגד הסוגיא. והנה באמת על דברי התוספות פסחים כבר עמד הגאון הנ"ל בספרו ט"א לחגיגה באבני שוהם הלא בין לפי דהיה רוצה הש"ס לאוקמי מעיקרא כגון שעבר ונטלה דצריך לקיים העשה ובין לפי דמסיק הש"ס כגון שנטלה ע"מ לשלח. עכ"פ עדיין אינו מבטל העשה רק בשעת שחיטה ובשעת שחיטה בא ביטול עשה דשלוח וקיום עשה דמצורע ביחד. ובה"א דש"ס דר"ל דמיירי דאיכא עשה ול"ת בלא"ה פריך הש"ס שפיר אין עשה דוחה לל"ת ועשה כי ל"ת לכ"ע בעינן בעידנא. וע"כ הש"ס האמת קא מקשה יעו"ש בספרו. ולענ"ד לא יצא ידי חובת עיון בתוספות כי כוונת התוספות במה שכתבו דלא הוי בעידנא דמיעקר עשה מקמי עשה היינו לפי מה דמסיק הש"ס כגון שנטלה ע"מ לשלח. והעשה חמור מחמת גדול השלום. ע"כ ה"א דעשה דמצורע דחי לעשה דשלוח הקן א"כ עיקר הטעם דה"א דהעשה דחי מחמת גדול השלום שמותר עי"ז בתשמיש המטה והא אינו מותר רק לאחר ז' ימי ספורו א"כ בעידנא דמיעקר לעשה דשלוח הקן עדיין לא קיים העשה דמצורע דעדיין אינו מותר בתשמיש המטה רק לאחר ימי ספורו. וזה ברור ואמת בפירוש התוספות א"כ נדחה מה שכתבתי דלמ"ד ימי ספורו ולא ימי חלוטו דאין עשה דמצורע תמור ע"כ בלא קרא ה"א דלא דחי משום דלא הוי בעידנא דמיעקר אף דעשה דקום ועשה דוחה לעשה דשב ואל תעשה הא התוספות לא כתבו רק למ"ד ימי ספורו וכש"כ ימי חלוטו דלא הוי בעידנא כנ"ל דאינו מותר בתשמיש המטה אבל למ"ד ימ"ס ולי"ח א"כ הוי בעידנא שפיר ולדידהו לשיטתם דחי עשה דקום ועשה לעשה דשב ואל תעשה א"כ מאי מקשה הש"ס מאי אולמא ועוד למה קאמר הר"מ דאין עשה דוחה ל"ת ועשה לימא דגלי קרא כאן דאין עשה דוחה עשה ולא שייך למילף מכאן לכה"ת ככתוב בתשובה שם רק למ"ד י"ס וק"ו י"ח יעו"ש. והנ"ל בזה לבאר דעת הר"מ והוא דכבר הקשה שם איך מתרץ הש"ס לר"י כגון שנטלה ע"מ לשלח וה"א דעשה דמצורע חמור הא לר"י אין עשה דמצורע חמור. כי ר"י סובר במ"ק כמ"ד ימי ספורו ולא לימי חלוטו א"כ לא שייך גדול השלום. אך הנ"ל בזה ע"פ מה שכתבו התוספות יבמות (ה') הא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר שמצורע דוחה לעשה ול"ת דנזיר. וכן דוחה לעשה ול"ת דכהן בגלוח. אף דאיכא למיפרך מה לנזיר ומצורע דישנה בשאלה וכן כהן הוי לאו שאינו שוה בכל. עכ"ז ניגמר מבינייהו וכתבו התוספות דאיכא פירכא כל דהו והקשו מנזיר וכהן ומילה שדוחה צרעת דהוי עשה ול"ת ותירצו דהוי שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדים דממילה וחד מהנך יש לגמור א"כ הוי חד דלא צריך. והנה באמת ר' יהודה דסובר שני כתובין הבאים כאחד מלמדין. א"כ מנ"ל בכל התורה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. וע"כ צ"ל דגלי לן קרא תשלח לדבר מצוה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דה"א דליגמר מבינייהו דמילה ונזיר ומצורע. ע"כ גלי לן קרא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דשלוח ולקולא לחומרא לחומרא מקשינן. א"כ לר"י בלא"ה לשיטתו אינו קשה רק שהש"ס מקשה ותו לר"י היינו אם ישתכח תנא דסובר כר"י בהא דשלח מעיקרא משמע ואינו סובר כר"י בהא דשני כתובין וסובר דאין מלמדין. ע"כ מתרץ הש"ס כגון שנטלה ע"מ לשלח. אבל לר"י בעצמו לא קשה וכנ"ל. ועתה נבא לבאר דעת הר"מ והוא הא פסק כמ"ד י"ס ולא י"ח א"כ אין עשה דמצורע חמור ולמה לן קרא דתשלח. והקושיא עצומה ע"כ מזה יצא להר"מ ז"ל מה שכתב בפ"ז מהלכות נזירות (הלכה ט"ו) הטעם דעשה דמצורע דוחה לל"ת ועשה דנזיר משום דכבר נתבטל העשה דקדוש יהי' כשנצטרע והוי רק ל"ת ועשה דוחה ל"ת בכל התורה. וכבר השיג הראב"ד שהוא נגד סוגיא ערוכה דיבמות דמבואר הטעם משום דעשה ול"ת דישנו בשאלה קמ"ל. ובאמת הוא פלא. אך הר"מ הוכיח זה מסוגיא דשילהי חולין הנ"ל והוא הא קשה קושיא הנ"ל. למה לן תשלח. למ"ד י"ם ולי"ח וכנ"ל. ע"כ הכריח הר"מ דיש תרי טעמי בש"ס. והיינו דש"ס יבמות אזיל אם נאמר כמ"ד י"ס וכש"כ י"ח. ע"כ קאמר הש"ס הטעם בלא"ה דעשה ול"ת דישנו בשאלה קיל. ובאמת יש עשה ול"ת בנזיר כנ"ל. א"כ אינו קשה קושית התוספות דליגמור מבינייהו. די"ל כתירוץ התוס' דהוי שני כתובין הבאים כאחד אבל מ"ד שסובר י"ס ולי"ח א"כ קשה למה לן תשלח דאין לומר כגון שנטלה ע"מ לשלח. דקשה מאי אולמא. וע"כ צ"ל דתשלח בעינן דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ קשה הא בלאו קרא ג"כ אין עשה דוחה ל"ת ועשה. וע"כ צ"ל דבנזיר ליכא עשה ולא תעשה כמו שכתב הר"מ בנזירות הנ"ל. א"כ קושית התוספות קשה דליגמר מכהן וממילה דעשה דוחה ל"ת ועשה. ותרוייהו צריכי ולא הוי שני כתובין וע"כ גלי לן קרא דתשלח דאין עשה דוחה ל"ת ועשה א"כ מזה יצא להר"מ דעשה דוחה לעשה דבאמת ה"ל ליגמר דעשה דוחה ל"ת ועשה רק דגלי לן קרא דתשלח לחומרא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. א"כ עשה דק"ו דוחה לעשה דשוא"ת דזה לא גלי לן קרא. ואין להתעקש דגם בכהן לא הוי עשה דקדושים יהיו כיון שנצטרע ז"א דוקא בנזיר שקידש א"ע וימי חלוטו אינן עולים לו ע"כ לא הוי עשה דקדוש יהי' דנתבטל מעצמו אבל לא בעשה דקדושים יהיו שהשם קידשם וזה פשוט. וגם אין להקשות הא הר"מ פסק בפ"י מהלכות צרעת דצרעת לא הוי רק ל"ת דהשמר בנגע הצרעת ולא ל"ת ועשה. א"כ קשה למה לן קרא דתשלח הא בלא"ה אי אפשר לן למילף מכהן לחוד דהוי שאינו שוה בכל י"ל דהתוספות נקטו מילה בצרעת היינו לפי שיטתם דסוברים דיש בצרעת עשה ול"ת כמבואר בסוגיא דשבת (קל"ב) א"כ נקטי מילה בצרעת דהוי לכל מ"ד אף למי שסובר דשבת ויו"ט לא הוי ל"ת ועשה. עכ"ז בצרעת יש ל"ת ועשה. אבל הר"מ לשיטתו שפסק כרב אשי דשבת ויו"ט עשה ול"ת הוא א"כ מהא דמילה דוחה שבת דהוי עשה ול"ת ומכהן מבינייהו ה"ל למילף ואיצטריך קרא דתשלח דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. א"כ אתי דברי הר"מ כהוגן בכל פסקיו. ואינו נגד הסוגיא וגם מזה הוכיח דינו דעשה דק"ו דוחה עשה דשוא"ת לפי שיטתו שפסק כמ"ד י"ס ולי"ח וכנ"ל. וזה כפתור ופרח בדברי הר"מ ראוי לתלות באילן גדול כמוהו. אלא שבתוספות יבמות (כ' ב) ד"ה גזירה כתבו דאלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נפקא לן מיבמתו אע"ג דאינם עולים ליבום עולים לחליצה. א"כ מבואר בהדיא דחייבי לאוין ועשה וחייבי עשה לחוד אינם עולים ליבום דלא כשיטת הר"מ והטור וכן מבואר בהדיא באס"ז לב"מ (דף ל"ב) כמדומה לי בשם הריטב"א דהא דקאמר בש"ס אין עשה דוחה ל"ת ועשה לאו דוקא ה"ה עשה לעשה ג"כ אינו דוחה ושם איירי בעשה דקום ועשה דכיבוד אב לעשה דשב ואל תעשה דטומאת כהן. והנה באמת היה נראה לכאורה מפשטא דש"ס יבמות (כ') וב"מ (ל"ב) דקאמר הש"ס אין עשה דוחה ל"ת ועשה משמע דוקא תרוייהו אינו דוחה אבל עשה עשה דוחה. אבל באמת אין שום ראיה מהא דב"מ הא כתבו התוספות יבמות (ה') ד"ה ואכתי. דעיקר קושית הש"ס הוא מהא דה"א דמצות כיבוד אב דוחה להשבת אבידה. דאל"כ הא הוי עשה ול"ת שאינו שוה בכל. והי' לו למצות כיבוד לדחות לעשה ול"ת דטומאה א"כ כשעיקר קושית הש"ס מהא דאל תחזיר אבידה ושם בודאי לכ"ע אין עשה דוחה עשה דתרוייהו בקום ועשה נינהו ומהא דב"מ (ל') גבי והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון כהן ואבידה בבית הקברות דקאמר הש"ס אין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"כ מוכרח לומר כן דהא גבי השבת אבדה איכא ג"כ עשה ול"ת ועשה ול"ת דוחים לעשה ע"כ קאמר הש"ס דבטומאה איכא עשה ול"ת. אך מהא דיבמות איכא קצת ראיה וי"ל דהש"ס נקט אגב גררא דבשני מקומות בב"מ מוכרח לומר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כש"כ לפי מה שכתבו התוספות ביבמות דהא דקאמר הש"ס אין עשה דוחה ל"ת ועשה. היינו אף שאינו שוה בכל ואף דעשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דאינו שוה בכל היינו מחמת גדול השלום א"כ הוכרח הש"ס לומר אין עשה דוחה ל"ת ועשה כיון דכל העשה ול"ת דקחשיב בג' מקומות בש"ס הוי אינו שוה בכל. ואשכחן דעשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דאינו שוה בכל. ע"כ קאמר הש"ס דבכאן נגד עשה דעלמא אינו דוחה עשה ול"ת. אבל באמת אף עשה עשה אינו דוחה והנה לפ"ז אפשר לומר דעשה השוה בכל דוחה לעשה דאינו שוה בכל. מחמת דהוי עשה החמור ואשכחן בפסח שדוחה לעשה דהשלמה. ואף שפסח עשה שיש בו כרת עכ"ז נגד עשה שאינו שוה הוי כל עשה חמור אלא שאין עשה השוה דוחה לעשה ול"ת שאינו שוה דליכא למילף ממצורע דמצורע העשה חמור משאר עשה דעלמא מחמת גדול השלום ע"כ דוחה אף ל"ת ועשה שאינו שוה. אבל לא כן עשה דעלמא. אינו דוחה עשה ול"ת שאינו שוה. א"כ לפ"ז אין עשה השוה דק"ו דוחה לעשה השוה דשוא"ת. והא דנקיט הש"ס ביבמות ובב"מ (ל"ב) אין עשה דוחה לל"ת ועשה היינו משום דהוי אינו שוה וכנ"ל. היוצא לנו מכל המקובץ הנ"ל דהרי זה אם עשה דק"ו דוחה לעשה דשוא"ת במחלוקת שנוי' בין הר"מ ובין התוספות והריטב"א. ואנו אין לנו להכריע. ועוד זאת יצא לנו דאף אם נאמר כדעת הר"מ דעשה דק"ו דוחה לעשה דשוא"ת. עכ"ז בעינן בעידנא דמיעקר עשה לקיים עשה אף דבעשה החמור לא בעינן וכנ"ל בשם התוספות פסחים (נ"ט) וכפי שיבואר בס"ד לקמן מזה אבל בעשה דק"ו בעינן בעידנא וכנ"ל:
אות ב
לפי האמור. דדבר זה מחלוקת שנוי' אם עשה דק"ו דוחה לעשה דשוא"ת א"כ ה"ה לאו הבא מכלל עשה לדעת הר"מ והטור עשה דק"ו דוחה ללאו הבא מכלל עשה ולדעת התוס' והריטב"א כיון דלאו הבא מכלל עשה הוא עשה א"כ אין עשה דק"ו דוחה אותה וזה פשוט:
אות ג
ולפי שיעדנו לעיל לדבר מעשה החמור שדוחה לעשה הקל. אף בעידנא דמיעקר עשה הקל לא מקיים לעשה החמור כפי שכתבו התוספות פסחים נ"ט הנ"ל (באות א') וראייתם מהא דשלהי חולין הנ"ל דקאמר הש"ס דלהכי ה"א דעשה דמצורע דחה לעשה דשילוח הקן היכא שנטלה ע"מ לשלח משום גדול השלום והוי חמור עשה דמצורע הא לא בעידנא דמיעקר הקל. מקיים החמור כי בתשמיש המטה אינו מותר רק לאחר ז' י"ס. א"כ לא הוי בעידנא וכפי שנתבאר (לעיל אות א') דזה כוונת התוספות באמת אלא ודאי דלא בעינן בעשה החמור בעידנא כו'. והנה קשה לי על דבריהם ז"ל דילמא השתא דכתיב תשלח אף לדבר מצוה דגלי לן קרא דאין עשה דמצורע אף שהוא חמור דוחה לעשה דשילוח. מהאי טעמא גופא גלי קרא מחמת דלא הוי בעידנא דמיעקר כנ"ל וניליף מהכא דאף בעשה החמור אינו דוחה לעשה הקל היכא דלא הוי בעידנא כנ"ל. וי"ל ע"ז שני תירוצים. א' כיון דאשכחן דאיצטריך קרא לזה דאין עשה דמצורע דוחה לעשה דשלוח אף דלא הוי בעידנא וע"כ שסברא חיצונה הוא דחמור דוחה לקל אף שלא בעידנא. א"כ לפ"ז הש"ס דאזלא אליבא דמ"ד י"ס אסור בת"ה. וכש"כ י"ח. ולדידיה באמת גלי לן קרא דאין עשה החמור דוחה לעשה הקל היכא שהוא לא בעידנא. א"כ מזה ניליף לכל התורה דאין עשה החמור דוחה לעשה הקל אלא בעידנא. אבל לדידן דקיי"ל כמ"ד י"ס ולא י"ח. א"כ ע"כ צריך לדחוק דל"ק הך דרשא דתשלח לדבר מצוה. א"כ הסברא החיצונה כדקאי קאי דעשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא רק שהתוספות הוכיחו משם מדאיצטריך קרא למ"ד י"ס וכש"כ י"ח. ע"כ הסברא החיצונה דעשה חמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא. א"כ מזה ניליף לדידן דקיי"ל י"ס ולי"ח. ב') י"ל דבאמת התוספות לא הוכיחו אלא למ"ד י"ם וכש"כ י"ח. והיינו דבאמת הסברא החיצונה בלא קרא דלא ידחה החמור לקל שלא בעידנא א"כ הקרא מיותר אלא ע"כ לגלוי בעלמא דעשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא. דאל"כ למה ליה קרא לזה הא בלא"ה אינו דוחה מצד הסברא. אלא ע"כ לגלוי בעלמא וכנ"ל. א"כ עיקר הראי' דוקא למ"ד י"ס וכש"כ י"ח. אבל למ"ד י"ס ולי"ח הסברא כדקאי קאי. דהא ע"כ לדידיה הקרא דתשלח או דלא דריש דאית ליה דברה תורה כלשון בני אדם או דיליף מזה לימוד אחר שום ילפותא. א"כ הסברא החיצונה דאין עשה החמור דוחה לעשה הקל היכא שאינו בעידנא לדידיה רק דעיקר ראיית התוספות למ"ד י"ס וכש"כ י"ח וכפי שאזיל הסוגיא שם. עוד הביאו התוספות שם מר' אליעזר ששיחרר עבדו בכדי להשלים למנין אף שבעידנא דמיעקר עשה דלעולם בהם תעבודו עדיין לא קיים עשה דדבר שבקדושה. אלא ע"כ עשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא. ואני בעניי אינני מכיר ראיה זו מר"א הא ר"א אית ליה בפרק ר"א אם לא הביא דמכשירי מילה שאפשר לעשות מערב שבת. אעפ"כ דוחה שבת וכן מכשירי עבודה דוחה את השבת אף דאפשר לעשותן מערב שבת א"כ לפ"ז ע"כ הא דעבודה אינו דוחה צרעת ליכא לתרץ כתירוץ רב אשי. משום דבעידנא דמיעקר לאו דצרעת לא מקיים עשה דעבודה ולר"א מבואר בש"ס פסחים (ס"ט א') דמותר להביא ד' אמות בר"ה הזית מי חטאת בכדי שיטהר הטמא מת להביא קרבנו היינו הפסח אף שקודם שהזה עליו אין שוחטין עליו הפסח א"כ הוי בעידנא דמיעקר לאו ועשה דשבת לא מקיים עשה דפסח. הא אין שוחטין עליו הפסח כמבואר שם בסוגיא דר"א סבר אין שוחטין על טמא שרץ ואף דרבא הדר ביה וסבר דר"א סבר שוחטין וזורקין היינו להכי א"צ להזות עליו אבל מודה רבא אם היה סבר דאין שוחטין וזורקין דמותר להביא ד' אמות בר"ה בכדי לטהר לעשות הפסח אף דהוי בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה וא"כ ע"כ הא דאין צרעת נדחה מפני עבודה היינו ע"כ דצרעת חמור מעבודה א"כ לפ"ז אין ראיה מר"א דילמא ר"א לשיטתי' דסובר דמכשירי עבודה שאפשר לעשותן מערב שבת דוחה את השבת. וע"כ עשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא דמיעקר עשה מקיים עשה הא לדידיה דוחה אף עשה ול"ת החמור היינו מכשירי עבודה דוחה לעשה ול"ת שיש בהם כרת דשבת. ואפשר דר"א לית ליה הך כלל דבעינן בעידנא דמיעקר לאו כיון דלדידיה ע"כ צ"ל הא דצרעת אינו נדחה מעבודה מחמת דצרעת חמור מעבודה. (ועיקר הא דילפינן דבעינן בעידנא דמיעקר לאו לקיים עשה היינו ממילה בצרעת. דאינו דוחה עבודה את הצרעת) אבל לדידן דקיי"ל כרב אשי דלהכי אין עבודה דוחה צרעת משום דבעינן בעידנא דמיעקר לאו לקיים עשה. א"כ חזינן עשה החמור עבודה שדוחה שבת שהוא עשה ול"ת שיש בו כרת. ואעפ"כ אינו דוחה לעשה ול"ת הקל היכא שאינו בעידנא א"כ ה"ה עשה החמור שאינו חמור כמו עבודה אינו דוחה לעשה הקל שלא בעידנא ור"א לשיטתיה וכנ"ל. ולפ"ז תבין שדברי התוספות זבחים (ל"ג) ד"ה לענין מלקות צע"ג שכתבו שעשה שיש בו כרת כגון פסח דוחה לעשה ול"ת הקל אף שלא בעידנא דמיעקר עשה ול"ת מקיים עשה דפסח והוא נגד סוגיא ערוכה דשבת קל"ב. דמבואר דאין עבודה דוחה לעשה ול"ת דצרעת. אף שצרעת קיל לרב אשי משום דבעידנא דמיעקר לאו ועשה אינו מקיים עשה דעבודה ומכל עבודה איירי אף בפסח שיש בו כרת. וחזינן בהדיא שאין עשה דכרת דוחה לעשה ול"ת הקל היכא בעידנא דמיעקר כו' לא מקיים עשה. ועכ"פ מר"א אין ראיה דילמא לר"א דסבר דעשה החמור שיש בו כרת דוחה לעשה ול"ת הקל אף שלא בעידנא א"כ ה"ה עשה החמור סתם דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא. אבל לדידן דקיי"ל כרב אשי א"כ אף עשה החמור אינו דוחה לעשה הקל היכא שהוא שלא בעידנא דמיעקר כו'. ועכ"פ ראייתם ז"ל משילהי חולין מכרעת כנ"ל. והנה מה שנ"ל בדברי התוספות ז"ל הא דכתבו בזבחים ד"ה לענין הנ"ל דעשה שיש בו כרת דוחה לעשה ול"ת הקל אף שלא בעידנא דמיעקר היינו לרב ספרא שם שבת דף הנ"ל דאית ליה צרעת חמור מעבודה. וע"כ בזה קא מיפלגי עם רב אשי דרב אשי סבר דהיכא שהוא שלא בעידנא אף העשה החמור אינו דוחה לעשה ול"ת הקל ורב ספרא סבר דעשה החמור דוחה לעשה הקל ול"ת אף שלא בעידנא. והא שכתבו התוספות היינו לרב ספרא והיינו דר"ל ועולא שם דזבחים סברי כרב ספרא. א"כ לפ"ז יבא על נכון הא דפסק הר"מ (בהלכות ביאת מקדש פ"ג הל' י"ח) דביאה במקצת בעזרה אינו רק מדרבנן והיינו דע"כ קשה קושית התוספות ד"ה הנ"ל דהא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה. ואין לתרץ דעשה החמור דוחה אף לל"ת אף שלא בעידנא כתירוץ התוספות הא תירוץ זה הוא לרב ספרא כנ"ל ואנן קיי"ל כרב אשי דבתרא הוא. א"כ ע"כ מוכח מהך ברייתא מצורע שחל שמיני שלו בער"פ וראה קרי כו' דלא כר"ל דסבר ביאה במקצת שמה ביאה. ואף שבאמת קושית התוספות. דהוי עשה דטמא יהיה לרבות טבול יום ול"ת ביאה במקצת. ובעידנא דמיעקר עשה ול"ת לא מקיים לעשה כנ"ל. ומה שכתבו דעשה דטמא יהיה לרבות טבול יום. דבריהם נפלאים. הא הך טמא יהיה עוד טומאתו בו כתיב אצל כרת. ומזה ילפינן דטבול יום ומחוסר כפורים שנכנסו לעזרה חייבים כרת כמבואר בש"ס מכות (ח' ב') ובנזיר (מ"ה) וכן בהקומץ (כ"ז ב') דתניא מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייבים חטאת במזיד עונש כרת. ואצ"ל טבול יום כנ"ל ורבינא שם בזבחים אמר לענין מלקות איתמר דביאה במקצת שמה ביאה רק לענין מלקות ולא לחייב כרת. א"כ הך עשה דטמא יהיה דכתיב אצל כרת לא קאי רק על ביאת כולו. וא"כ ליכא עשה דטמא יהיה רק ל"ת דביאה במקצת. עכ"ז לשיטת הר"מ דפסק בהל' טומאת צרעת פ"י דאין בקציצת צרעת רק ל"ת לחוד ולא ל"ת ועשה א"כ חזינן דאף עשה שיש בו כרת אינו דוחה לל"ת הקל לתירוץ רב אשי אלא בעידנא דמיעקר כנ"ל ע"כ יפה פסק הר"מ דלא כר"ל וסבר דביאה במקצת אינו רק דרבנן. ועוד אף לפי שיטת התוספות וכפי שמוכח פשטא דסוגיא כפי שיתבאר בס"ד לקמן דאיכא בצרעת עשה ול"ת. עכ"ז סוברים התוספות דעשה דוחה לעשה אף שלא בעידנא דמיעקר כמבואר בתוספות פסחים הנ"ל. א"כ ע"כ העיקר הוא הא דלא דוחה עבודה את הצרעת לרב אשי היינו מחמת הל"ת ולא מחמת העשה כי באמת עשה דוחה לעשה אף שלא בעידנא א"כ ע"כ עיקר טעם דרב אשי דאין עשה החמור דוחה לל"ת שלא בעידנא דמיעקר כו' כי אין לומר מחמת צירוף שניהם דוקא העשה ול"ת ושניהם אינם בעידנא. כנ"ל. אבל עשה החמור דוחה ללא תעשה הקל אף שלא בעידנא הא כיון דחזינן דעבודה דוחה שבת אף שהוא עשה ול"ת שיש בו כרת. רק מחמת שהוא בעידנא א"כ לית לן בה לענין עשה דעבודה אף עשה ול"ת החמורים רק דעיקר תלוי בעידנא. וכיון דחזינן בעשה החמור שדוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא א"כ עיקר הא דאין עבודה דוחה צרעת. ע"כ מחמת הל"ת שאינו בעידנא כיון דחזינן דעבודה דוחה לעשה ול"ת כגון שבת. וכן לעשה אף שלא בעידנא א"כ העיקר תלוי שאינו דוחה לצרעת מחמת ל"ת לחוד שאינו בעידנא ולא מסתבר כלל לומר דע"י צירוף עשה שאינו בעידנא עם הל"ת שאינו בעידנא שניהם גורמים שלא לדחות עבודה לצרעת. כיון שבעשה לית לן בה מה שאינו בעידנא ולפ"ז יבא על נכון. ומדויק בש"ס דאמר רב אשי בשבת שם היכא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת. וכבר העיר בתוספות שם ד"ה האי עשה במאי דקאמר דמילה בצרעת אתי עשה ודחי ל"ת הא בצרעת הוי עשה ול"ת. ולפי הנ"ל ניחא דכוונת הש"ס דבאמת עשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא. רק דעיקר הוא מחמת ל"ת שאין עשה דעבודה דוחה לל"ת דצרעת שלא בעידנא כנ"ל ובכוונה להורות דאף ל"ת לחוד אין עשה החמור כגון עבודה שיש בו כרת דוחה לל"ת הקל שלא בעידנא. א"כ לפ"ז דברי הראב"ד ז"ל נפלאים שפסק (בפ"ב מהל' ביאת מקדש הנ"ל) דעל ביאה במקצת לוקה או שיש בו כרת יעו"ש בכ"מ. וע"כ צ"ל דפסק כרב ספרא. דאל"כ קשה איך מצורע שחל שמיני שלו בער"פ וראה קרי היכי מותר להכניס ידו לבהונות הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה. וע"כ צ"ל כתירוץ התוספות דעשה דעבודה דוחה אף שלא בעידנא כרב ספרא וזה פלא איך לא פסק כרב אשי ועוד הלא מבואר בחידושי רשב"א דס"ל בשבת דרב ספרא ע"כ סבר כר"א דמכשירי מילה אף שאפשר לעשותם מערב שבת דוחין אה השבת הא למילה גופא אינה צריכה דיליף ק"ו מהא דדוחה צרעת וצרעת חמור מעבודה ועבודה דוחה שבת יעו"ש. א"כ ע"כ הקרא אתי למכשירין. ואנן קיי"ל כר"ע ולא כר"א. וא"כ ע"כ קיי"ל כרב אשי ולא כרב ספרא. ובזה נדחה מה שכתבתי לעיל (אות ב' סי' א') דרבא סבר כרב ספרא אליבא דמסקנא הא ע"כ רבא פסק כר"ע ולא כר"א. ואין לומר שהראב"ד ז"ל סובר כפי שמבואר שם הטעם דמתוך שהותרה לצרעתו הותרה לקריו כמבואר בש"ס זבחים (ל"ב) וכן בסוגיא דעלי' יבמות (ז' ב') הא לפי מה שכתב הראב"ד שם. דלוקה על ביאה במקצת. ע"כ סובר דלא אמרינן מתוך שהותר לצרעתו כו' כמבואר בסוגיא דלהכי מתרץ דלוקה בכדי שלא תקשה מהברייתא דמצורע שראה קרי. וע"צ הדוחק צ"ל לפי מה שכתבנו דאין עשה דטמא יהיה לביאה במקצת. והוי רק ל"ת דביאה במקצת וסובר דאף לרב אשי עשה שיש בו כרת דוחה לל"ת הקל אף שלא בעידנא וצרעת שעבודה אינו דוחה אותה משום דעשה ול"ת הוא שלא בעידנא וכ"ז דוחק דכתבנו לעיל דלא מסתבר כלל לומר כן. כי דעשה החמור דוחה לעשה הקל שלא בעידנא. וכן לל"ת לחוד שלא בעידנא א"כ למה יגרע בצירוף שניהם עשה ול"ת שלא בעידנא לרב אשי ועוד הלא בפ"י (מהל' צרעת) שכתב הר"מ דהוי ל"ת לחוד קציצת בהרת לא השיג שם הראב"ד על הר"מ. וא"כ ע"כ ל"ת לחוד הקל אינו נדחה מפני עבודה החמור שלא בעידנא וא"כ ת"ל דלא כרב אשי אלא כרב ספרא ורב ספרא ע"כ כר"א סבר. וכנ"ל. ואנן קיי"ל כר"ע במכשירי מילה ועבודה כמבואר בש"ס. נחזור לענין דמבואר בתוס' דעשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא. וראייתם מהא דחולין מכרעת. וכפי שכתבנו לעיל שני פירושים. אם למ"ד י"ס ולי"ח או דוקא למ"ד י"ס וכש"כ י"ח. א"כ לפ"ז לא קשה קושית התוס' יבמות (ה') ד"ה אכתי דהקשו מש"ס ב"מ (ל' ל"ב) גבי והתעלמת פעמים כו' כהן ואבדה בבית הקברות ומקשה הש"ס אין עשה דוחה ל"ת ועשה וכן גבי שאומר לו אביו הטמא. דפריך הש"ס ותיפוק ליה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה והקשו התוספות הא הוי לאו ועשה שאינו שוה בכל. ועשה דוחה לאו ועשה שאינו שוה בכל. והנה הנ"י הקשה עוד קושיא להיפך מאי מקשה הש"ס אין עשה דוחה ל"ת ועשה הלא אפילו ל"ת גרידא אינו דוחה דבעידנא דמיעקר לאו דטומאה עדיין לא קיים מצות השבת אבדה. וכן גבי שאומר לו אביו להביא גוזלות מבית הקברות עדיין אינו מקיים בעת הטומאה מצות כיבוד. והנה הוא תירץ כפי שיטתו אך התוס' לית להו כן. כפי שיתבאר לנו בס"ד לקמן מזה ונ"ל דחדא מתורצת בחברתה דבאמת היה לו להיות דוחה אף ל"ת ועשה שאינו שוה בכל. אך מחמת בעידנא אינו דוחה אף שעשה עשה דוחה היכא שהוא עשה החמור לעשה הקל. אך ל"ת אינו דוחה אף עשה החמור. והא דקאמר בש"ס (ל"ב) סד"א הואיל ואמר מר הוקש כבודו לכבוד המקום דלידחי'. א"כ בשעת שהולך להביא גוזלות לאביו הליכה גופא מצוה היא א"כ הוי בעידנא דמיעקר הלאו ועשה מקיים לעשה דכיבוד שהוא כבודו של אב. ולפ"ז מה שכתבו התוספות ביבמות. דה"ה דהיה לו להש"ס לומר למ"ד י"ס וכש"כ י"ח. דלהכי עשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דכהן או דנזיר מחמת שהוא עשה החמור. דגדול השלום. ז"א הא בעידנא דמיעקר לעשה ול"ת דכהן עדיין לא קיים עשה דמצורע דהא אינו ניתר בתשה"מ לאחר ז' י"ס. וא"כ איך דוחה לל"ת הא בעידנא דמיעקר כו' לא מקיים בשלמא עשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא. אלא ע"כ הא דדוחה עשה דמצורע לעשה ול"ת דכהן ע"כ מחמת שאינו שוה בכל. דאל"כ הא קיי"ל דאין עשה החמור אפי' של כרת דוחה לעשה ול"ת הקל שלא בעידנא דמיעקר כו' א"כ ע"כ הא דדוחה היינו מחמת שהוא שוה בכל עשה דמצורע ולא מחמת גדול השלום דגדול השלום לא הוי בעידנא רק לאחר ז' י"ס. ושלא בעידנא אינו דוחה לעשה ול"ת הקל. אלא ע"כ מחמת בעידנא וחומרה הוא ששוה בכל ודוחה לעשה ול"ת שאינו שוה בכל בעידנא. א"כ מזה מוכח לכל עשה השוה שדוחה לעשה ול"ת שאינו שוה ולאו דוקא במצורע אפילו למ"ד י"ם וכש"כ י"ח. וכ"ז ברור יצא לנו מכל הנ"ל שעשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא וללא תעשה הקל אינו דוחה שלא בעידנא אף עשה החמור שיש בו כרת. דלא כשיטת התוספות זבחים (ל"ג) לדידן דקיי"ל כרב אשי וכנ"ל בראיות ברורות וצודקות. אך לדעת הראב"ד יש לצדד קצת. דעשה החמור של כרת דוחה לל"ת הקל שלא בעידנא אך לעשה ול"ת הקל בודאי אינו דוחה. אך האמת הוא אף לל"ת הקל אינו דוחה שלא בעידנא. ודוק היטב: