תורת אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק
סימן י · אות ג
ולפי שיעדנו לעיל לדבר מעשה החמור שדוחה לעשה הקל. אף בעידנא דמיעקר עשה הקל לא מקיים לעשה החמור כפי שכתבו התוספות פסחים נ"ט הנ"ל (באות א') וראייתם מהא דשלהי חולין הנ"ל דקאמר הש"ס דלהכי ה"א דעשה דמצורע דחה לעשה דשילוח הקן היכא שנטלה ע"מ לשלח משום גדול השלום והוי חמור עשה דמצורע הא לא בעידנא דמיעקר הקל. מקיים החמור כי בתשמיש המטה אינו מותר רק לאחר ז' י"ס. א"כ לא הוי בעידנא וכפי שנתבאר (לעיל אות א') דזה כוונת התוספות באמת אלא ודאי דלא בעינן בעשה החמור בעידנא כו'. והנה קשה לי על דבריהם ז"ל דילמא השתא דכתיב תשלח אף לדבר מצוה דגלי לן קרא דאין עשה דמצורע אף שהוא חמור דוחה לעשה דשילוח. מהאי טעמא גופא גלי קרא מחמת דלא הוי בעידנא דמיעקר כנ"ל וניליף מהכא דאף בעשה החמור אינו דוחה לעשה הקל היכא דלא הוי בעידנא כנ"ל. וי"ל ע"ז שני תירוצים. א' כיון דאשכחן דאיצטריך קרא לזה דאין עשה דמצורע דוחה לעשה דשלוח אף דלא הוי בעידנא וע"כ שסברא חיצונה הוא דחמור דוחה לקל אף שלא בעידנא. א"כ לפ"ז הש"ס דאזלא אליבא דמ"ד י"ס אסור בת"ה. וכש"כ י"ח. ולדידיה באמת גלי לן קרא דאין עשה החמור דוחה לעשה הקל היכא שהוא לא בעידנא. א"כ מזה ניליף לכל התורה דאין עשה החמור דוחה לעשה הקל אלא בעידנא. אבל לדידן דקיי"ל כמ"ד י"ס ולא י"ח. א"כ ע"כ צריך לדחוק דל"ק הך דרשא דתשלח לדבר מצוה. א"כ הסברא החיצונה כדקאי קאי דעשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא רק שהתוספות הוכיחו משם מדאיצטריך קרא למ"ד י"ס וכש"כ י"ח. ע"כ הסברא החיצונה דעשה חמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא. א"כ מזה ניליף לדידן דקיי"ל י"ס ולי"ח. ב') י"ל דבאמת התוספות לא הוכיחו אלא למ"ד י"ם וכש"כ י"ח. והיינו דבאמת הסברא החיצונה בלא קרא דלא ידחה החמור לקל שלא בעידנא א"כ הקרא מיותר אלא ע"כ לגלוי בעלמא דעשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא. דאל"כ למה ליה קרא לזה הא בלא"ה אינו דוחה מצד הסברא. אלא ע"כ לגלוי בעלמא וכנ"ל. א"כ עיקר הראי' דוקא למ"ד י"ס וכש"כ י"ח. אבל למ"ד י"ס ולי"ח הסברא כדקאי קאי. דהא ע"כ לדידיה הקרא דתשלח או דלא דריש דאית ליה דברה תורה כלשון בני אדם או דיליף מזה לימוד אחר שום ילפותא. א"כ הסברא החיצונה דאין עשה החמור דוחה לעשה הקל היכא שאינו בעידנא לדידיה רק דעיקר ראיית התוספות למ"ד י"ס וכש"כ י"ח וכפי שאזיל הסוגיא שם. עוד הביאו התוספות שם מר' אליעזר ששיחרר עבדו בכדי להשלים למנין אף שבעידנא דמיעקר עשה דלעולם בהם תעבודו עדיין לא קיים עשה דדבר שבקדושה. אלא ע"כ עשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא. ואני בעניי אינני מכיר ראיה זו מר"א הא ר"א אית ליה בפרק ר"א אם לא הביא דמכשירי מילה שאפשר לעשות מערב שבת. אעפ"כ דוחה שבת וכן מכשירי עבודה דוחה את השבת אף דאפשר לעשותן מערב שבת א"כ לפ"ז ע"כ הא דעבודה אינו דוחה צרעת ליכא לתרץ כתירוץ רב אשי. משום דבעידנא דמיעקר לאו דצרעת לא מקיים עשה דעבודה ולר"א מבואר בש"ס פסחים (ס"ט א') דמותר להביא ד' אמות בר"ה הזית מי חטאת בכדי שיטהר הטמא מת להביא קרבנו היינו הפסח אף שקודם שהזה עליו אין שוחטין עליו הפסח א"כ הוי בעידנא דמיעקר לאו ועשה דשבת לא מקיים עשה דפסח. הא אין שוחטין עליו הפסח כמבואר שם בסוגיא דר"א סבר אין שוחטין על טמא שרץ ואף דרבא הדר ביה וסבר דר"א סבר שוחטין וזורקין היינו להכי א"צ להזות עליו אבל מודה רבא אם היה סבר דאין שוחטין וזורקין דמותר להביא ד' אמות בר"ה בכדי לטהר לעשות הפסח אף דהוי בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה וא"כ ע"כ הא דאין צרעת נדחה מפני עבודה היינו ע"כ דצרעת חמור מעבודה א"כ לפ"ז אין ראיה מר"א דילמא ר"א לשיטתי' דסובר דמכשירי עבודה שאפשר לעשותן מערב שבת דוחה את השבת. וע"כ עשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא דמיעקר עשה מקיים עשה הא לדידיה דוחה אף עשה ול"ת החמור היינו מכשירי עבודה דוחה לעשה ול"ת שיש בהם כרת דשבת. ואפשר דר"א לית ליה הך כלל דבעינן בעידנא דמיעקר לאו כיון דלדידיה ע"כ צ"ל הא דצרעת אינו נדחה מעבודה מחמת דצרעת חמור מעבודה. (ועיקר הא דילפינן דבעינן בעידנא דמיעקר לאו לקיים עשה היינו ממילה בצרעת. דאינו דוחה עבודה את הצרעת) אבל לדידן דקיי"ל כרב אשי דלהכי אין עבודה דוחה צרעת משום דבעינן בעידנא דמיעקר לאו לקיים עשה. א"כ חזינן עשה החמור עבודה שדוחה שבת שהוא עשה ול"ת שיש בו כרת. ואעפ"כ אינו דוחה לעשה ול"ת הקל היכא שאינו בעידנא א"כ ה"ה עשה החמור שאינו חמור כמו עבודה אינו דוחה לעשה הקל שלא בעידנא ור"א לשיטתיה וכנ"ל. ולפ"ז תבין שדברי התוספות זבחים (ל"ג) ד"ה לענין מלקות צע"ג שכתבו שעשה שיש בו כרת כגון פסח דוחה לעשה ול"ת הקל אף שלא בעידנא דמיעקר עשה ול"ת מקיים עשה דפסח והוא נגד סוגיא ערוכה דשבת קל"ב. דמבואר דאין עבודה דוחה לעשה ול"ת דצרעת. אף שצרעת קיל לרב אשי משום דבעידנא דמיעקר לאו ועשה אינו מקיים עשה דעבודה ומכל עבודה איירי אף בפסח שיש בו כרת. וחזינן בהדיא שאין עשה דכרת דוחה לעשה ול"ת הקל היכא בעידנא דמיעקר כו' לא מקיים עשה. ועכ"פ מר"א אין ראיה דילמא לר"א דסבר דעשה החמור שיש בו כרת דוחה לעשה ול"ת הקל אף שלא בעידנא א"כ ה"ה עשה החמור סתם דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא. אבל לדידן דקיי"ל כרב אשי א"כ אף עשה החמור אינו דוחה לעשה הקל היכא שהוא שלא בעידנא דמיעקר כו'. ועכ"פ ראייתם ז"ל משילהי חולין מכרעת כנ"ל. והנה מה שנ"ל בדברי התוספות ז"ל הא דכתבו בזבחים ד"ה לענין הנ"ל דעשה שיש בו כרת דוחה לעשה ול"ת הקל אף שלא בעידנא דמיעקר היינו לרב ספרא שם שבת דף הנ"ל דאית ליה צרעת חמור מעבודה. וע"כ בזה קא מיפלגי עם רב אשי דרב אשי סבר דהיכא שהוא שלא בעידנא אף העשה החמור אינו דוחה לעשה ול"ת הקל ורב ספרא סבר דעשה החמור דוחה לעשה הקל ול"ת אף שלא בעידנא. והא שכתבו התוספות היינו לרב ספרא והיינו דר"ל ועולא שם דזבחים סברי כרב ספרא. א"כ לפ"ז יבא על נכון הא דפסק הר"מ (בהלכות ביאת מקדש פ"ג הל' י"ח) דביאה במקצת בעזרה אינו רק מדרבנן והיינו דע"כ קשה קושית התוספות ד"ה הנ"ל דהא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה. ואין לתרץ דעשה החמור דוחה אף לל"ת אף שלא בעידנא כתירוץ התוספות הא תירוץ זה הוא לרב ספרא כנ"ל ואנן קיי"ל כרב אשי דבתרא הוא. א"כ ע"כ מוכח מהך ברייתא מצורע שחל שמיני שלו בער"פ וראה קרי כו' דלא כר"ל דסבר ביאה במקצת שמה ביאה. ואף שבאמת קושית התוספות. דהוי עשה דטמא יהיה לרבות טבול יום ול"ת ביאה במקצת. ובעידנא דמיעקר עשה ול"ת לא מקיים לעשה כנ"ל. ומה שכתבו דעשה דטמא יהיה לרבות טבול יום. דבריהם נפלאים. הא הך טמא יהיה עוד טומאתו בו כתיב אצל כרת. ומזה ילפינן דטבול יום ומחוסר כפורים שנכנסו לעזרה חייבים כרת כמבואר בש"ס מכות (ח' ב') ובנזיר (מ"ה) וכן בהקומץ (כ"ז ב') דתניא מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייבים חטאת במזיד עונש כרת. ואצ"ל טבול יום כנ"ל ורבינא שם בזבחים אמר לענין מלקות איתמר דביאה במקצת שמה ביאה רק לענין מלקות ולא לחייב כרת. א"כ הך עשה דטמא יהיה דכתיב אצל כרת לא קאי רק על ביאת כולו. וא"כ ליכא עשה דטמא יהיה רק ל"ת דביאה במקצת. עכ"ז לשיטת הר"מ דפסק בהל' טומאת צרעת פ"י דאין בקציצת צרעת רק ל"ת לחוד ולא ל"ת ועשה א"כ חזינן דאף עשה שיש בו כרת אינו דוחה לל"ת הקל לתירוץ רב אשי אלא בעידנא דמיעקר כנ"ל ע"כ יפה פסק הר"מ דלא כר"ל וסבר דביאה במקצת אינו רק דרבנן. ועוד אף לפי שיטת התוספות וכפי שמוכח פשטא דסוגיא כפי שיתבאר בס"ד לקמן דאיכא בצרעת עשה ול"ת. עכ"ז סוברים התוספות דעשה דוחה לעשה אף שלא בעידנא דמיעקר כמבואר בתוספות פסחים הנ"ל. א"כ ע"כ העיקר הוא הא דלא דוחה עבודה את הצרעת לרב אשי היינו מחמת הל"ת ולא מחמת העשה כי באמת עשה דוחה לעשה אף שלא בעידנא א"כ ע"כ עיקר טעם דרב אשי דאין עשה החמור דוחה לל"ת שלא בעידנא דמיעקר כו' כי אין לומר מחמת צירוף שניהם דוקא העשה ול"ת ושניהם אינם בעידנא. כנ"ל. אבל עשה החמור דוחה ללא תעשה הקל אף שלא בעידנא הא כיון דחזינן דעבודה דוחה שבת אף שהוא עשה ול"ת שיש בו כרת. רק מחמת שהוא בעידנא א"כ לית לן בה לענין עשה דעבודה אף עשה ול"ת החמורים רק דעיקר תלוי בעידנא. וכיון דחזינן בעשה החמור שדוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא א"כ עיקר הא דאין עבודה דוחה צרעת. ע"כ מחמת הל"ת שאינו בעידנא כיון דחזינן דעבודה דוחה לעשה ול"ת כגון שבת. וכן לעשה אף שלא בעידנא א"כ העיקר תלוי שאינו דוחה לצרעת מחמת ל"ת לחוד שאינו בעידנא ולא מסתבר כלל לומר דע"י צירוף עשה שאינו בעידנא עם הל"ת שאינו בעידנא שניהם גורמים שלא לדחות עבודה לצרעת. כיון שבעשה לית לן בה מה שאינו בעידנא ולפ"ז יבא על נכון. ומדויק בש"ס דאמר רב אשי בשבת שם היכא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת. וכבר העיר בתוספות שם ד"ה האי עשה במאי דקאמר דמילה בצרעת אתי עשה ודחי ל"ת הא בצרעת הוי עשה ול"ת. ולפי הנ"ל ניחא דכוונת הש"ס דבאמת עשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא. רק דעיקר הוא מחמת ל"ת שאין עשה דעבודה דוחה לל"ת דצרעת שלא בעידנא כנ"ל ובכוונה להורות דאף ל"ת לחוד אין עשה החמור כגון עבודה שיש בו כרת דוחה לל"ת הקל שלא בעידנא. א"כ לפ"ז דברי הראב"ד ז"ל נפלאים שפסק (בפ"ב מהל' ביאת מקדש הנ"ל) דעל ביאה במקצת לוקה או שיש בו כרת יעו"ש בכ"מ. וע"כ צ"ל דפסק כרב ספרא. דאל"כ קשה איך מצורע שחל שמיני שלו בער"פ וראה קרי היכי מותר להכניס ידו לבהונות הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה. וע"כ צ"ל כתירוץ התוספות דעשה דעבודה דוחה אף שלא בעידנא כרב ספרא וזה פלא איך לא פסק כרב אשי ועוד הלא מבואר בחידושי רשב"א דס"ל בשבת דרב ספרא ע"כ סבר כר"א דמכשירי מילה אף שאפשר לעשותם מערב שבת דוחין אה השבת הא למילה גופא אינה צריכה דיליף ק"ו מהא דדוחה צרעת וצרעת חמור מעבודה ועבודה דוחה שבת יעו"ש. א"כ ע"כ הקרא אתי למכשירין. ואנן קיי"ל כר"ע ולא כר"א. וא"כ ע"כ קיי"ל כרב אשי ולא כרב ספרא. ובזה נדחה מה שכתבתי לעיל (אות ב' סי' א') דרבא סבר כרב ספרא אליבא דמסקנא הא ע"כ רבא פסק כר"ע ולא כר"א. ואין לומר שהראב"ד ז"ל סובר כפי שמבואר שם הטעם דמתוך שהותרה לצרעתו הותרה לקריו כמבואר בש"ס זבחים (ל"ב) וכן בסוגיא דעלי' יבמות (ז' ב') הא לפי מה שכתב הראב"ד שם. דלוקה על ביאה במקצת. ע"כ סובר דלא אמרינן מתוך שהותר לצרעתו כו' כמבואר בסוגיא דלהכי מתרץ דלוקה בכדי שלא תקשה מהברייתא דמצורע שראה קרי. וע"צ הדוחק צ"ל לפי מה שכתבנו דאין עשה דטמא יהיה לביאה במקצת. והוי רק ל"ת דביאה במקצת וסובר דאף לרב אשי עשה שיש בו כרת דוחה לל"ת הקל אף שלא בעידנא וצרעת שעבודה אינו דוחה אותה משום דעשה ול"ת הוא שלא בעידנא וכ"ז דוחק דכתבנו לעיל דלא מסתבר כלל לומר כן. כי דעשה החמור דוחה לעשה הקל שלא בעידנא. וכן לל"ת לחוד שלא בעידנא א"כ למה יגרע בצירוף שניהם עשה ול"ת שלא בעידנא לרב אשי ועוד הלא בפ"י (מהל' צרעת) שכתב הר"מ דהוי ל"ת לחוד קציצת בהרת לא השיג שם הראב"ד על הר"מ. וא"כ ע"כ ל"ת לחוד הקל אינו נדחה מפני עבודה החמור שלא בעידנא וא"כ ת"ל דלא כרב אשי אלא כרב ספרא ורב ספרא ע"כ כר"א סבר. וכנ"ל. ואנן קיי"ל כר"ע במכשירי מילה ועבודה כמבואר בש"ס. נחזור לענין דמבואר בתוס' דעשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא. וראייתם מהא דחולין מכרעת. וכפי שכתבנו לעיל שני פירושים. אם למ"ד י"ס ולי"ח או דוקא למ"ד י"ס וכש"כ י"ח. א"כ לפ"ז לא קשה קושית התוס' יבמות (ה') ד"ה אכתי דהקשו מש"ס ב"מ (ל' ל"ב) גבי והתעלמת פעמים כו' כהן ואבדה בבית הקברות ומקשה הש"ס אין עשה דוחה ל"ת ועשה וכן גבי שאומר לו אביו הטמא. דפריך הש"ס ותיפוק ליה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה והקשו התוספות הא הוי לאו ועשה שאינו שוה בכל. ועשה דוחה לאו ועשה שאינו שוה בכל. והנה הנ"י הקשה עוד קושיא להיפך מאי מקשה הש"ס אין עשה דוחה ל"ת ועשה הלא אפילו ל"ת גרידא אינו דוחה דבעידנא דמיעקר לאו דטומאה עדיין לא קיים מצות השבת אבדה. וכן גבי שאומר לו אביו להביא גוזלות מבית הקברות עדיין אינו מקיים בעת הטומאה מצות כיבוד. והנה הוא תירץ כפי שיטתו אך התוס' לית להו כן. כפי שיתבאר לנו בס"ד לקמן מזה ונ"ל דחדא מתורצת בחברתה דבאמת היה לו להיות דוחה אף ל"ת ועשה שאינו שוה בכל. אך מחמת בעידנא אינו דוחה אף שעשה עשה דוחה היכא שהוא עשה החמור לעשה הקל. אך ל"ת אינו דוחה אף עשה החמור. והא דקאמר בש"ס (ל"ב) סד"א הואיל ואמר מר הוקש כבודו לכבוד המקום דלידחי'. א"כ בשעת שהולך להביא גוזלות לאביו הליכה גופא מצוה היא א"כ הוי בעידנא דמיעקר הלאו ועשה מקיים לעשה דכיבוד שהוא כבודו של אב. ולפ"ז מה שכתבו התוספות ביבמות. דה"ה דהיה לו להש"ס לומר למ"ד י"ס וכש"כ י"ח. דלהכי עשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דכהן או דנזיר מחמת שהוא עשה החמור. דגדול השלום. ז"א הא בעידנא דמיעקר לעשה ול"ת דכהן עדיין לא קיים עשה דמצורע דהא אינו ניתר בתשה"מ לאחר ז' י"ס. וא"כ איך דוחה לל"ת הא בעידנא דמיעקר כו' לא מקיים בשלמא עשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא. אלא ע"כ הא דדוחה עשה דמצורע לעשה ול"ת דכהן ע"כ מחמת שאינו שוה בכל. דאל"כ הא קיי"ל דאין עשה החמור אפי' של כרת דוחה לעשה ול"ת הקל שלא בעידנא דמיעקר כו' א"כ ע"כ הא דדוחה היינו מחמת שהוא שוה בכל עשה דמצורע ולא מחמת גדול השלום דגדול השלום לא הוי בעידנא רק לאחר ז' י"ס. ושלא בעידנא אינו דוחה לעשה ול"ת הקל. אלא ע"כ מחמת בעידנא וחומרה הוא ששוה בכל ודוחה לעשה ול"ת שאינו שוה בכל בעידנא. א"כ מזה מוכח לכל עשה השוה שדוחה לעשה ול"ת שאינו שוה ולאו דוקא במצורע אפילו למ"ד י"ם וכש"כ י"ח. וכ"ז ברור יצא לנו מכל הנ"ל שעשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא וללא תעשה הקל אינו דוחה שלא בעידנא אף עשה החמור שיש בו כרת. דלא כשיטת התוספות זבחים (ל"ג) לדידן דקיי"ל כרב אשי וכנ"ל בראיות ברורות וצודקות. אך לדעת הראב"ד יש לצדד קצת. דעשה החמור של כרת דוחה לל"ת הקל שלא בעידנא אך לעשה ול"ת הקל בודאי אינו דוחה. אך האמת הוא אף לל"ת הקל אינו דוחה שלא בעידנא. ודוק היטב: