תורת אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק
סימן ט · אות ב
אכתי איכא לעיונא אם הא דאמר רבא בש"ס זבחים הנ"ל הנזכר (באות א') שאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אם אין חולק בדבר ואם הלכה כמותו. והנה באמת עיקר הוכחת רבא דאין עשה דוחה ל"ת במקדש. מהא דכתיב בפסח שני ועצם לא תשברו. דהוא קרא יתירא. הא כתיב ככל חוקת הפסח בפסח שני וילפינן מפסח ראשון. אלא ע"כ דאתי קרא יתירא לומר דאפילו עצם שיש בו מוח. עכ"ז אין עשה דאכילת קדשים דוחה ל"ת דשובר עצם. והנה באמת למעיין בש"ס פסחים (צ"ה א') יראה דזה דוקא לאיסי בן יהודה שסובר דיעשו אותו במצות שבגופו הכתוב מדבר. א"כ עצם לא תשברו קרא יתירא ומבעיא ליה על עצם שיש בו מוח ומוכח שפיר דאין עשה דוחה ל"ת במקדש. אבל לחכמים החולקים שם איצטריך קרא דעצם לא תשברו למעט. דשוחטים את הפסח שני על חמץ. א"כ מנ"ל דאין עשה דוחה ל"ת ע"ש. והנה באמת דעת הרמב"ם ז"ל בהלכות ק"פ (פ"י הלכה ט"ו) מבואר כחכמים דפליגי על איסי בן יהודה כמו שמבואר בלשונו הטהור וז"ל ולמה לא ישוה השני לראשון לכל הדברים מאחר שנאמר ככל חוקת הפסח יעשו לפי שפירשו כנ"ל. א"כ מבואר שסובר חוקת הפסח יעשה בכל דבר הוקש ולא בדברי' שבגוף הפסח. ובהל' (ג') פסק אחד עצם שיש בו כזית בשר ואחד עצם שיש בו מוח. א"כ פסק כאיסי דלחכמים יבא עשה וידחה ל"ת דשבירת עצם. והוא תמוה לכאורה. אך מה שנראה לי ברור בדעת הר"מ ע"פ מה שהקשו התוספות בזבחים שם ד"ה ואחד כו' וז"ל היכי ס"ד דאתי עשה ודחי ל"ת הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה והניחו בצ"ע. ואף שבפסקי תוספות נמצא ישוב על קושיא זו דהיכי דא"א בענין אחר לקיים המצוה בשום אופן בזה לא אמרינן בעידנא כנ"ל. עכ"ז הדבר אינו מוכרח. וגם הרב בעל מ"ל כתב ע"ז חידוש גדול הוא בעיני. אך לדעתי ניחא בלא"ה באמת למעיין בש"ס שבת (קל"ב ב') יראה דרבא סבר הטעם דאין צרעת דוחה עבודה דגברא לא חזי ולא סבר כתירוץ רב אשי הטעם דבעידנא דמיעקר כנ"ל. ואף שהש"ס דחה על טעם רבא דא"כ נגעים טהורים מאי איכא למימר א"כ היה אפשר לומר דע"כ רבא הודה לטעם דרב אשי דאל"כ אכתי הקושיא במקומה למה אין צרעת דוחה עבודה. וי"ל דבאמת רבא קאמר בלשון ראשון דצרעת חמור. א"כ באמת הטעם דעבודה אינו דוחה צרעת מחמת שצרעת חמור. לפ"ז אתי שפיר שם שיטת רש"י ז"ל בפירושו שגרים בדברי רבא (שם קל"ג) לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתי מק"ו מצרעת שדוחה עבודה. והיינו דבאמת להמסקנא חזר בו רבא וסובר דצרעת חמורה. ובזה ל"ק קושית התוס' על רש"י ז"ל בשבת (ק"ד) הא רבא סבר הטעם דגברא לא חזי. וע"כ אינם גורסים דאתי מק"ו. ובאמת היא גירסא ישנה מהגאונים כמבואר בחידושי רשב"א שם. אך לפ"ז ניחא דבאמת נדחה הך טעם דגברא לא חזי דא"כ נגעים טהורים מאי איכא למימר. וא"כ באמת הפירוש בברייתא כלשון ראשון שפירש רבא שם צרעת חמור מעבודה. א"כ לפ"ז לית ליה לרבא הך כללא דבעידנא דמיעקר לאו. ובאמת הוא פלוגתא דתנאים ר' יאשי' ור' יונתן שם ומאן דסבר דצרעת חמורה ע"כ לית ליה הך דרב אשי שם בעידנא דמיעקר לאו בעינן לקיים עשה. ע"כ קאמר רבא שפיר דאיצטריך עצם לא תשברו לעצם שיש בו מוח. דה"א דעשה דחי ל"ת. אף דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה. עכ"ז רבא והך תנא סבר כר' יאשי' דצרעת חמורה ולית ליה דרב אשי בעידנא דמיעקר לאו בעינן לקיים העשה. א"כ לפ"ז לדידן דאית לן כרב אשי דבעינן בעידנא דמיעקר לאו לקיים עשה. א"כ בלא קרא אין עשה דמוח בעצמות דוחה לל"ת דשבירת עצם. ע"כ יפה פסק הרמב"ם כרבנן דפליגי על איסי בן יהודה. וגם פסק דעל עצם שיש בו מוח חייב על השבירה מחמת דבעינן לקיים עשה בעידנא דמיעקר לאו ואיסי בן יהודה דמצריך קרא לזה היינו דסובר כר' יאשי' דצרעת חמורה. ולפ"ז ניחא הא דמצריך רב אשי לתרץ על הא ברייתא דיקדש דאין עשה דוחה ל"ת יעשה. הא בלא"ה מוכרח לתירוץ רבא דאין עשה דוחה ל"ת במקדש מכח הפסוק דעצם לא תשברו והיינו דרב אשי מתרץ לרבנן החולקי' על איסי בן יהודה וגם אם נאמר כשיטת הרמב"ם דבלא קרא ידעינן מחמת דבעינן בעידנא דמיעקר לאו לקיים העשה ע"כ אין העשה דאכילת קדשים דוחה לל"ת דשבירת עצם ולעולם עשה דוחה לל"ת אף במקדש. ע"כ הוכרח לטעם דיקדש הוא עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ועתה נבוא בס"ד לבאר דעת הר"מ על נכון. והוא כי הר"מ ז"ל פסק בפ"ח מהלכות מע"ק הלכה ט"ו וז"ל נאמר בחטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה אם פסולה היא הנוגע בה פסול כנ"ל. ובהלכה ט"ז כתב בד"א כשנבלעה בו כו' ואחד החטאת ואחד שאר קדשים בין כו' שנאמר זאת התורה לעולה למנחה ע"כ. והנה קודם שנבא לבאר דעת הר"מ ז"ל בזה. נתרץ קושיא חזקה בס"ד אשר הרעישו בזה גדולי ישראל והובא בספר מהרב המובהק בעל שעה"מ בהל' נדרים. והוא לרב אשי דאמר הטעם דיקדש הוא עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. א"כ מאי קאמר בש"ס פסחים (מ"ה א') לר"ע דאמר היתר מצטרף לאיסור גבי חטאת ונזיר דהוי שני כתובים ואין מלמדים דה"ל למיכתב בנזיר ותיתי חטאת מנזיר. הא בעינן הך קרא דיקדש בחטאת לעשה דאל"כ עשה דוחה ל"ת. וגם רב אשי בעצמו סובר כן דה"ל שני כתובים לר"ע יעו"ש. ואין לי להאריך לדחות תירוצו של המחבר הנ"ל כי מכח דברי הנ"ל יובן למעיין שאין תירוצו עולה יפה. ומה שנ"ל בזה והוא דבאמת סוגיות חלוקות הוא דבנזיר (ל"ז) מבואר דתרוייהו חטאת ונזיר צריכי לרבנן דפליגי על ר"ע לטעם כעיקר ותרוייהו צריכי ולא הוי שני כתובים ע"כ ילפינן מזה לכל התורה מבינייהו. ועיין תוספות פסחים (שם) ד"ה ורבנן. ובפסחים מבואר דלרבנן גבי חטאת להיתר נצטרף לאיסור אתי קרא דיקדש וחולין מקדשים לא גמרינן. ומשרת דנזיר לטעם כעיקר ומזה ילפינן לכל התורה. והנה הך סוגיא דזבחים אזיל אם נאמר דתרוייהו חטאת ונזיר צריכי לטעם כעיקר. כסוגיא דנזיר. ולפ"ז יבא על נכון בס"ד. והיינו כי באמת ההבדל בין טעם כעיקר להיתר מצטרף לאיסור והוא כי אם נאמר טעם כעיקר דאורייתא אינו חייב מלקות. רק כשיאכל כזית איסור בתוך אכילת פרס של היתר וכשאינו אוכל בכדי אכילת פרס כזית איסור לדעת הר"מ ז"ל (פרק ט"ו) מהל' מ"א (הלכה ב' ג') דהוי רק איסור דרבנן ולר"ת ז"ל אסור מדאורייתא. ועיין כ"מ שם ולא אמרינן דההיתר חוזר להיות איסור כלל. ועיין ברא"ש ז"ל בחולין (צ"ח) שהביא שיטת ר"ח וז"ל. אע"ג דטעם כעיקר ילפינן מקרא מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנ"ט של איסור בהיתר להופכו לאיסור כנ"ל יעו"ש. אך כשנאמר היתר מצטרף לאיסור חוזר ההיתר להיות איסור ומצטרף לכזית. והחילוק פשוט ומבואר לכל. א"כ הך סוגיא דזבחים הנ"ל סובר דקרא דיקדש גבי חטאת לרבנן לטעם כעיקר. א"כ אין ההיתר נהפך להיות איסור. וא"כ איכא עשה על אכילת קדשים דכשירה. וע"ז מקשה הש"ס שפיר ליתי עשה ולידחי ל"ת. ע"כ הוכרח רבא לתירוצו ורב אשי לתירוצו שם בזבחים. אבל לר"ע בלא"ה לא קשה שסובר דקרא דיקדש להיתר מצטרף לאיסור הוא. א"כ ההיתר חוזר תיכף בשעת הבליעה זה כזה להיות איסור ואין על ההיתר שם הקודם. א"כ גבי בשר חטאת חוזר קדשים כשרים בשרו להיות פסול ואין על הכשר שום עשה דאכילת קדשים. ע"כ קאמר הש"ס שפיר לר"ע דילפינן היתר מצטרף לאיסור מנזיר לכה"ת. א"כ בשר קודש של הכשירה נעשה תיכף פסול ואין על הכשר עשה דאכילת קדשים כלל. אך הסוגיא דזבחים אזיל לרבנן וכסוגיא דנזיר דהך קרא דיקדש גבי חטאת לטעם כעיקר. א"כ יש עשה על אכילת קדשים דכשירה כי אין ההיתר נהפך לאיסור. וכנ"ל. וא"כ לפ"ז דעת הר"מ על נכון. והוא שלכאורה קשה כיון שהוכחנו לעיל דלא סבר כרבא דאין עשה דוחה ל"ת במקדש. וגם לא הביא הך תירוץ דרב אשי דיקדש עשה. א"כ קשה קושית הש"ס לידחי עשה כו' כנ"ל. אך באמת פסק כסוגיא דפסחים דקרא דיקדש לרבנן להיתר מצטרף לאיסור. כי סברתו בזה למה נעשה מחלוקת בחנם בסברא בין ר"ע ורבנן כמו לר"ע ילפינן מנזיר לכל התורה כן לרבנן ג"כ. א"כ כיון שסוברים רבנן דטעם כעיקר דאורייתא ע"כ ילפינן מנזיר. וע"כ הך קרא דחטאת הוא להיתר מצטרף לאיסור. דאל"כ הוי שני כתובין. ולפ"ז בלא"ה אין דוחה עשה דאכילת קדשים לל"ת דפסולה כיון שהכשירה חוזר להיות פסולה וכנ"ל. לפ"ז ניחא דמסיק הר"מ (בהלכה ט"ו) ההיקש לשאר קדשים ואם נאמר דסבר דתרוייהו קראי דחטאת ונזיר לטעם כעיקר א"כ למה לו ההיקש דזאת התורה לשאר קדשים הא ילפינן מבינייהו דנזיר וחטאת לכל התורה. אלא ע"כ דעיקר לימוד הקרא בחטאת להיתר מצטרף לאיסור לפ"ז בעינן היקש לקדשים קלים. וכן מוכח דעת הר"מ (בהלכה י"ח שם) אם יש בהם בנותן טעם הרי הכל נאכל כחומר שבהם א"כ אם פסולה היא על כל כזית חייב אף שאין בו בכדי אכילת פרס כזית פסול. עכ"ז הטעם שהכל נעשה פסול. וכשתעיין בפ"ה מהל' נזירות הלכה ד' כתב דבר המותר אינו מצטרף לדבר אסור אע"פ שטעם הכל טעם יין ואכל מהתערובות אינו לוקה עד שיהי' מדבר האסור בתערובת כזית בכדי ג' ביצים כנ"ל יעו"ש. ובהלכות מע"ק לא כתב רק כשיהי' נ"ט. תאכל כחומר שבה. וע"כ שהיתר מצטרף לאיסור. ולהכי כוון הר"מ בלשונו בהלכות נזיר אין דבר המותר מצטרף כנ"ל. לאיזה צורך כתב זה. אלא ע"כ בחטאת היתר מצטרף לאיסור. ע"כ כתב בנזיר אינו כן וזה ברור לדעתו ז"ל. והכל על נכון כנ"ל. א"כ לפי הנ"ל נתברר דעשה דוחה ל"ת במקדש לדידן דקיי"ל כרבנן. וגם רב אשי חולק על רבא והלכה כרב אשי לגבי רבא. אלא שקשה לי לפ"ז על דעת הר"מ ז"ל (פ' ח' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ד) וז"ל האוכל קודש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שהביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת שנאמר כו'. לפ"ז איך פסק (בפרק ו' מהלכות ק"פ הלכה ד') מחוסרי כפורים שחל הבאת קרבנותיהם ביום י"ד בניסן. שוחט עליהם ומקריב קרבנותיהם בין קודם שחיטת הפסח ובין לאחר שחיטת הפסח כו' וכן פסק (בפרק א' מהלכות תמידין ומוספין הלכה ד') ע"ש. והיינו דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה לעשה דהשלמה. כמבואר בש"ס פסחים (נ"ט א') הא לפי דעתו ז"ל שפוסק כמ"ד דמחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי. כמו שכתב הכ"מ (בפרק ג' מהלכות ביאת מקדש הלכה ט') יעו"ש. א"כ י"ל דלהכי קאמר ר"י בנו של ר"י בן ברוקא כו' שעשה דפסח דוחה העשה דהשלמה. היינו שסובר כמ"ד דמחוסר כפורים שאכל קודש חייב כרת וכן פי' רש"י ז"ל בהדיא בפסחים כן. ע"כ אי אפשר לאכול קדשים בערב כשלא יביא כפרתו. ע"כ דוחה עשה שיש בו כרת לעשה דהשלמה. אבל לפסק הר"מ למה לן לדחות עשה דהשלמה אף שהעשה קל. עכ"ז לא מצינו שעשה דוחה עשה וגם הלא בעידנא דמיעקר עשה לא מקיים עשה ה"ל להמתין עד לערב ולאכול הפסח בטומאתו כיון שאינו חייב כרת שאינו רק מחוסר כפורים ויבא עשה דפסח וידחה ל"ת דאכילה בטומאה. בשלמא אם נאמר דאין עשה דוחה ל"ת במקדש כרבא ניחא. דאין עשה דאכילת פסח דוחה לל"ת דמחוסר כפורים שאוכל קודש. אבל לפי מה שהוכחנו לעיל דהר"מ אינו סובר כן קשה כנ"ל. וביותר קשה לפי דעתו ז"ל א"כ זב בעל שלש ראיות ביום שביעי שלו למה אין שוחטין עליו אחר שטבל ביום השביעי אף שלא העריב שמשו ולא הביא כפרתו הא כשיאכל הפסח בלילה אינו רק איסור לא תעשה יבא עשה דאכילת פסח וידחה והלא מבואר בש"ס פסחים (צ') ובהל' ק"פ בפרק הנ"ל שאין שוחטין בשביעי על זב בעל ג' ראיות כמו שמבואר (בהלכה ג') זב שראה שתי ראיות שוחטין בשביעי לאחר שטבל אבל בעל ג' ראיות משמע בהדיא שאין שוחטין עליו. ואין לומר שסבר הר"מ ז"ל כמו שכתוב בתוס' זבחים (ל"ב ב') בסוף ד"ה ור' יוחנן דאף למ"ד טבול יום דזב לאו כזב דמי. עכ"ז היכא שהוא טבול יום ומחוסר כפורים דאיכא תרתי קאסר לכנוס במחנה לויה א"כ ה"ה לענין אכילת קדשים חייב כרת כשאוכל בקדשים ז"א חדא הא בלילה של אכילת פסח אף זב בעל ג' ראיות אינו רק מחוסר כפורים לחוד. ועוד הלא הר"מ ז"ל אינו מקיש לענין מחוסר הערב שמש קודש למקדש דבביאת מקדש פסק שחייב עליו כרת. כמבואר ברמב"ם (פ"ג) מהלכות ביאת מקדש (הי"ד) בין ביאת מקדש שחייב עליו כרת וכשאוכל קודש אינו חייב כרת. ועוד הלא כשתעיין בפרק י"ח מהלכות פס"מ הנ"ל מבואר אף שהוא מחוסר הערב שמש ומחוסר כפורים עכ"ז אינו חייב כרת על אכילת קודש. כיון שממעטינן מטומאתו עליו עד שיהיו כל טומאתו עליו. א"כ לפ"ז בזב בעל ג' ראיות יבא עשה דאכילת פסח וידחה ל"ת וישחטו עליו בשביעי שלו ויאכל לערב. אף שהוא מחוסר כפורים. וצ"ל דס"ל להר"מ ז"ל כיון שאינו ראוי לאכול הפסח מחמת חיסור קרבנות שלא הביא אף שע"י דחית העשה לל"ת יכול לאכול הפסח עכ"ז אינו ראוי לאכול נקרא כיון שאינו ראוי לאכול בלא דחיה. וע"כ נדחה לפסח שני כי עיקר תלוי בחזי לאכול ומאיש לפי אכלו נפקא דבעינן ראוי לאכול וזה אין ראוי לאכול. ונדחה לפ"ש וגם אף לפי דעתו ז"ל ע"כ הא דמיעטה התורה איש איש כי יהיה טמא שנדחה לפ"ש. ומחוסר כפורים עדיין נקרא טמא והתורה מיעטו בפירוש מפסח. ואף שלהר"מ אינו טמא גמור לחייב כרת על ביאת מקדש או אכילת קודש. מדקאמר הר"מ ז"ל וטומאתו עליו שיהי' כל טומאתו עליו גבי אכילת קודש מוכח שטמא נקרא אף לדעתו ז"ל שי"ל הך קרא עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים לכרת. עכ"ז טמא נקרא שהרי עובר בלאו כשאוכל קודש. א"כ גברא לא חזי שהתורה פטרתו בפירוש מפסח. והא דלא ילפינן מהכא שאין עשה דוחה ל"ת בכל מקום מדפטרתו התורה בפירוש אף מחוסר כפורים מפסח ולא אמרינן יבא עשה לדחות ל"ת דטומאה ז"א מחמת שלא דחי אלא מחמת דגברא דלא חזי כמו שמתרץ רבא בשבת (קל"ב ב') דגברא לא חזי ע"כ אין עבודה דוחה צרעת. א"כ ה"ה הכא גברא לא חזי מחמת טומאה ואין עליו חיוב פסח כלל. וכמו דרך רחוקה לעולא פסחים (צ"ג ב') כל שאין יכול לכנוס בשעת שחיטה היינו בחצות אין עליו חיוב פסח כלל. אף שיכול לעשות הפסח בעוד יום בי"ד. עכ"ז התורה פטרתו. ואף שבשבת נדחה תירוץ רבא מחמת קושיא אחריתי. אבל הסברא אמת וברור תדע לדעת הר"מ הלא כתב בהלכות ק"פ (בפרק הנ"ל הלכה ב') בד"א בטומאה שנזיר מגלח עליהם אבל אם נטמא בטומאת מת שאין הנזיר מגלח שוחטין עליו בשביעי שלו. אבל כל שבעה אסור לשחוט עליו ונדחה לפ"ש והלא מבואר בביאת מקדש ובהל' פה"מ הנ"ל שטומאה שאין הנזיר מגלח עליו מותר לכנוס במקדש או לאכול קודש מדאורייתא ואין עליו איסור רק מדרבנן. ומכין אותו מכת מרדות. ואף שהוא טמא שבעה מדאורייתא. עכ"ז לענין קודש ומקדש אין איסור עליו מדאורייתא וא"כ אמאי לא יעשה הפסח הלא ראוי לאכול הוא. אלא ע"כ שהתורה פטרתו. והיינו מחמת דגברא אינו מחויב בדבר כל שהוא טמא. א"כ כש"כ במחוסר כפורים שאסור לעשות את הפסח כשלא יבא כפרתו קודם הלילה. והנה אף שבאמת דין זה לא נזכר בש"ס שמי שנטמא בטומאת שאין הנזיר מגלח עליו שפטור מפסח. עכ"ז י"ל שיצא להר"מ ז"ל זאת מחמת קושית התוספות שהקשו בפסחים (מ"ג) ד"ה דאי בעי שהקשו למ"ד דשוחטין וזורקין על טמא שרץ א"כ ל"ל קרא דטמא נדחה לפ"ש הא בלא"ה מאיש לפי אכלו נפקא וטמא אינו חזי לאכול. ולפי הנ"ל ניחא דאיצטריך טמא באם אינו ענין לטומאת שהנזיר מגלח עליו דאינו חזי לאכול תנהו ענין לטומאת שאין הנזיר מגלח דחזי לאכול. ואעפ"כ נדחה מפסח. ומזה יצא להר"מ ז"ל דינו אף שבאמת פסק כמ"ד אין שוחטין על טמא שרץ. עכ"ז בהא לא פליגי אהדדי וגם לפי מה שמבואר בדברי הר"מ שטמא מת שהנזיר מגלח עליו אף לאחר הזיה וטבילה אסור לשחוט עליו. א"כ חזינן בהדיא שהתורה קראה לטמא מת בשביעי טמא אף לאחר טבילה והזיה והוא רק מחוסר הערב שמש טמא. א"כ מזה ילפינן לכל הטמאים שעכ"פ בשעת אכילה יהיו ראוים לאכול ולא יהיו מחוסרי כפרה או הערב שמש שהמה נקראים טמאים. וה"ה לכל מי שנקרא טמא אף שחזי לאכול כגון טומאת שאין הנזיר מגלח עליו דחזי לאכול מדאורייתא. עכ"ז כיון שהוא טמא נדחה מפסח כי איש איש מרבה לכל מי שנקרא טמא ומתורץ קושית התוספות היטב על מ"ד דשוחטין וזורקין כו' וכנ"ל: