תורת אהל משה· רבי משה יהושע לייב דיסקין
קדושין
ס"ה א' אר"י המקדש בע"א אין חוששין לקדושין ומקשה שם הש"ס ממתני' וא"ר לר"נ אלא לאו בע"א ופירש"י שהעד יגיד כדבריו עיי"ש. והקשה הגאון ר' מי"א ז"ל לשי' הריב"ש (הובא בש"ך חו"מ סי' ל"ד ס"ק כ"ח) דאפילו היכא שהוא נוגע אמרי' פלגינן דבורא דאדם קרוב אצל עצמו ולא שייך בזה עדות כלל. ה"נ נימא פ"ד. והרי יש כאן שני עדים המעידים שהיא מקודשת ותאסר אעלמא וכו'.
והרב הגדול ר' א"ר רלב"ג ז"ל הציע קושי' זו לפני אדמו"ר הגאון החסיד זצוק"ל. וזה תשובתו אליו:
קושיא זו דנימא פלגינן דבורא. על מימרא דרב יהודא דס"ל המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושין. לא קשה כלל. דהרי כשאמר לאשה קדשתיך בעד אחד. א"כ אומר שזו האשה אינה מקודשת ע"פ הדין ואינה אשת איש וכן העד אחד שאומר כדבריו שזה האיש קדשה רק לפניו. ג"כ אומר שזאת האשה אינה מקודשת ע"פ הדין ואינה אשת איש. א"כ איך נאמר בזה פלגינן דיבורא והיו שני עדים ותהא אשת איש היפך עדותם. שלא מצינו כה"ג בכל הנך דפלגינן דיבורא
תדע לך דכה"ג לא שייך פ"ד דאם נימא דשייך כאן פלגינן דיבורא הגע עצמך לסברת המקשן דמקדש בעד אחד חוששין לקדושין א"כ הרי שבא ראובן ואמר קדשתי האשה ביני לבין עצמי והאשה אינה מכחישתו דאמרה שאינה זוכרת נחזיק עדותו שנתקדשה לא' מכל העולם כולו בפניו ותהא אסורה לכל מי שמאמינו. וזה פלא. א"ו כדאמרן כיון דלפי דברי העד לפי הדין אינה מקודשת כשנתקדשה בינו לבין עצמו. ל"פ דיבורו ולהחזיקה בא"א. ויותר תמוה דכשיש אחר עמו (דאז לא מהני גם הכחשת האשה) הרי מ"מ לא נוכל לאוסרה עליו שהרי עכ"פ איכא מיגו דאי בעי שתקי ונאמנים שזה קדשה שלא בתורת עדות רק במגו להתירה לזה כדקי"ל בעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות הגם דהוי חוזרים ומגידים. אפ"ה נאמנים במגו כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר. וא"כ נאמנים הם להתירה למקדש זה ואף דנימא דלגבי מקדש זה ליכא מיגו דשתיק דהא חשדינן ליה שרוצה לאוסרה אכ"ע כדי שתנשא לו. ובשתיקת השני לחוד לא סגי (דהא קיימינן למ"ד דחוששין לקידושי עד אחד וכנ"ל) אכתי הא אלו הוי שתיק השני ולא היה נשאר רק עדותו של המקדש לחוד הא ג"כ לא הוי מצינן לאסרה עליו דהא מה שאומר אני קדשתיה. לא גרע מעד אחד בהכחשה. שהוא בעצמו מכחיש האיסור של א"א לגבי' דנפשיה ונמצא שתהיה מותרת לו. ונמצא פסק הב"ד יהי' שהאשה נתקדשה לא' מכל העולם. ואפ"ה מותרת למקדש זה. ונמצא שראו העדים קדושין שיש בהם שיור דלכמה פוסקים להלכה אין אלו קדושין כלל עסס"י ל"ח ודו"ק:
ואין להתעקש בגוף סברתינו לאמור דכיון דהוי דינא דפלגינן דיבורא מתחילת עדותם הוי כמעידים שאסורה לכ"ע. ולענין זה הוי קדושין בשני עדים. זה אינו. דנראה פשוט דכיון דבעת הקידושין לא הי' עומד להתברר כל ענין הקידושין כמו שהוא באמת שתהא זקוקה אל זה המקדש הוי כקידושין בלא עדים. ולא מבעי' לשיטת הסוברים בקדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה דלא מהני כ"א היכא שידעו עדים מתחילה ואח"כ נשכח מהם. אבל היכא דגם מתחילה לא ידעו גם ספק קדושין לא הוי אלא אפי' לשיטת הסוברים דבכל ענין הוי ספק קידושין מ"מ הכא גרע דשם עכ"פ הוי ראוי להתברר לב"ד כל מה שהעדים יודעים שראו קדושי ספק. אבל הכא שהמקדש שאומר שהוא קדשה להיות זקוקה אליו לא הי' עומד להתברר לב"ד דלכו"ע אסורה ולדידי' שרי דהא לעצמו נוגע הוא וכנ"ל). הוי כמקדש בלא עדים. הגם דפלגינן דיבורא ואמרינן שהוא לא קדשה כ"א נתקדשה מאחר. לא מהני דהרי ידוע דלא פלגינן דיבורא להוסיף מעצמינו דבר שנצרך לעיקר גוף העדות (עי' ביבמות בתוס' שם כ"ה ע"ב ובכתובו' י"ח ע"ש) ובעדות קדושין עיקר העדות אינה הא שהאש שה נאסרה לכל העולם. אלא העדות הוא שהיא מקודשת וזקוקה ומקושרת לזה האיש וממילא עי"ז אסורה לכל העולם והאיסור נמשך והולך עי"ז. ואם נאמר פ"ד שלא נתקדשה לזה המקדש ולאיש אחר המה לא מעידים. א"כ הרי הם כמעידים שנתקדשה ולא ראו גוף המקדש ואנחנו מעצמינו נצטרך להוסיף שנתקדשה לאיש אחר. דבר שהיא עיקר העדות ובל"ז לא הוי עדות כלל זה לא מהני. משא"כ בפלוני רבעני עיקר העדות דפלוני רבע וחייב הריגה או לדידן אוזפן ברביתא וכשפ"ד אין אנו צריכים להוסיף בעיקר העדות כ"א לגרוע שלא רבע לזה או לא הלוה לזה בזה פ"ד. וא"כ הכא בקדושין הוי כעדים שלא ראו כלל גוף המקדש. בשלמא בעדים שאינם מכירים את המקדש ושמו. מ"מ ברגע מעשה הקדושין היו יכולים להעיד שזה הגוף קידש לזאת האשה משא"כ כאן כדפלגינן דיבורא נשאר קידושין שבלא גוף. דבר שלא יצויר בקידושין כלל ואין ידיעה כזאת מועיל בקידושין. אכן האמת יורה דרכו כסברתינו דע"ז האופן לא שייך פלגינן דיבורא כיון דלפי דברי העד הי' הקידושין בפני עד אחד דהרי אומר שהאחר הי' המקדש ולרב יהודא טעמי' דילפינן בערוה דבר דבר מממון. ובמכות דף ו' ע"א אמרינן במקיימי דבר הכתוב מדבר א"כ בעינן שני עדים חוץ מהמקדש והעד אומר שלא היה כ"א אחד חוץ מהמקדש הרי לפי עדותו אינה אשת איש כלל:
ורק יש להקשות קושיא זו לפי סברת המקשן דפריך על רב יהודא ממתניתין דהוא אסור בקרובותיה וכו' אלא לאו בעד אחד. ודייקינן דהמקדש בעד אחד חוששין לקידושין א"כ כשאומר קדשתיה בעד אחד אומר שהיא מקודשת והיא אשת איש. וכן העד אחד אומר זה האיש קדשה לפני. אומר שזאת האשה היא אשת איש. ומ"מ אמרינן שהיא מותרת בקרוביו דאמרינן דברי העד לא מהני דהוי עד אחד בהכחשה. ודברי הבעל שאומר קדשתיה לא מהני דהרי הוא נוגע. ע"ז יוקשה שפיר דנימא פלגינן דיבורא דהרי יהי' שני עדים המעידים שנתקדשה לפי הדין דהוי קדושין והיא אשת איש. א"כ תהא אסורה אכולי עלמא להינשא מהיום ומשנתינו מוכחת שהיא מותרת להינשא:
וע"ז תירץ אדמו"ר הגאון זצוק"ל דכל מקום דאמרינן פלגינן דיבורא איכא בדבריו כללא ופרטא דהיינו למשל כשאומר פלוני רבעני לרצוני הכלל הוא דזה האחר חייב הריגה ופרטא הוא דגם הוא נרבע לרצונו וע"ז פלגינן דיבור' ומאמיני' להך כלל דזה האחר רבע וחייב הריגה. וכן כשאומר לדידן אוזפין ברביתא ובדרך כללא אומר דזה האחר מלוה ברבית ופרטא דגם הוא לוה ברביתא פלגינן דיבורא ומאמינים דזה האחר מלוה ברבית ופסול לעדות. וכן כשאומר הרגתיו א"כ ללא הוא שזה האיש נהרג ואשתו מותרת. ופרטא הוא דהוא רוצח ע"ז פלגינן דבורא ומאמינים שזה האיש נהרג ואשתו מותרת. א"כ בכל אלו קיימינן דברי העד בעיקר הענין ממש כדבריו:
משא"כ הכא למשל ראובן אומר שזאת האשה נתקדשה אליו. ולפי דבריו היא מותרת אליו ולאחרים היא אסורה. והעד אומר שנתקדשה לזה האיש ראובן. העד אומר ג"כ שהיא מותרת לראובן ולאחרים היא אסורה וא"כ כשנאמר פלגינן דיבורא ונתקדשה לאחר ולא לראובן א"כ לראובן אסורה ואחד מן העולם יש שמותרת אליו ע"ז לא אמרינן פלגינן דיבורא שיהי' הפך דברי העד ויופסק הדין להיפך מדברי העד. כה"ג לא פלגינן דיבורא. וע"פ החדוד אפשר לומר דכל מקום דאמרינן פלגינן דיבורא בהא דפלגינן סתרינן הנגיעה שהוא נוגע בזה העדות. דהיינו שמאמינים העדות ע"ז האופן שיתבטל הנגיעה. למשל כשאומר פלוני רבעני לרצוני. א"כ כשפלגינן דיבורא שהוא רבע לאונסו או לא רבעו כלל. א"כ בטלה הנגיעה. וכן כשפלגינן שאוזף ברביתא ולא להעד א"כ בטלה הנגיעה כיון דאחר שפלגינן. זה העד לא לוה ברבית. וכן כשפלגינן שבעלה של זו נהרג ולא על ידי של זה בטלה הנגיעה. משא"כ הכא כשאומר קדשתיך בפני עד אחד והיא אשתי. כשנאמר פלגינן דיבורא סוף כל סוף תנשא רק לזה האיש דהרי לאחר לא תנשא דהרי כל אחד יודע בעצמו שהוא לא קדשה וכיון שע"פ העדים נתקדשה לאחד א"כ אסורה אליו. משא"כ לזה האיש. הגם שהיא אומרת לא קדשתני מ"מ לא שוויא אנפשה חתיכה דאיסורא להינשא אליו דהרי לפי דבריה גם לאחר לא נתקדשה. ואנן כשפלגינן דיבורא מ"מ באמת לא יש שני עדים שלא נתקדשה אל זה. ממילא מותרת להינשא אליו א"כ בהכרח תינשא אליו א"כ אכתי נשאר הנגיעה במקומה וד"ל:
סוטה. עי' הגרע"א במשניות הק' דאפילו בזמן הבית לא הי' תקנה כשמקנא בינו לב"ע. והח"מ באה"ע סי' קט"ו הרגיש בזה. וי"ל דשמקנא שלא כהוגן אולי א"צ כלל לשמוע לו. לכן בזמן הבית דהו"מ לקנא בפני ב'. דאפי' אי אקרי דמסתתרה יש לה תקנה אינה שומעת לו כשמקנא בינו לב"ע (ואף דהברירה בידו שלא להשקותה. מ"מ הא יצטרך ליתן לה כתובה) משא"כ בזה"ז. דליכא כלל מי סוטה. קינויו קינוי אפי' בינו לב"ע:
עוי"ל דקינוי בטעות לאו כלום הוא (דנהי דודאי גם מי שא"י כלל דין הסוטה. אפ"ה קינויו אוסר. דאל"כ למ"ד אסור לקנאת לא הו"ל לכתוב כל הפרשה מ"מ טעות אחר ודאי דמבטל הקינוי) וא"כ בזמן הבית לא איצטרכינן לעצה טובה זו. דהא אח"כ כי אתי להשקותה. והב"ד לא ירצו (משום דלא פסיקא כריב"י) יתבטל הקינוי דאף דס"ד שאין זה קינוי מ"מ הא אסיק אדעתיה ג"כ. שאפי' אי חשיב קינוי. יש לה תקנה בשתי':
עוי"ל דר"ח ס"ל כמ"ד דמצי מחיל גם אחר סתירה א"כ אין חשש בקינוי כלל דהא מצי מחיל. אבל בזה"ז שאין מי סוטה. והוי כנג"ד לאיסור. שוב לא מצי מחיל וכמ"ש ר"מ גבי בן סו"מ דאחר שנג"ד א"י למחול לו. אלא דתי' זה אינו מספיק על הטור שהעתיק ג"כ בלשון זה. והא אנן קי"ל דאחר סתירה אינו מחול:
שם דף ו' ע"ב. משה"ק התוס' מנזיר. י"ל דכאן רמיא עיקר חיובא דמנחה על הבעל וכיון דהויא אז בת השקאה שפיר קדוש. משא"כ בנזיר דעיקר חיוב הקרבן על האשה. לכן כי מיפר לה אח"כ בטל ההקדש. גם משה"ק מנאבד השור. י"ל דכאן לא פסיקא שיבואו העדים להעיד. לכן ל"ח טעות. ורק לענין ד"מ גבי פשרה קי"ל בחו"מ דכל זמן שמוצא עדים מבטל הפשר. משא"כ הכא שכבר היתה ראוי' לשתות ולהבדק קודם שיבואו העדים כל כה"ג מנ"ל דחשיב טעות. ומשה"ק שישאל על ההקדש. אם כונתם דזה גופי' חשיב פתח שלא ידע שיבואו עדים י"ל דהא חשיב נולד. על עדים ששתקו עד כה. ועתה יבואו ויעידו:
שם תוס' ד"ה קירב. יל"ע דבשלמא לרב מרי ניחא. וכשהיו עדים קודם שנתקדשה בכלי. דממ"נ לאמת לא קדוש כלל ולשמא יאמרו ליכא חששא שיסברו שקירב הקומץ כדין. אבל לאינך תי' והיינו שזינתה קודם הקטרה. עכ"פ הקטרה לא היתה מועלת כלל לבדקה שכבר יש עדים וערש"י רפ"ב דאפילו למ"ד דשותה תחילה. אפ"ה אין נבדקת עד ההקטרה. וא"כ הוי כלא הקטיר הקומץ. ואולי כיון שלא היו העדים בעולם קודם ששתתה. המים בודקין אותם על זנות הקודם (דודאי לא מסתבר שיבדקוה המים. אזנות דהשתא. דהא לא קי"ל כר"מ דמשביעה אלהבא) ע"י הקטרת המנחה:
ב"ק י"ח א'. בעי' דש"ס בצרורות אם מן העליה. קשה דהא בתוספתא בכורות ס"פ יש בכור דחשיב שם כ"ד שאין גובין מן הראוי (וע' פוסקים חו"מ סוס"י ק"ד) חשיב גם חצי נזק. וזה תמוה דאם איתא לשור הא גובין מגופו גם מן היתומים. דאפילו אם מכרו גבי מיני' גם דל"ח ראוי כלל. דהא אותו שור ירש מאביהן ואי ליתא לשור. הא גם מיני' דידי' לא גבי מן העלי' אלא ע"כ דבח"נ צרורות קאי דגובה מן העלי'. ומ"מ מיתמי מן הראוי לא גבי. ואולי טעות הדפוס הוא בתוספתא והי' כתוב ב"ח. ופתרונו בעל חוב. או ח"נ ביאורו חמשה נזקין היינו חמשה דברים של חובל
שם ס"ד ע"א. וע"ב. משה"ק התוספות ע"ב דהומ"ל שדי חיים כו' נראה דס"ל לש"ס דלא שדינן חיים לפרטא. אלא דקשה מנ"ל הא דרב דאחי' לקרן כו' כיון דצריכינן לתיבת חיים (ובמוהר"מ משמע דלהך תי' לא מ"ל הא דרב וזה דוחק. וגם שלפ"ז יש מקום לדחוק ולתרץ תיבת שה. דו"ק] וצ"ל כיון דמדה היא בתורה לדרוש כלל ופרט וכלל א"כ אי לא הוי פרט אחר ע"כ היו מטילין תיבת חיים בין המצא לתמצא. וכעין הפרט הוי דבר המטלטל. וא"כ אס"ד דלא ס"ל דרב. א"כ לא לכתוב שום פרט ונשדי חיים בין המצא לתמצא. אע"כ דאתי לכדרב ואעפ"כ אי אפשר להוציא מפשטי' לכן א"א לדרוש כעין הפרט בציר מב"ח וגם לא ב"ח דא"כ לכתוב חיים לחוד ולא כללי ופרטי ודרש א' בפ"ע לכדרב ליכתוב:
ומה שיש להקשות דאכתי נימא דכעין הפרט הוא ב"ח. ואם דנכתוב חיים לחוד ולא הכללות ופרטות ז"א דלמאי דמשמע דגניבה לא מיותר דאורחא דקרא הוא אלא דממילא נדרש לכללא. וא"כ וכיון דמדה היא להטיל פרט ביניהם. וכיון דע"כ צריך חמור לדבר שאינו מסוים א"כ הרי י"ל דאי הוי כתיב חיים לחוד הוי משוינן גניבה וחיים לכלל ופרט וכלל. וכעין חמור דקדוש בבכורה להכי איצטריך למכתב כללא אחריני ופרטי אחריני. דנשדינהו בין המצא. וכעין הפרט לא בציר מב"ח דהא חיים כתיב. וכן היכא דלא נשדי חיים בין הכללות. ויהי' כעין הפרט דבר המטלטל. לכן כ' שור לפרט. נמצא דלא נדע כ"א ב"ח. וא"כ ע"כ איצריך שה לאלופי כעין הפרט דבר המטלטל ומהשתא גם דינא דרב איתי' דהא תקשי לכתוב חיים לחוד לפרט ונילוף לדבר המטלטל אע"כ לכדרב אתי) ולמה זו אסקי' בש"ס בקושי' שה ל"ל. לכן צ"ל דעדיין הוי ק"ל אס"ד דדוקא ב"ח לכתוב חיים לחוד ודרשא אחריתי למעט דבר שאינו מסוים איזה תיבה דל"ש לשויא פרטא בין גניבה לחיים ובלא"ה צ"ל כך דאל"כ אולי הצד ב"ח וידעינן זה מחיים ומ"מ צריך לכופו"כ משום חמור למסוים וכתב גם שור כדי שנדרוש מחיים גם דרשא דרב:
ומאי דקשה לפי ק"ו דתנא דב"ח. דלהוי חיים כלל. דא"כ הא לא יהי' רמז לדינו דרב וא"כ י"ל דמשו"ה נכתב כלל דהמצא תמצא. צ"ל דהוי מוכחינן מדכתב כללא בלשון חיים. ואנן אתינן למדרש מיני' אפי' דבר המטלטל. מדשני קרא בלישנא דהך כללא א"כ לכדרב אתי. וא"ת דאי הוי כתיב כללא כולל יותר מחיים ה"א דכעין הפרט באמת ב"ח הוא. ורק השתא דכתב חיים הוא דלא ניחא לו לשויא ב"ח לכעין הפרט כמ"ש כללא גופי' חיים כתיב משא"כ אי הוי כתיב כללא יותר גדול שפיר הוי משוינן ב"ח לכעין הפרט תריץ כמ"ש בתוס' דהך תנא לא ניחא לי' גם צד ב"ח. ורק אחר דמשכחינן בתורה לישנא דחיים הוא דאתינן עלה לשויא כעין הפרט. וא"כ שפיר י"ל דנכתוב כללא אחרינא. ונדע הכל. ומדפני קרא בלשון כלל למכתב חיים ש"מ איתא לדרב:
ודע דקשה בתרב"ח מאי ק"ל דלא נכתוב המצא ז"א דנהי דבסוף מכל הפרטים מוכח הצד דב"ח וא"כ ע"כ לא מסתבר כך להשוותו לכלל שנאמר חיים. מ"מ הא י"ל דבכללא דחיים משתמעי שפיר עבדים לחייב בכפל. ואתו כל הני פרטי דרק ב"ח ועבדים לא וצ"ל או דבלשון חיים לא משתמעי אנשים כלל או דאי משום מעוט לעבדים ל"צ לכל הני פרטי והו"ל לכתוב איזה מעוט אחר לזה:
עוד יש לעיין בסוגי' דהומ"ל דע"כ אין הצד ב"ח דא"כ לכתוב שור לחודי' בלא כלל ונילוף שור שור משבת וכמ"ש התוס' (דף נ"ד א') דבליכא כלל ילפי' שור שור משבת. ואו י"ל דאולי תיבת גניבה נצטרכת לפי פשטי דקרא. ואי כ' שור לחוד הוי דרשינן כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ולא הוי ילפינן משבת ע"ד שכ' התוס':
בפשיטות י"ל דב"ח ל"ש דבר שאינו מסוים דבשויא גיסטרא לא חיי כלל ובזה מובן לשנא דתדב"ח לתי' ש"ס קמא כבני מערבא דס"ל לקושטא למעט דשא"מ א"כ אי הוי משוינן גניבה וחיים לכללא א"כ ליכא לרבויי כלל יותר מדבר שנבלתו מטמא במשא דהא שה איצטריך לדשא"מ ולהנ"ל א"ש דכ"ז דלא מרבינן כ"ד ל"ש לאוקמי לדשא"מ. אך עכ"פ לקושטא צ"ל דקושיא תדב"ח היא להך תי' דש"ס דיכתוב מעוט אחר לדשא"מ וכללא דהמצא תמצא ל"ל:
ודע דבכל איזה מעוט סתמא שהי' כתוב בתורה הוי ממעטי' דשא"מ ולא לדרשא אחרינא דאין לפרש דדוקא כשהי' כ' מעוט דמשמע לדשא"מ (כמ"ש רש"י דמשור או חמור א"ק כ"כ אמת דרש"י כ' זה לשיטתו לעיל בדשא"מ. משא"כ להתוספות י"ל דהוי דבר שלם כעין הפרט דשור) דא"כ לשיטת התוס' הי' מוכח ממעוט זה גופי' דאפי' לאו ב"ח חייב בכפל דהא כל ב"ח מסוים:
ס"פ מרובה עי' ברא"ש מ"ש "והבנות בכלל" אין לו מובן ועיין פלפולא חריפתא תמה על הדברים. וי"ל כפשוטו דכוונת הרא"ש דגם נשים בכלל חיוב אכילת שום (דהא אשה מזרעת ג"כ) ואף דנשים לא מפקדי אפו"ר אפ"ה הא אתנהו בחיוב עונג שבת שרמז הכתוב וגם בנות בכלל בנ"י ויש הכרח לזה ממתני' דפ"ג דנדרים. מדלא קתני מאוכלי שום מותר בנשים כדתני התם גבי שחורי הראש אע"כ דגם הם בכלל תקנת עזרא. ובהאי עניינא נ"ל דהר"מ השמיט כמה מתקנות עזרא אותם שלא נזכרו במ"א במשניות. והיינו דס"ל דלדרי' תיקן לפי המקום ולפי הזמן (כמ"ש גבי פרוזבול לחד מ"ד) ולכן אתי שפיר גבי טבילת בע"ק עי' בתוס' ועמ"ש פ"ד מהלכות תפלה. ויתכן פי' דבריו שתיקן ע"ד הנסיון לראות אם יוכלו רוב הציבור לעמוד בה ולכן ביטלה ריב"ב. ולכן השמיט ענין אכילת השום כמ"ש ספ"ח מנדרים בפי' המשנה שזה הי' רק לפי הזמן והמקום ומהאי טעמא השמיט גם האי דינא דנודר מאוכלי שום ועיין ב"י סי' רי"ז. גם הך תקנתא דאשה חוגרת סינר השמיטה וזה תמוה שהרי בירושלמי פ"ק דסוטה משמע דהלכה קבועה היא. גם הא דמשכמת ואופה לא הזכיר בהלכות צדקה ואולי כיון דעיקר התקנה הי' על האשה ובמתניתין דכתובות נמנו וגמרו לפטור האשה המכנסת שפחות ממלאכה זו ס"ל דבטלה התקנה לגמרי. ועי' בכ"ז:
(שלהי החובל) קושיית רש"א על רש"י ז"ל בסו"פ החובל דמאי קמ"ל ברייתא כיון דנחבל אומר הכל. לק"מ דקמ"ל דל"ח לפגם משפחה בצערא. או דאדם מוחל ורק במתני' דנקט רישא וסיפא בעי לאשכוחי רבותא גם בממונא (דממ"נ או דמוקמי' חד גונא ממש. ואז סגי רבותא בחד בבא אבל כשאין שוין ממש ודאי צריך רבותא בשניהם) לכן פירש"י דאמר בתמי'. ואיכא השתא רבותא בב' גוני (עיין בלשון הנ"י ל"מ כן) אך לפי"ז צ"ל דקושי' ש"ס לקמן מברייתא דלשמור לא אליבא דר' יוחנן מקשי דלדידיה יש לומר דאה"נ דבלא ע"מ לפטור נמי פטור אלא דקמ"ל דאפילו השיבו לא בתמי' ג"כ פטור ורק לתי' רבא דלעיל מקשה ש"ס. או דק"ל מרישא דתני מפורש שבור כדי חייב. ודע דלר"י תי' ש"ס אינו דחוק כ"כ דלפמ"ש בלא"ה לדידי' לאו בחד גונא ממש איירי רישא וסיפא משא"כ לאידך אמוראי דעכשיו רישא בלקח הכד תחלה לשמרו ובנזקי גופו אח"כ. הא לא שייך זה. וצ"ל דזה הכל ברבותא דחומרי נזקי גופו דאפי' דל"ש בי' דלקחו תחלה אפ"ה חייב:
ודע דלתי' ר"י באמר בלשון מחילה ממש מהני יל"ע דלתחייב מלקות להך תנא דא"א רשאי לחבול בעצמו ועי' סמ"ע רס"י תכ"א. ובאמת תקשי לר"ל דח"מ שוגגין פטורים מתשלומין ולהיש"ש דגם קנס ד"ס לא עבדינן ביה א"כ לא שייך תי' ר' אושיעא דמשמעותו מד"ס הא כיון דעכ"פ מה"ת לקי א"כ איך קנסוהו רבנן אף דנימא דמיירי בלא אתרו בי' אמת שי"א דבמקום דלא עבדינן לי' העונש משכחת בי' לפעמים קנס חכמים:
שם קי"ח ב'. י"ל הא דאין לוקחים גבינות בישוב ולא תלינן שגנב החלב וקנה בשינוי (וד"ל דאמרינן השתא הוא דאיתרע) וי"ל כיון דע"כ בחו"ל קיימי'. דבא"י בישוב אסור לגדל בהמה דקה ובחו"ל הא פסק הר"מ בסו"פ י"א מהלכות מאכלות אסורות דאין לוקחין גבינות כ"א מהמוחזק בכשרות. וא"כ ממ"נ אם נימא דגנב החלב. א"כ שוב הגבינות אסור מחשש שמא העמידם בדבר האסור ואי גנב הגבינות (ומעיקרא כשר הי') לא קנינהו בשינוי אבל לקמן בסוגי' גבי בדדין תקשה כנ"ל דנתלי שגנב הזתים ועשאן שמן וקנה בשינוי (ולרש"י דפי' על הנשים א"ש דאולי אינם יכולים לעשות שמן בצנעה. אבל לפי' הר"מ דקאי על בעל מלאכה תקשי כנ"ל) ואולי נימא בזה כמ"ש בש"ס בכורו' [ל' ב'] שמתירא לעשות מגיזי בכור בגדים פן יתודע ויפסיד טורחו. כן נמי נימא הכא דודאי אינו מקדים לגנוב כיון שיודע שיוכל לגנוב אח"כ יותר טוב לו לעשות עבודתו תחלה בפרהסיא:
בהא דשנים אוחזים דנשבע כ"א ושקיל מחצה. יל"ע אם אחד אינו רוצה לישבע על חציו אבל הוא ב"ח של אחרים אם גובה ממחצה שלו אי מצי ב"ח לומר מאי איכפת לי במה שא"ר לישבע. וכמ"ש הש"ך (ח"מ סס"י צ"ט) דאפילו כשהבע"ח חייב שד"א להכחיש העד ואינו רוצה לישבע אפ"ה לא משגיחי' בהכי וגובה המלוה מזה עי"ש. ומ"מ יש לחלק דכאן אילו מעיקרא כי אתו לקמן הי' הלה מודה לחבירו שאין לו בה כלום דודאי היה נאמן אף לחוב לאחרים דכל מאי דמודה בה נפקא לה לגמרי מחזקתי' וקיימא ברשותי' דאידך דמחזיק בה ולא הוי כהך דסי' צ"ט דבמודה הלוה שהוא של אחרים דאינו נאמן משום דהוי נגד חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו משא"כ הכא דגם חבירו תפוס בה. וא"כ כיון דרק מטענתו בראשונה כולה שלו אתינן עלה הא מעיקרא איחייב לי' שבועה ע"ז וכל כמה דלא אשתבע לא שקיל מידי ואין בע"ח גובה מזה ושאני בהך דהש"ך דס"ל דלא חייבה התורה שבועה כלל למי שאינו נאמן בהודאתו ולא נתחייב שבועה כלל. וקצת יש להביא ראי' לזה דאלת"ה הו"מ הש"ס לאוקמא הך דסיפא כגון ששניהם מודים שתמהו ע"ז דהויא משנה שא"צ דהיינו אחר שטענו ונפסק הדין שיחלו' בשבועה ושוב חזרו והודו זל"ז (ועי' רע"ב שפי' באמת משנתינו כה"ג) דיחלוקו אף שהא' הוא ב"ח לאחרים וסד"א שיטעון הבע"ח הודאת חבירך אני מאמין והודאתך איני מאמין. ואשקול ג' רבעים דהא חברך חציו שלי קטעין קמ"ל דאפ"ה לא שקיל כ"א מחצה כיון דהאי לא בעי לאשתבועי על ג' רבעי' אע"כ דס"ל לש"ס דלא משגיחין כלל במאי דל"ב אשתבועי אך י"ל דאולי גם ע"ז ק' לש"ס פשיטא. דהא אית ליה לחבריה מיגו שלא היה מודה לו בחציו דתי' התוס' דמיגו להוציא לא אמרינן מ"מ הא קי"ל דבברי ושמא אמרינן שפיר מיגו להוציא. והמלוה הזה שבא לגבות ג' רבעים הא לא טעין ברי. ונאמן שכנגדו במיגו. ועוד י"ל דליכא לאוקמי כה"ג דעכ"פ לא הוי שקיל השני מחציתו בלא שבועה דהבע"ח מצי טעין איני מאמינך ומתני' פסיק ותני חולקין שלא בשבוע' ועדיין יש לעיין בזה:
ודע דיש להציל הרע"ב מקושית התויו"ט שם במתני' דבזמן שהם שניהם מודים דכונת הרע"ב ליישב קושית הש"ס בזמן שהם מודים ל"ל דאתי לדיוקא דאם רק א' הוא דמודה שקיל חבירו ג' רבעים בשבועה וגם חבירו נשבע וקמ"ל דאפילו לאחר ג"ד לא מהמנינן לי' למודה דחציו שלו במיגו דלא הודה ול"א כיון דהוי אחר ג"ד תו לא הוי מיגו להוציא כיון שכבר זכה כדין והא דלא משני הש"ס הכי דלא חשיב לה לרבותא כ"כ ואולי התוי"ט ס"ל דבאמת אחר ג"ד שזיכוהו ב"ד בחציו ל"ח תו מיגו להוציא. ונאמן ליטול חציו בלא שבועה:
בבמ"צ דף פ"ז ע"ב בד"ה רעך ולא של הקדש והקשו התוס' הרי דרשינן בפרק ולד חטאת דפרה לא תאכל (בעת הדישה) כרשיני הקדש ומפיק לה מדכתיב לא תחסום שור בדישו דישו שלך ולא של הקדש וא"כ רעך ל"ל למעוטי גבי פועל של הקדש נילף מדישו וה"נ לענין גמר מלאכה דמעשה לא גמרי' בפועל אלא מדיש. והניחו בתימה ע"ש. ויש לתרץ דהרי בגמ' דילן דריש רעך ולא של עכו"ם ורק דפריך הגמ' למ"ד דגזל עכו"ם מותרת השתא גזילה מותרת פועל מיבעי' ולהך מ"ד משני הגמ' דדריש רעך ולא של הקדש. וזהו פלוגתא דתנאי דהרי בפרק המקבל הוי תנאי דשריין גזל נכרי ע"ש. והשתא ניחא דשם לקמן דף צ"ב איבעי' להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל ומסקנת הגמ' דפלוגתא דתנאי הי' בזה. והשתא לתנא דס"ל משלו הוא אוכל נוכל להסביר בטוב טעם לחלק בין אכילת בהמה לאכילת אדם. דהרי בשקלים פרק ד' משנה ו' פליגי ר' עקיבא ובן עזאי אם הקדש מתחלל על המלאכה ור"ע ס"ל דמתחלל על המלאכה. וא"כ למאן דס"ל דפועל משלו הוא אוכל א"כ הוי בכלל שכר מלאכה ואם סובר כר' עקיבא דהקדש מתחלל על המלאכה א"כ לא הוי הקדש כלל ורק גזיה"כ הוא דאינו אוכל פועל בשל הקדש. וא"כ ודאי דלא דמי' דהרי חסימת שור לא אסרתו וחייבתו לאכול משום שכר מלאכת בהמה דהרי בעל הפרה בשל עצמו ג"כ מצוה שלא לחסמה ובזה ודאי משל שמים הוא אוכל וע"כ לא שייך למילף פועל מבהמה דהתם גבי בהמתו נשאר הדישה בהקדשה ע"כ אסרתו תורה. משא"כ גבי פועל דמשלו הוא אוכל ומתחלל על המלאכה. והנך דס"ל גזל נכרי מותר ס"ל פועל משלו הוא אוכל והקדש מתחלל על המלאכה וע"כ אצטרי' רעך גבי פועל למעוטי של הקדש וד"ל:
שם דף ק"ב מתיבי' יוני שובך ויוני עלי' חייבות בשילוח ואסורות בגז' מפני דרכי שלום ואם איתא להא דאמר ר' יוסי בר חנינא חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו קרי כאן כי יקרא פרט למזומן וכו' והשתא דא"ר יהודא אמר רב אסור לזכות בבצים כ"ז שהאם רובצת עליהם שנאמר שלח תשלח את האם והדר את הבנים תקח לך אפי' תימא וכו' כל היכא דאיהו מצי זכי לי' חצירו נמי זכי לי' וכל היכא דאיהו לא מצי וכו' חצירו נמי לא מצי וכו' א"ה אסורות בגזל מפני דרכי שלום וכו' בקטן וכו' אביו של קטן וכו' ובתוס' ד"ה לא צריכא באמצע הדיבור ותימא דאפילו בגדול הוי מצי לאוקמא כגון שנתן ידו או בגדו תחת הבצים בשעה שהאם רובצת עליהם ולא נתכוין לזכות בבצים דאיסור אלא עשה כן כדי שלא יזכה בעל השובך בבצים אח"כ וכו' והוא תמיה נשגבה.
והנראה לישב בדרך נמרץ דהא ודאי אם מונח דבר או חפץ של ראובן בחצר של שמעון והחפץ של ראובן אינו ראוי לקנות בו שום דבר מט' כלי ונפל דבר לתוכו בחצירו של שמעון דחצירו של שמעין קונה ואף דנפל להחפץ של ראובן כיון שהחפץ אינו ראוי לקנות שוב הדר כח הקנין לחצר של שמעון וקונה החצר עבור שמעון כדין חצירו של אדם שקונה לו והנה אמרינן בגמרא דהמשלח האם אינו יוצא עד שיצא מתח"י (עיין בסוף מס' חולין קמ"א ב') ולעולם אינו חייב בשילוח עד שימצא את האם רובצת דוקא וכנפי' מגעת בקן כמבואר במשנה (דף ק"מ ב' שם). וא"כ מתורצת שפיר קושי' התוס' דאף אם פשט אחר טליתו או ידו תחת הבצים מ"מ קנה חצירו של בעל השובך דהא המשלח א"י ידי מצוה עד שיצא מתח"י וא"כ בגדו ל"מ קני לי' כ"ז שלא יצא ידי מצוה והיינו כל זמן שלא יצא מתח"י ומיהו בעל השובך נפטר מידי שילוח כיון שהגביה השני האם עד שאין כנפי' מגעת לקן. ובאותו שעה הבגד אינו בר קנין והדר כח הקנין לחצירו של בעל השובך ושוב יקשה דהוי גזל גמור ודו"ק: