אור ברסלב
תורת אהל משה חלוקא דרבנן

תורת אהל משה· רבי משה יהושע לייב דיסקין

חלוקא דרבנן

תורת האהל

בסוגיא דשוחט את הפסח על החמץ (פסחים ס"ג) והוא דרוש רחב ועמוק הנשמע מפורש יוצא מפה קודש קדשים אדמו"ר הגאון האמתי שר התורה כקש"ת מו"ה משה יהושע יהודא ליב דיסקין זצלל"ה בהישיבה הקדושה אהל משה אשר יסד בבית מדרשו. והננו מודיעים לכל מעיין כי שכחנו אם אמרם בשמו הטהור או בשם אביו הגאון הקדוש מו"ה בנימין זצלה"ה. גם שמענו הדרוש הזה פסקי פסקי בלתי סרור קדימה ואחור. ואנחנו סדרנו אותו כאשר היא לפניכם היום ואם שגינו וכו':

משנה (פסחים ס"ג) השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת וסוגיא דחולין פ"ה א'. ראה רבי דברי ר"מ באו"ב ושנאו בל"ח כו'. ותוד"ה הקשה הר"נ ובתד"ה אין דנין חולין ותימה כו':

א) יש לתמוה על רש"י דתלי לה להך דשחט שלא לשמו דפטור מטעם דר"ש לטעמי' דשחיטה שא"ר לש"ש וכן משמע דעת הרמב"ם שלא הביא כלל לפטור בשלא לשמו. וע"כ דס"ל כנ"ל דלדידן דס"ל דשמה שחיטה הוי הך דר"ש שלא כהלכתא. הא גבי כסוי הדם קיי"ל דפטור מטעמא דכתיב אשר יאכל א"כ כיון דהירושלמי יליף להכשיר הזבח אם שחטו על החמץ מדכ' רחמנא זבחי. וע"כ דמשמעות לשון זבחי היינו זבח כשר. א"כ הרי כתב רחמנא דזבח כשר לא תשחט על חמץ ודמי לאשר יאכל (דגבי כיסוי הדם) וממילא אף להלכתא הכי הויא דשלא לשמה כיון דפסיל לא עבר כלל:

ב) כבר תמהו על הירושלמי מה"ת לפסול (בשוחט הפסח על החמץ) עד שהוצרך להוכיח מזבחי. ומ"ש הק"ע די"ל אי עביד לא מהני הנה בררנו במ"א דל"ש בזה כלל הך כללא ודברי תוס' תמורה דעת יחידית היא אך גם לו יונח דשייך בזה אעל"מ אכתי תינח לרבא לאביי מא"ל. איך יפרנס ברייתא זו דתני דבי חזקי' דמוכח מזבחי:

ג) לפי מה שהוכרחו התוספות להמציא דדינינן דבר שיש בו עבירה כו' הסוגיות סותרות. דכאן בחולין מוכח דאלו לא הוי ס"ל לר"מ סברא דאטו או"ב בקדשים מי לא נהיגי הוה צריך למילף מטבוח טבח ולא משחוטי חוץ אף דגם באו"ב הוה יש בו עבירה וגם שחיטה משחיטה אעפ"כ עדיף למילף מטבוח טבח רק מטעמא דחולין לחודא ושם יליף משחוטי חוץ רק מטעמא דעבירה לחודא. אף דמטעמא דטביחה וטעמא דחולין הוה לן למילף מטבוח טבח. והרי כאן סתירה כפולה:

ד) יש לתמוה מאי דנחית הש"ס לישב מ"ש באו"ב שנה רבי דברי ר"מ בלשון חכמים. ובכיסוי הדם שיטת ר"ש בלשון חכמים אם כן יש להבין אמאי בטביחה דהלכתא ג"כ כר"מ. ולא קתני במתני' במרובה חכמים כלל. ולא עוד אלא דשם בברייתא איפכא תני' ר"מ מחייב וחכמים פוטרים אף דהוי דלא כהלכתא:

ד) תמיהת התוס' בחולין על רש"י הא בקדשים גם לר"ש מסתמא שמה שחיטה דראוי למילף משחוטי חוץ ואמאי פוטר בשוחט שלא לשמו על החמץ (ומאי דנקטו קושיתם על רש"י ולא על המשנה גופה כנראה שרמזו למ"ש באות א' דלולי פירש"י י"ל דקפטר לי' מטעם זבחי ולא משום ששא"ר):

ו) דברי רש"י מיושב בקצרה מקושיא א' שהקשינו דלפי מאי דמבואר בריש מעילה דמקשינן למ"ד דס"ל בקדשי קדשים ששחטן בדרום אם עלה ירד אמאי מועלין בהם הא כמאן דחנקינהו דמי. והנה ד' י"ב שם בהך דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת פירש"י דלא מקרי קדשי ה'. ולפ"ז צ"ל הא דתלה לה הש"ס דאם עלה ירד אין מועלין בהם. היינו דמחמת אם עלה ירד לא מקרי קדשי ה'. משא"כ אם נימא אם עלה לא ירד שפיר הוה קדשי ה' כיון דיתכן שיהי' לחמו של מזבח אם יעלו דכל כה"ג גם להעלות פשוט שאינו אסור מדאורייתא כדמבואר במק"א. וכיון דבזבחים דף פ"ד בהך דקחשיב ר"ש התם טובא דאם עלו לא ירדו איתא מכללן גם פסח וחטאת ששחטן שלא לשמן ע"ש והרי שפיר מקרי קדשי ה' וממילא דליכא לאוכוחי אליבא דר"ש לפטור מזבחי דשפיר איכא למימר לדידי' גם שלא לשמה זבחי הן אף דפסולין לכתחילה כיון דדיעבד עכ"פ לא ירדו:

ז) והנה לפי"ז איפכא קשה על הירושלמי מנ"ל להכשיר לגמרי מזבחי דילמא לעולם פסול ורק בדעבד גם שוחט על חמץ אם עלו לא ירדו ומש"ה מקרי זבחי אבל להכשיר לכתחלה מנ"ל:

ח) ולכאורה י"ל בזה לפמש"כ בזבחים דף פ"ד לחלק בין פסח וחטאת ששחטן שלא לשמה. ובין תודה ששחטה חוץ למקומה דאמרינן שם אם עלה ירד אף דתרוייהו קדשים קלים ותרוייהו פסולן לפני זריקה. היינו מטעמא דשלא לשמה כשר בשארי קרבנות (וכדאיתא שם בסוגיא טובי כה"ג כל פסול דאשכח כוותי' הכשר בגונא אחרינא הוא קיל לענין אם עלה לא ירד) א"כ תינח לענין שלא לשמו דכשר בקרבנות שפיר הוצרך רש"י אליבא דר"ש למימר משום ששא"ר דמזבחי לא מוכח לפטור כה"ג כיון דאם עלה לא ירד וכנ"ל משא"כ לס"ד דהירושלמי לפסול בשוחט על החמץ יהי' הטעם איך שיהי' עכ"פ רק מהאי קרא דלא תשחט דלולי זאת הא פשיטא דלא שייך לפסול. וכיון דלר"ש קרא זה גם אשארי זבחים קאי דאיהו הא אוסר גם בשארי קרבנות א"כ לה"א דפסול ע"כ גם שארי קרבנות פסול ומאין הרגלים לומר דנהי דפסול מ"מ אם עלה לא ירד ושפיר מוכיח הירושלמי דמסתמא גם לכתחילה כשר:

ט) אלא דתרי תשובות בדבר. חדא דכ"ז אי הוי נימא דהך דפסח וחטאת שלא לשמה אם עלו לא ירדו דקאמר ר"ש רק לדידי' הוא דס"ל הכי דאז שפיר הוא דאיכא למימר ממ"נ ליכא למימר הא דקרי לי' זבחי מחמת אם עלה לא ירד. דלר"ש אף דס"ל בשלא לשמה לא ירד הא מ"מ הא הוא רק משום דכשר בכל הקרבנות משא"כ בשוחט על חמץ הא אם נימא דפסול לדידי' ע"כ גם בקרבנות יפסול. ולשארי תנאים הגם דלדדהו קרא דלא תשחט לא מיירי בשארי קרבנות כלל. מ"מ ל"ל דלכך קרי לי' זבחי משום לא ירד מחמת הכשר שארי קרבנות דהא לדדהו גם בשלא לשמה אף דכשר בקרבנות אעפ"כ ס"ל דירד וה"ה בשוחט על חמץ. אבל אחר שהוכיחו התוס' שם בסוגיא דבשלא לשמה כו"ע מודו לר"ש דכשר ולא פליגי עליו רק בלן ונשפך ויצא דמה. וע"כ גם לדדהו הא דלא ירד באמת הוא משום דכשר בשארי קרבנות וכיון דשוחט על חמץ לדדהו בשארי קרבנות לא נהיג. הרי גם בזה אף דנימא דפסול מ"מ אם עלה לא ירד ולא מוכח מזבחי כלל לת"ק עכ"פ מנ"ל דכשר ובתוספתא הא מבואר להדיא דכשר הן בדר"ש הן בת"ק. ע"ש:

י) ועוד דאף לר"ש גופא נהי דס"ל דגם בכל הקרבנות נוהג דין זה דשוחט על החמץ. אכתי כיון דעכ"פ הא בע"פ אחר חצות לא נהיג בהו דין זה. ממילא אף תוך המועד אית לן למימר דלא ירד דפשיטא דלא עדיף הכשר דשארי קרבנות ממה דמצינו הכשר בהאי קרבן גופי' וכ"מ בסוגיא שם וממילא אית לן למימר גם בפסח דלא ירד כדאמרן שם כה"ג לן בדם כשר שהרי לן כשר באמורין. לן באמורין כשר שהרי לן כשר בבשר ע"ש. וה"ה כאן כיון דבשארי קרבנות גם בתוך המועד אם עלו לא ירד ה"ה בפסח והדק"ל מנ"ל להירושלמי דכשר גם לכתחילה:

יא) וזולת כל אלה. כיון דקי"ל בפסח שני חמץ ומצה עמו בבית הרי משכחת לה בשוחט על חמץ בשאר קרבן או בפסח גופא דכשר גם לכתחילה ודוחק לחלק דשאני התם דאז אין החמץ אסור כלל ושאני בשלא לשמו דנהי דכשר בשארי קרבנות עכ"פ לכתחילה אסור בכולם כדקי"ל ריש זבחים:

יב) (אות ה') נראה לישב תמיהת התוס' דהנה צריך להבין מקודם מהו ענין דקאמר ר"ש אין דנין חולין מקדשים. ומ"ש וכי שמא גרים ובשלמא ר"מ דקאמר אין דנין שחיטה מטביחה שפיר קאמר היכא דאיכא דדמי לי' מדדמי לי' ילפינן ר"ל כיון דמצינו בשחיטה גם שאינה ראויה וטביחה משמע דוקא ראויה תלינן דבזה באמת חלוק שחיטה מטביחה. משא"כ בזה דבאמת בתרוייהו שחיטה כתיב. רק שם מיירי בקדשים וכאן בחולין מה בכך וכי שמא גרים:

אכן הנה מבואר בפ"ד דביצה בהמה חצי' של עכו"ם וחצי' של ישראל מותר לשחטה ביום טוב ול"ד לנדרים ונדבות דלמ"ד לכם ולא לגבוה אסור. ולא שרינן לה מחמת חלק הבעלים. דשאני התם דמשולחן גבוה קא זכו וצורך גבוה. ובאור הענין דע"כ לא שרי רחמנא אשר יאכל לכל נפש רק היכא דהמלאכה צורך אוכל נפש היא. משא"כ נדרים ונדבות השחיטה צורך גבוה היא. ר"ל נהי דע"י השחיטה מותר באמת באכילה. אבל לא בשביל זה נשחטה רק צורך גבוה ר"ל דרחמנא פקדי' בארבע עבודות ריח נחוח לה'. והנה עיקר מקום הספק בשחיטה שאינה ראויה. הוא כיון דאמרי' שוחט מקלקל הוא. דבחייה עומדת גם לגדל ולדות ולחרישה. ואחר שחיטה לא לשום דבר רק לאכילה גרידא. א"כ היינו היכא דבאמת הוכשרה לאכילה. אבל לולי זאת אף ששחטה בכל חמשת הלכות שחיטה. אעפ"כ לא ענין שחיטה הוא וזהו דילפינן מקרא דטבוח טבח. ולכן כשרצה ר"מ למילף משחוטי חוץ. שפיר דחי ר"ש דלא זו הדרך. דעד כאן לא ילפינן רק כיון דכל ענין שחיטה רק בשביל הכשר אכילה היא ולולי זאת מקלקל הוא א"כ היכא דלא הוכשר לאכילה אין זה כלום א"כ זהו בחולין אבל בקדשים דאף היכא דהוי שחיטה ראויה והוכשרה שפיר לאכילה. אבל מ"מ לא בשביל האכילה נעשית א"כ מה מקום לומר דאם לא הוכשרה לאכילה השחיטה בטילה מעיקרא וזהו דקאמר אין דנין חולין מקדשים:

וכיון דקיי"ל (פרק כיצד צולין) דאף בקדשים ס"ל לר"א דאף אם אין בשר ואין אמורין מ"מ זורק את הדם. ואף לר' יהושע דס"ל דבכה"ג אינו זורק אבל מ"מ מודה דאם נשאר אך מקצת אמורין זורק את הדם דבעינן רק לקיים גזה"כ ועשית עולותיך הבשר והדם וגם אמורין בכלל בשר. אבל בפסח כ"ע מודו דכל שלא נשאר בשר אינו זורק ופירש"י ורמב"ם ביד החזקה דעקרו של פסח לאכילה הוא (וכלשון המשנה שם מקודם דמתחילה לא בא אלא לאכילה) וכיון דאין כאן מה לאכול אין צורך מקום לזריקה מבואר דבזה חלוק פסח מכל הקדשים דנהי דגם איהו כל עבודותיו לצורך גבוה הוא ורחמנא פקדי' בהכי. אבל מצוה זו גופי' רק בשביל אכילה נעשו. והיכא דליכא אכילה אינהו בטילי. וכיון דהשחיטה בכלל העבודות גם בדידה נאמר ע"כ דרק בשביל אכילה נעשית כחולין ממש. א"כ לא מבעיא דבהא דפטר ר"ש בפסח בי"ד שלא לשמו דא"ש לגמרי ול"ק קושי' התוס' כלל. אלא אף בסיפא בהא דפוטר בחטאת תוך המועד שלא לשמו אף דשם הוה קדשים ממש. מ"מ כיון דכתבו התוס' בריש הסוגיא דלר' אושעיא ורב המנונא בפ' או"ב דלר"ש גם בקדשים בעינן שחיטה ראויה. דלא שייך למילף לענין זה משחוטי חוץ. דע"כ לא אמרינן סברות אלו. חולין מחולין וחולין מקדשים רק לענין תחילת דינא ממאי נילף אי משחוטי חוץ או מטבוח טבח. אבל לאחר דילפינן דלא תשחטו הנאמר באו"ב ר"ל שחיטה ראויה תו לא מחלקינן בין חולין לקדשים. א"כ ה"ה ממש בנ"ד כיון דפסח חולין הוא. והרי נודע דאזהרת לא תשחט על חמץ ר"ל שחיטה ראויה. א"כ אף דדריש מיתורא דקרא זבחי ובחיי לרבות גם שארי קרבנות ממילא גם בדדהו ע"כ דוקא שחיטה ראויה קפיד קרא:

יג) מבואר בחולין פ"א. א'. דלר"ש באו"ב בקדשים לא לקי מטעם דהוי התראת ספק דבקדשים לא הוי ראוי' לאכילה עד אחר זריקה. ובשעת שחיטה ספק הוי שמא לא יזרוק. ורש"י ז"ל לא גריס לי' דמאי ספק הוא מסתמא לא יזרוק מה"ת יזרוק הלא או"ב הוה מחוסר זמן. אבל עכ"פ לולי סברא זו גם רש"י מודה בעיקר הסברא דהויא התראת ספק. והנה יש להבין משנה זו דשוחט על חמץ דנקט ר"ש גונא טובא מתי חייב ומתי פטור נימא דהוה התראת ספק דילמא לא יזרוק כלל וחיוב זה מאי עבידתי'. והנה יש לדחוק ולפלפל בזה. אבל הענין הוא כפשוטו דמבואר במרוב' בהא דמחייב ר"ש דו"ה בקדשים דשייל הש"ס ממנ"מ אם שחט הגנב בחוץ הא הוה שחיטה שאינה ראויה. ואם בפנים הוה השבה מעליא. ומתרץ בתרי גונא. או דשחט שלא לשמה דלא עלה לבעלים לשם חובה ולא הוה השבה או שנשפך הדם. ופריך הש"ס בנשפך הדם הדר הוה שחיטה שא"ר. ודחי הא ר"ש סובר עומד לזרוק כזרוק דמי. ומעיקרא הוי ששא"ר. ורק בהך דאו"ב ה"ט דאמר דעד שלא זרק גם לר"ש ששא"ר מיקרי בארו התוס' דשם לא שייך עומד לזרוק וממילא בשוחט על חמץ כיון דהפסח כשר ועומד לזרוק ממילא הוה כזרוק מעיקרא ולא הוי התראת ספק כלל:

יד) ממילא דל"ש בשום גונא בשוחט על חמץ התראת ספק לר"ש. דממנ"מ היכא דאינו עומד לזרוק ס"ל לרש"י דלא מחשיב לספק כלל. והיכא דעומד לזרוק הרי הוא כזרוק מעיקרא. ולרבנן דר"ש הגם דלדדהו משכחת לה לכאורה בעומד לזרוק הואיל דס"ל דלאו כזרוק דמי ושפיר הוה ספק מ"מ הא לדדהו גם שחיטה שא"ר הוה שחיטה. א"כ אף אם אח"כ לא יזרוק מה בכך. וממילא לא הי' מעיקרא ספק כלל:

ט) כל זה אי אמרי שחיטה שא"ר שמה שחיטה. אבל אי הוה אמרי' לא שמה שחיטה. הרי שפיר משכחת לה התראת ספק כה"ג לרבנן היינו היכא דעומד לזרוק כנ"ל:

טו) ומעתה נימא מילתא חדתא להוכיח מפסח גופי' דשחיטה שא"ר שמה שחיטה. דאי נימא לש"ש הרי הוה ה"ס וכנ"ל. והיינו דהאיסור מתלא תלוי וקאי אם ישפך הדם אגלאי מילתא דלא עבר. ואם יזרק קעבר. ולפי"ז באמת יסתפק לן על הזריקה גופי' איך יעשה אם יזרוק או לא. והנה הדבר ברור דאסור לזרוק. לא מבעיא אי משכח פסחא אחריני דמה"ת יזרוק לעבור על ל"ת. אף גם אי לית לי' פסחא פשוט דלא שייך כאן לומר אתי עשה דפסח ודחי ל"ת דלא תשחט על חמץ. חדא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. ועוד משארי טעמי תדע דאי נימא דדחי. א"כ מ"ש בגונא זו דהשחיטה תליא בזריקה שאחריו ואנו דנין אם לזרוק. גם מעיקרא נימא היכא דלא יתכן לעשות פסח אם לא לשחוט על חמץ נימא ג"כ דמותר וחייב לשחוט. א"כ מאי האי דקפריך הש"ס שם בהא דקאמר מי כתב על חמצך. ומקשה א"ה אפי' לאחד בסוף העולם נמי. ומאי קושי' דמאי יוכל זה למעבד. לא לבטל דלאו חמץ דידי' הוא. וגם הבעלים לא מצו לבטל דהא בזמן שחיטת פסח ע"כ איירינן דהוא אחר שש. וגם לא לשרפו. א"כ לסברא זו הרי לא יוכל לקיים שחיטת פסח כלל ואעפ"כ לא ס"ד כלל למדחי ל"ת משום זה וה"ה בנ"ד דמ"ש:

וכיון דאסור למיזרק ממילא דלא שייך למקרי זבחי דאין כאן זבחי כלל. וכיון דחזינן דהתירה התורה לזרוק דמו. ע"כ דאין דרך אחר כ"א לומר דכונת התורה דאף אם באמת לא יזרוק אעפ"כ עבר על לא תשחט. וכיון דאיסורא דעבד עבד תו ליכא נ"מ אם יזרוק או לא לענין הל"ת וממילא צריך לזרוק. דע"כ לא ס"ד למימר דחדית לן רחמנא לדחות ל"ת שבמקדש וע"כ כנ"ל. וכיון דכללא קיי"ל בכל קדשים שלא נזרקו דהוי שחיטה שא"ר לאכילה לש"ש וכאן מוכחינן בראי' ברורה מאיסור שוחט על חמץ היינו אפי' אם נשפך הדם הרי מוכח להדיא דגם ששא"ר מיקרי שחיטה. לא מטבוח טבח. ולא משחוטי חוץ רק מפסח גרידא:

יז) והנה כ"ז אליבא דרבנן דעומד לזרוק לאו כזרוק ואם באמת לא יזרוק או ישפך הדם ע"כ הוה ששא"ר וממילא לא יתכן התרת התורה לזרוק בלתי דנימא דהכונה לחייב גם אם ישפך הרי מוכח דשמה שחיטה משא"כ לר"ש דכזרוק דמי. דאז שפיר התירה התורה לזרוק ואין כאן קושיא כלל דכל שהוא מותר לזרוק ממילא הוא עומד לזרוק וכזרוק דמי דאז אף אם באמת ישפך הדם כבר הוה שחיטה ראויה מעיקרא כהך דמרובה כנ"ל. וליכא לאוכוחי מידי להיכא דבאמת הוי שחיטה שא"ר:

יח) ואחר כל אלה יש לתמוה על הש"ס פרק כיסוי הדם דתלי לה פלוגתת ר"מ ור"ש בסברא חיצונה. אי או"ב כיון דעקרו חולין ונהוג גם בקדשים ממאי עדיף למילף. מי מכריחנו לסברא זו דאטו או"ב בקדשים מי לא כתיב נימא דתרוייהו ס"ל דאו"ב חולין הוה רק אזדו לטעמייהו דלפמש"כ דפסח לענין היכא דשחיט ששא"ר אי שמה שחיטה או לא לחולין דמי. א"כ לר"מ ולהלכתא דעומד לזרוק לאו כזרוק ומוכח בפסח עצמו דשמה שחיטה ושוב ילפי' או"ב חולין מחולין ושחיטה משחיטה דשמה שחיטה. משא"כ לר"ש דלא מוכח בפסח מידי כנ"ל. וגם איהו בכלל הלמודין לא בכלל המלמדין וילפינן תרווייהו או"ב ופסח מטבוח טבח היינו חולין מחולין. וא"ש טובא:

יט) יש להוכיח דהיכא דאית לן למילף ד"מ דבר שהוא חולין גרידא מתרי דוכתא דחדא מנייהו הוה חולין גרידא. ואידך כלול תרוייהו חולין וקדשים. יותר יש למילף מחולין גרידא. לבד דהכי מסתבר ממילא. אף גם יש להביא ראי' לזה מקושית התוס' שהקשו לרש"י אמאי פוטר ר"ש בשוחט על חמץ ששא"ר נילוף משחוטי חוץ לשיטתם דפסח קדשים הוא והוה קדשים מקדשים. והנה יש להבין נימא דע"כ לא קאמר הכא דמחמת אין דנין חולין מקדשים יותר יש למילף מטבוח טבח היינו מעיקרא לס"ד שאין לנו אלא הנך תרתי טבוח טבח ושחוטי חוץ משא"כ לבתר דילפינן גבי או"ב דגם בדידי' לא שמה שחיטה. והרי מצינו גם שם קדשים ואפ"ה אמרי' דלא שמה שחיטה. וקצת ראי' ממאי דלא אסקו התוס' בקושייתם אמאי לא נילוף פסח משחוטי חוץ גם מטעמא דשחיטה משחיטה. ולמה לא נקטו רק טעמא דקדשים מקדשים וע"כ דמחמת שחיטה משחיטה לא הוה קשה די"ל כיון דכבר ידענו באו"ב דלא שמה שחיטה. שוב נילף פסח מאו"ב שחיטה משחיטה ואמאי לא ישבו ג"כ קושי' דקדשים מקדשים ג"כ כה"ג דאו"ב הא נהוג בקדשים ג"כ. ודחוק לחלק דשאני התם דלר"ש כיון דעקרו חולין הוה כאלו כתיב רק בחולין גרידא. ז"א דע"כ לא אמרי' הכא רק למילפי' דיותר ראוי למילף חולין דכתי' בי' מן הקדשים שבו. כיון דפשטא דקרא בחולין איירי אבל למילף מיני' מאי נ"מ הרי חזינן דגם קדשי' שחיטה שאינה ראויה לא נכלל בשם שחיטה. וע"כ כנ"ל דמה בכך כיון דבקדשים גרידא עכ"פ משכחת לה דלא נכלל יותר יש למילף מהתם מדוכתא אחריתא היינו או"ב דאית בי' תרתי:

כ) אי הוה נימא כאוקימתא חדתא דילן דעיקר מחלוקת דר"מ ור"ש הוא רק דאזלי לטעמייהו אי עומד לזרוק כזרוק או לא. אבל תרווייהו ס"ל דאו"ב חולין הוה. ע"כ היינו צ"ל דר' יוסי ור' יהודא ס"ל כר"ש דלא שמה שחיטה דר' יוסי הא ס"ל פרק המביא אשם תלוי (לפי אוקימתא דרבא התם. ולפי אמרי במערבא שם יש לעיין) דעומד לזרוק כזרוק דמי. ולפי"ז ממילא לא מוכח מפסח מידי כנ"ל דשפיר אית לן למימר דהא דהתירה התורה לזרוק בשוחט על חמץ דמוכח מזה דאף אם נשפך הדם עבר ג"כ בל"ת. היינו דשפיר הוה שחיטה ראויה אבל שחיטה שאינה ראוי' לא מוכח מהכא כלל וכנ"ל. גם לר' יהודא אף דלא מצינו לי' דס"ל כזרוק דמי. ושפיר מוכח דעכ"פ בפסח גופי' שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. אכתי כיון דאיהו ס"ל דגם בתמיד איכא איסורא דשוחט על חמץ. א"כ איכא בהא איסורא חולין וקדשים ושוב ליכא למימר דאו"ב הוה חולין גרידא ולא יליף באמת משחוטי חוץ רק מלא תשחט על חמץ דהא טבוח טבח הוי חולין גרידא לא תשחט על חמץ תרוייהו איתנהו בהו. והו"ל למילף יותר מטבוח טבח. דלא שייך למילף מלא תשחט רק להלכתא דאינו נוהג אלא בפסח דאז הוה שם רק חולין לחוד ויותר איכא למילף משם דהוה שחיטה משחיטה ולא מטבוח טבח. אבל לר"י דנהיג בתרוייהו צריך למילף מטבוח טבח כנ"ל:

כא) וממילא נתיישב בזה (אות ח"י) דלא הוי מצי למימר דעיקר טעמא דמ"ד באו"ב דששא"ר שמה שחיטה הוא משום דיליף מפסח דהא כל עיקר מאי דנחית הש"ס שם בסוגיא רק לישב שינוי לישנא מאי דנקיט לר"מ באו"ב בלשון חכמים ואמאי דר"מ נצח וקאמר שינוי דחיקא קצת דלפי דנראה לרבי שיטת ר"מ מסתמא ר"ש יחידאה הוא. ודברי ר"מ שנאו בלשון חכמים. ואלו עיקר טעמא הוא משום דיליף מפסח הרי ע"כ ר' יוסי ור' יהודא כר"ש ס"ל וע"כ ר"מ יחידאה הוא. וחכמים מאן נינהו. משא"כ למה דקאמר אטו או"ב בקדשים מי לא נהיג ויליף לה שפיר גם משחוטי חוץ ממילא אין זה ענין להך דר' יוסי ור' יהודא כלל וגם אינהו יודו דשמה שחיטה ושפיר תני וחכמים מחייבין:

כב) אבל כ"ז אי נחתינן רק לישב לישנא דחכמים. אבל לקושטא דמילתא כיון דקיי"ל עומד לזרוק כזרוק דמי הרי מוכח באמת בפסח גופי' ששא"ר שמה שחיטה. וכיון דקי"ל נמי דרק בפסח לבד נהיג איסור שוחט על החמץ. וכיון דפסח חולין הוא לענין זה. ואין כאן אלא חולין גרידא. ע"כ שפיר איכא למילף מפסח ואזדא לה תמיהת התוס' המבואר באות ג' ואין כאן שום סתירה דלעולם טעמא דחולין מחולין אלים טובא כנ"ל ודאי לתרוייהו אותיב דבר שיש בו עבירה ושחיטה משחיטה כסוגיא דידן דאי לאו דאו"ב בקדשים מי לא נהיג הוי ילפי' מטבוח טבח רק מחמת חולין גרידא ולא משחוטי חוץ אף דאיכא תרתי כנ"ל. משא"כ להלכתא שפיר אמרינן בדו"ה דשמה שחיטה דלקושטא דמילתא הא באמת איכא למילף מפסח דהוי ג"כ חולין מחולין כנ"ל. ולא נשאר סברא למילף מטבוח טבח רק מטעמא דטביחה דהיכא דאיכא דדמי לי' מדדמי לי' ילפינן. וכיון דאיכא סברא כנגדו דיש בו עבירה הדרינן לכללין. זו היא שיבה. זו היא ביאה. ותלינן עיקר החילוק בין יש בו עבירה. ועיין:

ע"כ דב"ק של אבי מרן הגאון הקדוש זצ"ל: מכאן ואילך חד"ת של אדמו"ר הגאון האמיתי מוהרמיי"ל זצ"ל.

ברכות פ"ב מ"ג. עיין תוס' רעק"א אות ל' וז"ל בסוגיין אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי כו' וקשה לי דאמרי' א"ל רבינא לרבא נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן למאי נ"מ לאפוקי רבים ידי חובתן הא לרבינא ממילא יוצא השומע מדין הרהור ע"כ. ובת"י תי' דשומע כעונה לא בעי כונה לצאת (למה דקיי"ל מצות אצ"כ) משא"כ הרהור דל"ח מעשה כלל א"י עד שמכוון עיי"ש. וי"ל דא"י בהרהור עד שידע הענין שמהרהר. ואם אינו מבין בלשון הקודש ומהרהר ברוך אתה כו' אין זה הרהור כלל משא"כ במוציא בשפתיו. או בשומע דהוי כעונה כל שאומר בלשון הקודש יוצא אעפ"י שאינו יודע פירוש המילות כלל וכמבואר בחידושי הרשב"א ז"ל. ומ"ש בת"י דשומע כעונה חשיב מעשה ויוצא בל"כ כלל כאכילת מצה ז"א דודאי שומע א"י עד שיתכוין לצאת וכמ"ש הר"מ וטוש"ע בשמיעת קול שופר:

במשנה ספ"ג דעירובין דשרי ר' יהודה לכתחלה להתנות בשני יו"ט של ר"ה לעשר הכלכלה בתנאי. יש לעיין אימתי יברך הברכה על ההפרשה. ואין להביא ראיה לזה מעירוב תבשילין על תנאי שכתב המג"א בסי' תקכ"ז דמברך בשעת עשיית העירוב דשאני התם דבפעם ראשון שמערב הוא גומר כל המעשה ומתיר הוא לבשל מיו"ט לשבת. משא"כ כאן דצריך שני פעולות בשני זמנים להיתר הכלכלה. וגם לדעת החולקים שם על המג"א וס"ל דלא יברך אין להביא ראי' לכאן דלא ליבריך דשאני התם שאומר בשעת עשייתו מפורש אם היום קדש אינו עושה כלום. נמצא דלחד גוונא אינו עושה כלום (והוא הוא האמת שהרי באמת יודעים אנחנו דראשון קדש) ועל הספק אין מברכין משא"כ כאן שעכ"פ ע"י ב' התרומות נעשית באמת תרומה לכן ראוי יותר לברך כאן לכ"ע – וא"כ יש לחקור אימתי יברך דאי בראשון הא אנן ידעינן דהוא יו"ט ואיך יברך. ועכ"ד לא עדיף מזמן שהיו סנהדרין דאף אי סבור שמא לא יבואו עדים אכתי הא ספק הוא וא"א לברך. ולמחר ביו"ט ג"כ אי אפשר לברך דשמא כבר נעשית תרומה וגם די"ל דאתי לזילזולי ביו"ט ב'. (אלא דלזה י"ל כיון שמתנה מפורש על הספק אין חוששין לזה על רבינו יונתן שם). ואין לדמות זה להא דבדיקה צורך ביעור הוא ומברכינן עליו ונימא דגם כאן מברך ביו"ט ראשון שהוא התחלת עשיית התרומה דשאני התם דכך היתה תקנת חכמים לבדוק תחלה ולבער אח"כ. משא"כ כאן דמנפשיה עביד כך. ומי יבטיחנו שלמחר ביו"ט ב' יפריש ג"כ אולי יגמור הפרשתו אח"כ ביום חול ונמצא שלא היה צריך אז להרמה זו דיו"ט א' ומ"מ בדוחק י"ל כיון דהט"ז ביו"ד ר"ס א' נחית לשוויא ברכת הפרשת תרומה כברכת שחיטה דמברך משום היתר אכילה א"כ י"ל דמברך ביו"ט ב' דהא בלא ההפרשה דיום ב' עדי' לא הותר לו לאכול ואז נגמר ההית' וקאי הברכה על ב' ההפרשות. ועדיף מדמאי דלא הוי רק ספק מד"ס ועכ"ד לא גרעה הפרשה שני' משירי מצוה שכתבו התוס' בסוכה פ"ג דחשיב עדיין עובר לעשייתן:

ועי' בתוס' רעק"א זצ"ל סי' קנ"ט לענין מכירה בחול שתחול בשבת או במעכשיו וקיום התנאי בשבת ואוסר בשניהם והנה בדין הא' אין לסתור מהא דעומד בע"ש ומעשר שיחול בשבת דשרי בירושלמי במס' דמאי ובפ' מפנין. דשאני תרומה שאינו יכול לחזור בו וממילא חייל בשבת משא"כ במו"מ וקידושין דמצי הדרי עד השבת. אך דין הב' במעכשיו וקיום התנאי בשבת שרי התם ג"כ בירושלמי ומ"מ י"ל דלא התירו כ"א משום כבוד שבת ועי' תוס' פ"ב דסוכה וביומא בסוגיא דברירה בארוכה. וגם שי"ל דהתם בירושלמי בדרך ברירה הוא דשרי והיינו שאותם שיפריש בשבת יהי' מעשר מע"ש. אף דבאמת אם לא היה מפריש בשבת ממילא הית' התרומה מתבטלת שהרי רק אותו שיפריש בשבת עשאן תומ"ע מע"ש. מ"מ אין זה דומה כ"כ לקיום התנאי בשבת. דשם למפרע נתחזקה הרמתו דמע"ש:

ולפ"ז הו"מ למימר במשנה דעירובין הנ"ל במתנה ביו"ט ראשון שתהא התרומה מעכשיו איזה כלכלה שיבחר בלילה דבכה"ג הא הוכחנו לעיל דשרי ושפיר מצי לברך בלילה אך מלבד דר' יהודא הא לית ליה ברירה. אך גם הלשון דברייתא שבגמ' שם אינה סובלת זאת. (וער"מ פ"ט מה' מעשר דמתיר להפריש כן אח"כ בשבת אף דל"ל ברירה) – ומ"מ י"ל דמה שאמרו קורא שם ביו"ט ראשון הוא על תנאי שתחול התרומה בערב ובערב חוזר ואומר ולכן י"ל דשפיר יכול לברך אז בערב דעדיין קודם חלות שם תרומה:

שם ס"א א'. עתו"ס תמהו ארש"י. דמאי נ"מ דלאמצע הקשת גם בני גדר א"י לבא. וערש"ל תירץ בשם תוס' שאנץ. והרש"א כ' שאינו מבין התוס'. ולענ"ד כוונתו דס"ל לרש"י כמ"ש התוס' לעיל גבי ג' כפרים משולשין. דלגבי האמצעי לא אמרינן מלי לפי שניזוק בתחומו לצד הב'. וכמ"ד דבעי לעיר קשת מובלע מכל צד. וס"ל כן גם לענין אמצע הקשת דל"א בהו מלי. לגבי דידהו להזיזן ממקומן. אף שאין בינם ליתר כ"א אל אמה. אבל לגבי גדר חשבינן מלי. וכאילו בניני אמצע קשת עומדין בשורה של היתר. וכיון דאין חמתן נחשבת כולה כעיר א'. דהא בני אמצע הקשת. יש להם תחום בפ"ע. א"כ לגבי גדר חשובים כל בתי אמצע הקשת (שהזזנו אותם לומר בהם מלי את היתר) עיר המובלעת תוך תחומם שהרי מן גדר ליתר אלף אמה. ועובי הבתים עד"מ מאה אמה נחשבים רק לד' אמות א"כ ממילא יכולין בני גדר ליכנס לכל הבתים שבאמצע הקשת (מלבד ד"א האחרונים) שהרי כל הריחוק מן אמצע הקשת עד היתר ג"כ אינו כ"א אלף אמה ומהם נתקצרו מאה אמה ועמדו על ד"א כנ"ל. משא"כ בני אמצע הקשת דלדידהו ל"א מלי. וממילא א"י ליכנס לגדר אפי' פסיעה א'. וערש"ל משה"ק על תי' התוס' ומה שישב דבריהם ר"י כהן. וקשה דאי נחתו להא שלא היו הריבועין שוים הלא הו"מ הש"ס לתרוצי בפשוט למאי דקי"ל דעיר שהיא מרובעת אין מוסיפין עליו. ונותנין לה תחומין מרובעין עם הזוית. א"כ יתכן דחמתן היתה עומדת בזויותו של תחומי גדר. והגם שהיתה רחוקה מאלפים מגדר. אעפ"כ היו בני גדר יכולין ליכנס בה. משום האלכסון המתרבה. והזויות של חמתן המתרבים לא היו נמשכין לעומת גדר כ"א לצד אחר:

פסחים י"ז א' תוד"ה רביעי בקודש באמצע הדיבור ועוד דמפרש רבינא כו' והא קי"ל דכ"ד שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה מיהו י"ל דאין נעשה אב הטומאה היינו דוקא לטמא אדם וכלים אבל לאוכלין ומשקין נעשה אב הטומאה עכ"ל. ויש לתמוה ע"ד ז"ל ממתני' (פ"ג דידים מ"א) כל המטמא בגדים בשעת מגעו (שהוא הנוגע בזב כ"ז שהוא מחובר לזב מטמא בגדי' וכלים חוץ מאדם וכלי חרס כמבואר בסוף זבים) מטמא את הידים להיות תחילות דברי ר"ע וחכ"א להיות שניות. אמרו לו לר"ע היכן מצינו שהידים תחילה בכ"מ אמר להם וכי האיך אפשר להם להיות תחילה אא"כ נטמא גופו. פירוש דלא מצינו אב הטומאה שלא יטמא אדם כ"א המחובר לזב כנ"ל. ולפי דברי תוס' הרי מצינו אב הטומאה שאיננו מטמא אדם וכלים וצע"ג:

שם דף מ"ו ע"א במשנה כיצד מפרישין חלה בטומא' ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירה אומר תטיל בצונן א"ר יהושע לא זהו חמץ שעוברים עליו וכו' ובחידושי הגרע"א ז"ל הקשה לשיטת הסוברים דעל ח"ש ליכא איסור ב"י מה"ת א"כ יפרש ח"ש דיצא ידי חובת חלה מה"ת. דמה"ת אין שום שעור לחלה ורק דחז"ל תיקנו שיעור משא"כ הכא דליכא הפסד כהן ודאי גם מדרבנן יוצא בח"ש. ובאמת אינה קושיא חזקה דלר"י בן בתירה דס"ל שיטיל בצונן ודאי יותר טוב שיפריש כשיעור ויהיה חזי לכהן גם בפסח משיפריש ח"ש ולא יהיה חזי לכהן דאף אם אין עוברים עליו בב"י מ"מ אסור בהנאה ולר"י דס"ל דלא זהו חמץ שעוברים עליו וממילא יהיה מותר לאחה"פ כמו חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח ג"כ יותר טוב להפרי' כשיעור שיהיה חזי לכהן לאחה"פ מלהפריש ח"ש ולמעט בחלקו של כהן. ורק לר"א יקשה קצת דלמה הוצרך להתירו בהואיל וגם ע"ז איכא למימ' דס"ל לר"א דיותר טוב להפרי' כשיעור ע"י עצתו דלא תקרא לה שם. ובירושלמי מבוארת קושיא זו ביותר וז"ל תמן א"ר ירמיה בשם ר' זעירא שני חצאי זתים בתוך הבית אין הבית מצרפן. בעי ר' ירמיה יפרידנה וישליכנה לאויר הבית ויקרא לה שם וכו' עי"ש ומ"מ לא הוזכרה בלשון קושיא כ"א בל' בעי ר' ירמיה וצריך לתת לב ליישב קושיא זו:

ונראה ליישב בהקדים להבין סברת הפוסקים הנ"ל דבח"ש ליכא איסור דב"י דלמה יגרע משאר איסורי תורה דנאסר בהו גם ח"ש ונראה דסברתם הוא להמבואר בגמרא בטעמ' דח"ש אסור מה"ת הוא משו' דחזי לאצטרופי ולפ"ז יש לחלק בין איסור ב"י לשאר איסורים והוא דבשאר איסורים הח"ש שלהם חשוב גם בשעה שאינו אלא ח"ש והוא דאם יאכלנו ואח"ך יאכל עוד בכא"פ יצטרף לחיוב אם כן אנו מצרפין להח"ש הראשון מזמן שהיה בעולם ואזי לא היה אלא ח"ש משא"כ בח"ש דחמץ אם יאבד מן העולם ואח"כ יהיה לו ח"ש אחר אינו מצטרף לענין ב"י ורק אם ישאר קיים עד שיהיה לו עוד ח"ש אזי יצטרפו שניהם יחד ואם כן אין מצרפין אותן מזמן שלא הי' אלא ח"ש כ"א מזמן שנעשה שיעו' שלם אבל ח"ש באמ' אינו חשוב כלל ולכך אין בו איסור תורה ועפי"ז יש לחלק בין ח"ש שנתחמץ מאליו ובין ח"ש שחמצו בידים דהא הרמב"ם פ' בקנה חמץ או חמצו בידים לוקה וא"כ אם חומץ ח"ש בידים ג"כ חשוב הוא דאם יחמץ עוד ח"ש יהיה חייב מלקות דיצטרף כ"ז המועד אף אם לא יהיה הח"ש הא' קיים ועי' שבת ד' פ' א' וע"כ דאנו מצרפין להח"ש הראשון מזמן שלא היה אלא ח"ש דליכא למימר שהחיוב מתחיל מזמן שנעשה שיעור שלם דא"כ על הח"ש הראשון תו הוי לאשב"מ וע"כ דמצרפן מזמן שהתחיל להחמיץ הח"ש הראשון ואזי לא היה כ"א ח"ש. וא"כ גם הח"ש יש לו חשיבות ושוב יש בו איסור תורה. ועפ"ז מתורץ שפיר קושיא הנ"ל דהא ר"א עצה קמ"ל גם אם נטמא הקמח בטרם שנתן המים לתוכו לגבל וא"כ דאם נימא דהיה מחוייב להפריש ח"ש ולהניחנו עד שיחמיץ הוי כמחמץ בידים ח"ש בעת נתינתו המים דהא יודע שבנתינתו זאת מחמיץ ח"ש בודאי כהא דאי' במס' (מנחות ד' נ"ו ע"ב) בהניח שאור ע"ג עיסה דהוא מחמץ בידים ובענין זה גם ח"ש אסור מן התורה והא דקאמר בירושלמי בעי ר"י ויפרידנה וכו' היינו דעכ"פ בעיסה שנטמ' יש לו הך עצה ובירושלמי לשיטתי' דמוקי למתני' שנטמאת לאחר גילגולה דבנטמאת קודם יעשנה קבין משא"כ גמ' בבלי מוקי מתניתין כפשטה והיינו דעבר ולש וגם א"ל דבבלי סובר דלא יעשנה קבין משום דהוי אפושי בלישה וע"ד שתי' המפרשים שם בביצה בעיסה שחציו של ישראל וחציו של נכרי דאסור לאפות ואמאי לא קתני דגם לישה אסורה וצריך לומר דאם לא חלקה מיקרי חד לישה ומש"ה לא יחלקנה דלא לאפושי בלישה:

תשובה שהשיב לח"א ע"י אחד מתלמידיו

עד"ת מ"ש בשם הגר"ע ז"ל בקושי' תוס' פסחים קי"ג ע"ב ד"ה שראה. דלרנב"י (דעיקר קושיתם אליבי' דס"ל דמצוה נמי איכא לשנאותו ול"ש כפיית יצר) מצינן לאוקמי כשהוא ע"פ כדס"ל פ"ק דתענית הרגשתי בזה ג"א. אבל אין זה מעלה ארוכה דתקשי ע"ז קושי' הש"ס כו"ע נמי סני לי'. ור"ל דלא הוי קרי' לי' קרא שונאך כ"א שנוא וא"ל שהוא ע"פ בצנעא אין יודע ומכיר בו כ"א זה דכל כה"ג ל"ח ע"פ כלל. וראיתי נכון להעמידו על האמת בפירושא דקושי' הש"ס ומי שרי למסני' כו' דאין כוונתם כמ"ש כתר"ה דאי ברשע מי ציית לד"ת לפרוק ולטעון. דז"א דאף שקשה עליו לשרש השנאה מלבו עכ"ז ישמע לד"ת לפי שעה לפרוק עמו. והרי גם במומר קיי"ל דבודק סכין ונותן לו וסמכי' ע"ז דטרח קצת לשחוט כהוגן אם מוסרים לו סכין בדוק וטורח גדול לבדוק הסכין לא ציית לד"ת. וע"כ צ"ל כן שהרי התוס' בב"מ פי' שונא דברייתא בשונא פשוט דמצוה להקדימו (ורמזו שם דקושי' ש"ס דפסחים לא קאי כ"א אקרא) ותמה על עצמך ברייתא זו למי נשנית כיון דלא ציית אלא ע"כ כנ"ל. אלא דפי' קושי' הש"ס הוא דלא אשכחן שדברה תורה עם רשע להשיאו עצה שיעשה עכ"פ מצוה קלה. וביותר שכל עיקרה של תיבת שונאך הכתובה בתורה אינה נחוצה כ"כ להמשך אכן הדברים א"כ לא הו"ל למכתבה וזוהי כוונת הרשב"ם. ויתר עוד. דעיקרה של תיבת שונאך לרבותא קאתיא עי' תרגום שם דאעפ"כ יפרוק עמו. וע"ז סובב קושי' הש"ס מאי קס"ד למפטרי' משום שנאה כיון דשנאה זו גופי' אסורה היא (הגם דהחדלת הפריקה גופי' לית בה משום לא תשנא כדמשמע בפרק יש בערוכין דבשנאה שבלב הכתוב מדבר) פשיטא שאין השנאה פוטרתו מפריקה ואין רבותא בשונא כלל ולהאי פירושא א"ש דברי התוס' בב"מ דבברייתא מעיקרא לא קשה לן כלל שונא זה מי הוא דעיקר דינא קמ"ל בברייתא דאם עדיין קשה לו לשרש ברגע זו יקדימנו לפריקה. ובודאי אם יכול הוא לשרש השנאה כרגע מקיים מ"ע. ומסיר הל"ת. ואז לא יצטרך עוד להקדימו:

באמת קשה טובא לפשטות הש"ס כאן איך נפרנס משנה דפ' זה בורר. דדריש ר' יהודא מקרא למפסל שונא לעדות (ועי' ר"מ פי' המשנה פרק בא סימן דלזכותו כשר גם לר' יהודא) ותקשי הא ר' יהודא הוא דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. וכל מי שעובר עבירה שחייבים עלי' מלקות פסול לעדות. ועי' ב"י (בא"ע סי' מ"ב) דאפי' בדלא אתרו בי' או אפי' אי אפשר להתרות בו כלל נפסל. וא"כ תקשי קושי' ש"ס דהכא דשונא זה הא עבר בל"ת דלא תשנא ופסול לעדות לכו"ע (ולמ"ש במק"א דבאיסורים התלוים במחשבה לבד. גם ר' יהודא מודה דפטור ממלקות א"ש) והתם ליכא למימר כתי' הש"ס כאן כשראה בו דבר עבירה. דממ"נ אי דאיכא עדים תקשי ש"ס כאן דלמה קרי' קרא אויב לו הא כו"ע נמי סני לי' (וזה י"ל דמשום דפשטי' דקרא משתעי כשהרוצח גופי' שונא לההרוג דאז חשבי' לי' למזיד עי' מכות ט' ב') ומלבד דקשה לישנא דקרא גם דברי ר"י גופייהו קשיין דא"כ הול"ל השנאוי אין מעידין עליו לחובתו. וע"כ צ"ל כשראה בו דבר עבירה ביחידי וא"כ תקשי להיפוך דיפסל עד זה לכל עדיות. שהרי אינו נאמן לנו שראה בו ד"ע. והוא עובר לעינינו על ל"ת דלא תשנא. ואם באנו לחלק דמה שלא דבר עמו שלשה ימים מחמת איבה עדיין לא חשיב שנאה לעבור בל"ת כ"א שאינו רוצה לדבר עמו. א"כ עכצ"ל דבלה"ק נקרא ג"ז שונא הגם שלא הגיעה לשעור שנאה דל"ת דלא תשנא (עיין פרשת ואתחנן כתיב לישנא דשונא במקום שכתוב בפרשת מסעי לישנא דאויב. אמת די"ל דהתם לפשטא דקרא קאי על הרוצח) א"כ גם קושי' ש"ס דהכא לא קשה דנוקי שונאך דקרא בשונא כזה וד"ל דבשונא כזה ל"ח רבותא מה דמחייבי' לי' למפרק עמי'. שהרי לר"י פסול להעיד לחובתו:

לכן מחוורתא דענין שנאה הוא דבר המסור ללב ואין אחרים יכולי' לדעת זה בבירור. ולר' יהודה דפסלה תורה שונא להעיד שנחשד הוא לשקר. א"כ ע"כ אין אזהרה זו על העד גופי' שלא יעיד כשמרגיש בלבבו שנאה. שהרי כמו שהוא חשוד להעיד שקר כן הוא חשוד לעבור על אזהרה זו וללכת להעיד בב"ד. אע"כ דאזהרה זו לב"ד נאמרה שלא יקבלוהו לעד ותקשי וכי מנין אנו יודעים שהוא שונא לו. וכמו דלא מלקי' אליבא דר' יהודא לאיש שאנו רואים בו סימני שנאה על רעהו משום דלא ברירא לן מלתא כ"כ כו'. לכן פי' ר"י במשנה דלענין להעיד עליו חדוש הוא שחדשה תורה לסמוך על הסימנים כל שלא דבר עמו ג"י מחמת איבה (וכן לענין לפטרו מגלות ג"כ אהני הני סימנים וסמכי' עלייהו) אבל לענין לפסלו לעדות לכו"ע אין לנו לסמוך על אומדנות כאלה ואפ"ה הקשה הש"ס שפיר כאן דמשתעי קרא במי שהוא יודע בעצמו ומרגיש שהוא באמת שונא לו וע"ז הקשה שפיר דלא דברה תורה ברשיעי וכנ"ל:

ועתה מבואר דפירוש כתר"ה בקושית הש"ס דכוונתם לתמוה מדוע חייבתו תורה לסייע לרשע ליתא. דמנין הוא יודע שחבירו שונא למפטר נפשי' ממ"ע ואפכא הו"ל להש"ס לאקשויי מאי רבותא היא כנ"ל ולשנויי כשיודע שראה בו ד"ע ועי"כ יוכל להחליט שבודאי הוא שונאו (בפרט למ"ד דמצוה לשנאותו) באשר שהוא רואה בו סימנים הניכרים שאינו מדבר עמו זה ג"י באיבה. אבל הא קמן דלשון הש"ס בקושייתם לא כן הוא. דלפי' כתר"ה תתפרש הקושי' למה יתחייב לסייעו והא לק"מ כנ"ל ומלבד זה למש"ל דתיבת שונאך לרבותא נכתב. והא כל כה"ג לתי' הש"ס שראה בו ד"ע לאו רבותא היא כי מדוע יהי' חוטא זה נשכר שגרם שנאה לעצמו להפטר עי"כ ממצות פריקה (אם לא דנדחוק דתיבת שונאך היא ע"ד דבר הכתוב בהווה שאלולי כן לא היה עולה ע"ד ישראל רב"ר שיחדל מעזוב לרעהו ודוחק) והעיקר שאין הדין אמת כלל כמ"ש כ"ת דכי בשביל שהוא עובר על ל"ת דלא תשנא לא יצטרך לפרוק עמו. והלא זו מהמצות דלהחיותו והרי אפי' מומר לתיאבון חייבין להחיותו (עי' יו"ד סי' רנ"א) וממקומו הוא מוכרע דלפי' התוס' חייבה התורה מפורש לסייע להרשע זה הגם שבעצמו ראה בו ד"ע ולא הי' מקום לקושי' הש"ס כלל (ובפרט למ"ד צב"ח דאורייתא דודאי חייב דקרא דשונאך בפריקה כתיב) ותו לא מידי.

הטורי אבן הקשה בר"ה דפריך הגמרא ויציאת מצרים גופיה ממאי דמניסן מנינן דהיכי ס"ד דליציאת מצרים מנינן בא' משאר החדשים ולא מניסן א"כ האי עשתי עשר חודש דמשנה תורה דמני ליציאת מצרים ארבעים שנה לא יהיו כ"א ל"ח שנה שלימות ושתי שנים מקוטעים שנה א' מניסן עד זמן התחלת השנה. וכן שנת מ' מתחי' השנה עד עשתי עשר חדש והא משה מת בז' אדר שאחר עשתי עשר חדש וכתי' וב"י אכלו את המן מ' שנה ובקוד' מש' דהאי מ' שנה דאכילת המן הויין שלימות מיום אל יום דהרי פריך הגמ' בקי' דל"ח וכי מ' שנה אכלו והרי מ' שנתחסר ל' יום ומדייק מינה אלא מלמד שהעוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהן טעם מן. ואם נימא דמנינן בא' משאר החדשים א"כ לא הוו כ"א ל"ח שלימות ושנה א' מקוטעת מניסן עד התחלת השנה וכן שנת מ' מתחילת השנה עד ט"ו בניסן וא"כ לא הוו שלימות זהו תוכן קושייתם והיא קו' עצומה וגם המגיה בקונטרס אחרון אשר אסף דברי הגאונים שבדקו בחיפוש אחר חיפוש דברי הגאון בעל טו"א לא הביא יישוב לקושיא זו ונראה לתרץ דבאמת איכא למימר דמ' שנה הויין מקוטעים ורק דלמנין השנים הויין מ' שנה וקו' הגמ' בקו' הוי דרך ממ"נ דהיינו לפי האמת דמניסן מנינן ליצ"מ א"כ מט"ו באייר בשנה א' עד ניסן הוי שנה ואח"כ ט"ל ש' שלימו' ומניסן עד ט"ז בו דהרי ע"כ אכלו את המן עד ט"ז בו דהרי כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכלו מעיק' לא אכול וא"כ מניסן עד ט"ז בניסן הוו שנת מ"א וא"כ אם נימא דחשיב מקוט' א"כ מ"א הויין אע"כ דחשוב מ' שנה שלימות וע"כ מק' שפיר וכי מ' שנה אכלו והרי מ' חסר ל' יום וממ"נ קשי' משא"כ הכא למאי דס"ד דבא' משאר החדשים מנינן ודאי דנימא דלמנין הוויין מ' שנה הגם דמקוטעות הוי דהיינו מניסן עד התחלת השנה. ולבסוף עד ט"ז בניסן הוויין ארבעים שנה למנין וודאי דניחא ליה להגמ' וד"ל:

סוכה י"ב ע"ב תוס' בד"ה דאניצי פשתן. מקשה שם תוס' לפי' הקונט' דמפרש דאניצי פשתן קודם טוי' איירי הא אמרי' בשב אמר אביי ר' שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד. ולפירש"י הא מיפלג פליגי דסומכוס טוי' קאמר ור' שמעון בן אלעזר אמר פשתן אף קודם טוי' ע"ש. ויש לתרץ לפמ"ש התוס' שבת כ"ו ע"א בד"ה אין בו דר' שמעון בן אלעזר מוד' היכא דבאות מבגד גדול אפי' אין בו שלש על שלש אין מסככין בו. ומבואר דלדעת הסוברים דפשתן אף קודם טוי' מקבל טומאה אם יש באותו פשתן שאינו טוי' שיעור שיכולים לארוג ממנו בגד שלש על שלש מקבל טומאה. אם כן אם בגד עב אין בו שלש על שלש נמי יהא הדין דאין מסככין בו דבזמן שלא היה עדיין בגד היו יכולים לעשות מאותו פשתן בגד דק שיהא בו שלש על שלש וא"כ הי' באותו זמן מקבל טומאה ודינו כבגד גדול. אחר כן כשנטוה ונעשה בגד פחות משלש הוי בא מבגד גדול והי' הדין דאין מסככין בו ולמה אומר ר' שמעון בן אלעזר סתם אם אין בו שלש על שלש מסככין בו משמע דאין חילוק בין בגד דק לבגד עב אפי' עב מסככין בו. אע"כ דרשב"א ס"ל דקודם טוי' אינו מקבל טומאה כלל ולפי זה שפיר מוכיח הגמ' דר"ש בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד דפשתן שאמר ר"ש בן אלעזר נמי כוונתו לאחר טוי' דוקא:

תשובה שהשיב לח"א ע"י אחד מתלמידיו

אשר עמד כבודו במשנה סוכה ל"ו ב' בתשובת ר' יהודא במינו הי' אוגדין אותו מלמטה. כיון דלעבור על בל תוסיף א"צ כוונה מאי מהני האגד במינו מלמטה. ויישב לעצמו כבודו עפ"י דברי התוס' דכשמכוין שלא לצאת לא יצא וה"ה לבל תוסיף עכת"ד כת"ר. הנה לפלא שלא עיין כבודו בדברי הרא"ש במקומו שכמעט מבואר כל דברי כת"ר ובדברי הר"ן מבואר תי' אחר דהבל תוסיף בזה אינו אלא מדרבנן וכל דלהנותו לא גזרו בי' ויעוין בתוס' רעק"א זצ"ל על המשניות שם במקומו שהביא בזה דברי הרא"ש והר"ן והוסיף הגאון זצ"ל שם לבאר כוונת הרא"ש עפ"י שיטת התוס' הנ"ל. ורבינו הגאון זצוק"ל אמר דא"צ לדחוק בזה אלא י"ל בפשיטות דכוונת הרא"ש הוא עפ"י מה דמבואר בשבת קל"ג ב' דמצות זה אלי ואנוהו הוא מצוה דאורייתא. וכיון דהנוי הוה מצוה דאורייתא לא שייך בזה בל תוסיף. ולא יוקשה לפ"ז דא"כ גם בלא האגד שלמטה במינו לא יעבור על ב"ת גם לר"י דבפשיטות יש לחלק בין היכא דהאגד הוא משום חובת המצוה דצריך אגד דאז לא מיקרי לנוי להוציא מבל תוסיף. ובין היכא דהאגד אינו לצורך מצוה רק לנוי דאז שייך בזה ואנוהו ומוציא מבל תוסיף וכחילוק הזה מבואר בדברי הלח"מ פ"ז מה' לולב ה"ז יעי"ש. וכן י"ל בכוונת הרא"ש ז"ל. מיהו בעיקר הקושיא אמר רבינו דיש ליישב בדרך זה דהא למ"ד א"צ אגד ליכא בזה בל תוסיף משום דא"צ להאגד ואינו צריך ליטלה בידו ואף דלקיחה ע"י ד"א שמיה לקיחה. מ"מ היינו דוקא כשצריך ליקח בידו הדבר אז אף כשלקחו ע"י ד"א הוה לקיחה אבל היכא דמונח על הלולב דבר שאינו מחויב ליטלו בזה אפשר דכשאינו אוחזו בידו ממש בזה לכ"ע לא הוה שמיה לקיחה דלקיחת הלולב חיובא הוא עליו והדבר האחר הדבוק בו אין כונתו לנטלו. משא"כ לר"י דצריך אגד וא"כ האגד הוא צורך המצוה ומש"ה אף כשאינו אוחז האגד בידו מ"מ חשיב כלקיחת האגד בידו וכמו לקיחה ע"י דבר אחר ושייך בל תוסיף. וכ"ז כשכל האגד הוא ממין אחר אבל כשאוגדין אותו מלמטה במינו א"כ כבר יצא מצות אגד. א"כ האגד שלמעלה שלא לצורך המצוה הוא ולא שמיה לקיחה כלל ע"י האגד כיון שלא צריך לו. וא"ת באגד גופיה יהי' ב"ת לר"י כשעושה ב' אגודות זעג"ז וכמו בשני לולבים להראב"ד. ז"א כיון דע"י האגד של מינו נעשה כל הג' מינים כאחד א"כ האגד שלמעלה הוה אגד בחד דלא שמיה אגד כמבואר בש"ס שם לעיל דף י"ג וכיון שא"צ בו לא מקרי לקיחה כלל:

יבמות ט' ע"א תוד"ה והרי איסור מצוה וכו' ותימא לר"י דאמאי ל"א נמי לרע"ק דליתי עשה ולידחי ל"ת והנה אין לפרש כונת התוס' דק' להו על ר' עקיבא דאמאי לא דחי לדידי' הגם דס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין מ"מ לידחי העשה את הל"ת הל"ק דהרי איכא למימר דס"ל לר' עקיבא כרבי דלעיל ח' ע"ב דממעט לעריות מייבום מקרא דולקחה. אע"כ דכוונת התוס' להקשות אסתמא דגמרא דמנ"ל דלר' עקיבא חייבי לאוין לאו בני חליצה וייבום דלמא ס"ל דמ"מ עשה דחי ל"ת וכן מבואר מלשון התוס' סנהדרין ל"ג ע"ב ע"ש ונראה לתרץ קו' התוס' דהרי תנן במתניתין לקמן דף מ"ט ע"א איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי רע"ק אלמא ס"ל כל שאר בשר ולא קא מחלק כלל בינייהו וקאמר בגמרא מ"ט דרבי עקיבא דכתב לא יקח ולא יגלה כנף אביו וסבר לה כר' יהודה דאמר באנוסת אביו הכתוב מדבר דהוי לה חייבי לאוין וסמיך לה לא יבא ממזר וכו' והשתא ע"כ ס"ל לר' עקיבא דגם גבי ייבום לא אתי עשה דייבום ודחי הל"ת ולאו בני חליצה וייבום נינהו כל חייבי לאוין דאל"כ יקשה חמותו לאחר מיתה לר' עקיבא דס"ל דהוי בלאו בלא מיתה א"כ אם נשא אחיו חמותו אחר שמתה אשתו ואח"כ מת אחיו ונפלה חמותו קמיה לייבום אם איתא דעשה דחיי' א"כ מייבמה. וגבי אנוסת אביו לא משכחת לה דתיפול קמיה לייבום דמתי אנסה אביו אם אנסה קודם נשואי אחיו אם כן גם לאחיו לא תפס קידושין כלל. ואם אנסה אביו אחר נישואי אחיו א"כ הוי ליה כלתו ולא הוי כנף הראוי לאביו ובעי' כנף הראוי לאביו דהרי לרבינו דמוקי לה בשומרת יבם של אביו מפרש כריש פר' נושאין דדרשינן כנף הראוי לאביו וממילא גם לר' יהודה דרש כן דהרי כתב התוס' ביבמות ד"ד ד"ה א"כ לכתוב רחמנא. דאית דגרסי אביו למה לי דאאביו קא בעי אבל לא יגלה מצי למימר דדרשו לה לשומרת יבם גם לר' יהודה כמו רבנן וא"כ דרש ג"כ כנף הראוי לאביו וא"כ ע"כ ליכא למימר דאנסה אביו אחר נישואי אחיו דאינה ראוי לאביו אע"כ דאיירי באנוסת אביו דאנסה קודם נישואי אחיו וא"כ לא משכחת דתפול קמיה ליבום דגם לאחיו לא תפסי בה קידושין ואין לה היתר במקום מצוה. וא"כ יקשה מנ"ל לר' עקיבא דחמותו לאחר מיתה הולד ממזר ויליף מאנוסת אביו הא איכא למיפרך מה לאנוסת אביו דאין לה היתר במקום מצוה דהרי לא משכחת לה דתיפול קמיה לייבום וכנ"ל תאמר בחמותו לאחר מיתת אשתו דאפי' תילוף לה דאין קידושין תופסין בה אפ"ה הא יש לה היתר במקום מצוה וכה"ג פריך הש"ס בקידושין ס"ז ע"כ. וכל כה"ג חשיב פירכא כמ"ש ביבמות נ"ז ע"ב בד"ה רב אמר יש חופה לפסולות דכה"ג דכיון דאפי' תילף מינה תהי' אז פירכא סותרין הק"ו בזה ע"ש וא"כ יקשה מנ"ל לר' עקיבא דחמותו לאח"מ הולד ממזר דהרי כללא כייל כל שאר בשר שהוא בלא יבא אלא ודאי דס"ל לר"ע דלא אתי עשה דייבום ודחי ל"ת וממילא גם לחמותו אין לה היתר במקום מצוה ושפיר יליף לה מאנוסת אביו דהולד ממזר וד"ל:

תשובה שהשיב לח"א ע"י אחד מתלמידיו

בענין סתירת דברי התוס' דיבמות ד' ל"ו ע"ב ובע"ז כתבו דגזירת חז"ל במים שאין להם סוף דהאשה לא תנשא הוא מטעם דהנמלטים הוה מיעוט המצוי ובבכורות כתבו דבמשאל"ס הוה הנמלטים מיעוטא דלא שכיחא. ונראה דזה תליא במחלוקת ר"ת ור"י לענין אם חלב פוטר בבכורה דלדעת ר"ת דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה א"כ עכצ"ל דהא דהתירו במשאל"ס בדיעבד כשנשאת לא תצא היינו משום דהוה מיעו' דלא שכיח דהיינו מיעוטא דמיעוטא אלא דלכתח' החמירו משום חומר ערוה משום דאי אפשר לנו לברר היטב אם אותו המיעוט לא שכיח כלל דלזה צריכין לעבור בכל העולם לארכה ולרחבה אבל לשיטת ר"י דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אפילו בסתם מיעוטא א"כ לפ"ז עכצ"ל דהא דגזרו חז"ל במשאל"ס דלכתחילה לא תנשא הוא כמ"ש התוס' ביבמות משום דהוה מיעוט המצוי שימלטו:

אלא שאינו מבואר בתוס' לסברא זו מאיזה טעם התירו בדיעבד כשנשאת כיון דנתברר לחז"ל דהוה מיעוט דשכיח (דלברר שהוא מיעוט המצוי יכולין אנו כשבאו הנמלטים לפנינו ודו"ק) א"כ גם בדיעבד הו"ל לאסור. ונראה דהסברא הוא כן דהא דאמרינן בכמה דוכתי דחיישינן למיעוט המצוי אין הכוונה שבאותו עובדא הבא לפנינו חיישינן שהוא מהמיעוט אלא דאם לא נחוש למיעוטא ונתיר בכל פעם שיבוא לפנינו ממילא ימצא בין כולם איזה פעמים שיהי' מהמיעוט כיון דהמיעוט מצוי ויצא מכשול. ומש"ה החמירו חכמים לחוש למיעוטא תמיד. ומש"ה במשאל"ס כיון דגזרו חז"ל דלכתחלה לא תנשא רק אם אירע בדיעבד ע"י איזה סבה שנשאת וכיון דזה גופא לא שכיחא שתנשא בדיעבד ובהיתר. שוב א"צ לחוש בהך מיעוטא דילמא הוא מהמיעוט המצוי. ודוק בזה כי הוא סברא דקה וחריפא:

גיטין דף ט' ע"א כמאן כר"ש דאמר פלגינן דבורא דקתני ר"ש אומר לעולם הוא ב"ח עד שיאמר כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מא' מריבוי שבהן ופירש"י דאשמועינן דל"ש אם פי' השיעור וקנה שאר נכסים, ול"ש לא פי' השיעור דהיינו שכתב לו חוץ מבית כור קרקע דהשתא לא קנה שום קרקע דבכל חד איכא למימר היינו הך ששייר ע"ש והקשו בתוס' הגם דלא הזכיר שם הקרקע מ"מ קנה העבד כל הקרקעות רק שיד העבד על התחתונה ויקח האדון העדיות שבנכסים וכדתנן בפ' בית כור דבחצי שדה אני מוכר לך לוקח נוטל כחוש משום דיד הלוקח על התחתונה ולכן נדו התו' מפירש"י שם ע"ש:

ויש לתרץ שיטת רש"י דס"ל דעכ"פ אין הברירה נבררה ללוקח שיקנה הכחוש כ"א כשיתרצה המוכר על הכחוש יקנה לו בקנין או בחזקה וכדומה וכ"ז שלא הי' קנין יכול המוכר לחזור בו וליתן לו שדה אחרת. והגם דגבי אונאה בפ' המוכר את הספינה דפ"ז אמר ר"ח מכר לו שוה חמש בשש והוקרו ועמדו על שמונה מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר וכ' הבעה"מ דאשמעינן דהגם שאמר לוקח מקודם שאינו רוצה המקח ותן לי מעותי מ"מ עתה כשהוקרו יוכל לעמוד במקחו דלא מתעביד קנין בדיבורא והרמב"ן חלק עליו וכתב דכיון דאמר הלוקח שאינו רוצה המקח נתבטל המקח בדבורא בעלמא אלמא דס"ל להרמב"ן דהברירה שיש להלוקח וכדאיתא בב"מ דנ"א דיוכל לומר או תן לי מקחי או תן לי מעותי דבדבורא מתעביד ולא יוכל עוד לחזור שאני התם כמ"ש הרמב"ן בעצמו וז"ל מכיון שאמר הלה תן לי מעותי נתבטל המקח לגמרי שאין זו קנין שיהי' צריך משיכה ע"ש דאלמא דוקא כה"ג משום דאין זו קנין והגם דאם אמר תן לי מקחי יש לדון לדברי הרמב"ן אם בדבורא בעלמא מהני שלא יוכל לחזור בו ואפשר לומר דגם זה לדברי הרמב"ן מהני בדבורא בעלמא משום דהרי לא הוי רק מחילה בעלמא דישאר הקנין שקנה כבראשונה יד"ל. אמנם היכא דקנה חצי שדה וביד המוכר ליתן איזה שירצה ודאי דבדיבורא בעלמא לא מהני ויכול המוכר לחזור וליתן לו חצי שדה אחרת עד שיקנה הקנין או החזקה דכיון דבב' הצדדים נעשה דבר חדש וראי' מגוד או אגוד שכ' הפו' בח"מ בסמ"ע סי' קע"א ס"ק מ"א דהגם דאמר גוד יכול לחזור ולומר איגוד או להיפך עד שיהי' קנין וכן חלוקת שותפין דכל אחד יש לו חלק וכשמתרצין צריך להחזיק כ"א בחלקו. וע"כ שפיר כתב רש"י דנתבטל הדיבור דכל נכסי כיון דלא מהני ברירה כ"א אחר קנין חדש או שיחזיק וא"כ מתי יגמר השיחרור בשעה שאמר כל נכסי קנויים הא עדיין לא נגמר דינו וכשיכריחו שיברר ויעשה קנין על הקרקעות הרי אז לא נתהוה השיחרור דלא אמר לו עתה כלל ענין השיחרור וגרע מטלי גיטך מע"ג קרקע דהרי השטר בידו של עבד מכבר ומכ"ש אם נימא דעבד אין לו יד לקנות מיד רבו ורק היכא דגיטו וידו באים כאחד והרי החזקה שהחזיק אחר כך לא מהני לענין שיחרורו וא"כ ממילא אף חזקת העבד שיחזיק בהקרקע לא נקנה לו כיון דבהשטר והקנין השני לא הזכיר עוד העבד וישאר עבד א"כ גם הקרקע לא יקנה ממילא נתבטל דיבור של כל נכסי. ואין לומר דכי היכי דמהני השטר הראשון לכופו להא שיוגמר קנין הנכסים אחר שיברור כן יועיל ג"כ לשיחרור העבד לכופו שיתן לו שיחרור מחדש זה ודאי אי אפשר דנמצא שנשתחרר העבד בשני שטרות וקי"ל בגיטין (דף כ' ע"ב) גבי גט אשה ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים ע"ש ומסתמא ה"ה בשיחרור ולכן שפיר מוכחי הש"ס דפלגינן דיבורא ולענין שיחרורו של עבד נגמר מעכשיו תכף ומיושב שפיר שיטת רש"י וד"ל:

שם דף ס' א'. במחלוקת אי כ' מגילה לתינוק קשה דמשמע דמספ"ל אי שרי גם בלא טעמא דעת לעשות וגו'. וקשה למה סתמו במשנה סוטה כ' א' דבאומרת איני שותה מגילתה נגנזת. וערש"י שם. ואמאי האי פרשה תיהוי לתינוק. וצ"ל דלפי שנכתב בקדושה חיישינן טפי. ואולי י"ל לפי שאין כ' בה פסוקים שלמים כ"א חצאי פסוקים ל"ח פרשה. ואה"נ לר' יוסי לעיל י"ז א' דכותב הכל. עכצ"ל לדידי' דאין כותבין לתינוק. עוי"ל דאולי גניזת המגילה. משום קלון הוא. שלא יאמרו זוהי המגילה שבשבילה הודית. סוטה פלונית. ואף דבפ' ד' מיתות מספ"ל לש"ס בקלון לחוד. מ"מ י"ל דאין זה כ"א לענין אי קטלינן לבהמה משו"ה. אבל גניזה דכתבי קודש ודאי עבדינן משום קלון. ובאגדה אמרינן דאין סוטה שותה בכוס ששתתה חברתה:

שם דף ע"ט ע"ב ברש"י ד"ה מטמאין לה אם כהנים הם עכ"ל. עיין במהרש"א מה שפי' בכוונת רש"י ודבריו צ"ע דכיון דלאו ברשיעי עסקינן א"כ איך נשאת גרושה זו לכהן הב' כיון שלא ידעו מפסלותו של הגט וגם אין ראיה כ"כ משיטת רש"י שהיתה מותרת לכהן אחר מיתת הראשון דלא נחשביה לגט זה כלל. והרש"ל מפרש כוונת רש"י דהבעל הראשון הי' כהן והב' נזיר. ורבים תמהו עליו דהא אין נזיר מטמא כלל לקרובים. ונראה לתרץ דברי הרש"ל לפמ"ש המפרש בנזיר ריש דף ד' דיין מצוה אינו אסור לנזיר. ואף שהתוס' שם חולקים עליו היינו או מטעם דכיון דאיכא קרא יתירא נימא דבא לאסור עליו גם יין קידוש. או משום דיין קידוש אינו מה"ת. אבל אי הוה ד"ת ובדליכא קרא מודו התוס' ג"כ דשפיר הוי שרינן לו יין קידוש וא"כ לכאורה קשה לשיטת הפוסקים דישראל נמי מחויב לטמא לקרובים (וכ"כ רש"י ביבמות כ"ט ב') א"כ איך נאסר הנזיר להטמאות. ועכצ"ל דשאני לענין טומאה שהתורה במפורש פטרתו לנזיר מחיוב זה. (דוגמא למ"ש ברכות דף כ' להיפך לענין טומאת מת מצוה) ואסרה עליו הטומאה. ולפ"ז י"ל דבמת עליו קרוב ונדר בנזיר קודם הקבורה אחר שחל עליו חיובא דקבורה ע"כ הוא מטמא ותדחה הנזירות (דוגמא לדבר במת אביו אחר חצות דלא נחתה עליו אנינות ועושה פסחו. וטומאה זו קילא מיין קידוש שהרי משלים נזירותו אח"כ ע' בפסחים פ' ע"א גבי פסח דאפשר דעבד בשני). וא"כ א"ש דברי רש"ל דאפילו למאי דמהדר רש"י לפרש לישנא דמטמאין דקאי על איסור טומאה (וכן דייק רש"י ביבמות שם) לא על פטור דחיוב קבורה משכחת לה ג"כ כשנדר השני קודם קבורתה ומ"מ קנסוה דאין מטמא לה. (ול"ש לחשוב זה בנזיר מ"ד ע"א בחומרא דגפן מבטומאה דכאן מעיקרא נדחה הנזירות על זמן אחר כמו בנדר בבית הקברות):

עוד יש ליישב דברי הרש"ל לפי מה דאיתא ביבמות דף פ"ט סע"ב דבעלה של קטנה כהן מטמא לה דכיון דקרי ולא ענו לה חשיבא מת מצוה ועי' תוס' שם ד"ה כיון שהקשו ע"ז ומסקי דמד"ס הוא ומשום דדוקא בדבר הדומה יכולין לעקור ד"ת. והנה עיקר קושייתם מנזיר וכה"ג תירץ הנימוק"י היטב במשנה דרק כשיורש שלא משורת הדין ימנעו קרובים וכ"ש אחרים. אלא דעדיין קשה בנזיר שנשא קטנה יטמא וצ"ל דתערומות קרובים אינו כ"א במקום דבעל חייב ליטמא מן התורה משא"כ כאן. – עוד י"ל דקו' התוס' מהנ"מ מהא דנשאת ע"פ ב"ד לא קשה כל כך דהא י"ל דקנסא הוא דחזינן דקנסוהו גם בכתובת בנין דיכרין שהוא לאחר מיתה. אע"כ דכוונת התוס' להוכיח דעכצ"ל דלא חשיבא מת מצוה ממש דחשש זה שימנעו הקרובים חשש רחוק הוא דהא חזינן דהש"ס שם מביא קרא דאינו מטמא לה מפני שהיא אשתו פסולה א"כ משמע דאי מה"ת הי' חייב ליטמא לה לא הי' קונסין אותה בזה ובמסקנת התוס' נראה דההסבר הוא כך דמחמת שחששו חכמים שמא ימנעו הקרובים ואתי לאימשכי אתי רבנן ופטרו להו דבשוא"ת יכולין חכמים לעקור וממילא הויא מת מצוה ומותר בעלה ליטמא לה. והנה לא מצינו חשש זה שימנעו מקבורתה כ"א בקרובים אבל בבעל אי לא ירית לה לא מצינו לחוש שימנע מקבורתה:

ועתה א"ש דברי הרש"ל שהרי פסקו הפוס' דבעל הראשון יורשה אף דמעיקר ד"ת גרושה היא. וכיון דאין ירושת הבעל לפי שורת הדין ימנעו הקרובים מקבורתה. ואפילו לשיטת רש"י שהחכמים עקרו גט הראשון לגמרי מ"מ כיון דכהן הוא ועכ"פ אינו יכול להחזירה. א"כ חשיב כמו מורד ואין יורש את אשתו לכמה פוסקים ואף דמורד זה אינו יכול לחזור ממרידתו מ"מ תליא במחלוקת הפוסקים בסי' קס"ה גבי יבמה שרקקה לפני האחין ולפ"ז ירושת הבעל הראשון שלא בשורת הדין (ואיכא חשש מניעת קרובים). וממילא חיילא קבורתה עליו ועל בעל השני דבדידהו לא חיישינן לאימשוכי במה שמפקיעין ירושתו ולא הפקיעו ממנו החיוב והוא מתורת מצוה. ואנן הא קימ"ל במ"מ דכהן ונזיר מטמא נזיר א"כ מצד שהראשון כהן ראוי שיחול החיוב של הקבורה על בעל השני שהוא נזיר וע"ז באה משנתינו לאסור דקנסוהו ואין מטמאין לה. אמת דממילא כיון שכבר אסרו על שניהם להיטפל בה ודאי דלא עקרי החיוב מכל ישראל שמטפלין בה. אבל עכ"פ התנא חשב להא בין הקנסים:

שייך למס' קדושין דף י"ח

יש לחקור בענין הך דינא דנמכר בגניבתו. היכא שלא היו עדים על הגניבה כ"א הודה מעצמו שגנב ואין לו לשלם אם נמכר על פי הודאתו. (וזה לא מצינו מפורש בקדמונים). הנה הדבר הזה יפרד לשלשה ראשים. האחד אם נאמר דהמכירה הוי ענין קנס. ולא מהני ע"פ עצמו. השנית אם נאמר דדינא דמכירה תליא בכפילא. ועל כל גניבה שאינו משלם כפילא אינו נמכר. ואם כן היכא דליכא עדים כ"א ע"פ עצמו דאינו משלם כפילא לא יומכר. ולפי אלו שני הספיקות אפשר דגם אם הודה ואח"כ באו עדים שגנב ג"כ אינו נמכר לדידן דס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. עוד שלישית יש לחקור כיון דהוי עונש הגוף וידוע מ"ש הרמב"ם פרק כ"ב מהלכות סנהדרין דע"פ הודאה לא מענשינן ליה עונש הגוף. אבל לפי זה הגם דלא נמכר לו ע"פ הודאתו. מ"מ אם יבאו עדים אח"כ מענשינן ליה וא"כ ה"נ אם יבאו עדים אח"כ על הגניבה ימכרוהו ב"ד. אל השלשה ראשים נעיין בעז"ה ונבררם בס"ד:

א) בענין אי הוי קנס לכאורה כיון דחזינן בגניבתו הוא נמכר ואינו נמכר בכפילו. הרי דממונא הוא. אכן יש לפקפק בזה. דהרי בסוגיין דפלגא נזקא בב"ק דף ט"ו דפריך הגמ' למ"ד פנ"ק מהא דתנן זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק ולא קתני כל שאינו משלם כמה שהזיק. ומשני דאה"נ ורק משום דאיכא חצי נזק צרורות דממונא הוי לא פסיקא ליה. וא"כ להלכתא דפסקינן פלגא נזקא קנסא נשאר לנו הכלל דכל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משל ע"פ עצמו. והכא הרי היכא דאינו שווה כהגניבה אינו נמכר ונשנה. והרי אינו משלם כמו שהזיק. ואם נימא דנמכר ע"פ עצמו לישני דמשו"ה לא תנן כל שאינו משלם כמו שהזיק. ואם נימא דכיון דגם מותר על דמי מכירתו נשאר חוב על הגנב ורק אין כח ב"ד למוכרו כ"א פעם אחת. ע"כ גם ענין המכירה נקרא ממונא הגם דלמכירה אינו משלם כמה שהזיק. אבל אכתי לר' אליעזר בקידושין דף י"ח ע"א דס"ל ואם לאו [אם לא שווה כנגד ממכרו] אינו נמכר והתם פירושא הוא דאינו נמכר עד שימחול בעל הגניבה המותר משוויו. וכן כתוב ג"כ בספר המקנה דאם מוחל לו המותר נמכר הוא. ובאמת מכלתא מפורשת היא בפ' משפטים וז"ל ונמכר בגניבתו וכו' ר' יהודא אומר אם הי' שוויו [של הגנב הנמכר] יותר מהגניבה אינו נמכר. ואם הי' הגניבה יתר על שוויו הרשות ביד בעל הגניבה רצה מוכרו רצה כותבין לו שטר על דמיו ר' אליעזר אומר אם הי' הגניבה יותר על שוויו מפסיד חציו ומרוויח חציו. וזה הכוונה בדברי ר' אליעזר דאם מוכרו צריך בעל הגניבה למחול לו המותר ממילא מפסיד חציו הגניבה שהוא מותר על שוויו. ומוכרו וגובה חציו. ורק לכאורה ק' להבין דברי המכלתא דבמאי פליגי ר' יהודא ור"א דלכאורה מאי קאמר ר' יהודא הרשות וכו' רצה מוכרו אם נימא דלר' יהודא מותר על מה שנמכר גובהו ממנו א"כ בכל ענין כותבין לו שטר אם ימכרו יכתבו לו השטר על המותר מדמי המכירה ואם לא ימכרנו יכתבו לו שטר על כל דמי הגניבה א"כ מאי האי דקאמר ואם לאו כותבין לו שטר על דמיו. ואם נאמר דאם נמכר אין כותבין לו שטר ורק חיובא בע"פ הרי כיון שהי' בב"ד ונתחייב ממילא הוה כמו שטר ובפרט למ"ד שיעבודא דאורייתא וגם בדברי ר' יהודא בעצמו משמע דשיעבודא דאורייתא וכידוע. שנית מה שייך אם רצה בודאי ירצה שיגבה מה שמוכרו והמותר יתבע ממנו. אלא משמע דגם ר' יהודא ס"ל דאם נמכר צריך למחול המותר וא"כ מאי איכא בין ר' יהודא לר' אליעזר. ורק נראה דלר' יהודא מותר על דמי ממכרו תובע ממנו. ורק הנ"מ הוא במה שאין כותבין לו שטר דאם יבא להעבד איזו נכסים או ממון לא יכול לגבותו בעל הגניבה בעד מותר מהגניבה. משום דכיון דנמכר חל על העבד מצוה לפדות את עצמו ולצאת בגרעון כסף וכדדרשינן גם בנמכר לעכו"ם אחרי נמכר גאולה תהי' לו. וע"כ אם יבא להגנב הנמכר איזה ממון יהי' מצות גרעון כסף קודם הגם דאם בשעת מעשה קודם הפסק ב"ד יהי' בידו איזה סך ממון הוי דינא שגובה בעל הגניבה ועל המותר נמכר. היינו משום דקודם שנמכר לא חל עלי' מצות פדי' כמו שנאמר אחרי נמכר משא"כ אחר המכירה דהוי הנכסים שבאו לו אח"כ כמו דאקני והשיעבוד משועבד לשניהם שווה היינו למצות פדי' ולבעל הגניבה. ומצות פדייה קודמת דהוי מצוה עוברת דהיינו אם לא יבא להגנב הנמכר ממון או נכסים עד עבור ששה שנים מעת שנמכר יתבטל מצות פדי' והחוב לא יעבור. ודוגמא לזו מצינו ר' יהודא לשיטתיה בקידושין דף כ"ט ע"ב גבי פדיון הבן ועלייה לרגל דעלייה לרגל קודם משום דזו מצוה עוברת ושם גבי פדיון הבן הווין משועבדים הנכסים וכדס"ל שם דמלוה הכתובה בתורה ככתוב בשטר דמי' ומ"מ עלי' לרגל קודם משום דהוי מצוה עוברת. כן ה"נ אם יבא להנמכר איזו ממון יהי' מצות פדי' קודם. וע"כ אין כותבין לו שטר על מותר החוב וזהו הרשות ביד בעל הגניבה אם רצה כו' ובאם לאו כותבין לו שטר על דמיו. ולכאורה הייתי אומר כשירצה בעל הגניבה שלא למכור לו עכשיו ימתין עד שיבא לו ממון להגנב ואז יגבה מקודם הממון ואח"כ ימכרנו על מותר הגניבה וזה הברירה בידו לבחור אם רצונו ימכרנו תיכף ואז כשיבא לו סך ממון יהי' העבד פודה עצמו מקודם או שימתין עד שיבא לו הממון ואז יגבה ממנו ועל המותר ימכרנו. אבל באמת דינא לאו הכי לא מיבעי' אם כתבו לו שטר הוי לי' חוב ממון ועל החוב לא נמכר. ורק אפילו אם לא נכתב לו שטר כיון שעמד בדין לא מהני מה שימתין אח"כ שישתנה והראי' דהרי אם שווה יותר מהגניבה אינו נמכר. והיכא שהוא סמוך ליובל אם ימתין איזה זמן יהיה סמוך ליובל יהי' ממילא שוויו נפחות ולא מצינו בשום מקום שיהא במציאות שאם הוא עתה שווה יותר על הגניבה שימכר אחר כך אלא ודאי דהעיקר אזלינן אחר העמדה בדין. וטעמ' הוי אם נימא כסברתינו דקנסא הוי נוכל לומר דהכי קנסה התורה דאינו נמכר כ"א אחר שעת העמדה בדין דכל קנסא העיקר חיובא תליא בהעמדה בדין. ואפי' אי לא הוי קנסא מ"מ דמיא להא דאיתא בחו"מ סי' ס"ז לענין שביעית דהקפת חנות אין שביעית משמטת ואם זקפן עליו במלוה שביעית משמטתן והתם כיון דעמד בדין נעשה מלוה כן ה"נ כיון דהעמידו בדין ונתחייב ולא נמכר תו הוי עליו מלוה ועל מלוה אינו נמכר ועכ"פ לר"א היכא דשוויו פחות מהגניבה אינו נמכר כ"א כשמוחל המותר ואז אינו משלם כמה שהזיק ואי תימא שאני גבי' פלגא נזקא דבכל זמן אינו משלם כמה שהזיק דשיעורא הוי פלגא משא"כ הכא גבי מכירה אם שוויו כהגניבה נמכר ומשלם כולו לא נקרא אינו משלם כמה שהזיק הרי התוס' בכתובות דף מ"א בד"ה זה הכלל כל המשלם שהק' מכופר למ"ד דמי מזיק דלמ"ל חשיב יותר ממה שהזיק שלפעמים שווה יותר מדמי ניזק ע"ש מה שתירצו. ואע"ג דלא הוי רק לפעמים וד"ל. אבל יש לחלק והראי' לזה דהרי עד כאן לא אמרו דהוה פלגא נזקא קנסא אלא לפי שאינו משלם לעולם רק חצי ולא לפי שמשתלם מגופו ואם אינו שווה כ"כ לא גבי לא אמרינן דהוי משום זה קנסא. אלא שיש לחלק דשם אם שווה יותר גובה מגופו כדי הזיקו וע"כ גבול הקרן קיים משא"כ הכא אם שווה יותר אינו נמכר כלל. אך מ"מ י"ל דגם כאן ניכר הקרן בהא גופי' דכל זמן שאינו עודף על הקרן נמכר וגובה ודו"ק:

וגדולה מזו ראיתי בירושלמי סוף פ"ה דשבועו' דנסתפקו בשלשים של עבד אי' שם ר' יצחק שאל מהו שישלם דמי העבד מפיו. כל שלשים קנס. או יותר בדמיו קנס. ע"כ לשון הירושלמי. והרי לפעמים אף בשווה אלף אינו משלם כ"א שלשים א"כ בלא"ה הרי אינו משלם כמה שהזיק לפעמים מ"מ הי' ס"ד דאיכא בהא קרן וקנס המותר עד שלשים ועל הקרן לא יותר משלשים והגם דדחי לה אבל מ"מ הרי ס"ד לו' כן וכ"ש בנידון דידן. ומלישנא דגמרא דקידושין דף ט"ו אבל מכרוהו ב"ד דעבד איסורא אימא ניקנסי' לא שייך לזה כלל. ורק פש לנו דהרמב"ם כתב בהלכות גניבה פרק ג' דהיכא דגנב מכמה בני אדם כולם שותפים בו. ועי' בירושלמי סוף פ"ג דסוטה דמשם מקור דברי הר"מ דהל' גניבה ועיין מפרשי הירושלמי שם. ואין כאן מקום להאריך. ולכאורה הי' צריך להיות בעל הגניבה שגנב ממנו ראשון מוקדם מטעם שיעבודא ובפרט למ"ד שיעבודא דאורייתא בשלמא היכא דכל א' מהראשונים הי' הגניבה פחות משוויו ניחא דהלא לא נמכר מצדו ושני הראשונים יצורפו ויודחו האחרונים אם לא דפחותיה משוויו או לר"א והיכא דהוין ביחד מותר על שיוויו דג"כ אינו נמכר עד שיבואו לב"ד וימחלו המותר אבל בלא"ה לר' יהודא או היכא דהראשון שווה הגניבה כשוויו יהי' הראשון מוקדם אלא משמע דעיקר חיוב המכירה נעשה בשעת ההעמדה בדין והוי כמו קנסא. ועוד יש להאריך בזה ודו"ק:

ב) והשתא נבוא לספק השני אולי תלי רחמנא הנך תרוייהו דכתב רחמנא ונמכר בגניבתו אם המצא כו' ישלם שנים לרעהו. והיכא דאינו משלם כפל אפשר דאינו נמכר בהגניבה וקצת סמך לזה מהרמב"ם שכתב דבשל הקדש אינו נמכר ובאמת כל סוגיין במרובה דף ס"ג הוא הכל לענין כפל דאינו משלם כפל בשל הקדש וממעטינן שם מכפל. אבל לא לענין מכירה שאינו נמכר. ולכאורה יש לנו להביא ראי' שכן הוא דעת הרמב"ן בנימוקיו על התורה סדר משפטים בד"ה אם זרחה השמש עליו וכו' ואונקלס תרגום אם עינא דסהדיא כו' לו' שאם מצאוהו עדים כו' וע"ד נתכוון אונקלס וכו' וא"כ על דעת האומר בתלמוד שהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור בדמים קננהו. ויהי' שלם ישלם ואם אין לו ונמכר בגניבתו חוזר למעלה אל כי יגנוב איש וכו' ע"ש [היינו אתחלת הפרשה היכא דלא הי' במתתרת] ולכאורה ק' הרי כוונתו על רב בסנהדרין דף ע"ב דאמר דגם בנטל כלים בעין] ויצא פטור וק' הרי עד כאן לא פליג רבא שם וקא מחייב כ"א בנטל דהיינו כשהוא בעין אבל בשיבר כלים דהיינו שאינו בעין גם רבא מודה דפטור והכא בקרא איירי גם כשאינו בעין כדכתיב ואם אין לו ונמכר הרי הגניבה אינה בעין ומ"מ מחייבו א"כ ע"כ דלא קאי אמחתרת. ורק באמת הרמב"ן אזל לשיטתי' שכתב במלחמות פרק בסו"מ דלא פטר רבא בששיבר רק כששיבר בעודו במחתרת אבל אם לא שיבר עד אחר שיצא ממחתרת מחייב רבא לשלומי ע"כ לרבא שפיר נוכל לאוקמי הך דואם אין לו איירי ששיברה או שנאבדה אח"כ. אבל אכתי קשה דהוי לי' לומר אדברי אונקלס שכתב דהיכא שיש עדים דמים לו. א"כ אם נאמר כסברתי' דאינו נמכר ע"פ עצמו ורק כשיש עדים על הגניבה וא"כ לא קאי על דינא דמחתרת הך ואם אין לו ונמכר. דהרי מחתרת דוקא כשאין עדים. ונמכר אינו כ"א כשיש עדים. ורק באמת דברי הרמב"ן ק' להבין דהרי הכי מפורש בקרא אם זרחה השמש דמים לו דא"ל דין מחתרת אז שלם ישלם כו' וא"כ לכ"ע היכי מצי קאי אמחתרת וכן הקשה הרא"ם על דבריו. ונראה דקושייתו משום דרמב"ן קא מפרש ואם זרחה השמש היינו זה בעצמו שהי' בלילה במחתרת אם נתעכב עד שזרחה השמש עד אחר זריחת השמש אז יש לו דמים ושלם ישלם וע"כ קושייתו שבאם שנטל הכלי בלילה הגם שנתעכבה עד אח"כ כיון דבדמים קנינהו כבר ממילא מיפטר גם אח"כ שנתעכב עד אחר זריחת השמש מה שא"כ לרבא ניחא דכיון דלרבא אם נטל הכלי בעין מחייב ולא קנינהו בדמים שפיר ניחא דגם ואם אין לו היינו שנשבר אח"כ מחייב. אבל לדברי האונקלס שפיר מתפרש המקרא כפשטי' אם זרחה השמש דהיינו היכא שיש עדים דמים לו אז שלם ישלם וכשיש עדים אז ואם אין לו ונמכר. ורק דאכתי יש לפקפק דלרב נצטרך לומר דאיכא עדים שראוהו מתחלה ועד סוף דאל"כ קנינהו לרב בדמים:

אכן לשי' רבינו ישעי' בטור סי' שנ"א דהיכא מחייב לרבא כששיבר אח"כ דוקא כששיבר בעצמו אבל באונסין פטור וכ"ה ברמב"ן מפורש אלא שהרמ"א סתם הדבר לפי זה אני תמה שימכרוהו ב"ד אח"כ גם היכא ששיבר בעצמו הרי כל חיובו עתה אינו כ"א מתורת מזיק שהרי גנב אינו שבעת הגניבה פטור הי' מטעם קלב"מ. והדק"ל דגם לדידן לא קאי אמחתרת וצריך לדחוק דאעפ"כ השבירה או השתי' גופייהו גניבה מקרי ונתחייב אז בתורת גנב ואכתי יקשה דכפל ודאי ליכא דלא גרע מגנב מן הגנב כיון דעיקר חיובו בא על שבירתו ואז לא הי' ברשות בעל הכלי תדע דהרי לא נתחייב כפל איוקרא לכו"ע [עיין ב"ק ס"ו ע"א בתו' ד"ה טלאים לפי' ר"ת] שאכלו והיינו מהאי טעמא כנ"ל. וחזינן מהכא דאף דליכא כפל נמכר בגניבתו:

ג) עתה נחקור היכא דלא באו עדים אחר כך ורק הודה מעצמו שלא יומכר משום דהוי עונש הגוף והרי הרמב"ם כתב בפרק כ' מהל' סנהדרין דלא מהני הודאה לחייבו בעונש הגוף. ונראה דהרי מבואר במרובה דף ע"ה ע"ב בשני דרב אחא בריה דרב איקא מסקי' דהיכא דהודה ואמר גנבתי בפני פלוני ופלוני תו הוי העדים המעידים אח"כ עדות שאי אתה יכול להזימה. ועיין בשיטה מקובצת דגם לא לקו העדים משום לא תענה בממון שהודה הבעל דין. ועתה אם נימא דהוי עונש הגוף המכירה א"כ אם ניזומו ילקו מ"מ מפני שרצו להעיד עליו שבאם שלא יהי' לו מעות יומכר [ע' תוס' ריש מכות דכיון דחייבים הניזומים מלקות הוי עדות שאתה יכול להזימה וכיון דאנו מאמינים אותם על עיקר הגניבה גם כפל ישלם. כיון דאיכא מלקות ודוק. ואם נאמר דיכולים העדים לאמר לא ידענו שלא הי' לו ממון ואנן לחייבו ממון באנו ליתא הרי מבואר ריש מכות אמרינן סבר רב המנונא למימר ה"מ היכא דאית לי' או לדידי' או לדידהו וכו' מזדבנו א"ל רבא ונמכר בגניבתו ולא בזממו אלמלא טעמא דמיעטי' רחמנא הא אי לא מעטינהו הוי אמינא דמזדבנו ולא יוכלו לאמר אנן לחייבו ממון באנו. עיין סנהדרין דף ט' ע"ב בתוס'. ודוחק לומר דהיכא דיש לו באמת ממון לשלם ולא הי' נמכר אז לא ילקו ולא קעברו אז משום לא תענה ואז הוי לה עדות שאי אתה יכול להזימה. דז"א דעכ"פ יתכן לבא לידי הזמה אם יאבד ממונו בענין רע וימכרוהו ופשיטא דלא מהני להו אמתלא דהא אדעתא דספק זה נחתו אם לא ימצא לו יומכר [ודוחק לומר דכשרואין אצלו נכסים בשעת עדותו שאני] ואין לומר דגבי מכירת הגנב לא שייך פסק דין כ"א ב"ד מוכרין כשאין לו וא"כ אם הוזמו קודם שנמכר עדיין לא נגמר הדין ואחר שנמכר הוי כאשר עשה חדא דלמה לא יהי' מקודם פסק דין שנית ידוע מה שכתבו התוס' בב"ק דף ה' דבממון לא שייך כאשר עשה ע"ש ואם כן הכא כשיוזמו בודאי יתבטל המכירה למפרע כעובדא דכיפה בב"מ ל"ה דהדרא אפדנא וא"כ לא הוי כאשר עשה דהרי בלאו הכי תיכף כשיוזמו יצטרך זה הטוען שנגנב אצלו ונתנו לו ב"ד דמי המכירה להחזיר הדמים והגנב יפדה את עצמו דהא יוצא בגרעון כסף ואם נימא דמ"מ שייך כאשר עשה משום דעד הרגע שפודה עצמו הי' חל המכירה. אבל האמת דהמכירה יתבטל למפרע וכעובדא דכיפה וכנ"ל. ואם נאמר דהיכא דחייבו אותו העדים להמכר ונמכר וניזומו חייבים מדין הזמה לשלם ממון דמי שיוויו שנמכר ולא הי"ל להמכר וכיון דמתחייבי ממון הדר הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה כיון דהודה בעצמו על הגניבה והממון חייב א"כ תו לא רצו להפסידו. אבל אכתי ממ"נ אי אית בזה עונש הגוף ג"כ הדק"ל דהו"ל לחיובי מלקות משום הא דע"כ לא נתרבו עדים זוממין לתשלומין ולא למלקות היכא דמשלמי אבל בא"צ לשלם ילקו אע"כ דלא נק' רק עונש ממון. ורק איכא לדחוקי דקאי כל הסוגיא דוקא בזמן שאין היובל נוהג דאז אינו נמכר בעבד ודו"ק וד"ל:

ד) וסבור הייתי להוכיח דנמכר ע"פ עצמו דהא אף בגונב בעדים מ"מ ליכא עדים שאין לו נכסים. דאין אדם יודע מטמוניות של חבירו וניחוש למנה קבור. אבל נ"ל דאף בנודע אח"כ שיש לו המכירה קיימת כיון דעכ"פ לא הוה לאשתלומי מיני' [ועיין חו"מ סס"י נ"ג]. שוב מצאתי כן בהפלאה פ"ק דקידושין. תדע דעכ"פ פלגא נקיטנא כוותך. דבליכא עדים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית דאינו נאמן כלל שגנב למשתרי בשפחה למ"ד מוכר עצמו אין רבו מוסר לו דאל"כ הודאתו גופא הוי כמכירה] וא"כ איך משכ"ל מכרוהו ב"ד מנין לנו שאין לו לשלם. וע"כ כנ"ל. ולענין יתר החילוקים וחומרות שבין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד. יל"ע אי מהניא הודאתו. כיון שא"י לעשות כן בעצמו דמוכר עצמו ל"ש בין החומרות. אלא דאפ"ה מצינו בכמה דוכתי דמהניא אודיתא אף במקום שאין בידו. וכאשר כבר העירו ע"ז האחרונים במקומותם:

אבל מ"מ נ"ל נהי דעיקר המכירה יש להאמינו מידי דהוי בידו ומקרי ע"ז בעלים. ומה גם שיכול להמכר בעצמו כשאין לו. אבל עכ"ז נ"ל למ"ש הרא"ש ס"פ גט פשוט. דמה שב"ד מוכרין נכסים לשלם לבע"ח שליחותו דלוה קעבדי לפי שהוא מחויב. ע"כ נ"ל דעיקר הא דהודאת עצמו כמאה עדים לפי דרביע עליו חיובא עכ"פ. והב"ד מחויבין לפסוק ע"פ טענותיו וכמבואר בקרא שמוע וכו' אחיכם ואף בקנס [אלולי קרא דמודה בקנס פטור] דעדיין ליכא חיובא עלי' קודם גמ"ד. מ"מ הב"ד מחויבין לדון לפי טענותיו ולומר אם כדבריך כן הוא אתה מחויב לשלם לו קנס ושוב נעשה גמ"ד ונתחייב. ולחזור מהודאתו אינו נאמן. משא"כ כאן נראה בעיני פשוט שאין הגנב חייב כלל להמכר בעצמו בכדי לשלם במקום שאין ב"ד ופשטא דאין עליו חיוב לבקש ב"ד שימכרוהו. ומכירה זו חיובא דב"ד הוא. ומדוע יאמינוהו ב"ד למכרו ומי יטיל עליהם חיוב זה אולי שקר בימינו, דנהי דאחר המכירה גם איהו יתחייב ליתן הממון להנגנב אבל עתה מי מאמינו. ואף בעברו ומכרוהו א"צ לעבוד אדוניו אף שיודע בעצמו שגנב. מ"מ הא הב"ד טעו בדבר משנה והדין חוזר. ומה בכך שנתכוונו לגוף המעשה כסומא בארובה. ולדעתי זהו גם טעמא דעונש הגוף שאינו נאמן עפ"י עצמו כגון ללקות למ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו. והכל כנ"ל שאין החיוב עליו כלל. ואין לפקפק דנאמינוהו משום מיגו שהי' מוכר עצמו. ז"א חדא די"ל דהוי מיגו במקום חזקה דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקי'. ועוד כיון דדיניהם חלוקים הוי מיגו לחצי טענ'. ומשום הא נמי לא מהני ע"א לחייב למכרו [כשהוא מודה דליכא ממונא] דקיי"ל באתחזק אין עד אחד נאמן. וגם אין לדמותו להך דמפסיד לעצמו נאמן באיסורין. וכן כאן שמוכר ויטול הלה את דמיו הוי פסידא. ז"א אולי קנוניא עשו ביניהם וכדומה עוד חי' הרבה דאולי רוצה בשפחה כנענית. ומהך דקיי"ל גבי עבד כנעני זכות הוא לו לצאת מיד רבו. אין ראיה לכאן מכמה טעמים. ומ"מ לא החלטתי הדבר עדיין. כללו של דבר סתימת משמעות הקדמונים מורה דלא בעינן עדים דוקא. וקצת ראי' יש להביא דגנב נמכר על פי עצמו מהך דקידושין סוף פ' האומר מעובדא דאושפזיכני' דר' שמלאי דמנסיב לי' עצה ואמר לי' זיל גנוב ואזדבן והתם ע"כ הפי' שיגנוב שלא בעדים דאין לומר שיעמיד עדים בדבר שיראו בעת שיגנוב ויעידו עליו בב"ד דכה"ג גזלן מיקרי. אבל יש לדחות ודו"ק:

והנה לכאורה יש להביא ראי' אפכא דאינו נמכר עפ"י עצמו מהא דאיתא (ב"ק ק"ה ב') א"ל שורי גנבת א"ל שואל אני עליו חייב (קרבן שבועה) שהרי פטר עצמו ממתה מחמת מלאכה משמע שאם הי' באופן שאינו יכול לפטור עצמו בטענת מתה מחמת מלאכה כגון שתבעו בערב והוא טען שואל אני עליו עד למחר בבוקר ובלילה אסור לעשות בה מלאכה אם שאולה היא ליום אף אם היא לנה בבית השואל במקום שדרך שהבהמות לנות אצל השואל אחר השאלה עיין ח"מ סי' שד"מ] היה פטור מקרבן שבועה. ואם נימא דנמכר ע"פ עצמו קשה למה לא יהא חייב קרבן שבועה. דבזה שהוא טוען שהוא שואל אם מתה הבהמה ואין לו מה לשלם אינו נמכר ואם הי' מודה שגנב הי' נמכר. אלא ודאי צ"ל דאינו נמכר על פי עצמו. אבל זה יש לדחות לא מיבעי' אם נימא דכמקרקעי דמי הגנב שנמכר לעבד עברי נקרא זה כפירת קרקע ואינו חייב קרבן שבועה ע"ז. אלא אף אם נימא דלא דמי לקרקע ג"כ אין ראיה מזה דנוכל לומר דאיירי התם בזמן בית שני שהיה נוהג קרבן שבועה ודין עבד עברי לא היה נוהג ולא היו יכולים למכרו בלא"ה ועיין:

תוכן העניינים

תורת אהל משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה