תורת אהל משה· רבי משה יהושע לייב דיסקין
תורת האהל
בעה"י. חדושים בהלכה ואגדה להגאון קדוש ד' מו"ה בנימין דיסקין זצללה"ה. אביו של רבינו הקדוש זיע"א.
ברכות פ"ק אין הקומץ משביע את הארי. יתכן שרמז על המזבח שנמשל לארי' במקרא. וגם במשנה במדות. ואש מן השמים היתה רבוצה כארי והמזבח הוא המזין (עפ"ק דכתובות). ואיך יתכן להשביע את המזבח בקומץ המנחה וכמליצת דהע"ה (תהלים נ') וזה דוגמת בור וחוליותו להשביעו במה שניטל ממנו:
פ"ב הני נשי במאי זכיין יתכן דנמשך למאמרם סוף כתובות ע"ה אינם חיים וכל שיש בו תורה אור תורה מחייהו וביאורו לפי ששכר עוה"ב ענינו התעצמות הנפש במושכלות (עי' ר"מ בפי' המשנה בחלק] וכל שאין בו ניצוץ התורה מחייו לא יטעם צוף נופת ההשגה. וכן הני נשי שאין חיובם כלל בלימודי התורה במה יהי' זכותם לעוה"ב להשביעם עונג ההשגה ולז"ק שעכ"פ יש עליהם חיוב להחזיק ידי לומדי תורה וזהו ממש דוגמת תשובת ריש לקיש שם מצאתי להם רפואה מן התורה משיא את בתו לת"ח ומהנה ת"ח מנכסיו וכו'. ע"ש:
פ"ג שאני צורבא מרבנן דקב"ה תבע ביקרי' הענין למ"ש הרמב"ם ספ"ה מה' יסודי התורה דב' מיני חלול השם. הא' אם עובר עבירה או שמקיל בחומר המצוה בפרהסיא. ב' אם ת"ח עושה דבר מה שלא כשורה. והטעם שהכל למידין ממנו בק"ו שאין עליו תשובה. ולפי גדלו כן ירבה חובתו להזהר וכמ"ש ר"ל כגון אנא דשקילנא בישרא ולא קיהיבנא דמי לאלתר] נמצא לפי"ז אם ע"ה אחד בודה מלבו לספר על ת"ח שעשה שלא כשורה הוא הוא מחלל השם. וז"ש אף דליכא אסורא דלה"ר במספר על מי שכבר מת. אכתי בצורבא מרבנן חלול ד' איכא כנ"ל וקב"ה תבע ביקרי' דילי' גופי' שלא יתחלל שמו הגדול. ואדרבא בהאי דנפלה מטללתא ובזעי' למוחי' ידעו כו"ע שהוציא דבת שקר על מר שמואל ונתקדש שמו יתברך:
פ"ה חזק בתורה ואמץ במעשים טובים. י"ל דברייתא נקיט לשון חזוק גם במע"ט. עוד קשה מאי פסקא דחזק קאי אתורה ואמץ על מע"ט. י"ל דהבדל חזק ואמץ. חוזק הוא תוספות הוצאות הכח מההעלם אל הגלוי. ואומץ הוא אחר תגבורת הכח מאמצו ומעמידו לבלי ירף ולפי שהמע"ט יש להם גבול שהרי כבר הגיעו אנשים למעלה עליונה עד שמתו בעטיו של נחש [ולא נמצא בם שמץ העדר כשרון המעשה] לכן יתכן לכלול זה בשם אומץ. דהיינו לו יגיע למעלה כזאת יתאמץ מאוד לבל ירד ממנה. לא כן חכמת התורה אשר היא באמת בלתי תכלית [וכמ"ש ארוכה וגו' ורחבה וגו'] וגם למרע"ה לא נמסרו כל שערי הבינה ולמעלתם צריך חזוק תמיד. וז"ש ששאל משה ליהושע שישתדל במה שנופל בו אומץ בצדיקים הגדולים ובמה שנופל בו חזוק. וא"ש עתה לישנא דברייתא דלדידן יתמי דיתמי גם במע"ט צריך חזוק תמיד ולהוסיף על מעשהו עוד:
שם מדותיו של הקב"ה רחמים. רבים נתלבטו בזה. ויתכן למ"ש המורה דעל ב"ח ל"ש רחמים. וכל עיקר צב"ח שהוזהרנו הוא רק כדי להתרגל ברחמים לפ"ז יפה אמרו שאין מצוה זו רחמים מאתו יתברך על קן הצפור דל"ש רחמים בב"ח וכאלו הי' ח"ו מתפעל מרחמיו בלא טעם ח"ו אלא ואין אלו מדות הרחמים אינם אלא גזירות עלינו שנרחם:
שם יין המשומר. יתכן דפי' משומר היינו דהוסרו ממנו השמרים בעודו בענבים ע"ד שהי' קודם חטא אדה"ר שהי' כולו טוב בלי תערובת רע כלל. וע"ד שאמרו (סוף כתובות) עתידה א"י שתוציא גלוסקאות כו' וכלי מלת היינו דברים טובים ונקיים שא"צ תיקון עוד:
רפ"ו גוזל אביו ואמו וכו' הכונה. הן אמת האב והאם צריכין ליתן לזרעם ולהשתדל בפרנסתם לפי שהם הי' סבה להויתם כמ"ש בעל חוה"ל אעפי"כ כשבאמת נותנים להם. מן המוסר וד"א שיקח הבן דרך כבוד. לא דרך חטיפה. ולא עוד אלא שגורם עי"ז שהאבות מתאכזרים על הבנים מבלי תת למו בראותם עזות פני הבנים. וז"ש אפילו גוזל אביו ואמו [שיש עליהם כעין תביעה כנ"ל] אפ"ה גזלן ממש הוא. כי הוא מבנים משחיתים ולא על כיוצא בו החובה מהאבות ליתן לזרעם. ודרשוהו חז"ל על השי"ת הגם שיש לאדם אמתלא טובה על בקשת פרנסתו מאתו ית' כי הקב"ה בראו והמציאו מאין ליש. וכאשר באמת פא"י ומשביע לכ"ח רצון. אעפ"כ איך יקחם דרך חטיפה וישכח מלברך את שמו עליו. ועי"כ הקב"ה קופץ רחמיו ח"ו מלהשפיע לכנ"י ונמצא גוזל גם לכנ"י:
פסחים כ"ג א' והרי חמץ דרחמנא אמר לא יאכל חמץ ותניא ר"י וכו' שאני התם דאמר קרא לא יראה לך שאור שלך יהא. תוד"ה שאני התם וז"ל תימא דליכתוב רחמנא לא יאכל לחזקי' ולא בעי לך עכ"ל:
והנראה ליישב תמיהת התוס' בהקדם ליישב קושיות הפנ"י דהקשה (בריש פרקין) דלמה לא נילף איסור הנאה בחמץ מק"ו דנותר ובאמת קושי' זה יקשה אליבא דכ"ע לא מבעי לר' יהודא דיליף מאותו ק"ו עצמו דאין ביעור חמץ אלא שריפה ודאי תקשה דנילף גם איסור הנאה גבי חמץ מק"ו דנותר אלא אפילו לרבנן דלא בעי למילף מהך ק"ו לענין ביעור חמץ ג"כ יקשה והוא דהתם טעמא רבה אית להו כדקא מפרשי כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין דאם לא מצא עצים לשרפו יהא יושב בטל אבל לגבי איסור הנאה שפיר יקשה דאיכא למילף ק"ו מנותר דהא אין סופו להקל. והנראה לנו בזה דגם זה מיקרי סופו להקל והוא דהא קיי"ל דחמץ לאחר זמן איסורו לא מצי לבטל לה כיון דנאסר בהנאה שוב אינו ברשותו דלבטל לה. וא"כ עדיין אם נילף איסור הנאה בחמץ מק"ו דנותר יהי' ג"כ סופו להקל דאם ישכח מלבטלו עד אחר זמן איסורו ואזי יהיה בארץ מרחקים דשוב לא מצי לבטל אם נימא דנאסר בהנאה ויהי' יושב ובטל משא"כ אם נימא דלא נאסר בהנאה ועדיין ברשותו הוא חייב לבטל נמצא דהוי ג"כ דין שסופו להקל ולא מבעי לרבנן דגם לענין אין ביעור חמץ אלא שריפה לא ילפינן מהך ק"ו משום דסופו להקל ודאי א"ש דלא ילפינן גם איסור הנאה מהך טעמא גופי' דיהי סופו להקל אלא אפי' לר"י דיליף מנותר לענין אין ביעור חמץ אלא שריפה. ולית ליה הך סברא דכל דין וכו' נראה דהכא מודה דדוקא התם לענין אין ביעור חמץ אלא שריפה שפיר יליף דהא גם בנותר איכא הך קולא עכ"פ דאם לא מצא עצים לשורפו יושב ובטל משא"כ לענין איסור הנאה דחמץ אם נילף מנותר מסתעף מזה קולא מה שאינו גבי נותר כלל דהא בנותר לא שייך ענין ביטול כלל ושפיר גם ר' יהודא מודה דאין אנו דנין דין כזה וא"ש:
ועפ"י הנחה זו אפשר לסלק תמיהת התוס' הנשגבה דליכתוב לא יאכל לחזקיה ולא בעי לך. במועצות ודעת בעזה"י. והוא דהא דלא ילפינן מנותר לענין איסור הנאה משום דמסתעף מזה קולא לענין ביטול. והנה יסוד הביטול דמהניא הוא מטעם דבביטולו נפיק החמץ מרשותי' ושוב אינו עובר עליו (כמבואר בר"ן ריש מכלתין דבטול מטעם הפקר) נמצא דכל עיקר יסוד הביטול מיוסד על הא דילפינן מקרא דעל חמץ שעל אחרים אין עוברים עליו. והנה בסוגיין אמרינן על הא דמשני הגמרא לר"י לך שלך יהא. ואידך לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואידך תרי לך כתיבי וכו' עי"ש היטב ומבואר דמצד סברה החיצונה הו"א דגם על חמץ של אחרים עוברים עליו בבל יראה אי לאו דגלי לן קרא בהדיא דאין עוברין עליו. ועפי"ז מיושב תמיהת התוס' דאם לא הי' לן לך מיותר להיתר הנאה דחמץ לר"י הו"א דהאי לך דדרשינן מיניה דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים לא אתי להכי כלל ורק למשרי' חמץ בהנאה אתי. ובאמת על חמץ של אחרים ג"כ עוברין על בל יראה. ואי דלמה לן קרא למשרי' חמץ בהנאה ז"א דאם נימא דעל חמץ של אחרים ג"כ עוברים על בל יראה שוב הוי ילפינן לאיסור הנאה דחמץ מק"ו דנותר דאזלי לה דין ביטול. דמה מועיל מה שמבטל כיון שגם על חמץ של אחרים עוברים על בל יראה ואינו דין שסופו להקל כלל. וא"כ הוה שפיר ילפינן מק"ו דנותר והוי מוקמינן האי לך להיתר הנאה ודרשא דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים לא הוי ידעינן לכן איצטריך לך תנינא לפטור גם חמץ של אחרים מבל יראה ודוק היטב:
שם דף צ"א ע"א בפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי גבי אין שוחטין את הפסח על היחיד. דר' יהודה דרש לא תזבח את הפסח ביחיד. ור' יוסי מבעי לי' לכדר' שמעון וכו' ור' יהודה תרתי שמע מינה. ולר"י ממאי דלהכי דקאמר ר"ש דלמא כדקאמר ר"י הוא דאתא. א"ל לא ס"ד דהא כתיב איש לפי אכלו עי"ש ע"ב דפריך הגמרא ואלא מאיש לפי אכלו והא מדר' יוסי ס"ל כר"ש. ר"ש ס"ל כר' יוסי וההוא מבעי לי' כו' עי"ש בתוס' שהניחו בתימה דלמא ס"ל ר"ש כר' יהודה ותרתי שמע מינה כדאמרינן לעיל לר' יהודה ע"ש. ולכאורה קושיא חזקה היא. ויש לומר דעיקר קושית הגמרא סמיכא דמוכרחין לומר מאידך דר"ש מאיזה מקום לשיטתי' דס"ל כר' יוסי דשוחטין את הפסח על היחיד ולאו דוקא מדר"י ס"ל כר"ש ורק דרך הגמ' לקצר (כמבואר בכללי הש"ס דאיכא כה"ג) והוא דהרי מצינו שם בפסחים דף ס"ג. השוחט את הפסח על חמץ דס"ל לר"ש בארבעה עשר לשמו חייב ושלא לשמו פטור דר"ש ס"ל שחיטה אינה ראויה לא שמה שחיטה כשיטתיה ע"ש. וא"כ קשי הרי כל דיני שליחות מפסח ילפינן מקרא דושחטו אותו כל קהל. כמבואר רפ"ב דקידושין דף מ"א ע"ב והא אנן קי"ל אין שליח לדבר עבירה, וא"כ הרי השוחט הזה בעינן דליהוי שליח מכל החבורה הנמנים על הפסח. ולכאורה ניחזי איך איירי לר"ש לאו דלא תשחט על חמץ אם נימא שהי' אצל א' מבני החבורה החמץ ואחר היה השוחט א"כ קשה הרי השליחות של זה שיש לו החמץ הו"ל לדבר עבירה ובטל השליחות לגבי'. (עיין בתוס' ב"מ י' ב' ד"ה דאמר) וממילא יצא זה האחד מבני החבורה דנמנים ע"פ ונמשכים ע"פ וא"כ ממילא נשאר הפסח לשאר החבורה שלא יש להם החמץ ולא עברי כלל והפסח הוי כשר וטוב. ואם נימא שהי' החמץ אצל זה השוחט והו"ל פסח נשחט על החמץ אם כן אכתי ק' דהרי כל בני החבורה עוברים על הלאו כיון שהוא נשחט על החמץ וא"כ הו"ל שליח לדבר עבירה מכל בני החבורה ובטל כל השליחות מכל שאר החבורה ולגבי כולם נתבטלה השליחות מזה הפסח ונשאר הפסח להך יחיד דהיינו השוחט בעצמו והו"ל פסח נשחט על היחיד וא"כ לר"ש דס"ל דהיכא דהפסח פסול אינו חייב על הלאו דס"ל שחיטה שאינה ראויה לש"ש הדר ל"ש הלאו דשוחט על החמץ וע"כ צ"ל דר"ש ס"ל הפסח נשחט על היחיד והו"ל שחיטה כשירה להכי שפיר חייב השוחט אבל אם נימא כר' יהודה דאינו נשחט על היחיד לא משכחת לר"ש דחייב על הלאו דלא תשחט דהדר הויא ליה שחיטה שאינה ראויה וד"ל:
ב"ק צ"א ב' תוד"ה החובל תימא כו' ע"כ הקוצץ נטיעותיו כו' דהא חייב משום קוצץ אילנות טובות ואזהרתי' מלא תכרות כדאמרי' במכות כ"ב כו' ואחרים שקצצו נטיעה חייבים צריך לאוקמה כר"מ דאמר לוקה ומשלם דלוקה משום לא תכרות. א"נ בדלא אתרו בי'. והנה יש לתרץ בפשוטו תמיהת התוס' דהא קיי"ל דאם האילנות שוות לעצים יותר מלפירות מותר לקצצן או שהוא צריך למקומן להעמיד שם בנין נמי מותר. או לאיזה תועלת אחר כגון דמכחשי בגופנא. וא"כ גזלן זה כל מגמתו הוא לגזול או לגנוב העצים ולמכרן ואם לא יקצצם לא יוכל למלאות מגמתו ואינו שוה אצלו כלום ומשום הגניבה או הגזילה כבר נתחייב בשילומו ותו אין לחייבו משום לא תכרות דהא לא הי' יכול למלאות חפצו באופן אחר. ופלא הוא מדוע לא העירו התוס' בעצמן בזה. עוד יש לתרץ קושית התוס' בהשכל דהנה רבים מתפלאים על פסק הרמב"ם דפסק דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא ממקרא מלא שנאמר רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא דמשמעי דבעינן שידע בבירור כי לא עץ מאכל הוא וליישב דברי הרמב"ם נראה לומר דנטיעות של ערלה אעפ"י שעושין פירות לא קאי עלייהו עיקר הלאו דלא תכרותון ולא לקי עליה ולא איכפת לן על העתיד לבוא כיון דעכשיו אינו רשאי להנות ממנו. האומנם בח"ל דקי"ל ס' ערלה בחוץ לארץ מותר א"כ היכא דמספקא להו בנטיעה אי היא של ערלה ופירותי' מותרין או לאו בזה הוא בחו"ל מותר ובא"י אסור וממילא משתנה הדין לענין קציצה דבח"ל חייב משום ל"ת ובא"י פטור וזה הוא כונת הכתוב דמיירי במלחמת שאר עממין ובחו"ל ע"ז קאמר רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא דודאי ערלה אז מותר לקצצו משום דאסור באכילה משא"כ אי הוי ס' ערלה דמותר באכילה ואסור לקצצו ומיושבין דברי הרמב"ם ובזה סרה ג"כ תמיהת התוספות דהא בברייתא קתני נטיעות וסתם נטיעות הוי רכות בשנים ואיכא לאוקמי בעודם בשני ערלה. כדמוכח במשנה קמייתא דר"ה:
(במתני' דריש ב"מ) שנים אוחזים בטלית ז"א כ"ש וז"א כ"ש יחלוקו ז"א כ"ש וז"א ח"ש זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע. ויש להסתפק בשלשה אוחזין שנים מהם טוענים כ"א ח"ש והשלישי טוען כ"ש איך לדיינו דיינא להאי דינא. דאם נימא דהכ"ש יטול חצי וכ"א מהח"ש יטול רביע. הא ודאי ליתא דא"כ כל ההפסד משלישי הנוסף הוא לבעל כ"ש והח"ש נוטל ג"כ רביע כאלו הי' הוא והכ"ש לבד וזה לא יתכן. ולומר דהכ"ש נוטל קודם חצי הטלית ועל החצי השני הרי כולם טוענים כ"ש וכ"א יטול שליש ממנו. אם כי לכאורה נראה כן אמנם לבתר העיון אינו צודק עפ"י יסוד הדין. דבז"א כ"ש וז"א ח"ש שפיר נוטל הכ"ש החצי דע"ז מודה לו הבע"ד דטוען ח"ש ולבתר כן דנין על חצי הנשאר וחולקים בשוה משא"כ בנ"ד דאין לו הודאה משום אחד על חצי הטלית דכ"א שטוען ח"ש הרי מודה בחצי השני לשניהם דהיינו לבעל הכ"ש ובעל הח"ש. וא"כ אין לו הודאה משום א' על חצי שלם:
אכן נראה עפ"י יסוד המשנה דבעל הכ"ש נוטל חצי ושליש מרביעית הטלית וכ"א מהח"ש נוטל חצי רבע ושליש רבע. באופן דבעל הכ"ש נוטל י"ד חלקי כ"ד וכ"א מהח"ש ה' חלקי כ"ד. והטעם דכ"א מהח"ש מודה דהחצי השני' של שניהם דהיינו של הכ"ש והח"ש דהיינו רביעית לבעל הכ"ש ורביעית לבעל הח"ש השני. נמצא דיש לבעל הכ"ש הודאה גמורה משני בעל הח"ש לרבע הטלית ולא יותר והרי הוא נוטל מקודם רבע בלא שום דו"ד כ"א ע"י הודאת שניהם. וכ"א הטוען ח"ש יש לו הודאה מבעל ח"ש השני ג"כ לרבע ומה"ד יטול רבע עפ"י הודאת חבירו. אולם בעל הכ"ש אינו מודה לו על אותו רבע דהרי הוא טוען כ"ש וא"כ הרי הוא חולק עמו על אותו רבע ונוטל ממנו חצי הרביעית. וכן מבעל ח"ש השני נוטל חצי הרביעית. הרי יש לבעל הכ"ש החצי ולכל א' מהח"ש חצי רבע וזהו שלא בתורת חלוקה כ"א היוצא מהודאתם ואח"כ ברבע הרביעית הרי כולם טוענים עליו פ"ש. וחולקים בשוה. הרי החשבון מבואר דלבעל הכ"ש חצי ושליש רבע ולכ"א מהח"ש חצי רבע ושליש רבע. ודו"ק:
שאלה שנים אוחזים בטלית שוה מנה זה טוען כ"ש. וזה טוען יש לי בידך מנה ותפוס אני הטלית בעד המנה אם דינם כזה טוען כ"ש וזה טוען כ"ש דיחלוקו. או כיון דבעלמא מאן דתפיס בלא סהדי דנאמן עד כדי דמיו מטעם מיגו אתינן עלה (עי' בפרק ח"ה דעיזא דאכלי חושלי) וכאן כתבו בתוס' דמש"ה לא מהימן ח"ש ליטול חצי במיגו דכ"ש משום דהוי מיגו להוציא וא"כ ה"ה בשניהם תפוסי' דא"נ עד כדי דמיו משום דהוי מיגו להוציא:
תשובה עי' בתוס' שכתבו דלא מהימן בעל ח"ש במיגו דכ"ש מטעם מיגו להוציא. ובשיטה מקובצת נדחק בזה הא שניהם מוחזקים עכ"פ בחצי' וע"ש דמשמע דס"ל דגם זה מקרי להוציא כיון דשניהם מוחזקים (ומיגו לפטור היינו כשהוא בעצמו מוחזק) וא"כ בדין הנ"ל לכאורה לא שקיל מידי כיון דשניהם תפוסי' זה טוען מלוה וזה כופר וטוען כ"ש ושניהם מוחזקים בכולה וטענת תובע המלוה משום מיגו הוא דאתי' עלה כנ"ל והוי מיגו להוציא:
אכן הר"ן בחידושיו הביא כמה ראשונים שתמהו הא דמלוה ישינה יש לו. אי ס"ד דכן הוא שיש לו מלוה עליו למה לא טעין הכי ול"ל לשיקורי ויש לתמוה על זה כנ"ל מה"ת יהא עדיף טענה אחרת מעלמא מטענה דטעין על הבגד גופי' דהיינו שטוען ח"ש ולא מהימן אפי' במיגו דאי בעי טעין כ"ש וכנ"ל דהוי מיגו להוציא וכ"ש בטוען טענה אחרת לגמרי דג"כ מצטרך למיגו דהא דמהימן עד כדי דמיו רק במיגו הוא דאתינן עלה וא"כ כששניהם תפוסים לא שקיל מידי וכנ"ל עפ"י סברת התוס' דהוי מיגוי להוציא ושפיר הוכרח לטעון דאית לי' חלק בגופו של בגד כי היכא דלא לצטרך למיגו:
אבל הסבר הענין בפשוטו הוא כמו דקיי"ל בעלמא כל פקדון דלא כפרי' ברשותא דמרי' קאי [והכופר בפקדון הוא דנעשה גזלן ותו ל"ה ברשותא דמרי'] וכן קיי"ל ר"ס ס"ד דכל פקדון שלא גילה הנפקד דעתו שהוא רוצה לתפסו בעד חובו לא מקרי תפיסה עדיין. וה"ה כאן דבעל ח"ש לא הוי מוחזק כלל על חצי' השני' כיון דהוא עצמו מודה שהחצי השני' היא של השני לא עדיף מאלו הוי כולה בידו והוי תפיס לה בעצמו והוי אמר ח"ש דהוי חצי השני רק פקדון בידו וברשותא דמרי' קאי:
ולכך כתבו בתוס' דהוי מיגו להוציא היינו מטעם כיון דנתברר לב"ד ששניהם מוחזקים בחצי השני' הוויין כמו שותפין בזה וכל שרוצה א' להחזיק יותר מהמגיע לו לפי ערך חזקתו זה מקרי מוציא אבל מ"מ אי טעין מעלמא מנה לי בידך ותופס עמו הבגד שפיר חולק עמו ונוטל חמשים שהרי מוחזק הוא ביד המנה בבגד כולו לפי דבריו כיון דתפיס בגד זה בעד תביעתו והשני מוחזק בכולה וכופר לכך פלגי במנה זו. וזהו דברי הר"נ והראשונים
והנה נראה כונת הר"ש הובא בפוסקים ובש"ך בסוף דיני מיגו דמיישב לקושית התוס' דמיגו מממון לממון לא אמרינן ואין לזה באור. וגם מקשי' העולם על זה מקושי' הש"ס מפני מה אמרה תורה כו' דיהא מ"מ נאמן במיגו דכה"כ ומה קושי' הא הוי ממון לממון. ולולא דבריהם הי' נראה פשוט הגע עצמך מי שיכולת בידו לילך ולתפוס ממון חבירו (בלא סהדי) הנאמר דיהי' נאמן בטענתו במיגו דאי בעי הוי תפיס אף שיכולת בידו ע"ז וה"ה כאן כ"ז דלא טעין כ"ש ולא תפיס כלל לחצי השני לא אמרי' מיגו דטעין כ"ש ויתפוס וכנ"ל וז"פ:
ולפ"ז פשוט דהא דקי"ל דיכול לתפוס עד כדי דמיו. וכן הא דאומן אומר שתיים קצצת כ"ז שהטלית בידו הוא מהימן היינו דוקא אם גילה דעתו בפירוש דכבר תפיס לה אחובו. אבל כל דלא טעין הכי אין לב"ד לפסוק לו תביעתו ואף לתיר' התוס' כן היא. כיון דאכתי לא תפיס לה ברשותא דמרא קיימא. ומיגו להוציא מקרי ומכש"כ לשיטת הר"ש הנ"ל דהוי מממון לממון. דו"ק:
ולשיטת השיטה מקובצת דסבר דמיגו להוציא אמרינן גם אם שניהם מוחזקים ומטעם דעכ"פ מוציא הוא מחזקת השני שהי' גם הוא מוחזק כמוהו. וכמו שיבואר להלן דברי רש"י בסוגיא דלימא מתני' דלא כסומכוס כה"ג הי' מקום ליישב דברי רש"י (דף ו') א'. ד"ה אביי אמר דמפרש דאביי פליג אדר' יוחנן דלא חיישינן שלא יהא כאו"א הולך ותוקף בטלית ש"ח. דיש לתמוה דא"כ מאי קמהדר אמאי דמקשה מקודם וכי מאחר וכו' שבועה זו למה כיון דלא ס"ל כתירוצא דר' יוחנן. דע"כ עיקר הקושיא שבועה זו למה היינו דהא חזינן דכופר הכל א"כ א"צ שבועה [ושבועת היסת לא נתקנה בזמן המשנה] וע"ז משני ר"י שלא יהא כאו"א הולך ותוקף. וע"כ דר"ל דגזילה ממש כעין חנית דמצרי לא שכיח כמבואר בר"פ החובל אבל זה שכיח שגם הוא יאחוז בטליתו [וזה ההבדל בין כשאחד לבדו תפוס והשני תובעו לד"ת זה הטלית שלי דל"צ שבועה דמלתא דל"ש לא תקנו חז"ל ובין אם שניהם תפוסים] זהו הכרח באור פשוטו. א"כ מאי קאמר אביי שמא מלוה ישינה כו' הקושי' במ"ע א"כ מ"ש מכופר הכל דלא תקנו שבועה:
ולפי הנ"ל א"ש דהנה עיקר הקושי' ודאי אכופר הכל סמיך וכנ"ל. וכמבואר הלשון ג"כ וכי מאחר שזה תפוס כו'. והיינו דאין סברא לחלק דבמציאה שאני דמורה התירא הוא דאתינן עלה חבראי לאו מידי חסר כו' וכן במו"מ חבראי דמי קיהיב ואנא נמי דמי קא יהיבנא ומש"ה לא דמי לשאר כוה"כ דז"א דהא גם כאן במציאה ומו"מ בשנים אוחזים קתני אבל אם אחד לבדו אחוז ושני צועק פטור האוחז לגמרי וכמבו' להלן בברייתא דקתני הממע"ה. ולזה קאמר ר"י שלא יהא כו' וכנ"ל ואביי קאמר דעיקר הטעם משום מלוה ישינה וליכא לאקשויי למה לא קאמר מלוה ישינה ול"ל לשקר כקושי' הר"נ הנ"ל דאי הוי קאמר מלוה ישינה דלא מהימן רק במיגו זה ל"ש רק בתופס לבדו והוא בעצמו מוחזק אבל בשניהם מוחזקים מיגו להוציא מיקרו וכנ"ל ולא הוי מהימן כלל וע"כ הוכרח לומר אני מצאתי' ממש שיהא נאמן בלא מיגו. ולפי"ז ממילא ל"ש להקשות מ"ש מכוה"כ כשהאחד לבדו תפוס והשני צועק כו' דזה התופס ל"ש לחשדו למלוה ישינה דלמה לא טעין הכי ויהי' נאמן במיגו. ודו"ק היטב:
שם ד' נ"ח. ש"ח אינו נשבע וכו' ורמינהי בני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או שנאבדו אם משנתרמה התרומה נשבעין לגזברים ואם לאו נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלי' אחרין תחתיהן וכו' ר' יוחנן אמר הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה ונשבעין עליהם הא תינח עד שלא נתרמה התרומה משנתרמה התרומה קדשים שא"ח באחריותן נינהו דתני' תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתי' לגבות כו'. תוד"ה דתנן. דתני' גרסי' דא"ז משנה בשקלים ותימא אמאי לא מוכח מגופא דמתני' באחריותן מדקאמר נשבעין לגזברין. והנה לתרץ קו' התוס' בדרך נמרץ. יש להקדים ולחקור חקירה אחת חיצונית דבר המסור לשכל אנושי ע"פ ב' הקדמות הידועות נשבעין להדיוט. ואין נשבעין להקדש ובדרך משל אם יקרה מקרהו שיהיו אחוזים בסבך אחד הדיוט והקדש ויהיה דינו אם נחייב את הנתבע שבועה וכשישבע יהיה פסידא להקדש ואם ניזל בתר סוף דינא כיון דהוי פסידא להקדש אזי לא נחייבו שבועה מעיקרו כלל ונחרוץ דינו לפטור בראשית טענותיו אזי יהיה פסידא להדיוט וא"כ איך נוכל לפוטרו. והוו שני אלו שלובים יחד ההקדש וההדיוט אם חייב שבועה הוא ממון הקדש ואם פטור הוא הוי ממון הדיוט ואיך לידיינו דייני להאי דינא בע"כ צ"ל דזיל בתר טעמא מדוע הפרידה התורה בין הקדש להדיוט את זה לחיוב ואת זה לפטור הוא מסברא דהקב"ה וויתר בממונו של הקדש במקום הבא על ידי שבועה ואין לו להקב"ה עסק בכופרים אבל בין אדם לחבירו אמדה התורה דעתן של ב"א כי אין רצונם לוותר כי כן דעתן של בריות ישבע הכופר והלעיטהו וכו' וא"כ אם בסברא זו נעלה בהך דינא דלעיל ודאי דחייב שבועה דכיון דאם נפטרנו הוי ממון הדיוט בדבר הנוגע בין אדם לחבירו ואיך נפטרנו הא הלה צועק ככרוכיא ישבע הכופר ולא יזיקני:
והנה ע"פ פסק זה קו' התוס' מתורצת מאליה דאם לא הביאה הגמ' הך ברייתא דתורמין על האבוד ועל העתיד לגבות מסברא דנפשין הי' הדעת נותן לאמר דעל האבוד אין תורמין כיון דכבר ידוע שהוא אבוד בשעת התרומה יתחייב בעליו לשקול עוד הפעם. אכן על העתיד לגבות תורמין כיון דעדיין לא נודע הפסדו וכדי לזכות הרחוקים או העצלנים תורמין עליהם בתנאי אם יתרמו אזי זכו בחלקן מעכשיו והנה אם נאמר כה. ממילא אין שום הכרח לדייק מהך דנשבעין לגזברין דהוי דינו נשבע להקדש דהא אם נאמר דלא ישבע השליח ותומ"י כאשר יכפור נחליט דינו לפטור. אזי הוי לי תו אבוד מוחלט בשעת התרומה ואין תורמין על בעליהן והוי פסידא דהדיו' ואיך נפטרנו אכן אם נאמר לחייב השליח שבועה. וא"כ בשעת כפירת השליח הוי ליה עודנו עתיד לגבות כדאיתא בשבועות ל"ב לר"א בר"ש דהו"ל דבר הגורם לממון וכממון דמי. דמי יימר דמשתבע וכ"ז שלא נשבע השליח לא נוכל לומר נואש. ועי' ב"ק צ"ח נמי דא"ל לר"ש דבר הגורם לממון כממון דמי. ובע"כ נחייב את השליח שבועה כי היכא דלא לימטי פסידא להדיוט ע"פ הקדמה הנ"ל והשבועה צ"ל בפני הגזברין כיון דסוף דינו הדרי פסידא להקדש אכן אם הביא הברייתא דתורמין על האבוד ג"כ אם כן אף אם נפטור את השליח לגמרי לית ליה פסידא להדיוט הואיל וא"ח באחריות ואמאי נשבעין לגזברין אלא ודאי דנשבעין להקדש ודו"ק:
ברמב"ם פרק רביעי מהלכות ממרים הלכה ב'. וז"ל אם היתה מחלוקת זו וכו' אפי' אחר מאה דברים אם יבא בסוף לדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת בין שהי' הזקן מיקל והם מחמירין בין שהי' הוא מחמיר והן מקילין חייב עכ"ל ועי"ש בלח"מ ד"ה אם זו באה"ד וז"ל שם וקושי' זו איתא לדברי רבינו כמ"ש כאן אם חלב זה אסור או מותר ואין כאן תי' התוס' דאפי' יאמר על מה שאינו חלב שהוא חלב מה איכפת לן הרי מחמיר הוא והרי כת' רבינו לקמן דאפי' בהוא מחמיר חייב וי"ל דאם קידש בו אשה דאם הי' שומן הי' ראוי לאכילה והי' ש"פ ומקודשת אבל אם הוא חלב אינו ראוי לאכילה אלא בהנאה אם קידש בו לא תהי' מקודשת כו' עכ"ל:
והנה תירוצו אינו מספיק לפענ"ד דהא פסק הרמב"ם באותו פרק בהלכה א' כגון שהתיר החמץ בי"ד בניסן בשעה שישית או אסרו בהנאה בשעה חמישית הר"ז חייב מיתה וכן כל כיוצא בזה. ומבואר מדבריו דאף אם נחלקו באיסור דרבנן אם הוא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת חייב ובהל' ג' כתב וז"ל זה אומר טהור וזה אומר שני לטומאה הר"ז פטור מן המיתה עכ"ל. וקשה דהא גם מזה יבא לבסוף לאיסור שזדונו כרת ושגגתו חטאת והוא אם זה הב' יפסול שלישי וא' יקדש בו את האשה דאם הוא פסול אין בו ש"פ ואין האשה מקודשת. וע"כ צ"ל דאין מזה שום נ"מ דאף לפי דבריו שהוא פסול לא יפסוק דאין האשה מקודשת כיון דסוף סוף כל העולם נותנים בעבורו פרוטה והוי שפיר ש"פ משא"כ אם נחלקו באיסור הנאה אף בגזירה דרבנן חייב דשפיר יהי' נ"מ לענין קידושי אשה. ואף דכל העולם נותנין בעבורו פרוטה כיון דלדבריו הוא איסור הנאה הוי הפרוטה גזל ואינה מקודשת וזה ברור בכוונת הרמב"ם:
ועפ"י הקדמה זו אזלי לה לדברי הלח"מ דגבי חלב אין שום נ"מ לענין קידושין דאף לפי דבריו שהוא חלב האשה מתקדשת בו דהא ש"פ בשוקא ואינו מאיסורי הנאה:
והנראה לנו בזה בישוב דברי הרמב"ם נקדים כמה הקדמות הנצרכות לענינינו. הקדם אחד הא דאיתא (בסנהדרין דף פ"ח ב') ת"ר אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיורה וכו' ומקשינן מעיקרא נמי בר קטלא הוא עי"ש ולכאורה קשה הא יש נ"מ בחזרו בהן דשוב אינו חייב מצד העבירה שעשה ומ"מ מצד זקן ממרא חייב דהא סוף סוף המרה בב"ד וע"כ דגם מצד ממרא אינו חייב אלא בשאנו אומרים שהוא טועה בדין אבל באם נודע אצלינו שהאמת אתו לא הי' עליו חיוב מיתה כלל. הקדמה ב' הוא דדין זקן ממרא הוא לפי השופטים אשר יהיו בימיו ולהם חייב לשמוע (עי' פ"ב הל' א') ואף אם נודע שלפני כמה שנים הורו הסנהדרין שהיו אז כדבריו מ"מ חייב הוא לשמוע בקול השופטים אשר בימיו ואם לאו חייב מיתה. הקדמה ג' הוא דמכל מחלוקת שיש ביניהם בדיני נפשות מסתעף מהם גם מחלוקת לענין ממון וכגון אם א' יאמר ערך זה הנידן עלי. (עי' ערכין ד"ו א') דאזי יש נ"מ ממחלקותם אם חייב הלה בתשלומין אם לאו. הקדמה ד' הוא מה דאמרינן שם בדף פ"ז ב' דיני מכות בפלוגתא דר"י ורבנן דתנן מכות בג' משום ר"י אמרו בכ"ג וברש"י שם וז"ל ואם הלקוהו ג'. לר"י חייבין לו ממון וכו' ומקדש בו אשה וכו'. ולכאורה קשה דלמה חייב ממון כיון דהמכה הכהו עפ"י ציווי הסנהדרין ואין לך אונס גדול מזה וע"כ צ"ל דלא בעי' שיבא נ"מ מדבריו בפועל ממש לענין איסור שזדונו כרת ושגגתו חטאת אלא אף אם לא יוכל לבא בפועל ממש כיון שלפי הוראתו יש נ"מ לאיסור שזדונו כרת ושגגתו חטאת שוב חייב מיתה:
ועפ"י ארבע יסודות המיוסדות בדברינו הנ"ל הונח לנו דברי הרמב"ם ז"ל דשפיר פסק דאם הורה שהחלב אסור חייב דהא יש נ"מ מהוראתו לענין חיוב מיתה והוא דאם נצייר אילו יזדמן בזמן מן הזמנים אשר יבואו שהסנהדרין שיהי' אז יורו כדבריו וא' ימרה כנגדם לפי דברי הזקן הזה דעכשיו יהיה הוא חייב מיתה שהרי יהיה מיקל ושלא כדין ואף דהסנהדרין דעכשיו כוותי' ס"ל אין זה מועיל לו דהא חייב לשמוע להשופטים אשר יהיו בימיו כמבואר בהקד' ב' אבל לפי דברי הסנהדרין דעכשיו יהיה הזקן פטור ממיתה דאף אם מחולק עם הסנהדרין שבדורו מ"מ פטור דהא הם יודעים שהאמת אתו וכמבואר בהקדמה א' נמצא דמחלוקתן עתה נוגעת לענין ד"נ וממילא מסתע' מזה נ"מ לד"מ וכמבואר בהקדמה ג' ואז אם יקח הכהן כסף הערכה מיד המעריך לדברי זה הזקן שחייב מיתה. ואין לו ערך. ה"ה גזל ביד הכהן ואם קידש בו אשה. אינה מקודשת. ואף דודאי כשיבא הדין לידי מעשה בפועל לא יהיה מזה שום הכרעה מפלוגתתם עכשיו דהרי הב"ד של הדור ההוא כאשר יפסקו כן יהי' וכן יקום אעפ"כ חשבינן לפלוגתתם עכשיו דאתיא לידי נ"מ דאיסור שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכמבואר בדברינו בהקדמה ד' לכן יפה פסק הרמב"ם דאפילו אם הוא מחמיר נידון כזקן ממרא ודו"ק: