אור ברסלב
תורת אהל משה סנהדרין

תורת אהל משה· רבי משה יהושע לייב דיסקין

סנהדרין

חי' למסכת ב"ב

במשנה א' האונס והמפתה ק"ל דעכ"פ באונס לענין למכפי' לישאנה לא ניבעי מומחין דהוי ככפי' דכל מ"ע עשה סוכה כו' דמכין אותו עד שת"נ ולא בעינן ע"ז ב"ד סמוכין כלל. ואפי' תימא דהך מ"ע שאני דהוי בין אדם לחבירו. דהא אם אין רצונה בכך פטור לכן חשיב כדין שב"א לחבירו דבעינן סמוכים מ"מ נראה דדומה כפי' זו לכפיית גיטין דמחשיב כחסרון כיס דעבדינן שליחותיהו ול"ב מומחי' (וכמ"ש אביי אשכחי' לר"י דקא מעשי אגיטא כו'). וא"ל דהא לא שכיחא ולא עבדי' שליחותייהו דהא לכמה פוסקים גרסי' בב"ק בושת ופגם דשכיחא. ואולי י"ל דפתוי בלבד שכיחא. או פתוי ביחד עם אונס שכיח אבל אונס לחוד לא שכיח (ומה"ט כתבו בתוס' פ"ק דכתובות דאונס קלא אית לי') גם י"ל דדוקא כפיית גט חשיב כח"כ דהוי עיגון אבל לא כשרצונה דוקא להנשא למאנס זה דיכולה להנשא לאחר (הגם שכתבו תוס' יבמות צ"ב א' דגם כה"ג חשיב כעגונא מ"מ ודאי דאין דומין כ"כ):

שם מה שהקשה התוי"ט על הר"מ דלדינא דפלג' נזקא קנסא מצינן למימר דקנסות קחשיב י"ל דלמאי דקיי"ל דאיכא שלשים של עבד שלא בכונה א"כ עדיין תקשה למה שיירי' הא בקנסות עתו"ס ריש מכילתין ותי' דהוי בכלל חבלות הא ל"מ דעכ"פ בקנסות ליחשבי' (ולא ס"ל להר"מ דאיכא עוד שיורים ע"ש בתוס'. וכופר הא ס"ל להר"מ דהוי כפרה) אע"כ דלא נחית למתני קנסות דוקא כ"א יתר ממה שהזיק. ופחות מל' של עבד אף שהוא קצוב ל"ח לא פחות ולא יתר ודו"ק ועי' בש"ס דקאמר בהך שנויי' אלא והיינו דנייד מתי' הראשון:

שם מה שהקשה אר"מ דאיך יהי' הלעז בפסולים הם שהרי לפנינו יושבים הם בין כ"ג. צ"ע דהא לפי תשובה זו א"א ג"כ לטעות דאינם מומחים דאפי"ת דהיינו שאינם גדולים בתורה. הא ממילא לא מהני מה שנסמכו שלא כדין (עי' ר"מ ספ"ד מהל' סנהדרין) ואיך יושבים ודנים ד"נ וא"ל שיאמרו עליהם ששכחו תלמודם אח"כ ואפ"ה חזי לאצטרופי כיון שמבינים עכ"פ המשא ומתן. ז"א דא"כ יש ליישב גם חששא דפסולים שיאמרו שעשו תשובה עכשיו וגמר דין הקודם שלהם נתבטל אבל האמת יורה דרכו דהחשש שיטעו לומר שא"צ עכשיו ג"כ כ"ג כלל והם יושבים עכשיו רק מפני הכבוד (ולכן אין ראיה מכאן ג"כ למ"ש הש"ך בסי' מ"ו אם שייך בב"ד דינא דנמצא א' קא"פ דיבטל כל המושב. דכאן יהי' החשש דיושבים מפני הכבוד לבד וכדאשכחן בש"ס רפ"ב דאתי מלך וישב בסנהדרין מפני הכבוד ותו לא מידי):

שם פ"א מ"ג עריפת עגלה בשלשה וכו' יש לעיין אם המנין מעכב או לא. ולכאו' יש להביא ראיה דאין המנין מעכב מלקמן (דף פ"ח ע"א) דדחיק לאשכוחי פלוגתא דזקן ממרא וסנהדרין בפלוגתא דר"א ור"ע דתנן מאין היו מודדין ר"א אומר מטיבורו ר"ע אומר מחוטמו הו"ל לאוקמי דנחלקו במנין הזקנים בפלוגתא דמתני' דר"ש ור' יהודה ולמה נדי הש"ס מגוונא דאוקמי מעיקרא בד"מ פלוגתא דב' שדנו ובמלקיות בפלוגתא דר"ש ורבנן:

אמנם כד מעיינין שפיר אין מזה ראיה דהא הש"ס בעי לאשכוחי גוונא דנחלקו בפלוג' דתנאים שלא יהיה ראיה מזה לשום תנא בנידון מחלוקתו דכל תנא מוקים לה לסנהדרין כוותיה [ועיין רש"א כ' ג"כ כה"ג] ולפי"ז לא הוו מצי הש"ס לאוקמי דנחלקו במנין הזקנים דהא לר"י דס"ל דבעי ה' ע"כ צריך לאוקמי דהסנהדרין ס"ל כוותיה. וא"כ בעובדא דאיירי בה הך ז"מ היכי איירי אם יצאו ה' איך יחלוק הז"מ והא בכלל מאתים מנה ואם לא יצאו אלא ג' א"כ הרי איכא ג' מסנהדרין דס"ל כהז"מ [דהא הני דנפקי למדידה מבית דין הגדול נינהו] וכל שיש בסנהדרין גופיה מאן דס"ל כז"מ לא מסתבר שידונו בו דין ז"מ כלל וכדמות ראיה לזה מהא דאיתא לעיל (די"ד ב') ת"ש מצאן אבי פגי והמרה עליהן יכול תהיה המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם דנפיק כמה אילימא מקצתן דילמא הנך דאיכא גוואי קיימא כוותיה אלא פשיטא דנפיק כולהו ומשמע דמהך טעמא דדילמא גוואי קיימא כוותיה צריך שיצאו כולם ולא סגי ברובם ומשום דלא יהיה ז"מ אם ימצא אף אחד מהסנהדרין שיסבור כוותיה אמנם זה יש לדחות מתרי טעמי חדא אולי פסיקא ליה לש"ס דכיון דבעי ליפוק רובא ממילא צריך כולה ולא מהך טעמא דדילמא הנך דגואי וכו' ועוד דשאני התם כיון דאין כולם יחדיו ודאי אין הדין שלהם דין

אמנם יש לה"ר מהא דילפי' דבר דבר הוראת ב"ד מזקן ממרא עי' (פ"ק דהוריות) ובהוראות ב"ד קי"ל דאם היה אחד שאמר להם טועים אתם לא חשיבא הוראה כלל וא"כ כיון שאין גז"ש למחצה נילוף מינה דה"ה לז"מ. כ"כ דאיכא א' מסנהדרין דס"ל כוותיה אין בו דין ז"מ כלל. אך לכאורה מוכח להיפך מהא דלקמן (ס"ו א') לא דיין ולא נשיא מנין אמרת הרי אתה דן בנין אב משניהם לא ראי נשיא כראי דיין וכו' שהרי דיין אתה מצווה על הוראתו עי"ש וא"כ בשלמא אם נימא דאזלינן בתר רובא בעת ההמראה א"ש דדיין אחד אתה מצווה על הוראתו דהאחד העודף מכריע אותם לשוויה ז"מ משא"כ אם נימא דלא אזלינן בתר רובא בעת ההמראה ובעי כולם דוקא וא"כ לא חשיב דיין א' כמצווה על הוראתו כ"א כולם כא' דוקא והא איסור דמקל' את הדיין בלשון יחיד נאמר ולא בעי' שיקלל כל הע"א [אכן למאי דקי"ל דבעי הטיה ע"פ שנים לרעה יש לעיין דמ"מ ישאר הקוש' ודו"ק] ומוכח מזה דאזלינן בתר רובא בז"מ בעת המראתו וא"כ הדר יקשה מדוע לא מוקים הש"ס פלוגתתם במניין הזקנים ואליבא דר"י א"כ הוי מצי לאשכוחי כגון דיצאו ג' ומוכח לכאורה שפיר דאין המנין מעכב:

ונראה דודאי המנין מעכב וכל שחסר אחד צריך לחזור ולמדוד אבל עיקר המדידה אינה מעכבת כשכבר נערפה העגלה ונודע שהעיר קרובה אל החלל וראי' לזה מהא דאי' במס' (ב"ב פ"ב) דרוב וקרוב רובא עדיף ואי איכא דנפישא היא מביאה עגלה ערופה וכן פסק הרמב"ם וא"כ אי נימא דבעינן מדידה דוקא כדכתיב בקרא וא"כ התם ליכא מדידה כלל דהא כ"ע ידעי דרחוקה היא מן החלל וליפטרו כולהו מע"ע וכמו שאמרי' בעיר הנדחת דבליכא רחוב אינה נעשית עיר הנדחת כלל דבעי' ממש מה דכתיב בקרא אלא ע"כ דלא בעי' מדידה דוקא לעיכובא לאחר שכבר נערפה העגלה וא"כ לא הוי מצי הש"ס לאוקמי בכה"ג דנחלקו במנין הזקנים כיון דעסקי' שם שכבר נערפה העגלה ולכ"ע הוי איסו' ולא הוי קידושין ושפיר הוצרך הש"ס לאוקמי פלוגתייהו במאיזה מקום מודדין ודו"ק היטב בכל זה:

שם דף י"ג ב' ת"ר וסמכו זקני וכו' וכמה יתן וסמכו שנים זקני שנים ואין ב"ד שקול (טז) מוסיפים עליהם עוד א' הרי כאן חמשה דברי ר"י ר"ש אומר זקני שנים ואין ב"ד שקול מוסיפים עליהם עוד א' הרי כאן שלשה וכו' ור"ש אי כתיב הכי הו"א מאי על בסמוך וכו' ור"ש לא גמר ראש ראש מעולה ויש להקשות עפ"י המבו' במס' מנחות (דף צ"ב ע"ב) דר"ש סבר שתי סמיכות גמירי בציבור פר העלם דבר של צבור ושעירי עכו"ם דכתיב וסמך ידו על ראש השעיר לרבות שעירי עכו"ם לסמיכה ור"ש ס"ל (בהוריות דף ו' ב') דמחד מקום גמרינן פי' דהיכא דאימסרו למשה מסיני שנים ושלשה דברים לדין א' כגון התם חמשה חטאות מתות גמרינן חדא מחברי' שיהיו שוות. עי"ש היטב בסוגיא וא"כ ה"נ כיון דר"ש ס"ל שתי סמיכות גמירי בצבור וגבי שעירי עכו"ם ודאי בעי' סמיכה על ראשו ממש כדכתיב קרא וסמך ידו על ראש השעיר דמרבינן מיני' שעירי עכו"ם הוי לן לאגמורי מיני' גם סמיכות של פר העלם דבר שיהי' על ראשו ממש. וא"כ יקשה נהי דר"ש לא גמר ראש ראש מעולה אבל אכתי לגמור משעירי עכו"ם. והדר הוי וסמכו מיותר כר"י ומנ"ל דסגי ג' בסמיכת זקנים והוא תמוה לכאורה:

ונראה ליישב בהקדם ליישב מאי דקשיא לן טובא בהך סוגיא דמנחות דמסקינן שם איצטריך הלכתא ואיצטריך קראי דאי מק' הו"א דש"צ איצטריך הלכתא ואי מהלכתא לא ידעינן הי נינהו קמ"ל דומיא דשעיר נשיא וכו' ויש להקשות ממנ"מ איך הי' הלמ"מ דליכא למימר דהי' סתם דליכא כ"א ב"ס ותו לא דהא איכא באמת ג"ס דשעיר המשתלח בעי' סמיכה לר"ש וע"כ צ"ל דהלמ"מ הי' דבבעלים ליכא כ"א ב"ס א"כ באמת קשה דהך קרא דהחי מיותר הא סמיכת השעיר מפורש בקרא דהשעיר וע"כ דלא נוכל לטעות אי לימא דהסמיכה השני היא סמיכת הפר או זש"צ וזה ממילא נודע דהסמיכה השני' היא הפר דאם נימא דהיא זש"צ א"כ קשה דהוי ג"ס דהא גם סמיכת הפר כתיבי בקרא ומיקרי סמיכה בבעלים כמו"ש התוס' שם ולמ"ל קרא דהחי למעט זש"צ וא"ל דעכ"פ נטעי דבזש"צ אהרן סומך וזה א"א לסתור מהלמ"מ דהא ההלמ"מ לא היה כ"א דמסמיכה בבעלים ליכא אלא תרי דז"א דבזש"צ גם אהרן מקרי בעלים וממילא נמעטינהו מהלמ"מ וא"ל דעכ"פ הוי מפכינן דב"ס הוי סמיכת זש"צ וסמיכת פר העל דבר וסמיכת שעיר עכו"ם לא הוי כ"א באהרן ומש"ה לא חשיב לי' בהדייהו משום דמה שאהרן סומך לא מקרי ס' בבעלים והא דמרבינן מקרא סמיכת שעירי עכו"ם היינו באמת באהרן דעדיין יקשה כיון דאהרן סומך שעירי עכו"ם וסומך גם שעיר של שבטו (עי' רמב"ם ה' שגגות) ובזה גם אהרן מיקרי בעלים וא"כ שוב יקשה דהוי ג"ס בבעלים והלמ"מ דליכא כ"א תרי וע"כ דבס' הוי שעיר עכו"ם ופר העלם דבר ולא זש"צ וזה קושי' עצומה לכאורה:

והנראה לנו ליישב דהלמ"מ נאמרה סתם ב"ס ותו לא ואנן דקי"ל דאיכא ג"ס מפרישי' לה להלמ"מ דלא נאמרה כ"א בסמיכו' דבבעלים אבל לולי קרא דהחי הו"א דלא איירי דוקא בסמיכות דבבעלים כ"א בסמיכות דבאהרן דוקא ונהי דל"ל דשעירי עכו"ם אהרן סומך וסמיכה שני' היא סמיכת שעיר המשתלח דג"כ באהרן ולעולם נימא דזש"צ בעי סמיכת זקנים ולא חשיב לה משום דלא חשיב כ"א סמיכה דבאהרן דהא שעירי עכו"ם ילפינן מהשעיר דכתיב גבי נשיא ושם לא הוי סמיכת אהרן אלא דאכתי הו"א דסמיכת זש"צ היא באהרן וקא חשיב לה עם סמיכת שעיר המשתלח בתרתי ולהכי איצטריך קרא דהחי דאין סמיכה עוד באהרן וממילא ידעינן דבזש"צ ליכא סמיכה כלל דהא ע"כ צ"ל השתא דלא חשיב כ"א בהלמ"מ סמיכו' דבבעלים והם שעירי עכו"ם ופר העלם דבר דאם נימא דאכתי איכא סמיכת זקנים בזש"צ שוב איכא ג"ס דבבעלים ועפי"ז י"ל מה שהקשינו לעיל דשפיר קאמר ר"ש דהך וסמכו איצטריך לגופי' כיון דלא גמר ראש ראש מעולה דליכא למילף משעירי עכו"ם דאם נימא דבסמיכת פר העלם דבר לא בעינן על ראשו ממש כ"א על בסמוך שוב איכא למימר דהנך ב' סמיכות דגמירי מהלמ"מ הם שעירי עכו"ם וזש"צ דהו"א דזש"צ לא נתמעטו מקרא דהחי כ"א מסמיכת אהרן ולא מסמיכת זקנים והא דלא הוו ג"ס בבעלים דהשתא נימא דלא קא חשיב בהלמ"מ כ"א הך סמיכות דהוי על ראש ממש ולא סמיכות פר העלם דבר דלא הוי על ראש ממש כ"א בסמו' ושפיר איצטריך הך וסמכו לגופי' פר העלם דבר הוו על ראש ממש וע"כ צ"ל שוב דזש"צ נתמעטו מסמיכה לגמרי דאל"כ שוב איכא ג"ס דבבעלים ודו"ק:

שם ט"ו תוד"ה איש לכאורה קשה על עיקר דרשת הש"ס בעה"נ דנבעי ע"א הא כיון דדרשינן בש"ס כתובות מ"ה ב' דצריך לסקלו על שער שעבד בו א"כ כי ממעטי' רבים היינו דא"צ שער שעבדו שם אבל ע"א מנ"ל. אך י"ל דלהא ל"צ קרא דכיון דמחריבין העיר תו לא חשיב שער כלל וגריעא מעיר שרובה עכו"ם דמבואר שם דא"צ שער. אך קשה אחר דאיכא לאוקמי קרא לרובו של שבט דשם אין מחריבין העיר כלל (ובפרט שיש לצייר שרובו של שבט אינו רוב העיר כלל) ועתוי"ט כאן שא"כ הדק"ל דנוקי מעוטא לרובו של שבט שא"צ שער. אך למ"ש תוס' בפסחים ובחולין דהא דממעטי' שבט נצמח ג"כ מדחזינן דחלקה תורה בין עיר ליחיד א"כ י"ל דמסתבר לאוקמי מעוטא דקרא במידי דשייך בעיר ג"כ ולהכי מוקמי' דוקא בע"א. אבל קשה לר"י דס"ל שבט אחד אקרי קהל גבי פסח בטומאה א"כ שפיר מצינן לאוקמי מיעוטא דקרא במידי דשייך בשבט לבד והיינו דאין מוציאין אותם לשער שעבדו בו אבל ע"א מנ"ל לא בשבט ולא בעיר. וא"ל דס"ל לש"ס דודאי רובו של שבט עיירות שלימות הן (אלא דלפי שהן גדולות אין נעשו עה"נ) וא"כ ממילא ידעינן דא"צ שער שעבד דכיון שהשער שלהם. עיר עובדי ע"ז היא ודמי לעיר שרובה נכרים דז"א דתו י"ל בכמה אנפי ועתוי"ט ולכן נראה דכיון דמסקינן בשלהי מכילתין דאין מענין דינן אלא שמתחילין לעיין בדין כל אחד ואין גומרין וכו' וכל כה"ג אינו מקרי ענוי הדין א"כ א"א לאוקמי מעוטא בהא דא"צ שער דכ"א כיון שנג"ד למיקטלי' תיכף על שער שעבד א"כ נימא דס"ל כר"ל שם דכיון שלא נשאר רובא אין הדין חוזר וניעור [די"ל דר"ל פליג אר"י גם בהא (ולכן קיי"ל שם כר"ל דאין הורגין לע"ע כל יחיד) אמת דאין ראי' מהתם די"ל דהטעם שם דא"א למקטלי' דדלמא א"ח כ"א ע"פ ע"א וגם אין מיתתו כ"א בסייף] כלל לעשותה עה"ג כיון דהשתא ליכא רובא וה"נ כאן לא משכחת כלל שיבא לידי דינא דרובו של שבט. ורק אי דרשינן דבעי ע"א משכ"ל שפיר דאין היחידין נהרגין כלל עד שיבאו לב"ד של ע"א. דא"א לנו להורגן בכ"ג דדלמא איכא רובא וא"כ ל"ק אר"י שוב דמ"ל דאיהו ס"ל כר"ל. ודו"ק:

שם דף ט"ז א' דמקשינן התם על הא דקתני במתניתין אין דנין את השבט אלא עפ"י ב"ד של ע"א האי שבט דחטא במאי וכו' עד דמסקינן התם רבינא אמר לעולם בשבט שהודח ודקא קשיא לך בדינא דרבי' דינינן לי' אין אע"ג דקטלינן ביחיד בי דינא דרבים דינינן לי' מי לא א"ר חמא בר' יוסי א"ר אושיעא והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וגו' איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר לשעריך ה"נ איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל השבט כולו לשעריך וכו' עכ"ל. ויש להקשות להמבואר (במס' כתובות מ"ו ב') העובד ע"א סוקלין אותו על פתח שער שעבד בו מנא הני מילי דת"ר שעריך זה שער שעבד בו וכו' וא"כ מנ"ל למידרש דאין דנין את השבט אלא עפ"י ב"ד של ע"א נימא איש ואשה אתה מוצא לשעריך ואי אתה מוצא שבט היינו דלא ליבעי שער שעבד בו ולכאורה יש לתרץ עפ"י מה שהקשו שם בתו' בד"ה איש ואשה. וז"ל ואע"ג דבפ' אלו דברי' אמר איש נידחה ואין ציבור נידחים ואפי' כל העיר טמאה נידחים לפסח שני עד דאיכא רוב ישראל שאני הכא משום דמצינו שחילק הכתוב בין יחידים למרובים כמו בין עיר הנידחת ליחיד עכ"ל (ועי' חולין דף כ"ט תוד"ה איש) ומבואר מדבריהם דהא דממעטינן שבט מאיש ולא ממעטי' דוקא רוב ציבור כמו גבי פסח משום דמצינו שחילק הכתוב בין עיר ליחיד גבי עיר הנידחת וא"כ בשלמא הך דרשא דדרשינן לענין ב"ד של ע"א שפיר דרשינן ג"כ לענין שבט משום דמצינן למידרש כן גם לגבי עיר אבל הך דרשא דלא נבעי שער שעבדו בן כיון דלא מצינן למידרשי' לגבי עיר דמה"ת נבעי שער שעבדו בו כיון דהוי עיר הנידחת ולא גרע מעיר שרובה עכו"ם דלא בעינן שער שעבד בו ה"ה דלא דרשינן לי' לגבי שבט כיון דכל הך דרשא דממעטינן שבט לא נפקא אלא ממה דחילק הכ' בין עיר ליחיד אולם לר' יהודא דס"ל דשבט איקרי קהל וגם בפסח נידחים לפסח שני. א"כ יקשה דמנ"ל למידרש מאיש ולא שבט לענין ב"ד של ע"א נימא דאתי למעוטי דלא בעינן שער שעבדו בו:

ונראה ליישב להמבואר (במכלתין דף קי"ב) עד שיודח רובה היכי עבדינן אמר ר' יהודא דנין וחובשין דנין וחובשין א"ל עולא נמצא אתה מענה את דינן של אלו אלא אמר עולא דנין וסוקלין דנין וסוקלין אתמר ר"י אמר דנין וסוקלין דנין וסוקלין ור"ל אומר מרבה להם בתי דינים וכו' אלא מרבה להם בתי דינים ומעיינין בדיניהן ומסקינן להו לב"ד הגדול וגמרי להו לדיני' וקטלי להו ונראה דהא דנדי ר"ל משיטת ר"י דס"ל דנין וסוקלין הוא משום דס"ל דהנסקלין אין מצטרפין שוב להשלים לרוב העיר ולכך ס"ל דמרבין להם בתי דינין ומעיינין בדיניהם ולכאורה קשה דהא אחרי שהדיין יודע אן הדין נוטה אינו רשאי לענות הדין וע"כ צ"ל דמקרי א"י כיון דהתורה לא נתנה להם רשות לדון את העיר כולה והם יודעים עפ"י גילוי דעת שיש הרבה עובדים בעיר שאפשר להיות בהם רוב העיר או משום דא"י איזה מיתה לפסוק לה דהא עיר הנידחת מיתתה בסייף ולכך ס"ל דנין וכו' ומרבה להם בתי דינים וכן פסק הרמב"ם (בה' ממרים) ולכאורה הא דאמרינן לעיל דרוב שכנו צריך ב"ד של ע"א ג"כ יש לחקור איך נעשה רוב שבט ותלוי ג"כ בפלוגתות ר"ל ור"י דלר"ל מרבה להם בתי דינים וג"כ מיקרי א"י אן הדין נוטה כיון דצריך ב"ד של ע"א ומותר להם לענות הדין ועפי"ז מיושב קושיתינו הנ"ל דלהכי לא מצינן למדרש איש ואשה אתה מוצא לשערך ואין אתה מוצא שבט לענין דלא בעינן שער שעבד בו ולעולם לא בעינן ב"ד של ע"א דלפי"ז לא משכחת לה רובו של שבט דכיון דיודעים אן הדין נוטה אינם רשאי לענות הדין וצריכים לסקול קודם והנסקלין אין מצטרפין לר"ל דפסקינן כוותי' ודו"ק:

שם פ"ב כ"ג דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו:

ובגמ' פריך דלמה מעיד והא כתיב והתעלמת פרט לזקן שאינו לפי כבודו ומשנה מעיד למלך ופריך והא תנן מלך לא דן ולא דנין אותו אלא א"ר זירא מעיד לבן מלך בן מלך הדיוט בעלמא הוא אלא מעיד בפני מלך ומשום יקרא דכ"ג אתי ויתיב וכו' והרמב"ם (פ"א מה"ע ה"ג) כתב וז"ל כה"ג אינו חייב להעיד אלא עדות שהיא למלך ישראל בלבד. ותמה עליו הכ"מ דזהו היפך מסקנת הסוגיא דמסקינן דמעיד בפני מלך אבל אוקימתא דמעיד למלך אידחא מהא דתנן מלך לא דן ולא דנין אותו וכן תמה התוי"ט:

ונראה לן בישובו עפ"י דברי הירושלמי הנ"ל שהקשה על הא דכה"ג דן ודנין אותו ויעשה אנטלר פי' ולמה צריך לבזות עצמו ולבא בעצמו לפני ב"ד ומשני הגע עצמך שנפלה לו שבו' פי' וכי האנטלר יוכל לישבע תחתיו ועיין בר"ן ורא"ש ר"פ שבו' הטדות ומבואר מדבריו דבאמת כה"ג יכול למנות אנטלר אלא דבנפלה לו שבועה אזי מחויב הוא בעצמו לבא לפני ב"ד כיון דאין האנטלר יכול לישבע תחתיו ולכאורה יש להקשות דא"כ למה באמת המלך אין דנין אותו כלל ויעשה אנטלר כקושיות הירושלמי הנ"ל ויעיינו בדינו ואם יפול לו שבועה אזי האמת פטור המלך דהאנטלר אינו יכול לישבע והוא אינו מחויב לבא לפני ב"ד אבל למה אין דנין אותו כלל. ונראה דלק"מ דקושי' הירושלמי אינה אלא על כה"ג דקתני דמחויב לבא לב"ד וע"ז הקשה דלטובה ימנה אנטלר ולא יבזה עצמו לפני ב"ד אבל במלך כיון דאינו מחויב לבא לב"ד כלל ע"ז לא שייכא קושי' הירו' וימנה אנטלר וכי יכולין אנו לכופו שימנה אנטלר דאנטלר אינו נעשה כ"א מדעת האדם ורצונו. האמנם לפי"ז הוא דוקא כשהמלך הוא הנתבע אבל אם המלך הוא התובע ודאי דלפי רצונו יכול למנות אנטלר לטובתו. וא"כ לפ"ז יקשה טובא מאי פריך הגמ' על אוקימתא דמעיד למלך מהא דתנן מלך לא דן ולא דנין אותו והא הוי מצי לאוקמי כשהמלך הוא התובע וימנה אנטלר וכה"ג מעיד לו דהא התביעה של האנטלר הוא תביעת המלך. ונראה דלכך לא מוקמי' התם דבכה"ג דהא במתני' סתמא קתני כה"ג מעיד משמע דאף אם ליכא עוד אחר עמו מחויב להעיד ולפ"ז לא מצינן לאוקמי כשהמלך ממנה אנטלר דא"כ יקשה למר בר רב אשי דס"ל דגם בשבועה דאורייתא מצינן להפך וא"כ ודאי הנתבע יהפך השבועה שהכה"ג מחייב אותו התובע והאנטלר לא יוכל לישבע והמלך אינו בא לב"ד ולכך מוקמינן לה באוקימתא אחרת דמעיד לבן מלך ובפני מלך. אמנם הרמב"ם דפסק דשבועה דאורייתא לא מצינן להיפך שפיר ניחא באוקימתא דמעיד למלך וכגון שהמלך מינה אנטלר ודו"ק.

שמ פ"ג משנה ג' גמרו את הדבר היו מכניסין אותן הגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב וקשה לנו למה דאיתא במסכת (ב"מ דף י"ז) אמר ר' יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי נאמן וכו' חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן וכו' רב זביד משמיה דר"נ אמר וכו' אמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים וכו' חייב אתה ליתן ואמר פרעתי והעדים וכו' וחזר ואמר פרעתי לא הוחזק כפרן וכו' ובתוס' שם ד"ה חייב אתה ליתן לו וז"ל הכא משמע דחייב אתה ליתן לי לא הוי פסק דין גמור כי אם צא תן לו וכן משמע במרובה וקשה דבפ"ק דסנהדרין אמרינן היכי דמי גמר דין פלוני אתה חייב פלוני אתה זכאי וי"ל דהתם מקרי גמר דין לענין שאסור לבצוע לפי שיודע להיכן הדין נוטה עכ"ל. ומבואר מדבריהם דחייב אתה ליתן לא הוי פסק דין גמור ואם כן הגדול שבדיינים למה אומר איש פלוני אתה חייב כיון שאינו עדיין פסק דין גמור יאמר צא תן לו דהוי פסק דין גמור וצ"ע לכאורה [ולמ"ש מהר"מ מלובלין בתוס' ב"ק ס"ט א' י"ל קצת עי"ש]:

ונראה לנו בזה עם מ"ש במשנה ח' כל זמן שמביא ראיה סותר הדין ובגירסת הגמרא אומר לו כל ראיות שיש לך הביא וקאי אגדול שבדיינים בשעה שגמרו הדבר ואומר איש פלוני אתה חייב ואיש פלוני אתה זכאי דצריך לסיים ולומר כל ראיות שיש לך הביא בתוך שלשים יום וא"כ י"ל דבזה סגי במה שאומר איש פלוני אתה חייב דהא מוכח מהזמן ל' יום שנתן לו להביא ראיותיו דהוי פסק דין גמור דאל"כ לא התחיל עדיין הזמן של שלשים יום מעכשיו דהא הזמן של שלשים יום אינו מתחיל כ"א משעת גמר הדין לגמרי ואין לומר דעדיין לא מוכח מהזמן שנתן דכבר גמר הדין לחייבו ממון דאפשר עדיין לא גמר הדין אלא לשבועה. ומש"ה נתן לו זמן להביא ראיותיו כדי שלא ישבע. דז"א חדא דלא מצינו זמן למ"ד יום לשבועה ועוד דמ"מ היה לו לחייבו שבועה אולי היה מתרצה לישבע תיכף בלי חיפוש אחרי ראיות ומוכח שפיר דהי' חיוב ממון לגמרי:

אולם אכתי יש לטעון דלא מוכח דחייבו ממון תכף כ"א שישלם אחרי שישבע התובע. אין מקבלין העדות שמביא אח"כ כיון שכבר פסלם הלוה משא"כ באם התובע לא הי' יכול ליטול אלא בשבועה כגון הפוגם שטרו וכדומה שפיר מצי לסתור גם לאחר שלשים יום. דהא עכ"פ הב"ד אינם מניחים לתובע לישבע על שקר. דהעדים כשרים לב"ד וכיון שאינו נשבע ממילא אינו נוטל דהוי כחשוד שאי"ל דקי"ל דאינו נוטל. (ועיין בשקלים פ"ב) ואם כן מוכח שפיר מהזמן שלשים יום שנתנו לו דחייבו אותו ממון גם בלי שבועת התובע דאל"כ איך התרו ביה שאם לא יביא בתוך שלשים יום ששוב לא יוכל לסתור דזה אינו אמת דאם התובע אינו נוטל כ"א בשבועה סותר גם לאחר שלשים יום וכמ"ש וזה נכון:

אולם יש להקשות על יסוד זה שאם התובע אינו נוטל אלא בשבועה סותר כ"ז שמביא עדים מתוס' (כתו' צ"ה ב') שהקשו על מה דאמרינן התם אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתי בע"ח דראובן וקטרף לה מינה דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את משום דאמר ליה וכו' א"ד אפי' שלא באחריות וכו' והקשו שם בתוס' מה נפקא מינה שיטעון עמו ראובן ולא שמעון מה ירויח שמעון בכך הלא כל מה שיטעון ראובן יטעון שמעון ותי' דנ"מ באם אמר שמעון אין לו עדים ששוב אינו יכול להביא וא"כ לפמ"ש עדיין יכול לסתור דהא קי"ל הבא לפרוע מן הלקוחות לא יפרע אלא בשבועה וא"כ אף אם הודה שאין לו עדים מ"מ אם הביא אין מניחים ב"ד לתובע לישבע כיון דבב"ד העדים כשרים וכיון שאינו נשבע ממילא אינו נוטל. ואין לומר דמיירי ביורש שבא לגבות דקיי"ל דאינו צריך לישבע כ"א שלא פקדני אבא דהא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו דז"א דהיינו דוקא היכי שאביהם היה נוטל עכ"פ בשבועה אבל אם אביהם הי' חשוד ולא הי' נוטל אפילו בשבועה ודאי נראה דלא הוריש כלל לבניו:

ונראה דמזה מוכח דהתוס' אזלי בשיטת הפוסקים דגם שבועת המלוה שצריך לישבע בבא לפרוע מן הלקוחות אינו נשבע כשבא לפרוע ביומא דמשלם זמני דחזקה דא"א פורע תוך זמנו פוטרו משבועה וא"כ י"ל דנ"מ בבא לפרוע תוך זמנו דשוב אינו צריך לישבע והלוקח אמר אין לי ראי' דשוב מצי לסתור את הדין ודינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא ודו"ק:

שם ע"ז. תוד"ה סוף חמה באה"ד והא דתנן בפ"ב דחולין נפלה סכין מידו ושחט שחיטתו פסולה ודייק טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה כמאן כרבי נתן דלא בעי כונה קשה נפלה נמי נהוי כהפילה למ"ד אשו משום חציו כו' אלא נראה דאתיא הסוגיא כמ"ד אשו משום ממונו ע"כ והדברים משוללי הבנה דאטו ר"י דס"ל אשו משום חציו פליג אסתמא דמתניתין וגם הדמיון לפלוגתא דר"י ור"ל באשו צריך באור. ונראה לי עפ"י פירש"י שם בחולין בד"ה אבל כו' אי לאו דאשמעינן רבא לא הוה דייקינן מיניה הא הפילה הוא כשירה דאפי' הפילה הוא הו"א דפסולה והיא גופה אצטריכא לאשמעינן מה שאתה זובח אתה אוכל דבעינן שחיטה מכח אדם כו' והוא תמוה מאד כיון דאפילו הפילה פסולה מטעמא דכונה (אע"ג דאיכא כח אדם) לאיזה צורך קמ"ל מתני' דנפלה פסולה משום דליכא כח גברא הא גם כונה ליכא וצריך לומר דנפלה דמתניתין היינו בפתח ידו וכיון שיפול הסכין וישחוט דלא מחסרא כונה כלל ואפ"ה פסולה מטעם כח גברא ויעוין ברא"ש שם מבואר דאם נפלה סכין מידו בלא כונה דינו כאילו היתה מונחת על הקורה והפילתה הרוח דלא קרינן ביה וזבחת ואכלת כיון שלא נתכוין לשום דבר ומדכתיב וזבחת דהוי לכל הפחות כמו ועשית דצריך להתכוין לשום דבר מעשה ובענין אחר לא מק' כח גברא יעוש"ה ולכאורה מבואר דאלו פתח ידו בכונה שיפול הסכין וישחוט אעפ"י שלא זרק הסכין בכח (כ"א ע"י פתיחת היד נפלה הסכין מאליה) השחיטה כשירה שהרי הרא"ש פסל רק מטעם דלא נתכוין לשום דבר וזה דלא כמ"ש בכונת רש"י דפתח ידו אפי' בכונה שיפול וישחוט פסול דל"מ כח גברא אבל באמת נראה דדין זה תליא בפלוגתא דר"י ור"ל בחיובא דאשו אי משום חציו או ממונו. דמ"ד חציו ס"ל דע"י הכנה בעלמא שמניח האש במקום רוח מצויה אע"ג שהרוח מוליכו מקרי כחו הואיל והוא עשה סיבה הראשונה וא"כ ה"נ בפתיחת היד הרי עשה הכנה לנפילת הסכין והוי כחו ולא מפסיל רק בשמחוסר כונה לשום דבר כמ"ש הרא"ש ואלו כיון לאיזה עשיה בעלמא כשר ולדידי' שפיר מוכח ממתני' דל"ב כונה מדקתני נפלה ול"ק הפילה. ול"ל כמ"ש רש"י דקמ"ל נפלה משום דליכא כח גברא והיינו ע"י כונה לשחיטה וכמש"ל דאלו כיון לשחיטה איכא נמי כ"ג למ"ד אשו משום חציו ועכצ"ל דבלא דיוקא דרבא הו"א אשו משום ממונו ולדידי' כשנפלה הסכין ע"י פתיחת היד אפי' בכונה לשחיטה פסולה דל"א מכח אדם ובזה יובן באור דברי התוס' דכונתם דסוגיא דחולין דמשמע מינה דבלא דיוקא דרבא לא הוי שמעי' דל"ב כונה וע"כ כמ"ש רש"י דהו"א דמתני' היא גופה קמ"ל דבעי' כח גברא וע"כ דפסלי' אפי' בכונה היינו כמ"ד אשו משום ממונו דלמ"ד משום חציו באמת כשר בנפלה על ידי פתיחת היד וע"י כונה ודו"ק:

שם פ' ב' בד"ה ש"מ מדקתני ידונו וכו' וההוא מסיפא דמתניתין והוא תמוה דאמאי לא דייק מרישא דקתני כל ח"מ שנתערבו נידונין בקלה וש"מ דמותרה לחמור מותרה לקל. ונראה לי דברישא הומ"ל שנתערב מי שנתחייב שני מיתות (והוי מותרה לשניהם) דדינו בחמורה. עם המחוייב מיתה קלה. דשפיר ידונו שניהם בקלה דשניהם מותרים לקלה. אבל בסיפא בפלוגתא דר"ש וחכמים דקתני הנסקלין בנשרפין רש"א ידונו בסקילה דלדידי' השריפה חמורה. צ"ל דאחד מהם נתחייב שריפה וסקילה דאל"כ איך ידונו שניהם בסקילה אם מותרה לחמור ל"ה מותרה לקל. ולרבנן דס"ל ידונו בשריפה שהסקילה חמורה צ"ל ג"כ שאחד מהם נתחייב שניהם ונדון בשריפה לפי שהשריפה קלה וא"כ צ"ל ששניהם נתחייבו בש"מ. דאם רק אחד משניהם נתחייב ש"מ לא משכ"ל פלוגתם דלר"ש ידונו בסקילה ולרבנן בשריפה. דממ"נ אם אחד מהם לא נתחייב רק שריפה איך נדון לר"ש בסקילה הקלה הרי לא הותרה עלי'. ואם אחד מהם לא נתחייב רק סקילה איך נדון לרבנן בשריפה הקלה בלא התראה וע"כ דשניהם נתחייבו ש"מ סקילה ושריפה וא"כ ידונו שניהם בחמורה כדין מי שנתחייב ש"מ ואיפכא מבע"ל למימר דלר"ש ידונו בשריפה שהשריפה חמורה ולרבנן בסקילה שהסקילה חמורה. ובע"כ דמותרה לחמור הוי מותרה לקל וא"ש מתני' כפשטיה דנתערב חייב שריפה לחוד בחייב סקילה לחוד. ודו"ק:

שם ד' פ"ז ע"א ת"ר זקן ממר' אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דברי ר' מאיר ור"י אומר על דבר שעקרו מד"ת ופירושו מדברי סופרים ר"ש אומר אפי' דקדוק אחד מדקדוקי סופרים וכו' כדתנן הן העידו שמעברים את השנה כל אדר שהי' אומרים עד הפורים דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח ואי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח ובתוד"ה דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח תימא הא מ"ד עד הפורים מודה דאם עברוה אחר הפורים מעוברת דדוקא בניסן הוא דאמר בפ"ק זה ניסן ואין אחר ניסן אבל מ"ד עד הפורים מדרבנן בעלמא הוא דאסור וכו' וכיון דאם עברוה כ"ע מודו דמעוברת לא קא שרי חמץ בפסח עכ"ל ותמיהתם נשגבה למאוד:

והנראה לנו ליישב תמיהתם על נכון עפ"י המבואר (בדף י"א ע"א) ת"ר אין מעברין את השנה אא"כ ירצה נשיא ומעש' בר"ג שהלך לטול רשות אצל שלטון אחד שבסוריא ושהה לבא ועברו את השנה ע"מ שירצה ר"ג וכשבא ר"ג ואמר רוצה אני נמצא השנה מעוברת. וא"כ גם כאן איכא לאשכוחי דלמ"ד עד הפורים אף אם עברוה אינה מעוברת הגם דליכא כ"א איסורא דרבנן והוא דהנשיא הלך למדה"י ונטלו ממנו רשות או עברוה ע"ת ע"מ שירצה נשיא וכעין מעשה דר"ג הנ"ל וא"כ למ"ד דעד הפורים ותו לא אמרינן דודאי לא ירצה נשיא דבודאי לא יעבור על איסורא דרבנן ונמצא דאין השנה מעוברת כלל. ושפיר קאמרינן בגמרא אי להאי יסא קא שרי חמץ בפסח אי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח ודו"ק:

תוכן העניינים

תורת אהל משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה