תורת אהל משה· רבי משה יהושע לייב דיסקין
חי' למסכת ב"ב
במתניתין השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע וכו' בסוגין מסקינן דלמ"ד היזק ראיה שמיה היזק הא דקתני רצו הוא משום דמתניתין מיירי בחצר שאין בו דין חלוקה. ורצו דקתני היינו שרצו לחלוק. ובונין את הכותל בע"כ משום היזק ראיה:
ויש להקשות לשיטת הרא"ש דהא דכייפי אהדדי לבנות כמנהג המדינה היינו דוקא כשמעמידין הכותל ע"ג קרקע של שניהם ואין אחד מהם רוצה להיות כונס בתוך שלו ולבנות משלו. אבל באם אחד מהם רוצה להיות כונס בתוך שלו ולבנות משלו. כשמס' היזק ראי' מחבירו ע"י מחיצה של הוצא ודפנא דיו. א"כ אמאי דחיק לאוקמי מתני' בחצר שאין בו דין חלוקה והא יש לאוקמי בחצר שיש בו דין חלוקה. ואפ"ה בעינן רצו כדי שלא יהיו א' כונס לתוך שלו ולעשות מחיצה בהו"ד. ואף דרישא דמתניתין לא איירי במקום שיש מנהג ידוע דהא לבתר הך דינא דבונין את הכותל באמצע קתני דיני המנהגים מ"מ הרי הסכימו רוב הפוסקים והרא"ש מכללם דהיכא דליכא שום מנהג דינא הוא בלבנים. וא"כ לולי קבלת קנין הי' יכול כל א' מהם לכנוס בתוך שלו ולעשות מחיצה בהו"ד. וע"י קבלת קנין מצו כייפי אהדדי לבנות באמצע ובלבנים דוקא:
ולכאורה יש לומר דמש"ה דחיק לאוקמי מתניתין בחצר שאין בו דין חלוקה ורצו קאי אחלו'. ולא מוקים לה שקיבלו עליהם קנין לעשות מחי' כדי שיהי' מוכח ממתני' דהיזק ראיה שמיה היזק. ואם מוקים לה בקבלת קנין אם כי דינא דהיזק ראיה לא יהי' נסתר ממתניתין אבל גם סייעתא להך דינא ממתניתין ליכא. האמנם תי' זה אינו מספיק דנראה דהא שכתבנו בפשיטות. דאם חייבו זל"ז לעשות מחיצה ע"י קבלת קנין מצו כייפי אהדדי לבנות באמצע ובלבנים דוקא. היינו למ"ד היזק ראיה שמיה היזק וב בלא קבלת קנין היו מחויבים לסלק היזק ראיה מביניהם. וע"כ דקבלת הקנין היה שלא יוכל כל אחד לכנוס בתוך שלו ולעשות מחיצה של הו"ד. אבל למ"ד היזק ראיה לא שמיה היזק ובלא קבלת קנין אינם מחוי בים לעשות מחיצה כלל. א"כ אף שקבלו עליהם בקנין לעשות מחיצה. ודאי דקבלת הקנין לא היה כ"א לסלק מביניהם היזק ראיה ועדיין היה יכול כ"א לכנוס בתוך שלו ולסלק ההיזק ע"י מחיצה של הו"ד. וא"כ אף אם נוקמי למתניתין בקבלת קנין לעשות מחיצה יהי' סייעתא לדינא דהיזק ראיה אם נימא דמצו כייפי אהדדי לבנות באמצע ובלבנים דוקא:
ונראה ליישב בשום לב להבין דברי המשנה דקתני השותפין שרצו לעשות מחיצה דלמ"ד היזק ראי' לא שמיה היזק מוקמינן לה שקבלו עליהם בקנין לעשות מחיצה. דמשום דבעודם שותפין קבלו עליהם בקנין שיעשו מחיצה לאחר שיחלוקו ביניהם ואיך מהני הך קנין הא בעודם שותפין לא מצי חיוב הקנין לחול כלל. וכל עיקר חלות הקנין אינו אלא אחר שיחלוקו ויבורר להם חלקם וא"כ הוי דשלב"ל ואיך יוכלו לחייב עצמם עכשיו בחיוב שלא יוכל לחול כ"א עד שיהי' הדבר שאינו בעולם (עי' בח"מ סימן קנ"ד בסמ"ע ס"ק):
וע"כ צ"ל דהקנין הוא בדרך זה. שלא יחלק ביניהם כ"א בעשיית מחיצה. וע"ז מהני שפיר הקנין וכיון דעל החלוקה בעצמותה מצו כייפי אהדדי אף אם א"א להחלק כ"א ע"י הוצאות ממון הרבה דכן הוא הלמ"מ דשותפין מצו כייפי אהדדי לחלוק. וא"כ כיון שקבלו עליהם בקנין שלא יחלוקו ב ביניהם כ"א ע"י עשיית מחיצה החלוקה בעצמותה היא המכרחתם לעשיית המחיצה וא"ש:
ולפ"ז עדיין אפשר לומר דמש"ה דחקינן לאוקמי מתניתין בחצר שאין בו דין חלוקה אליבא דמ"ד היזק ראי' שמיה היזק. כדי שיהי' מוכרח ממתניתין דהיזק ראי' שמי' היזק. משא"כ אם נוקים לה בקבלת קנין אף אם נימא דמצו כייפי אהדדי לבנות באמצע ובלבנים דוקא לא יהי' מוכח כלל דהיזק ראיה שמיה היזק דהא קבלו עליהם בקנין שלא יחלוקו כ"י ע"י עשיית מחיצה וא"כ אף אם היזק ראי' לא שמי' היזק. לא יוכל א' לכנוס בתוך שלו ולעשות מחיצה בהו"ד אם חבירו מעכב עליו. דהגם שמסל' היזק ראיתו מחבירו. אבל הקנין לא נתקיים במחיצה של הו"ד. וא"כ אם תפול המחיצה תתבטל החלוקה לגמרי. ומשו"ה חבירו יכול לעכב עליו מלכנוס לתוך שלו ולעשות מחיצה הו"ד. ולא מוכח כלל דהיזק ראי' שמי' היזק:
האמנם תי' זה בעצמותה אינו מספיק על הא דמקשינן בגמ' רצו אין לא רצו לא. וש"מ היזק ראי' לא שמיה היזק והא זה לא מוכח כלל. דאף אם נימא שמיה היזק איכא לאוקמיה בקבלת קנין ויועיל שלא יוכל כל אחד לכנוס בתוך שלו ולעשות מחיצה בהו"ד וכמ"ש:
ע"כ נראה לתרץ באופן אחר והוא דלמ"ד היזק ראי' שמיה היזק לא מהני קבלת קנין כלל. דאמרינן דודאי קבלו עליהם בקנין לחזק עליהם החיוב של סילוק היזק ראי' בכל תוקף ועוז עד סוף כל הדורות והוי חיוב שאינו קצוב. ולא מהני כלל לשיטת הרמב"ם (בפי"ב מה"מ) ועי' בח"מ סי' ס' ואף לשיטות החו' על הרמב"ם מודו עכ"פ. דא"א לגבות בחיוב שאינו קצוב ממשעב' ובמתני' סתמא קתני בונין את הכותל. דמשמע דחוב הזה כשאר חיובי הוא שגובין עליו ממשועבדי'. ומשו"ה דחיק לאוקמי למתני' בחצר שאין בו דין חלוקה. אבל למ"ד היזק ראי' לא שמיה היזק שפיר איכא לאוקמי בקבלת קנין. דודאי הקנין לא הי' כ"א על פעם הראשון לבד והוי חיוב קצוב ודו"ק:
עיין בנ"י שהביא דברי הרי"ף בתשובת שכתב להוכיח ממתניתין. דעל היזק ראי' לא מהני חזקה דג' שנים דאל"כ אף אם נימא היזק ראי' שמי' היזק הוי מצינן לאוקמי בחצר שיש בו דין חלוקה. ואפ"ה בעינן רצו. משום דאיירי כגון ששהו ג' שנים ולא סלקו מעליהם ההיזק אע"כ דלמ"ד היזק ראי' שמי' היזק לא מהני כלל חזקה דג' שנים:
וקשה טובא. על ראייתו זאת. דאיך הוי מצינן לאוקמי דמתניתין איירי כגון ששהו ג' שנים ולא מיחו דהא קתני וכן בגינה. ובגינה ודאי מחויבים לבנות בעל כורחם ולא בעינן רצו. כדמקשינן באמת למ"ד מחיצה גודא מהא דקתני וכן בגינה וע"ש בתוס' ד"ה ת"ש דבגינה ע"כ לא בעינן רצו דהא מסקינן דגינה סתם כמקום שנהגו לגדור. ומשנינן דגינה שאני. והא דקתני וכן בגינה. קאי אגויל וגזית. וא"כ אם נוקמי כגון ששהו ג' שנים ולא מיחו. יקשה באמת אמאי מחויבים בגינה לגדור על כרחם וע"כ דמתניתין לא איירי בחזקה דג' שנים:
ולכאורה הי' אפשר לומר דס"ל להרי"ף דהך בבא דוכן בגינה. לא נוקמי בהאופנים דאיירי בהא רישא דמתניתין. ונהי דרישא דמתניתין איירי כגון ששהו ג' שנים. אבל הך בבא דוכן בגינה איירי כגון שלא שהו ג' שנים. והא דקתני וכן לא קאי כ"א אגויל וגזית. ומש"ה בונים את הכותל בע"כ:
האמנם תי' זה אינו מספיק דע"כ מוכר' לומר דהך בבא דוכן בגינה קאי על כל האופנים דאיירי בהא רישא דמתניתין דאל"כ יקשה פשטא דלישנא דקתני מחייבין אותו ולא קתני בונים את הכותל כדקתני ברישא ומשמע דלא מחייבין רק לאחד והיינו ע"כ דאיירי בין גינה לבקעה. הלא מחייבין כ"א לבעל הבקעה לסלק היזק ראיתו מבעל הגינה. וא"כ הא דקתני וכן בגינה. דמוקמינן דקאי אגויל וגזית יקשה. דהא כת' הרא"ש דאם אחד כונס לתוך שלו כשמסל' היזק ראיתו ע"י מחיצה של הו"ד דיו. וא"כ באמת אין מחייבים לבעל הבקעה לעשות גזית. וע"כ מוכרח לומר דבבא דגינה קאי על האופנים דרישא. וכדי שלא נוקמי לה באופני אחרינא דחקינן לאוקמי דאיירי ג"כ בשני בעלי גינות והא דקתני מחייבין אותו לאו דוקא הוא והדרי קושי' לדוכתי' דאיך נוקמי לרישא, דמתניתן בחזק' דג' שנים א"כ אמאי בגינה מחייבים אותם לבנות בעל כורחם:
ע"כ נראה דס"ל להרי"ף. דאם נימא היזק ראי' שמי' היזק. אף אם נימא דמהני חזקה דג' שנים כיון דכל עיקרא דהך חזקה אינו אלא מתקנות חכמים. ודאי דיכלי לומר אי אפשי בתק"ח כג"ז וכיון דהסכי' ביניהם שאין רצונם בתק"ח שוב בונים את הכותל בע"כ ולא בעינן קבלת קנין כלל ולזה שפיר הוכיח דלא מהני חזקה דג' שנים. דאל"כ הוי מצינן לאוקמי רישא דמתניתין כגון ששהו ג' שנים. וכן גם בבא דגינה הוי מצינן לאוקמי כגון ששהו ג' שנים ואח"כ הסכימו ביניהם לבטל מעליהם תקנת חכמים. והא דמקשינן למ"ד מחיצה גודא מהא דקתני וכן בגינה. היינו דוקא אם מוקמינן לרישא דמתני' דרצו ע"י קבלת קנין. וזה מוכח ממתניתין דבבא דגינה לא איירי בקבלת קנין דהא מסקינן דסתם גינה כמקום שנהגו לגדור. ואם איירי בקבלת קנין. א"כ אף אם נהגו שלא לגדור מחייבים אותם. אבל לדידן דמוקמינן לה בלא קבלת קנין ורק בהסכמה ורצון לחודא. שפיר איכא לאוקמי כן גם בבא דגינה. ואפ"ה דוקא סתם גינה הא במקום שנהגו שלא לגדור. לא מהני הסכמתם כלל דהא בלא חזקה דג' שנים אינם מחויבים לגדור ושפיר הוכיח הרי"ף דלא מהני חזקה דג' שנים ודו"ק:
בתוס' ד"ה לפיכך. פי' לפי שבונים הכותל בעל כרחם וכו'. וללישנא בתרא משום היזק ראי' עכ"ל הקדימו זה משום קושייתם שהקשו בתר הכי דמאי איריא משום דבונין הכותל בע"כ בלא"ה נמי הוי של שניהם כמו שהוכיחו מקושיית הגמרא גבי בקעה דלכאורה הוי מצינן לפרושי הך לפיכך דאין כונת התנא לומר הואיל דהיזק ראי' שמי' היזק ובונים בע"כ מש"ה הוי של שניהם. דאכתי היה יכול לטעון דמשלי בנאה דלא רצה לתובעו בדינא ודיינא וכוונת התנא הוא רק להשמיענו דזה לא מהימן משום דאנן סהדי דודאי לא היה בונה משלו כיון דהיה יכול לכוף את חבירו ג"כ ולפי פי' זה לא הוי ק"מ קושייתם דהא כת' דהא דבאמת לא דמי למחליף פרה בחמור דאמר בריש הבית והעליה (ד' קי"ו) וליחזי ברשותא דמאן קיימי. משום דהתם מעיקרא מבורר היה הדבר. וברשות אחד מהם נולד הספק. אבל הכא מעיקרא נולד הספק. וזהו דוקא בבקעה דאף בשעה שעמד הכותל נולד הספק. דהיה מזה נ"מ דאם היא של א' יכול לסלקה דהיזק ראיה לא שמיה היזק. אבל בחצר דבשעה שעמד הכותל לא נכנס כלל בגדר הס' של מי היא דאין מזה שום נ"מ כלל משום דלא יכול לסלקה כלל אף אם היא שלו לא מיבעי לשיטת הסוברים דאם אחד רוצה לכנוס בתוך שלו ולעשות מחיצה מהו"ד חבירו מעכב עליו. וא"כ ודאי ה"נ הי' חבירו מעכב עליו מלכנוס בתוך שלו ולבנות אם יהי' לו רשות לסלקה בכל עת שירצה. ואפילו לשיטת הרא"ש דבהו"ד אין חבירו יכול לעכב עליו. הכא מודה דיכול לעכב דיהי' גרע מהו"ד אם יהי' לו רשות לסלק' תומ"י. ואם לא עכב ודאי דהתנה בפי' שלא יהי' לו רשות לסלקה עכ"פ. וא"כ לא נולד הס' בשעת עמידת הכותל כ"א לאחר נפילתה. והי' מהימן לומר שהיא שלו אם נפלה לרשותו. ולזה השמיענו התנא דלא מהימן משום דאנן סהדי שלא בנאה משלו כיון דהי' יכול לכוף גם את חבירו:
אבל התוס' הקדימו דבזה אין שום חיד' כלל. ובלא דברי התנא ג"כ הוי ידעינן הך סברא דאם הי' יכול לכוף את חבירו לא הוי מהימן לומר שהוא בנאה משלו. וכונת התנא הוא רק להשמיענו דהיזק ראי' שמי' היזק ובונים את הכותל בע"כ ומש"ה הוי של שניהם ולזה הקשו דאף בלא דברי התנא הוי של שניהם כיון דהו"א דהיזק ראי' לא שמי' היזק וא"כ שוב נולד הספק בשעת עמידת הכותל כמו בבקעה ושוב לא מהני התפיסה דלאח"כ ודו"ק:
שם באו"ד או משום דהקנו זל"ז לעשות גודא ללישנא קמא וכגון דידוע לנו וזוכרים שהקנו זל"ז עכ"ל. לכאורה כונתם מבוארת דלהכי בעי' שיהי' ידוע הקנין ולא סגי במה שהם בעצמם מודים שהי' ביניהם קנין ומש"ה לא מהימן לומר דהוא בנאה משלו משום דאכתי היה נאמן במיגו דאי בעי הוה מכחיש הקנין לגמרי ואף שכת' התוס' בסוה"ד דלא מהני מיגו דאנן סהדי שלא עשאה לבדו צריך לחלק דהכא מהני משום דהוי מיגו במקום עיק' דאנן סהדי שיכחי' לגמרי את הקנין ומש"ה מהני משא"כ במיגו דלקוח שינה בעיקר הקנין:
האמנם אכתי יקשה דהא אין זה מיגו כלל דהא לפי טענתו עתה שמודה שהיה קנין ואעפ"כ בנאה משלו יכול לכוף את חבירו לבנות עוד הפעם ממ"נ אם טענתו אמת שבנאה משלו א"כ עדיין נשאר חיוב הקנין ויכפנו עתה לקיים הקני' ואם כדברי חבירו שכבר נתקיים הקנין ובלאוהו משל שניהם אכתי יכול לכופו. משום היזק ראיה דהרי מסקי' לקמן בסוגיא דנפל שאני וכ"ע מודו בה דהיזק ראיה שמיה היזק ועיין בתוס' שם ד"ה נפלי הטעם לזה משו' דכבר הורגלו לעשות דבר הצנע. משא"כ אם יכחיש את הקנין לגמרי ויטעון דעשאה משלו שוב לא יכול לכוף את חברו לבנות עוד הפעם דחיוב קנין אין כאן ומשום היזק ראייה דמודו בנפל אין לחייבו. דזהו דוקא בעשו מדעת שניהם ונפל דשניהם גרמו במה שהורגלו לעשות דבר הצנע אבל אם עשאה אחד לבדו לא יוכל לכוף את חבירו לבנות אם נפל וזה ברור. וא"כ אם יכחיש את הקנין לא יוכל שוב לכוף את חבירו שיבנ' עוד הפעם ואף דלפי טענת חבירו שמשל שניהם בנאוהו יכול לכופו משום נפל מ"מ כיון דלפי דברי טענתו אינו יכול לכופו הוי כתרי הודאות דסתרי אהדדי עיין בפ' השולח (דף מ' ע"ב) האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישי' שמא זיכה לו ע"י אחר עי"ש הא לא"ה לא משגיחינן כלל בהודאתו שהודה שנתן לו. וא"כ יקשה דלא הוי מיגו כלל דרוצה להודות על הקנין כדי שיכוף אותו לבנו' עוד הפעם:
ונראה בזה דס"ל לתוס' דאף לפי טענתו עתה שמודה על הקנין. אינו יכול לכוף את חבירו לבנות עוד הפעם. הגם דיכול לבא עליו מצד ממנ"פ דלפי טענתו חייב מצד הקנין. ולפי טענת חבירו חייב משו' היזק ראי' דמודו כ"ע בנפל וכמ"ש לעיל. מ"מ הא יש הפרש דלפי טענתו שכנס בתוך שלו חייב מצד הקנין לבנות ממקום הכותל והלאה ולפי טענת חבירו אינו חייב כ"א לבנות על מקום הכותל הזה שנפל ומש"ה פטור לגמרי. דהא על מקום הכותל שנפל פטרו מלבנות כיון שטוען שהמקום שלו והקנין היה לבנות ממקום הזה והלאה ועל המקום שחייב לבנות מצד הקנין לפי דבריו מכחישו חבירו ואומר שלא היה הקנין על המקום הזה כלל ופטור לגמרי דהוי כטוענו חיטים והודה בשעורים דפטור לגמרי אף אם יש עדים שחייב לו א' משניהם. משום דאמרינן דמשעורים פטרו וחיטין הוא טוען שאינו חייב לו וא"ש דברי התו' דכיון דאף לפי' טענתו עתה שמודה בקנין אינו יכול לכוף את חבירו שיבנה עוד הפע' שוב אי"ל מיגו שיכחיש את הקנין. ומש"ה הוכרחו לאוק' כגון שיש עדים שזוכ' הקנין:
ולכאורה עדיין יש להקשות על מיגו זה עפ"י דברי הפוסקים דלא אמרינן מיגו ממון לממון וה"נ הוי מממון לממון דהא לפי טענתו שטוען עתה ומודה בקנין הרי מודה הוא שיש לחבירו עליו חיוב ג' טפחים קרקע משא"כ אם יכחיש את הקנין לגמרי ויטעון שבנה משלו אין לחבירו עליו כלו':
ונראה דזה לק"מ דהא דאין אומרין מיגו מממון לממון היינו אם יטעון טענה האחרת באמת יזכה בה בב"ד להוציא עמה ממון יותר מכפי טענתו שטוען עכשיו כמו שתירצו בזה קושיית התוס' בשנים אוחזין דנהמני' חצי שלי במיגו דאי בעי הוה אמר כולה שלי דזה הוי מיגו מממון לממון אבל הכא לא מיקרי מממון לממון דהא אף אם יכחיש את את הקנין לא יזכה בטענתו בחצי המקום דהא בהמקום שניהם מוחזקים כא' דאין חזקתו עדיפא מחזקת חבירו וכיון שלא יזכה בב"ד בטענתו שיטעון יותר מטענתו שטוען עכשיו הוי מיגו מעלי'. אף דלפי טענתו שיטעון יכלול בו טענה על ממון יותר מטענתו שטוען עכשיו לא משגחינן בי' כיון שלא יזכה בו בב"ד יותר משיזכה לפי טענתו שטוען עתה וא"ש:
האומנם לכאורה יש לסתור יסוד דברינו כדברי התוס' דמש"ה בעינן שיהיה עדים הזוכרי' את הקנין ולא סגי במה שהם בעצמ' מודים שהי' ביניהם קנין משום דהי' נאמן במיגו דאי בעי היה מכחיש את הקנין. ואף שכתבו בסוה"ד דמיגו דלקוח לא מהני הכא מהני משום דהוי מיגו במקום עיקרא דאנן סהדי וכמ"ש לעיל. וקשה באמת דהא קשה על תירוצם דלא מהני מיגו דלמה לא מהימן לטעון שמחלו זל"ז הקניין למ"ד היזק ראיה לא שמי' היזק ורק משום חיוב הקנין ששעבדו נכסיה' זל"ז על בנין הכות' מחויבים לבנות ולא עדיף משאר חיוב שנאמנים עליו לטעון טענת מחילה היכא דאיכו מיגו בשלמא למ"ד היזק ראי' שמי' היזק ניחא דלא מהימן לטעון טענת מחיל' במיגו דלקוח דאנן סהדי דודאי לא מחלו זל"ז על היזק ראייתם אבל למ"ד היזק ראי' לא שמיה היזק לא עדיף חיוב הקנין משא' חיובים שמהימן לטעון טענות מחילה היכא דאית ליה מיגו:
וע"כ צ"ל דבאמת כן הוא אם טוען כפי' טענת מחילה וודאי מהימן במיגו דלקוח אבל התוספות איירי היכא דמודה שעדיין נשאר חיוב הקנין ואעפ"כ טוען שבנה משלו וזה לא מהימן דוודאי אנן סהדי שלא בנאה משלו כיון דהיה יכול לכוף את חבירו ג"כ אבל לפמ"ש לעיל דהיכא דאית ליה מיגו במקום עיקרא דאנן סהדי באמת מהימן א"כ עדיין אית ליה מיגו שיטעון שמחלו זל"ז על הקנין וזה יהיה נאמן במיגו דלקוח וכמו"ש:
ונראה לחלק עפ"י דברי הש"ך ח"מ סי' פ"ב דיש נ"מ בין מיגו דאי בעי שתק ובין מיגו דאי בעי הוה טען טענה אחריתי. וה"נ אם לא שעדי' זוכרים את הקנין נאמן לומר שהוא בנאה משלו אע"פ שהוא מודה בקנין במיגו דאי בעי הוה שתק ולא היה מוד' כלל בקנין משא"כ אם יש עדי' שזוכרי' את הקנין לא מהימן במיגו דאי בעי הוה טען טענת מחילה אף דאם טען באמת אתה מחלת לי הוה נאמן במיגו דלקוח:
עוד נראה דהא דכתבו התוס' דבעינן שיהי' עדים הזוכרים את הקנין ולא סגי במה שהם בעצמם מודים שהי' ביניהם קנין לאו מתורת מיגו אתו עלה רק משום דאי לא הוו עדים שזוכרים את הקנין אכתי הוי יכול לטעון אף שהי' קנין בניתי משלי והא דלא תבע את חבירו שיתן לו מחצה. הוא דבאמת תבע אותו וחבירו הכחיש את הקנין ולא חייבוהו ב"ד ליתן לו מחצית וכיון דמתניתין פסיק ותני אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם ע"כ דלא מצי טעין שום טענה שיכול לזכות בה. ומש"ה כתבו דע"כ איירי מתני' כגון שיש עדים שזוכרים את הקנין אבל באמת מיגו לא מהני כלל ודו"ק:
באו"ד וא"ת מאי איריא משום דבונין את הכותל בע"כ בלא"ה נמי הוי של שניהם אפי' נפל לרשותא דחד וכו' כדפריך הגמרא גבי בקעה לא יעשה לא זה ולא זה וכו':
יש לתמוה על ראייתם ממה שפי' רש"י לקמן וז"ל לא יעשה לא זה ולא זה. והרי סימן שלא עשאה האחד משלו. דאלו עשאה היה עושה חזית. וא"כ זהו דוקא בבקעה משא"כ בחצר דלא תקנו חז"ל סימן החזית וכמ"ש הר"י הלוי ז"ל מובא ברא"ש ובדין הוא שיהיה האחד נאמן לומר דמשלו בנאה אי לאו דאנן סהדי שמשל שניהם בנאוהו כיון דכופין זא"ז לבנות בע"כ ולכאורה יש לומר דלא תרצו כן משום דעדיין יקשה למ"ד ה"ר לא שמיה היזק ומאי מחיצה. גודא. דלדידי' גם בחצר תקנו חכמים תקנות החזית. ויקשה הא דתני לפיכך כיון דבלא"ה חולקין מדלא עשה חזית:
אולם גם קושי' זו יש ליישב עפ"י מה שכ' התוס' בהתחלת דבריהם. דלמ"ד מחיצה גודא איירי כגון שיש עדים המעידים על הקנין. וא"כ י"ל הא דתני לפיכך לא אתי למעוטי היכא דליכא עדים כלל דבזה ודאי דחולקין מדלא עש' חזית אלא דאתי למעוטי היכא דליכא כ"א ע"א דבזה אין שום סימן במה שלא עשאה חזית והוא להמבואר בסוגי' לקמן דתועלת החזית אינו אלא כשנעשה בשעת הבנין ומשום דלפופא מידע ידיעי וא"כ מאי דלא עשה החזית בשעת הבנין הוא משום דרצה לתבוע את חבירו חיוב הקנין וקודם גמר הבנין לא הי' יכול לתבעו בע"א דכל תביעה שהיא לתיקונה של קרקע הרי היא כתביעת קרקע והוכרח להמתין עד שיגמר הבנין דאז היא תביעת ממון אף שבאה מכח קרקע לשיטת הראב"ד מובא (בח"מ סי' צ"ד) ואז לא היה מהני סימן החזית ובדין הוא שיהיה נאמן אי לאו דיש שני עדים על הקנין. דאנן סהדי דמשל שניהם בנאוהו כיון דהי' יכול לתובעו:
ואין לומר דאף אם ליכא אלא ע"א לא מהימן ומשום דלחבירו אית ליה מיגו דאי בעי הוי מכחיש את הקנין לגמרי. ושוב נחזיק את העד למשקר כיון דקם לממון דהא באין שום עד אמרינן דחולקין דהא איכא סימן במה שלא עשאה חזית דז"א דהא מבואר (בב"ב דל"ב א') גבי נסכי דר"א דלא מהימן במיגו להכחיש ע"א:
אולם יש לטעון ע"ז דודאי אינו יכול לו' דמש"ה לא עשה חזית דבדעתו הי' לתבעו דבאמת אם עשאה ע"ג קרקע שלו אינו יכול שוב לתבוע את חבירו:
ויותר נראה דהתוס' מאנו בכ"ז משום דלא ס"ל שיהי' סימן במה שלא עשה חזית דאמרינן איתנוסי הוא דאיתניס וכמו שמבואר (בכתובות דף י"ו ע"ב) לעבר קמי בתולה וקמי בעולה לא נעבר כלל זימנין דתפסה מאתים ואמרה אנא בתולה הואי והאי דלא עברו קמאי אתנוסי הוא דאיתניסו. ואף שכתבו שם בתוס' וז"ל ונראה דמיירי כגון דאיכא מיגו דאי בעיא אמרה אין בידי כלו' דאי לאו הכי אמאי מהמני ומבואר מדבריהם דבלא מיגו לא מהני לומר איתנוסי הוא דאיתניסו היינו משום דהתם איסור יש בדבר אם לא יעבירו לפני' כדרך שאמרו כל הפוחת לבתולה ממאתים. ואסור לשהות בלא כתו' וה"ה במקום שאין כותבים ורק להעביר לפניה דחייב להעביר משא"כ הכא נאמן בלא מיגו ודו"ק:
באו"ד ואם היו באין לחלק בעוד שהכותל קיים היו חולקים בשוה מספק אפי' לרבנן דסומכוס וכו' והא דלא אמרינן הכא וכו' אבל הכא איכא דררא דממונא וכו':
לכאורה יש לתרץ קושייתם להמבואר במתניתין דר"פ שנים אוחזים זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכו' וא"כ ה"נ אי לאו דאנן סהדי דמשל שניהם עשאוהו, וחולקין מצד הספק היה להם לישבע כל א' שאין לו בה פחות מחציה ומטעמא דשמא יהא כל אחד הולך ותוקף. וכמו בשנים אוחזין. דגם התם איכא דררא דממונא ומ"מ תקנו חכמים שבועה. אבל לבתר דינא דמתניתין דכופין זא"ז ואנן סהדי דמשל שניהם בנאוהו חולקין בלא שבועה. משא"כ גבי בקעה שפיר פריך הגמרא לא יעשה לא זה ולא זה והיינו משום כיון דבלא שום חזית חולקין בשוה ומשום שבועה לחוד לא היה להם לחז"ל לתקן תקנות החזית:
אולם נראה דשפיר הוכיחו התוס' דא"א לדמות הך דינא לדינא דשנים אוחזין דאל"כ באחד טוען כולה שלי וא' טוען חציה שלי מן הדין היה שזה יטול שלשה חלקים וזה לא יטול כ"א רביע אי לאו דינא דמתניתין דכופין זא"ז לעשות מחיצה. וא"כ עודנו יקשה מאי פריך הגמרא גבי בקעה לא יעשה לא זה ולא זה הא צריך לעשות חזית מיראתו פן יטעון חבירו כולה שלי. והוא לא ירצה לשקר ויודה על האמת שאין לו בה אלא חציה ואזי יפסיד רביע. אלא ע"כ דלא דמי לשנים אוחזין ומשום דהתם נמי לא איירי אלא כגון שתפיסו בכרכשי כדאיתא בבמ"צ וכמו שמבואר (בח"מ סי' קל"ח ס"ק ג') וז"ל בד"א כשאוחזין בשפת הטלית שאין ביד שום אחד ממנה שלש אצבעות על שלש אצבעות וכו' אבל אם כל אחד קצתה בידו וזה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה ונשבעין וכו' ועיין שם בסמ"ע ס"ק י"א שכתב דס"ל שדוקא על המותר נשבעין אבל מה שהוא ביד כל א' א"צ לישבע עליו ועיין סמ"ע סי' קל"ט ס"ב שכתב וכל מה שאדם תופס בו הוא בחזקת שלו וה"נ אם היו באין לחלוק בעוד שהכותל קיים היו חולקין בשוה מספק בלא שבועה דכמאן דפליג דמי והוי כמו שאוחז זה חציה בידו וכן השני. וה"ה באם טוען א' חציה שלי ואחד טוען כולה שלי דחולקין בשוה ושוב לא מהני במה דנפל אח"כ לרשותא דחד מינייהו:
עוד היה נראה בישוב קושיות התוספות דהא דקתני לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם היא לענין הא דאיתא (ח"מ סי' קס"ו) מי שהיה כותלי סמוך לגינת חבירו ונפל כופין אותו לפנות אבניו וה"ה לתוך חצר חבירו וכמ"ש שם בסמ"ע ס"ק א' דהא דלא נקט חצר משום דכותל חצר שביניהם מסתמא היא נבנית משל שניהם ועי"ש א"כ לולי דכופין זא"ז ואנן סהדי דמשל שניהם עשאוהו אם נפל לחלקו של אחד הי' בדין שהשני יכול לומר דכל הכותל אינו שלו ואינו מחיייב לפנותו. דדררא דממונא לא מהני להוציא ממון מיד המוחזק. אבל לבתר דינא דמתניתין דכופין זא"ז ואנן סהדי דמשל שניהם עשאוהו מחויב לפנות החצי שלו מעל חצר חבירו:
ונראה דלא תירצו כן משום דס"ל דבנפל כותל שלי לתוך של חבירו אינו חייב לפנות אלא בשהתרה בו מקודם ואמר לו פנה אבניך וכמו שמבואר במתניתין (דב"מ דף קי"ז ב') בדינא דכותל ואילן שנפלו לרה"ר והזיקו פטור מלשלם נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו בתוך הזמן פטור לאחר הזמן חייב וס"ל להתוס' דה"ה בהך דינא דסמיך לי' במי שהי' כותלי סמוך לגינת חבירו ונפל דבעינן שיתרו בו בעת שהיה נוטה ליפול ולומר לו סתור. וא"כ לא א"ש הא דתני במתניתין לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם דמשמע כל חלוקתם על הכותל אינו אלא אחר הנפילה וממנ"פ היכי איירי אם לא התרה בו מקודם באמת אינו חייב לפנות וע"כ דהתרה בו מקודם ואם חבירו קבל ההתראה א"כ הרי הודאת בע"ד כמאה עדים. ואם לא קבל ההתראה. ואמר בפי' דאינה שלו א"כ אף אם באמת הוי שלו אינו חייב לפנות כולו דהא הפקיר חציו מקודם נפילה ומפקיר נזקיו קודם נפילת אונס לכ"ע פטור כמבואר (בב"ק בפ' המניח דף כ"ט ב') דע"כ לא איפליגו התם ר"א ור"י אלא במפקיר נזקיו דעלמא אבל בנפילת אונס לכ"ע פטור וכן כתבו התוס' (בב"מ ד' קי"ח) דאף במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס קי"ל דפטור ודו"ק:
מיהו נראה דעד"ז יש ליישב קושיות התוס' למ"ד היזק ראיה לא שמיה היזק ומאי מחיצה גודא. והוא להמבואר בסוגין דמודה בנפל וכמו שמוכח ממתניתין דכותל חצר שנפל עד ד' אמות מחייבין אותו לבנותו. ועי"ש בתו' הטעם לזה משום דכבר הורגלו לעשות דבר הצנע וזהו דוקא בעשאהו מדעת שניהם ושוב נפל דמחויבים לבנותו ומשום דשניהם גרמו במה שהורגלו לעשות דבר הצנע אבל באם אחד בנה בתוך שלו ואח"כ נפל אינו מחויב לבנות עוד הפעם וזה ברור ומכש"כ דאינו יכול לכוף את חבירו לבנות במה שהרגיל עצמו לעשות דבר הצנע וא"כ אי לאו דינא דמתני' דכופין זא"ז ואנן סהדי דמשל שניהם עשאוהו היה מהימן לומר כולה שלי או כולה שלך לענין דלא נוכל לכוף אותו שיבנה עוד הפעם דכבר כתבנו דבדררא דממונא אין מוציאין ממון מיד המוחזק משא"כ לבתר דינא דמתניתין דאנן סהדי דמשל שניהם בנאוהו כופין זא"ז לבנות עוד הפעם משא"כ גבי בקעה שפיר פריך הגמרא לא יעשה לא זה ולא זה משום דהתם אף אם ידעינן שהיא של שניהם לא יוכלו לכוף זא"ז לבנות עוד הפעם דאין בבקעה שום דינא דהיזק ראיה ואף לאחר שנפל אין מחייבין אותם לבנותו וזה ברור:
עוד היה נראה בישוב קושיות התוס' אליבא דכ"ע והוא הנכון דודאי נגד הך דררא דממונא מהני תפיסה דחד ומ"מ לא יקשה מהא דפריך הגמרא לקמן גבי בקעה והוא דתפיסה לא מהני כ"א בנפל לרשות שלו דווקא או בפנינהו לרשותו אבל בנפל לרשות של שניהם לא מיקרי תפיסה כלל וה"ה בנפל דבר שאנו מחזיקין שהוא של שניהם לרשותא דחד לא מקרי תפיסה כלל דכל היכא דאיתי' הרי היא ברשות שניהם ומש"ה שפיר פריך הגמרא גבי בקעה לא יעשה לא זה ולא זה משום דאף אם תפול לרשותא דחד לא מיקרי תפיסה כלל. דהא מחזיקין אותה שמשל שניהם עשאוה ומהימן כל א' לומר דהיא של שניהם ושוב לא מהני תפיסה דאידך דהא לא מיקרי תפיסה כלל וכמ"ש משא"כ במתניתין דאיירי דכל אחד טוען כולה שלי דאזי הוא בעצמו מודה דאין לחבירו שותפות עמו ומיקרי שפיר תפיסה דאידך תפיסה מעליא ואי לאו דינא דמתני' דכופין זא"ז ואנן סהדי דמשל שניהם עשאוהו בדין הוא שאם נפל לרשותו דחד או פנינהו לרשותו שיהא נאמן לומר כולה שלי. ומש"ה קתני במתניתין לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם והיינו דכיון דאנן סהדי דמשל שניהם עשאוהו לא מהני נגד זה שום תפיסה כלל אף דמיקרי תפיסה מעליא:
ולכאורה יש להקשות על יסוד דברינו מדברי הרא"ש דכתב דהא דבאמת לא מהני מה דפנינהו חד לרשותו משום דשותפין לא קפדי אהדדי. הרי דס"ל דאף לבתר דינא דמתניתין דכופין זא"ז היה נאמן לומר שהוא שלו היכא דפנינהו לרשותו אלא דלא מהימן משום דשותפין לא קפדי אהדדי. ולימא ג"כ הרי הודאת בע"ד כמ"ע והרי חבירו טוען שכולה שלו ומודה שאין לזה שותפות עמו:
האומנם אחרי העיון נראה בעליל דהמרחק רב ביניהם דלולי דינא דמתניתין מן הדין הי' שהתפיסה בעצמותה יהני נגד הך דררא דממונא כמו חזקה דמהני בכל דוכתי. ומש"ה כיון דאיכא הודאת בע"ד דאין לחבירו שותפות עמו והרי הוא כאילו מודה בפירוש דאידך עשה חזקה המועלת בדבר אשר נפל ספק אצלינו עליו דודאי מהני משא"כ לבתר דינא דמתניתין ואנן סהדי דמשל שניהם עשאוהו לא מהני התפיסה דפנינהו לרשותו בעצמותה נגד אנן סהדי ואינה אלא ראי' בעלמא דהדבר שלו וע"ז שפיר קאמר הרא"ש דאינה ראי' משום דשותפין לא קפדי אהדדי ואף דיש הודאת בע"ד דאין לזה שותפות עמו הרי זה דומה למי שהודה שיש לחבירו ראי' והוכחה דחייב לו מנה ובאמת אינו חייב לו דזה לא מיקרי הודאת בע"ד דהא אינו מודה כ"א שיש לחבירו ולא שום דבר המועיל בעצמותו לענין החיוב ודו"ק היטב:
באו"ד מהו דתימא כיון דשהו ברשותו הרבה נהמניה שעשאו כולו במיגו דאי בעי אמר ממך לקחתי כיון דשהה ברשותו הרבה וכו':
יש לתמוה. דלמה אתי עלה מטעם מיגו נימא דבטענה שטוען שעשאו כולו בעצמותו יהיה הימן כיון דשהה ברשותו הרבה. וכן תמה הגרע"א ז"ל בגליון הש"ס ונראה דס"ל להתוס' דעל הטענה הזאת בעצמותה אין עליה ראיה מדשהה הרבה דעדיין יכול הלה לומר מלוה היה לו עלי והי' זה במשכון אצלו והיה זה נאמן בזה כיון דמחזיקין הכותל שמשל שניהם עשאוהו משא"כ על טענת לקוח לא מהני הך טענה כלל דהא קי"ל בע"ח קונה משכון והרי הוא כאילו גם כן מודה שחבירו קנהו ממנו ואין המחלוקת ביניהם כ"א על סכום המעות ועל זה מהימן אידך כמה יש לו עליו כיון שהוא תח"י. ומש"ה אתו עלה מטעם מיגו (והא דלא משני הגמרא גם גבי בקעה שיעשו חזית שמא יפול לרשותא דחד וישהה אצלו הרבה ושוב יהיה נאמן דלזה אינו צריך תקנה דמי פתי יניח דבר שלו ברשות אחד זמן רב וכן כתב המהרש"א).
והנה למ"ד ה"ר ל"ש היזק יש להקשות על הך מיגו להמבואר בסוגיין דמודה בנפל וכמ"ש בתוס' שם הטעם לזה דכבר הורגלו לעשות דבר הצנע וכבר כתבנו כ"פ בדברינו דזהו דוקא בעשאוהו מדעת שניהם דשניהם גרמו במה שהורגלו לעשות דבר הצנע. אבל כשאחד עשאה משלו לא מצו כייפי אהדדי לבנות עוד הפעם וא"כ כשטוען שעשאו כולו אין חבירו יכול לכופו שיעשה עוד הפעם משא"כ אם יודה שעשאוהו משל שניהם אלא דיטעון לקוח יכול חבירו לכוף אותו שיבנה עוד הפעם ודוחק לומר דס"ל דאף לבתר דתני לפיכך לא מצו כייפי אהדדי וצ"ל הכוונה בדבריהם דיטעון שחבירו עשאו כולו ולא מדעת שניהם ואח"כ קנאהי לגמרי מחבירו דגם לפי טענתו זאת שוב אין חבירו יכול לכוף איתו שיבנה עוד הפעם ודו"ק:
באו"ד קמ"ל כיון דמעיקרא על שניהם היה לעשות לא מהימן לומר שהוא עשה הכל דמיגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא עשאה לבדו כיון שהיה לו לדחוק את חבירו בדין שהי' עושה עמו וכו':
יש להקשות לשיטת הרא"ש דאף אם איכא מנהג ידוע לבנות בגויל או גזית יכול חבירו לומר אעשנו כולו משלי בהו"ד וה"ה בלא שום מנהג דיסכימו רוב הפוסקים דהדין הוא בלבנים יכול לומר אכנוס בתוך שלי ואעשנו בהו"ד וא"כ אינו יכול לדחוק את חבירו בדין שיעשה עמי ומשום דחבירו רצה לכנוס בתוך שלו ולעשות בהו"ד והוכרח לבנות משלו בכותל אבנים כי לא רצה להוציא מעותיו על מחיצה של הו"ד דאין אדם עושה מעותיו אנפרות ואמאי אינו נאמן במיגו ומצאנו קושיא זו כתובה על ספר הט"ז (לח"מ סי' קנ"ז) וע"ש שכתב דלכאורה קשה קושיא זו ג"כ להר"י שהעתיק הרמ"א בא' עני ואחד עשיר דהתם נמי יאמר חבירו עני הי' ורציתי להכניס בשלי והנה קושיא זו לק"מ להמבואר (בח"מ סי' קס"א ס"ק ד') אם אחד מבני החצר אינו רוצה ליתן בתיקון הצריך ואינו רוצה להשכיר ביתו שבחצר יתקנו הם וישכירו ביתו ויקחו השכי' עד שיפרעו מחלקו המגיע לו ומכ"ש בדינא דהיזק ראיה אם אין לחבירו במה לסלק מעליו היזקו יכול להשכיר ביתו בעבור תיקון הצריך או לגרשהו כלה מן החצר עד אשר יסלק מעליו היזקו וא"כ אכתי היה יכול לדחקו בדין ובודאי לא היה עושה את הכותל לבדו אבל קושיתו על הרא"ש לכאורה תמוה:
ונראה ליישב דודאי כל א' יכול לומר אכנוס בתוך שלי ואעשה בהו"ד אבל אינו פוטר את עצמו באמירתו שיעשה לבד דכל כמה דלא סילק היזק ראייתו מעל חבירו. חייב הוא ליתן מחצית ההוצאות ומחצית הקרקע רק אם כבר עשה מחיצה בהו"ד. דהרי הוא כאילו אינו בחצר דאינו מזיק שוב לחבירו ומש"ה פטור וא"כ הא דכתב הרא"ש דיכול לפטור עצמו בהו"ד היינו אם אומר ועושה הוא תומ"י ומסלק היזק ראייתו וזה ברור ולפי"ז אם נפל הכותל אינו יכול לטעון דעשיתי אותו כולו משלי משום דחבירו רצה לעשות בהו"ד דודאי היה יכול לדחוק אותו בדין עד שיעשה באמת המחיצה של הו"ד ועכשיו לא נמצא עוד מחיצה של הו"ד ובודאי משל שניהם עשאה ודו"ק:
שם בגמרא כדתניא מחיצת הכרם שנפר' אומר לו גדור. חזרה ונפרצה אומר לו גדור ומשום דבעל הכרם הוא המזיק דארבע אמות שאמרו להרחיק הוא משום עבודת הכרם כדאמרינן לקמן בדף כ"ו. ויש לחקור במקום שנהגו לגדור בבקעה דקתני במתניתין דמחייבין אותו אם נימא ג"כ דבעל הכרם חייב לגדור דהוא המזיק או נימא כיון דגם אם לא היה בעל הכרם מזיקו היו מחוייבים שניהם לבנות משום היזק ראיה ושוב לא משגחינן במה שבעל הכרם לחוד מזיקו עכשיו בעבודת הכרם והוא ס' עצום לדינא:
והנה מסתימת דברי הברייתא דקתני אומר לו גדור משמע דלעולם בעל הכרם חייב ודלא חילק ואם הוא מקום שנהגו לגדור או לא ומשמע דס"ל דכיון דבעל הכרם הוא מזיקו עכשיו בעבודת הכרם לא משגחינן במה שגם בלא היזקו עתה היו מחויבין שניהם לגדור. ולכאורה יש להקשות הא המחי' שצריך בעל הכרם לעשות משום עבו' הכרם ודאי אינה צריכה להיות כ"א עשרה טפחים ומה שמחוייבים שניהם לעשות נישום היזק ראיה הוא ד' אמות וא"כ גם בהמחיצה של העשרה יהיו שניהם מחוייבים לעשות להמבוי (לקמן ד' ו' ב') שתי חצירות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדו ועולה אלא מסיי' מלמטה ובונה. הרי משום דהעליון ג"כ מחוייב צריך גם לסייע בבנין התחתון וה"נ הרי גם בעל השדה מחוייב לבנות מן העשרה טפחים ולמעלה משום היזק ראיה וא"כ צריך גם לסייע בבנין העשרה. ונראה דמכאן ראי' לשיטת הרמב"ם הביאו הנ"י וז"ל וכתב וכתב הרמב"ם ז"ל בתשובותיו שאין מחייב לגדור בגינה ובקעה אלא מחיצה עשרה כדי שיהא נתפס כגנב אבל משום היזק ראיה אין בהם וכו' עכ"ל. וא"כ א"ש דב' הברייתא כיון דגם במקום שנהגו לגדור בבקעה אינו מחוייב כ"א במחיצה עשרה. והכא מחייבינן לבעל הכרם וכמ"ש ודו"ק:
שם בתוס' בד"ה כדתניא יש ספרים דגרסי דתנן ואומר ר"ת שאינה משנה בשום מקום וא"ת היכי פשיט מיני' (בהגוזל קמא דף ק' א') דר"מ דאין דינא דגרמי ואם הית' משנה הוה אתי שפיר דסתם משנה ר"מ היא עכ"ל:
ונראה ליישב דע"כ הך ברייתא לא אתי אלא אליבא דר"מ דהא ז"ל הברייתא מחיצ' הכרם שנפרצה אומר לו גדור חזרה ונפרצה אומר לו גדור נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו ולכאורה קשה דהא אמרינן כולה סתימאה אליבא דר"ע ור"ע ס"ל המקיים כלאים בכרם לוקה (עי' במסכת מכות ד' כ"ב) וא"כ כשהתרה בו לגדור ונתייאש הימנה ולא גדרה וקידש אמאי חייב באחריותו הא קי"ל בדרבה מיניה וכיון דיש עליו חיוב מלקות בעבירה זו יפטר מממון. בשלמא אם לא התרה בו כלל אפשר דאין עליו חיוב מלקות כלל דהוי כמו מתעסק כיון לא ידעינן אם ניחא ליה אבל כשהתרו בו ונתיאש הימנה א"כ הרי עבר עבירה שיש בו מלקות והי' לו להפטר מממון כיון דקי"ל בדרבה מיניה:
אולם הך קושיא תלויה במחלוקת ר"י ור"ל (במסכת כתובות פרק אלו נערות) דר"י ס"ל דחיובי מלקות שוגגין חייבין לשלם. הרי דס"ל דגם בעבירה שיש עליה מלקות כיון דאינו לוקה משום דהוה שוגג אינו פטור מתשלומין וה"נ אינו לוקה דהא לא התרו בו עדים שאם לא יגדור שילקה אבל לר"ל דס"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורים מלשלם יקשה דהא הכא לא גרע מחייבי מלקות שוגגין ואמאי חייב באחריותו בנתייאש הימנה ולא גדרה וע"כ צריך לתרץ לר"ל דאתיא כר"מ דס"ל התם בפרק אלו נערות דלוקה ומשלם:
והנה שם בב"ק כל השקלא וטרי' להוכיח דר"מ אית ליה דינא דגרמי הוא לר"ל דאי' התם (דף ק' ע"א) ר"ל אחוי לי' דינרא לר"א א"ל חזי דעלך קא סמיכנא וכו' והא את הוא דאמרת ר"מ הוא דדאין דינא דגרמי ואמרי' התם הי ר"מ אלימא ר"מ דתנן דן את הדין וכו' אלא הא ר"מ דתנא מחיצת הכרם שנפרצה וכו' עי"ש הרי דכל הסוגיא הוא לר"ל ולדידי' שפיר מוכח מהך ברייתא גופא דאתייא כר"מ דאל"כ אמאי בנתייאש הימנה ולא גדרה הר"ז קידש וחייב באחריות ודו"ק:
שם בתוס' בד"ה אומר לו גדור פירוש לבעל הכרם והוא המזיק דארבע אמות שאמרו להרחיק הוא בשביל עבודת הכרם כדאמרינן בפרק שני לקמן ואפילו לר"י דקאמר לקמן על הניזק להרחיק את עצמו האמר לקמן מודה ר"י בגירי' דילי' ועיין בנ"י שחולק על התוס' בזה וז"ל וכתבו המפרשים ז"ל דהך ברייתא לא אתי כר"י דאלו ר"י סבר על הניזק להרחיק את עצמו אלא כרבנן דאמרי על המזיק וכו' עכ"ל ונראה דהתוספ' הוכרחו לחדש דאתיא גם כר"י ומשום דהוה גירי' דילי' לשיטת' דאמרו בתר הכי וז"ל ואומר ר"י דלהכי קתני אומר לו גדור ולא קתני וחייב לגדור לפי שצריך להתרות בו ואם לא התרו בו לגדור אינו חייב באחריות (ודלא כשיטת הנ"י דאם לא התרו בו לא קידש כלל שכתב וז"ל העלו בתוס' דדוקא בשהתרו בו אבל לא התרו בו אי נמי התרו בו ולא נתייאש אלא היה בדעתו לגדרה ולא הספיק עד שהוסיף במאתים לא קידש וכו' עכ"ל). ומבואר מדבריהם דאע"פ שקידש מ"מ אינו חייב באחריות אם לא התרו בו. הרי דחז"ל לא חייבו לבעל הכרם לשלם אלא בשהתרו בו מקודם. ואם נימא דלא הוי גירי' דילי' וקשה דלמה חייב באחריותו אף אם התרו ביה הא א"א לידע בשעת ההתראה של מי יאסר מקודם או הזרעים או הגפנים של בעל הכרם. ואם באמת יאסרו גפניו מקודם אינו חייב כלל לשלם אם יאסרו אח"כ הזרעים של חבירו דהוו הפקר ויצאו מרשותו כיון דנאסרו בהנאה והוה כמו שהפקיר שורו קודם שהזיק דאינו חייב לשלם. ואף אם אח"כ נודע של מי נאסרו מקודם ע"י הבירור שהביא הנ"י בשם הרמב"ם עיי"ש. מ"מ אינו חייב לשלם כיון דבשעת ההתראה לא היתה ההתראה ברורה לחיוב (ועיין במסכת ב"ק דף כ"ה) איתמר ר"י אמר אשו משום חציו ור"ל אמר אשו משום ממונו. ועי"ש בפרש"י וז"ל משום ממונו כשורו ובורו שהזיקו. וקא ס"ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינו שלו דלר' יוחנן חייב דחציו הן ולר"ל פטור דלאו ממונו הוא עכ"ל. ומבואר דאם אשו משום ממונו אינו חייב כשהדליק בגחלת של חבירו ומכ"ש הכא דודאי הוה ממונו אליבא דכ"ע דפטור כשהזיק בשעה שיצא כבר מרשות ואף דהתוס' שם כתבו בד"ה אשו משום ממונו וז"ל כלומר חיוב ממונו יש בו ולא שיהא האש שלו דאפילו הדליק באש של אחר חייב כדאשכחן (בפ' הכונס דף נ"ו) ופליגי אשיטת י"מ ז"ל היינו דוקא התם שמעשיו גרמו להיות ממונו אבל הכא ודאי מודו דפטור אם לא נימא הך סברא שכתבו דהוי גירי' דיליה וא"כ לא הוי התראה ברורה לחיוב ומש"ה הקדימו דהך ברייתא אתיא ככ"ע ואפילו לר"י דעל הניזק להרחיק עצמו מודה הכא משום דהוי גירי' דיליה ושוב חייב אף אם יאסרו גפניו מקודם דהוי כמו חציו ודו"ק:
בא"ד ור"ת מפרש דלהכי נקט תרי זמני לאשמעינן דאפי' יש תוס' מאתים בין מה שהוסיף בנפרצה ראשונה ובין מה שהוסיף בנפרצה שנית דאין מצט' לאסורים ולא ביארו מהיכן משמע להו הך דינא ומאי ראיה הוא ממה דנקט תרי זימני. ודילמא איפכא קמ"ל דמצטרפין ועיין במהר"ם שכתב וז"ל ונראה דהכי משמע נפרצה בשני אומר לו גדור משמע דאם גדרה קודם שנתוסף המאתים בשני' ניתרת ולא נזקקין להשגיח במה שהוסיף בראשונה. והוא משולל הבנה למאוד. ונראה בכונתם דר"ת ס"ל כשיטת התוספ' שכתבו מקודם בשם הר"י דלהכי קתני אומר לו גדור ולא קתני חייב לגדור לפי שצריך להתרות בו ואם לא התרה בו אינו חייב באחריותו. ומבואר מדבריהם דההתר' אינה אלא לענין אחריות אבל לא לענין איסור דנאסר ממילא אף בלי התראה. ועפ"ז הוכיח ר"ת שפיר דמה שהוסיף בנפרצה ראשונה עם מה שהוסיף בנפרצה שנית אין מצטרפין דהא נקט תרי זימנא נפרצה אומר לו וכו' חזרה ונפרצה אומר לו. ומשמע דבההתראה השנית יש לו כל הכח כמו בהראשונה ואם נימא דמצטר' לאיסור א"כ לא דמו אהדדי דההתראה הראשונה מועלת כל עוד שלא נתוסף במאתים מעת שנפרצה ואלו בההתר' השנית אין לו שהות כ"א להתרות בו תיכף כשנפרצה דאל"כ יאמר חבירו שכבר נתיאש ונאסר בצירוף מה שנתוסף בראשונה ושוב יהי' ההתר' לאחר האיסור ולא יהי' חבי' חייב באחריות אלא ע"כ דאין מצטרפין. וא"כ גם בהתראה השנית יש לו שהות להתרות עד שיתוסף במאתים מעת שנפרצה.
ולכאורה יש מקום לדחות הוכחה זו דאף אם מצטרפין לאיסור תועיל התראה השנית עד שיתוסף במאתים מעת שנפרצה שנית ומשום דחבירו לא מהימן לומר שכבר נתייאש ולאסור תבואת חבירו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [וא"א משום ע"ר לא שייך הכא דלפטור מממון מהימן כמ"ש הראשונים ז"ל] אבל נראה דהכא מהימן לאסור תבואת חבירו כיון שבאמירתו אוסר גם את גפניו וכדרך שאמרו מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן גם לפסול ס"ת (עיין גיטין דף נ"ה) ושפיר הוכיחו התוס' ודו"ק:
והנה בהך ברייתא לא נתבאר כלל איזה גדר מחויב בעל הכרם לעשות ואם גם בזה אזלינן בתר מנהגא דגויל וגזית כדקתני במתני' לענין דינא דהיזק ראיה ומשמע מסתימת לשון הברייתא דבזה אינו יכול לכופו אלא לגדור אבל לא יכול לכופו לעשות כפי המנהג או בלבנים היכא דליכא שום מנהג וכמו שהסכימו רוה"פ בהיזק ראי'. והטעם לזה כתב הרא"ש דהא דמצו כייפי אהדדי לבנות בגויל וגזית כפי המנהג היינו דוקא כשמעמידין הכותל ע"ג קרקע של שניהם אבל אם רצה האחד לבנות בתוך שלו ולעשות מחיצה בהו"ד כיון שמסלק היזק ראיה מחבירו דיו וה"ה בהיזקו דבעל הכרם כיון שמחויב להעמיד המחיצה ע"ג קרקע שלו כשמסלק היזקו ע"י מחיצה של הו"ד דיו ומברייתא זו תמה הרא"ש על שיטת הי"מ שהבי' שם שס"ל דאף אם רוצה לכנוס בתוך שלו ולעשות מחיצה בהו"ד חבי' יכול לעכב יעו"ש היטב ברא"ש ולכאורה דבריו תמוהים בראייתו זאת דהא הי"מ טעמא קאמרי דמש"ה יכול לעכב עליו לפי שאומר לו אינה מחיצה של קיימא ואצטרך לצעוק עליו תמיד כשתפול המחיצה לסלק מעלי היזק ראייתך וכמו"ש הרא"ש שם. וא"כ לפמ"ש התוס' בד"ה וחייב באחריות בסוה"ד וז"ל אבל אין לומר דה"נ הוי היזק שאינו ניכר וקנסוהו כמו במטמא שלא יהא כל אחד הולך וכו' דהכא ליכא למיחש להכי שבעל הכרם נמי מפסיד. הרי מבואר מדב' דחכמים לא חשו לשמא לא ירצה לגדור ומשום דהוה נמי מפסיד וא"כ אין זו טענה כלל אינה מחיצה של קיימא ואצטרך לצעוק עליך תמיד כשתפול המחיצה דבודאי יגדור לבלי יפסיד גפניו. ושאני התם בהיזק ראי' אם שגם חבירו ניזק אבל מ"מ כיון שאין השעה עוברת וגם יוכל להזהר לבלי יעשה דברי הצנע ודאי חיישינן שמא יתרשל לגדור עד שיצטרך לצעוק עליו ומש"ה יכול לעכב עליו מלעשות מחיצה בהו"ד ולכאורה הוא תמיה על הרא"ש
ונראה דהרא"ש הוכיח שפיר שלא נתנו חכמי' גבול וקצבה למי שיש לו לסלק היזקו מחברו שיעשה דבר קיים לדורי דורות אלא מספיק מה שמסלק ממנו היזקו לפי שעה דאל"כ גם כאן יכול לומר שחושש שמא תפול המחיצה לאחר מית' בעל הכרם וישאר לפני יתו' קטנים [עיין במסכת ב"מ דס"ח א' א"ל מר בר אמימר לר"א אבא עביד הכי וכי אתו לקמי' מהימן להו. א"ל תינח היכא דאיתא לדידי' אי שכיב ונפל שטרא קמי יתמי מאי וכו' עיי"ש. הרי דחכמים חששו לזה] ואת היתומים הקטנים לא יוכל לכוף שיבנו מחיצה לסלק מעליו ההיזק כמבואר (במס' ב"ק דף ט"ל ע"א) שור של חש"ו שנגח שור של פקח פטור. אלמא אין מעמידין להם אפוטרופ' להם לגבות מגופו אימא סיפא שור של חרש שוטה וקטן שנגח ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס וכו' אמר רבא הכי קתני וכו' מעמידין להם אפיטרופוס ומשוינן ליה מועד דכי הדר ונגח לשלם מעליה. ועי"ש בתוספות בד"ה אין מעמידין באמצע הדבור וז"ל וגם אין לומר משום דאיהו גופי' קמזיק דפגיעתו רעה ממונא לא כ"ש ובמועד עבדי רבנן תקנה מפני תיקון העולם וכו' עיי"ש. הרי להדיא מבואר מדבריהם דאין שום דינא על היתומים לחיי' שיסלקו היזקם ומטעמא דקאמרו משום דאיהו גופיה קמזיק פטור דפגיעתו רעה ממונו לא כ"ש. אלא מפני תיקון העולם תקנו חז"ל שמעמידין להם אפוטרופוס. וא"כ זהו דוקא היכא דנוגע היזקם אל הכלל אבל לא היכא דאינו נוגע היזקם אלא לאיש פרטי כגון הכא שע"י שנפל הכותל ואסר תבואת בעל הכרם דוקא. וראי' לחילוק זה מהא דאיתא בריש הבית והעליה (ב"מ דף קי"ז ע"א) במשנה הבית והעליה של שניהם שנפלו אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות הרי בעל העליה בונה את הבית ודר בתוכה עד שיתן לו הוצאותיו וכו' ועי"ש בנ"י שכתב וז"ל וא"ת ולמה הוא צריך לבנות הבית יכפנו לבעל הבית לבנות וכו' כבר הקשו זה בירושלמי דאמרי' התם שמענו שאין כופין כלומר ממתניתין שמעי' כי דקתני והוא אינו רוצה לבנות אלמא אין כופין והתני ר' חייא כופין ומתרצינן בשאינו כלומר הלך למד"ה דבכי ה"ג א"א לכפותו שאין ב"ד יורדין לנכסיו שלא בפניו עיי"ש. הרי מבואר להדיא דאף דבעה"ב מיקרי מזיק לבעל העליה אין יורדין לנכסיו שלא בפניו וע"כ הא דלא דמי להא דמעמידין להו אפיטרופוס ומשוינן להו מועד דכי הדר נגח לשלם מן העליה הוא משום דהתם תקנו כן חז"ל משום תקון העולם כיון דנוגע אל הכלל משא"כ התם גבי בית ועליה כיון דבעל הבית אינו מזיק אלא לבעל העליה לחוד לא תקנו חז"ל שנרד לנכסיו שלא בפניו. וא"כ ה"ה הכא אין מחייבין להיתומים לסלק היזקם מבעל השדה. ובודאי יאסר תבואתו אם לא יגדור. ואף דגם הגפנים של היתומים יאסרו ומצינן להעמיד אפוטרופוס ולגדור מצד טובתם. מ"מ כיון דאינו מפאת מזיק אלא מפאת טובה אין מחייבין אותם כי אם במחצית ההוצאות דכמ"כ יש טובה לבעל השדה כמו להם וא"כ שוב יוכל לעכב את בעל הכרם מלעשות בהוצא ודפנא דיאמר לו אינה מחיצה של קיימא. ואולי תפול המחיצה לפני יתומים קטנים ואזי אצטרך לגדור. ושפיר הוכיח הרא"ש דאינו מחויב לעשות דבר קיים היכא דבונה משלו:
ולכאורה יש לומר דאין זו טענה כלל מה שחושש שמא תפול המחיצה לפני יתומים קטנים וראיה לזה מהא דאיתא (ערכין דף כ"ב ע"ב) אמר רב יהודא א"ר אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ וכו' ור' יוחנן וכו' ושם א' רב פפא מ"ט וכו' ור"ה בריה דרב יהושע אמר וכו' הרי דכולהו ס"ל דאין נזקקין לנכסי יתומים ובמס' (ב"ב דקע"ו ע"א) אמר רב פפא גופיה הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. הרי דס"ל שעבודא לאו דאורייתא. ורק דחז"ל תקנו שיגבה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת. ומ"מ אין נזקקין לנכסי יתומים ולא חשו חז"ל שעי"ז תנעול דלת בפני לווין. וע"כ דאמדו חז"ל דעתן של הבריות שלא יחושו לזה משום דחששא רחוקה היא. וא"כ גם הכא אין זו טענה שחושש שמא תפול לפני יתומים קטנים דהרי אמדו חז"ל שחשש רחוק הוא ואין לחוש לזה. מ"מ נראה דהא דתקנו חז"ל שיגבה מן היורשים אבל לא מיתומים קטנים ולא חשו שמא תנעול דלת. החילוק היא כך דלגבות מן היורשים ודאי הוכרחו לתקן דאל"כ יונעל בפני הלווין דהא יחושו להלוותם שמא יבאו לידי הפסד ממש. אבל מן היתומים קטנים לא הוצרכו לתקן דלא יונעל דלת עי"ז כלל דהא סוף סוף יגבה המלוה מעותיו ואינו אלא המתנת זמן בעלמא ולא יחושו לזה. וא"כ הכא אם תפול המחיצה לפני יתומים קטנים יאסרו תבואתו עד כשיגדלו ומש"ה שפיר חוששין לזה ויפה הוכיח הרא"ש דלא חייבו חכמים שיעשה דבר קיים לדורי דורות ודו"ק:
מיהו היינו יכולים לקיים לכאורה שיטת הי"מ ולא מטעמייהו ועפ"ז יסולק קושית הרא"ש מהך ברייתא דמחיצת הכרם. והוא דכבר כתב הרא"ש דבהיזק ראיה מהני מחילה ורק חזקה דג' שנים לא מהני וא"כ נראה דהיכא שהסכימו שניהם לשנות המנהג ולעשות מחיצה בהו"ד הוי כמו מחיצה שמחלו זל"ז חיוב הגזית על מחיצה של הו"ד. ואם נפלה המחיצה ודאי נראה דיכלי לכוף זל"ז על מחיצה של הו"ד כמו דכופין זה לזה לעשות כפי המנהג בלא מחילה ולפ"ז היה נראה דיכול לעכב על חבירו מלכנוס לתוך שלו ולעשות בהו"ד דשמא תפול אחר כך ויטעון שהיתה של שניהם ויכפנו לבנות בהו"ד או דעכ"פ הוא לא יוכל שוב לכוף את חבירו שיבנה עוד הפעם ומשום דיטעון דהיתה של שניהם ושניהם מחויבים לבנות. והוא לבדו אינו רוצה לבנות כלל. מה שא"כ הכא בהך ברייתא דמחיצת הכרם אינו יכול לכוף את חבירו שיבנה גזית דאף אם תפול יכופנו ע"פ ב"ד לבנות שנית:
ואין לומר דאין זו טענה כלל ומשום דיוכל ליקח שטר ראיה מחבירו שלא מחל לו חיוב הגזית דהא מבואר (בח"מ סי' קנ"ד ס"ק ט"ז) בד"ה דעת הרא"ש שהפותח חלון וכו' בסוה"ד וז"ל אבל הרשב"א כתב שראובן הבא לפתוח חלון על חצר שמעון במקום שאינו מזיקו עתה בהיזק ראיה. ושמעון טוען שהוא יבנה בשלו היום או מחר ויזיקנו בראיה שהדין עם שמעון וכו' ואפילו אם רצה לכתוב לו שטר הודאה בכך אין חוששין לו דנמצא זה צריך להיות שומר שוברו מהעכברים וכו'. הרי מבואר להדיא דעת הרשב"א דלא מחייבינן ליה לאחד להיות שומר שוברי. וה"ה הכא לא מצי לכוף אותו שיקח מידו שטר הודאה ולכאורה קשה על הי"מ מדוע מיאנו בזה. ונראה דס"ל לדינא שלא יהא נאמן אח"כ כשתפול לטעון שהיתה על שני' כיון דהוא נגד המנהג ויותר נאמין לטוען דמשל חבירו לבד הוא. ולא הוי שינוי בהמנהג כ"א מצד אחד ולא מצד שניהם ושפיר יוכל לכופו לבנות שנית. ועוד דאם מן הדין יוכל לכנוס בתוך שלו ולעשות בהו"ד ודאי דלא מהימן לפטור עצמו במה שטוען שמשל שניהם עשאוהו ומחלו זל"ז החיוב כיון שהיה יכיל לעשותו לבדו. וכ"כ דאינו מביא ראיה שמחלו זל"ז עדיין נשאר החיוב ודו"ק:
שם ע"ב בתוד"ה נתייאש. דוקא נתייאש אבל לא נתייאש ועוסק כל שעה לגדור אע"פ שהוסיף מאתים מותר וכו' והטעם יש לפרש משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דומיא דזריעה דניחא ליה עכ"ל. יש להקשות להמבואר כר"ש במס' כלאים פ"ז משנה ד' ה' דטעמא דר"ש דס"ל במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו דאין אדם מקדש דבר שאינו שלו אע"ג דלא אשכחן כן בשאר איסורים משום דכתיב לא תזרע דניחא ליה והא אין אדם נהנה ולא ניחא ליה של אחרים עיי"ש וא"כ בהך ברייתא דמחיצת הכרם שנפרצה דקתני ואם נתייאש וכו' ה"ז קידש. ומבואר מזה דלא ס"ל הא דר"ש דדריש מלא תזרע דיהי' דומיא דזרי' דניחא ליה וא"כ אמאי בעינן דוקא נתייאש הא לו נתייאש אף בהוסיף מאתים מותר וכמו"ש התוס':
ונראה בזה דודאי גם הך ברייתא אית ליה דרשא דלא תזרע דבעינן דוקא דניחא ליה ואפילו הכי אם נתייאש הר"ז קידש כיון דגם הגפנים של בעל הגפן נאסרו משום ניחותא דידיה מהני הך ניחותא גם לחלק חבירו לאסור גם תבואת בעל השדה ולכאורה עדיין יש לפקפק בזה דהא יוכל להיות שהגפנים של בעל הכרם ניתוספו במאתים אחר שנתייאש קודם ניתוסף ר' בתבואת בעל השדה וכיון שנאסרו מקודם שוב לא מהני ניחותא דידי' לאסור אח"כ של חבירו אולם זה תלוי במה שנסתפקנו בדינא דהמקיים כלאים בכרם דלוקה. אם נימא דוקא מקיים שני המינים יחדיו או כיון שהמין האחד ניתוסף בר' ונאסר שוב הוי זה המין עצמו כלאים והמקיימו לוקה אף במקיימו זולת המין השני ולכאורה יש להביא ראי' מהא דאיתא (ע"ז ס"ג ב') יתיב ר"נ ועולא ואבימי בר פפי ויתיב ר' חייא בר אמי גבייהו ויתבי וקא מיבעי להו שכרו לשכור ביין נסך מהו מי אמרינן כיון דרוצה בקיומו אסור או דילמא כל למעוטי תיפלה שפיר דמי. אמר ר"נ ישבור ותבא עליו ברכה לימא מסייע ליה אין עודרים עם הנכרי בכלאים אבל עוקרים עמו כדי למעוטי את התיפלה סברוה הא מני ר"ע דאמר המקיים בכלאים לוקה ועיי"ש בתוד"ה אין עודרין ר"ת דחיק להביא ראיות דכלאים נוהג בשל נכרי ומוקים לה להך דאין עודרין עם הנכרי בכלאי הכרם עיי"ש במהרש"א ומהר"ם בד"ה השני שאין עודרים. [ומה שתמהו התוס' טובא על ר"ת וכתבו דאין לפרש דכלאים היינו כלאי הכרם דא"כ כי מוקים לה כרבנן ופריך מאי איריא לעקור אפילו לקיים נמי שרי והלא משתכר הוא באיסורי הנאה אם הוא מקיים ישבנו במ"א דאין תימא אם יפרש ר"ת דמין אחד עדיין לא נאסר ושכרו לעקור זה המין שלא נאסר. ומ"מ כיון שרוצה בקיו' זה המין שלא יתעקר מאליו וכמו שפירש"י שם מיקרי רוצה בקיומו ואסור לר"ע דהא איסור קיום הוא אפי' בשלא נאסרו עדיין ולרבנן שרי כיון דעכ"פ אינו משתכר באיסורי הנאה ודו"ק] ולכאורה יש להקשות לשיטת ר"ת דמפרש דאיירי בכלאי הכרם א"כ כי נמי מוקים לה כר"ש דהמקיים לוקה מאי ראיה הוא להא דר"נ דשכרו לשכור יי"נ. הא י"ל אף שממעט תיפלה מ"מ כיון שבאותו דבר שממעט אח"כ רוצה בקיומו קודם לא שרי' הך איסור דרוצה בקיומו משום דממעט אח"כ משא"כ בהך דעוקרין בכלאים אם כי רוצה בקיומו קודם שממעט אבל עכ"פ אחר שממעט את התיפלה ממעט יותר ממה שרצה בתחילה בקיומו דהא לא שכרו כ"א לעקור מין א' וא"כ לאחר שעקר זה המין תיקן גם במין השני לאו דקיום כלאים ומ"מ לא רצה כ"א בקיום זה המין דוקא אלא ע"כ דקיום כלאים אינו דוקא כשמקיים שני המינים יחדיו אלא אפי' מין א' זולת מין השני כיון דנאסר ומיקרי כלאים המקיימו לוקה. אולם לשיטת התוס' שם דלא איירי בכלאי הכרם לא מוכח מהתם מידי ובזה תלוי התי' הנ"ל על הר"ש דאם נימא דאינו חייב במקיים כ"א בשני המינים יחדיו י"ל דאף שנאסר גפניו קודם שנאסר תבואת השדה מ"מ מהני ניחותא דידיה גם לגבי חבירו שיאסר התבואה אח"כ כיון דעכ"פ מהני ניחותא דידיה לגבי עצמו שיתחייב משום כלאים דזהו דוקא במה שניחא ליה הצירוף של שני המינים יחדיו ומתחייב עי"ז משא"כ אם נימא דבקיום מין א' הנאסר חייב אף בלי צירוף מין השני י"ל בנאסר הגפנים מקודם שוב לא מהני ניחותא דידי' לגבי חבירו דהא ניחותא דידי' מחייבו משום גפניו לחוד ולא משום צירוף מין השני ולא אשכחן ניחותא דידי' שיועיל בשל חבירו כלל. ודו"ק היטב:
שם בתוס' בד"ה וחייב באחריותו. אע"ג דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק נראה לר"י דהאי חשיב היזק ניכר שהרי ניכר הוא שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה ומטמא אע"פ שרואין השרץ על הטהרות לא חשיב היזק ניכר דמי יידע אם הוכשרו עכ"ל דבריהם משוללי ההבנה למאוד הא גם הכא לא נאסר כ"א בנתייאש מלגדור וכמ"ש התוס' לעיל דאם לא נתייאש אף אם הוסיף מאתים מותר. וא"כ ה"נ הוי היזק שאיני ניכר דמי יודע אם נתייאש או אם עדיין עוסק הוא לגדור וא"ל דעכ"פ ניכר הוא למי ששמע ממנו שנתייאש דא"כ התם במטמא ג"כ ניכר הוא למי שראה ההכש' ורואה כעת השרץ על הטהרות ולולי דברי התוס' לעיל ד"ה א"ל גדור שכ' דאם יש תוס' ר' במה שנפרצה ראשונה ובמה שנפרצה שנית דאין מצטרפין לאסור הי' אפ' לישב דשאני הכא בכלאים דהרואה הגפנים בשדה רואה מקצת ההיזק דאף אם יגדור אח"כ מ"מ אם נפרצה שנית יצטרף גם התוספות הזה לאיסור ושם איסור עלה ומקרי שפיר רואה מקצת היזק משא"כ התם במטמא דאם לא הוכשרו לא מיקרי היזק כלל. אולם התוס' כבר הסכימו לעיל דאין מצטרפין וראשונה ראשונה בטל ולפ"ז ליתא לדברינו ולכך נראה דכוונתם הוא דשאני הכי בכלאים דאף דאם לא נתייאש לא נאסר בתוס' מאתים מ"מ הרואה הגפנים בשדה מקרי רואה ההיזק דהא דוקא באם דעתו לגדור ועוסק כל שעה לגדור לא נאסר הא בסתמא אף אם אין לו מחשבה להיפך שלא לגדור מ"מ נאסר ומש"ה שפיר מיקרי נראה ההיזק דאין לנו לדין על מחשבות האיש ודעתו והרי הוא כאלו אנו רואין אותו בסתמא בלי שום מחשבה וממילא יאסר. משא"כ התם במטמא לח מיקרי נראה ההיזק דמי יודע אם נעשה בו מעשה ההכשר אם לאו:
ובעיקר קושיית התוס' נראה ליישב לכאורה דזה לא מיקרי היזק שאינו ניכר דהא קיימו לשריפה ובעת שריפתן הלא ניכר הוא לכל העולם ההיזק. וכיון שהוא גרם שיבואו לידי שריפה מיקרי מזיק ממש בהיזק שנראה לכל ושאני התם במטמא טהרות דאינם לשריפה פי' דבשריפתם אינו ניכר ההיזק כלל דהא קיי"ל דתרומה טמאה מותר בהנאה וא"כ בעת שריפתן לא נראה שהוא היזק אותן דהרואה סבור דלצורכו הוא דאדלקה אולם לכאורה יקשה ע"ז ממנסך דקיי"ל דהוי הזיק שאינו ניכר והלא גם נסך לשריפה קאי ואסור ליהנות בשריפתן ונימא ג"כ כיון שגרם שסוף סוף ישרף הוי כמזיק בהיזק ניכר לכל אמנם קושיא זו יש ליישב דגבי נסך ודאי הוי היזק שאינו ניכר ואי משום דלשריפה קאי ובשעת שריפה היזק ניכר הוה מ"מ אם יקרה שיתאבד מאליו בלי שריפה באופן שלא יוכל לשרפנו אח"כ יהי' פטור המזיק דתו הוי היזק שאינו ניכר וא"כ שוב אסור לו לבעל היין להנות ממה שלא נאבד מעצמו כ"א ע"י שריפתו דזה מקרי רוצה בקיומו שלא יאבד מעצמו עד שישרפנו. (עיין ע"ז דף ס"ג) ולא דמי להא דמבואר שם ששכרו לשבור ביין נסך דשרי אף אם מיקרי רוצה בקיומו כמבואר שם היינו טעמא משום דהתם ממעט בתיפלה דאם לא יתירו לו להשכיר עצמו לשבור העכו"ם לא ישברנו משא"כ הכא דבמה שאנו אומרי' שמיקרי היזק ניכר ע"י שריפתו אינו מועיל כ"א שיתחייב הלה לשלם אבל התיפלה לא יתמעט עי"ז דגם אם נפטור את הלה לשלם יבא לידי שרי' ולא שרינן איסורא דרוצה בקיומו בלא מיעוט תיפלה. האמנם נראה דהתוס' מיאנו בזה ע"פ מ"ש (במס' ב"ק דף ק' א') בד"ה טיהר את הטמא באמצע הדיבור שם וז"ל וכיון דמה שעשה עשוי משום דאיירי דטעה בשיקול הדעת וכו' למה נתחייב הדיין לרבנן במאי דנגע ביה שרץ הלא בלאו הכי מה שעשה עשוי וכו' עיי"ש וה"נ כיון דלא מצינו לחייב את המזיק מצד האיסור משום דהוי היזק שאינו ניכר שוב לא מצינן לחיובי משום דבא לידי שריפה אח"כ כיון דכבר נאסר ותו לא איכפת לן כלל במה שגרם שיבא אח"כ לידי שריפה:
בא"ד אבל אין לומר דה"נ הוה היזק שאינו ניכר וקנסוה כמו במטמא שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרות של חבירו דהכא ליכא למיחש להכי שבעה"ב נמי מפסיד ד' תמוהים לכאורה מסוגיא (דחולין דף מ"א ע"א) דמקשינן התם למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מהא דהמטמא ומדמע ומנסך בשוגג פטור במזיד חייב ומשני הגמרא הכא במאי עסקינן דאית ליה שותפות בגוי' עיי"ש וא"כ קשה דליפטור מטעם היזק שאינו ניכר דמטעם קנס ליכא למיגזר כיון דגם שלו נמי מפסיד והוא קושיא עצומה לכאורה ונראה לנו ליישב דסברת התוס' תלוי במחלוקת אמוראים שם (בגיטין דף נ"ב ע"ב) אתמר מנסך רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב מ"ד מערב מ"ט לא אמר מנסך וכו' ולמ"ד מנסך מ"ט לא אמר מערב אמר לך מערב היינו מדמע ואידך קנסא היא ומקנסא לא ילפינן ולפי"ז נראה דסברת התוס' דהיכא דגם הוא מפסיד ליכא למיחש להכי ולא קנסינן ליה הוא רק אליבא דשמואל דאמר מאי מנסך מערב וס"ל דקנסא מקנסא לא ילפינן ול"א לא פלוג חכמים בקנסא ומשו"ה כיון דגם הוא נמי מפסיד ולא מצינו דקנסו בזה חכמים לא ילפינן מאידך קנסא אבל לרב דאמר מנסך ממש וס"ל דקנסא מקנסא ילפינן והא מטעמא דלא פלוג חכמים ה"נ ילפינן מאידך קנסא לחייביה אף אם הוא ג"כ מפסיד כיון דלא פלוג חכמים ולפי"ז א"ש דברי התוס' דשפיר קאמרו דליכא למימר דה"נ הוי היזק שאינו ניכר וקנסוהו כמו במטמא דהא לשמואל דס"ל קנסא מקנסא לא ילפינן לא הו"ל למקנסי' הכא כיון דגם הוא מפסיד והתם בסוגיא דחולין אליבא דרב קיימינן וכמו"ש שם בתוס' ד"ה תא שמע דלמ"ד מנסך ממש פריך עיי"ש ולדידי' שפיר קא משני דאית לי' שותפות בגוי' דהא ס"ל דקנסא מקנסא ילפינן:
שם באו"ד ועוד אי קנס הוא כמזיד דוקא הי' לו להתחייב דבריהם תמוהים גם בזה לכאורה דהא הכא אליבא דר"מ קיימינן וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה כדתניא ור"מ ס"ל דבדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד וא"ל דר"מ לא ס"ל כר"ע דהמקיים כלאים הוי דאורייתא ושפיר קנסו שוגג אטו מזיד ומצאנו אח"ז קושי' זו כתובה בגליון הש"ס מרע"א ז"ל במס' (ב"ק ד' ק') עיי"ש (וכתב לתרץ בזה גם קושית התוס' דלעיל ד"ה כדתניא דמנ"ל דהך ברייתא אליבא דר"מ ולפי"ז מוכח שפיר מדקניס גם בשוגג ולכאורה יש להשיב ע"ז דהא מוקמינן במכות סתם מתני' כר"ע דהמקיים כלאים לוקה וסתם מתני' ר"מ ומוכח דגם ר"מ ס"ל כר"ע ובדאורייתא לא קניס שוגג אטו מזיד) ונראה בכוונת התוס' דהכא אין לקנוס שוגג אטו מזיד אפי' לר"מ כיון דגם בעל הכרם נמי מפסיד ובודאי לא יעשה כן במזיד:
שם בגמרא טעמא דרצו הא לא רצו לא מחייבין לי' אלמא היזק ראי' לא שמי' היזק כבר הבאנו לעיל דברי הנ"י שהביא תשובת הרי"ף להוכיח מזה דבהיזק ראי' לא מהני חזקה דג' שנים דאל"כ הוי מצי לאוקמי מתניתין כגון ששהו ג' שנים ולא מיחו ומשו"ה בעינן רצו הא לא רצו אין מחייבין אותו דכבר מחלו זל"ז (ועיין במה שכתבנו לעיל להקשות ע"ז) ולכאורה יש לדחות ראייתו ע"פ מ"ש הנ"י עצמו דהיכא דליכא שום מנהג מצי לדחות כל אחד את עצמו לאיזה מחיצה שירצה מהארבעה מינים שנזכרו במתניתין ודלא כשיטת הפוסקים דבליכא שום מנהג דינא הוא בלבנים עיין בדבריו בפי' המשנה ולפ"ז אין ראי' דחזקה לא מהני והוא דהא רישא דמתניתין ע"כ איירי בדליכא שום מנהג דהא לבתר הך דינא דבונין את הכותל באמצע קתני דינא דמנהגים וא"כ לא הוי חזקה כלל מהך ג' שנים דשתק דהא לא הוי מצי לכוף את חבירו לבנות דחבירו הוי מצי לדחות עצמו אגזית והוא באמת לא רצה לעשות כ"א גויל וכדומה ואפ"ה קתני רצו ומוכח דהיזק ראיה לא שמיה היזק אבל היכא דאיכא מנהג ידוע דהוי חזקה אלימתא ממה דשתק ג' שנים דהא הוי מצי לכוף אותו לבנות כפי מנהג המדינה בגויל וגזית וכדומה אפשר דאם שתק ג' שנים מהני ולא מצי שוב לכוף אותו אח"כ:
ונראה דזה לק"מ דהא באמת צריכים להבין לדברי הנ"י מהא דמאן דס"ל ה"ר שמי' היזק דחיק לאוקמי מאי מחיצה פלוגתא ורצו לחצות ולמה לא מוקמינן כפשוטו דרצו היינו שהסכימו שניהם לבנות בגויל או גזית דהא כל אחד יכול לדחות עצמו למה שירצה ולא מצי לכוף אחד את חבירו לבנות אם לא שיסכים לדבריו וא"ש מה דקתני רצו וע"כ צ"ל דאי משום הא לא הוי קתני רצו אם הוי יכול לכוף אותו אחר שיסכים לדבריו דמסתמא מסכים כל אחד לדברי חבירו כדי שיעשו מחיצה לסלק ההיזק וכדרך שתי' הרא"ש קושיתו אהא דקתני לפיכך אם נפל הוי של שניהם ומשום דמצו כייפי אהדדי דלמה לא מהימן הא' לטעון דחבירו לא רצה לחלוק עד שמחל לו חיוב סילוק ההיזק דהא מתני' איירי בחצר שאין בו דין חלוקה משום דאמרינן דודאי הם מתרצים שניהם לסלק ההיזק (כן נראה בכוונתו אף שאינו מפורש בדבריו) וא"כ לפי"ז שפיר הוכיח דחזקה לא מהני דאם נימא דמהני שוב איכא שפיר לאוקמי מתניתין בשהו ג' שנים ולא מיחו דאף בליכא שום מנהג הוי חזקה מעלייתא דהא אמרינן דודאי היו מתרצים שניהם כדי לסלק ההיזק ובודאי הי' מתרצה לדברי חבירו ומוכח שפיר דחזקה לא מהני:
ע"ד הרי"ף פרק חזקת הבתים בענין עדי חזקה. שתמה עליו הבעה"מ שהוסיף בחיבורו דבעינן שתי שערות במ"א. ותמה שאין תערובות הטעמים מצטרפים. וגם תמה עליו מש"ס דב"ק. וברמב"ן ב"ק נדחק ע"ש. י"ל דהרי"ף ס"ל דחצי דבר על שעת הראי' דנין. וכל שהי' ראוי אז להחשב לדבר מהני ונאמנין. ולכן מהני בעדי חזקה. אף דדינא דפירות ליתי' השתא כדמוקמינן (השתא) ארעא בידי' דמחזיק אפ"ה בשעתא דחזו כל כת וכת חדא שתא דידהו הי' חשיב אצלם דבר שלם. משא"כ בשערות והרי"ף מפרש סוגיתינו כהלכתא דבעי' ב' שערות במק"א. וה"ק שנים אומרים א' בגבה ור"ל ועוד שנים אומרים א' בגבה (אלא שזו בימין וזו בשמאל. או זו שחורה וזו אדומה) או שנים אומרים א' בכריסה. ור"ל ועוד שנים אומרים א' בכריסה. ומ"מ לא מהני סהדותייהו משום חצי דבר. והוצרך הרי"ף להוספה דדוקא במ"א בעינן דאל"כ כשרואין העדים שער אחד בגבה חשיב דבר. דראוי לחשוב אז שמא יש עוד שערה אחת בכריסה ויועילו בראייתן לאחשבה לגדולה. לכן כתב הרי"ף דכה"ג לא מהני (ומתחילה הי' דעת הרי"ף דכך תקנו חכמים. דכל דאלו מה"ת הי' חייב לשלם ג' פירות חשיבא חזקה. ושוב חזר בו דא"כ מתני' דב"ק בטביחה. לא אתיא כרבנן ג"כ לולי תירוצא דאביי לכן הוסיף כנ"ל) ורק בגבה עד"מ כשראו בא' בחודש שער א' בגבה ותו ליכא שהרי כל הגב למראה עיניהם חשב שפיר חצי דבר. דאי נימא שתועיל עדותן שמא תצמח בה למחר עוד שערה אחת וזו תנשר ותועיל אז ראייתן שראו עכשיו שערה זו. הא ליתא דכיון דעכשיו עכ"פ באמת עדיין קטנה היא א"כ לא חזי מידי (וכגי' הישנה שבש"ס. בקטנה קא מסהיד כו') ואם תאמר שמא כבר הי' בה שערה אחת ונשרה ותועיל ראייתן עכשיו לאחשבה גדולה. ז"א דמי יגיד לנו זה שהי' בה שערה ונשרה. ואם תאמר עפ"י עדים ז"א דהא הני קמאי הוי חצי דבר דאז הא בקטנה קא מסהיד כנ"ל. משא"כ אם הי' מועיל א' בגבה וא' בכריסה היתה כל ראי' חשיבא דבר. דהעדים חושבין שמא יש בה עכשיו שערה נראית בעליל לכל במקום אחר. ודברי הרי"ף מזוקקין:
ומעתה גם בב"ק לק"מ דלרבנן ודאי אתי שפיר מתני' דעדי טביחה בעת ראייתן חושבים דאולי יש עוד גניבה ותועיל ראייתן לדו"ה. והא הני עדי גניבה כשיבאו. ודאי יהיו נאמנין אצל הב"ד דלעצמן ודאי דבר שלם נינהו. וז"פ. ודע דמה שפי הרמב"ן דברי רש"י בב"ק. לולי דבריו י"ל דרש"י נתכוין לחלק דשאני בשערות דקמאי דחזו שערה אחת דעדיין קטנה היתה אז חשיבה שפיר חצי דבר. משא"כ בחזקה דכד מצרפינן להו. אמרי' שקנה הקרקע קודם הג"ש. א"כ בשעתא דחזו מקצת החזקה כבר הי' הדין אמת שהקרקע שלו. כל כה"ג לא מקרי חצי דבר. ועיין:
שם דף קל"ד ע"ב מתני' האומר זה בני נאמן למאי הלכתא ליורשו ולפטור מן היבום הא נמי תנינא וכו' הכא אע"ג דמוחזק לן באחי ופי' רשב"ם חזקה בעלמא בלא עדים. משמע הא היכא דאיכא עדים אינו נאמן. וכן איתא באה"ע סי' קנ"ו סעיף ו' בשם וי"א. וק' הרי טעמא דנאמן לומר זה בני היינו מטעם הואיל ובידו לגרשה ואמרי' שם אמר ר' יוסף השתא דאמרת הואיל האיש שאמר גירשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה אלמא דגמרי' ממתני' להיכא שאמר גרשתי וגבי גרשתי הרי מוחזקת בא"א גמורה ואפ"ה נאמן מטעם הואיל ובידו לגרשה. וכן הק' הגאון מורינו רעק"א בהגהותיו על הש"ס ע"ש באורך. ויש לתרץ והוא. דהר"ן הקשה בקידושין דאמאי נאמן אם אמר זה בני אע"ג דמוחזק לן באחי משום דא"ב הי' מגרשה הרי בב"ב גבי חזקה דאין אדם פוטר תוך זמנו איבעי לן אי אמרי' מגו במקום חזקה ע"ש ויש לתרץ דהרי מצינו מגו להוציא לא אמרינן משום דהוי נגד חזקת ממון ע"כ איכא למי' דכל היכא דהמגו בא לגרע חזקת שכנגדו דהיינו דמגרע בהאי מגו לאיש פרטי שמה איבעי לן אי אמרי' מגו במקום חזקה משא"כ גבי בעל שאמר גרשתי את אשתי דכל ספיקתינו הוא רק אם נתירה לכל העולם. והגם דזה ג"כ מוציאה מאיש פרטי היינו מבעלה. אבל לגבי בעלה לא שייך דבאנו לגרע חזקתו דהרי הבעל בעצמו אינו רוצה בטובת חזקתו שיש לו עליה בחזקת א"א דהרי הוא אומר גרשתיה. ורק כל הספק הוא רק לדידן אם יכולין לישא אותה ושפיר אמרינן מגו הגם דהוא נגד החזקה מהני המגו להתירה. והשתא שפיר מתורצים דברי הרשב"ם דבאמת ק' מאין המציא הרשב"ם דינו דדוקא חזקה בלא עדים ועי' ביאורי הגר"א שם. אבל לדברינו ניחא דהרשב"ם הוקשה לו ג"כ קו' הר"ן וס"ל כתירוצינו. וק' דגבי לפטור אותם מהיבום ק' דהרי הכא דמי לא' בעי דמגו במקום חזקה דג"כ מגרע לאיש פרטי היינו שאחי המת יש לו זכות בה שהיא זקוקה לו ויוכל ליבמה בע"כ ואמאי מהימן אחיו במגו להוציא מחזקתו וע"כ תי' הרשב"ם דאיירי שאין עדים שיש לו אח וע"כ עתה לא שייך למיספק לענין זכות האח כיון שלא יש לפנינו איש פרטי ולא נודע לנו כלל מאיש פרטי ע"כ לא שייך למימר דמוציאין ומגרע חזקת זכות האח ורק כל ספיקתנו הוא רק לענין היתר היבמה לעלמא ע"כ מהני מגו גם נגד החזקה. והשתא מתורץ קושיתינו דל"ד לגרשתי הגם שיש עדים שהיתה אשתו אבל לגבי בעלה לא מגרעינן כלל חזקתו במגו דהרי הוא בעצמו אומר גרשתיה ושפיר דמי ליבמה היכא דליכא עדים. והשתא הא דמוקי הרשב"ם דליכא עדים אינו מטעמא דבאיכא עדים החזקת אחים יותר בתקפה כ"א מטעם שאם הי' עדים הי' שייך למספק לן גם גרעון הזכות של זה האח וכנ"ל: