אור ברסלב
תורת אהל משה מסכת שבועות

תורת אהל משה· רבי משה יהושע לייב דיסקין

מסכת שבועות

מסכת מכות

עיי' שבועות דף כ"ג א' אמר רבא אף אנן נמי תנינא שבועה שלא אוכל וכו' תוד"ה כגון דאמר וא"ת א"נ מאי אריא אכל ושתה אפילו שתה תרי זמני נמי והנה הקושי' מפורס' וכן היא כתובה בגליון משניות להגרע"א ז"ל שבועות פ"ג אות. דלמה לי שתה תרי זימני בפ"א נמי לחייב שתים כיון דחלה שבועות שני' ע"י כולל דאכילה א"כ הו"ל שתיה בשני שבועות והניח בצ"ע עיי"ש:

והנה בשים לב על קוטב הדברים בשרשן יש לכלכל דברי התוס' בהשכל. והנה התוס' בציונם דבכה"ג אמר לקמן דף כ"ד. הציון הוא ט"ס וצ"ל דף כ"ח סע"ב דאמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וענבים. תו' ד"ה שבועה וכו' ותוכן דבריהם לפי גרסתם לפי כיון דאמר שבועה שלא אוכל תאנים והדר אמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים פי' דשבועה שני' דהיינו אם יאכל תאנים בראשונה לא יוסיף עוד לאכול תאנים וענבים שנית ואינו חייב על אכילת ענבים כ"א כשאכל תאנים תחילה וכן אינו חייב כשאכל תאנים משום שבועה שניה ג"כ כ"א כשכבר אכל תאנים פ"א. עיי"ש בדברי התוס' היטב. והנה לפי"ז דברי התוס' בקושייתם אזלן בהשכל דאין לכלכל דבריו בשבועתו השני' דכוונתו על אכילה גרידתא בלי הקדם שתי' דא"כ דברי הגמרא והמשנה אין להם שחר בקו' הגרע"א ז"ל אלא בע"כ צ"ל דכוונתו בשבועה שנית שלא אוכל אם אשתה תחילה וכנ"ל גבי תאנים וא"כ תו אין לחייבו בשתיה א' משום שתי שבועות כיון דכל עיקרא של שבועה שני' אם כבר יעבור על הראשונה. ואעפ"כ קשה דשתה ושתה תרי זימני ליחייב ובמסילה זו יש להעלות ולתרץ קושיית התוס' ג"כ בהקדם דיוק קצת דאיך אמרינן בגמרא אכל ושתה הא לפי הנ"ל אינו חייב על שבועה שניה כ"א כאשר כבר עבר על הראשונה וצריך להקדים השתיה ואח"כ האכילה. אלא צ"ל דהגמרא נקט אכל ושתה לאשמעינן חי' זה גופי' כיון דשתיה בכלל אכילה וא"כ כששתה ושתה חייב שתים ושם אין להכריע איזו ראשונה ואיזו שניה כיון ששניהם מסוג א'. ממילא ה"ה ג"כ כשאכל ושתה אעפ"י שאכל תחלה ואח"כ שתה חייב שתים ג"כ. וזה דבר נמרץ:

שם ר"פ שבו' הדיינים קתני אבל נשבעין לקטן ולהקדש. ועי"ש בגמרא דהיינו בבא לגבות מנכסי הקדש ופירש"י דהיינו במקדיש נכסיו ויצא עליו שט"ח ובא המלוה לגבות מנכסי הקדש. דאינו נוטל אלא בשבועה. ויש להקשות הא בגמרא הקשה בכמה דוכתי דנימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ותי' דחיישי' לס' מלוה ישנה (עיין ב"מ דף ו' ע"א) ופרשי אינשי מס' שבועה ולא פרשי מס' ממונא מ"ט ממון איתא בחזרה שבועה ליתא בחזרה עיי"ש. וא"כ קשה בבא לגבות מנכסי הקדש הדרא קושיא לדוכתא נימא מיגו דחשיד אאיסור מעילה דליתא בחזרה חשיד נמי אאיסור שבועה:

ולכאורה הי' אפשר לתרץ כיון דקתני במס' (ערכין דכ"ג ע"ב) דמוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים וקי"ל דהקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל עיין במס' (תמורה דכ"ג ב') וא"כ שוב יצא מאיסור מעילה וצריך לברר הדבר בשבועה. האמנם אכתי קשה למ"ש התוס' שם בתמורה ד"ה לא אמרי בסוה"ד וז"ל וצריך לומר דהכי מיירי בבע"ה הפודה הקדש שלו וכי האי גוונא אמר שמואל דמחולל על פחות משוויו אבל גזבר המוכר צריך ג' או י' ע"ש היטב הרי דס"ל לתו' דאחר אינו יכול לחלל הקדש שוה מנה על פרוטה. ועיין תוס' (מנחות ד' ע"א ב') ד"ה ומתירין בתי' בתרא. ואם כן עדיין לא נתחלל בדינר של המלוה והדרא קושיא לדוכתי' דלמה נותנין לו שבועה. ואף דרש"י פי' שם בערכין וז"ל בע"ח מוסיף עוד להלוותו דינר לזה ופודה את הנכסים האלו. הרי דס"ל דהקדש לוקח הדינר מיד המלוה ע"ח הלוה. ועיי"ש בתוס' ד"ה מוסיף וא"כ שוב יצא ההקדש מידי איסור מעילה. מ"מ אכתי ק' דבאמת יתקנו חכמים שיהא הדינר של המלוה ולא נצטרך ליתן לו שבועה. ודוחק לומר דחששא שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון אינו משום זילותא דהקדש אלא משום דחיישינן שמא יבאו לטעות בדינא ולומר דהקדש יוצא בלא פדיון ומש"ה אם נקח ע"ח אכתי יבואו לטעות בהך דינא ויאמרו דאף אחר יוכל לחלל הקדש שוה מנה בשוה פרוטה דפשטא דלישנא דשמא יאמרו משמע דהחשש אינו אלא משום זילותא דהקדש ושוב יקשה דיתקנו חכמים שיהי' הדינר של המלוה ולא יתנו לו שבועה:

ונראה לתרץ בהקדים מה דצריך להבין שם בב"מ דף ו' דקאמרינן טעמא דפרשי אינשי מס' שבועה ולא פרשי מס' ממונא משום דממונא איתא בחזרה ושבועה ליתא בחזרה והא בפשוטו ניחא דהא ודאי ס' איסור אינו חמור גבי אינשי כוודאי איסור ומכיון דאינו אלא ס' מלוה ישנה א"כ איסורא דממונא אינו אלא ספק משא"כ איסורא דשבועה האי ודאי איסור למ"ש בתשובת מיימוני בסוף ס' הפלאה עלה דמר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב. דאמר את לבך אנסך לאדם בשבועה כתיב וביאר דהכונה היא דהשבועה אינה אלא על זכרונו של אדם. ומכיון דבשבועה שנשבע הי' כך בזכרונו אף שהי' בזכרונו להיפוך מאמיתת הדבר הוי שבועת אמת וא"כ להיפוך נמי אם נשבע על איזה דבר שהוא כך ובשעה שנשבע לא ידע הדבר בבירור אף אם כיון בשבועתו לאמיתתו של דבר הוי שבועת שקר לגמרי כיון דלא נשבע אלא על זכרונו ובאמת זכרונו לא הי' כמו שנשבע. וה"נ אם ישבע לחבירו חייב לו. ובשעה שנשבע הוא אצלו בספק הוי שבועת שקר לגמרי ולמה לא קאמרינן התם דמש"ה נותנים לו שבועה כדי לברר הדבר ע"י ודאי איסור:

אולם נראה ליישב קושיא זאת ע"פ דברי הש"ך (ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ד) גבי נודרין למוכסין עיי"ש בס"ק ל"א במה שמבי' בשם הירושלמי וז"ל דאפילו בשעה שנשבע הוי לשקר נמי שרי (בפ"ד דנדרים ה"ד) הוין בעי מימר בנדרים הא בשבועות לא אשכח תנא ר' ישמעאל אומר לא תשבעו בשמי לשקר נשבע את להרגין ולחרמין וכו' אלמא דאפילו בכה"ג שרי עכ"ל עי"ש הרי דהתורה התירה להציל ממונו מיד עושי עולה ע"י שבועת שקר [ועיין בש"ך מה שכתב ומצאתי און לי בתויו"ט ועי"ש בדגול מרבבה מה שהשיג על הש"ך דלא מוכח כלל מדברי התיו"ט דהתיו"ט לא פי' כלל דברי הירושלמי דאיירי שהשבועה היא לשקר בשעה שנשבע עי"ש אולם באמת דברי הש"ך נכונים דכיון דהירושלמי מפיק לי' מקרא דלא תשבעו בשמי לשקר ואנן לא פסקינן כרב דימי דאוכל ולא אוכל שקר ואכלתי ולא אכלתי שוא עיין בשבועות דף כ' ע"ב) ופסקינן דשניהם נפקי מקרא דלא תשבעו עיין (רמב"ם פ"א מהלכות שבועות) אם כן כיון דהירושלמי מפיק מהך קרא דמותר לישבע לשקר כדי להציל ממונו א"כ מוכח דגם דבשעה שנשבע לשקר נמי שרי וכדברי הש"ך] [ועוד יש להביא ראי' לדברי הש"ך ממס' (ב"ק דף קי"ג ע"א) האי בר ישראל דידע סהדותא לעכו"ם וכו' ולאו אומרו אלא בחד אבל בתרי לא. והקשו התוס' בד"ה ולא. הא הפקעת הלואתו שרי' ותירצו דמ"מ אין משמתין כיון שאינו משלם על ידיהם אלא מה שחייב עיי"ש וא"כ הא דבחד משמתין ליה הוא כיון דמדינא דאורייתא לא מהימן העד להוציא ממון על פיו ואנו מחזיקין אותו למשקר ולכך משמתי' ליה וקשה הא דאמרי' שם אבל בי דוואר אינהו נמי חד אמומתא שדינן ליה והא מדינא דאורייתא אינו מחויב לישבע לעכו"ם התובעו דכמו דממעטי' מרעהו ולא להקדש ה"נ נתמעט מרעהו ולא לעכו"ם וא"כ אמאי לא משמתי' ליה והא מחייב אותו שבועה שלא כדין. וע"כ צ"ל דכיון דאינו מחייבו ממון כ"א שבועה לכך לא משמתי' ליה מ"מ ק' שמא הישראל באמת א"י ובדיניהם דאמומתא שדי' ליה אם לא ישבע ישלם ובאמת מדינא דאורייתא כיון דאינו מחויב לישבע לעכו"ם וליפטר לגמרי. ולמה לא משמתינן ליה להעד ההולך להעיד להעכו"ם וע"כ כדברי הש"ך דהתורה התירה להציל ממונו ע"י שבועת שקר ולכך אף אם הישראל א"י ישבע שבועת שקר שאינו חייב לו כיון דמדינא דאורייתא באמת פטור ומותר לו להציל ממונו בשבועת שקר ודו"ק]:

ועפ"ז אתי שפיר דלכך לא קאמרינן טעם דנותנין לו שבועה משום דהוא יותר בירור דהוי ודאי איסור דגם שבועה אינה כ"א ספק איסור דאף דהוי שבועת שקר לגמרי אין בשבועה הזאת כי אם ספק איסור. דאם באמת מגיע לו מלוה ישנה הותר לו לישבע לשקר כדי להציל ממונו ולכך הוכרח הגמרא לשנויי דשבועה היא יותר בירור משום דליתא בחזרה:

והשתא א"ש גם מתני' דלכך נותנים לו השבו' אף דגם איסור מעילה ליתא בחזרה משום דיותר יש בירור בודאי איסור מספק איסור. דע"כ לא הותר לישבע לשקר להציל ממונו אלא במציל מיד עושי עולה אבל בהקדש כיון שאינם רוצים לגזלו כלל לא הותר לו שבועת שקר והוי ודאי איסור ודו"ק היטב:

שם דף כ"ג ב' תוס' ד"ה דמוקי לה באמצע הדבור דדייקי התוס' דאין איסור לאו חייל על איסור עשה מהא דפריך הגמרא לקמן דף כ"ה אילימא מתנה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב נתון תתן לו. ויש לתמוה על ראייתם דהא כתבו התוס' בב"ב דף ח' דבצדקה איכא נמי ב' לאוי לאו דלא תאמץ ולאו דלא תקפוץ וא"כ אפשר לומר דלעולם חל איסור לאו על איסור עשה. ואפ"ה פריך התם שפיר הגמרא מושבע ועומד מהר סיני הוא. משום דשאני צדקה דאית בה נמי תרי לאוי ומש"ה לא אתי איסור לאו וחייל עלה:

ונראה ליישב דשפיר הוכיחו התוס' משום דס"ל דכל לאו הניתק לעשה אין כחו אלא ככח העשה. ולאוי דלא תאמץ ולא תקפוץ ניתקו לעשה דנתן תתן לו. ואפ"ה פריך הגמ' מושבע ועומד הוא ומוכח שפיר דלא אתי לאו וחייל על עשה:

האמנם עודנו יקשה דהא לא אתי עשה ומנתיק תרי לאוי עי' במס' (תמורה דף ה' ע"ב) ונראה לחדש ולהסביר הטעם דלא אתי עשה ומנתק תרי לאוי. משום דזה ידוע דכל מה דנוכל לתרץ שלא יהי' בתורה על איסור אחד שני לאוין מתרצינן ולא מוקמינן בלאו יתרה. ומש"ה אמרינן דלא אתי עשה ומנתק תרי לאוי דאל"כ לאו השני למאי אתי כיון דינותק לעשה ולא ילקו עליו ואמרינן דאתי כדי ללקות עליו. ולפי"ז א"ש דבלאו דלא תאמץ ולא תקפוץ ע"כ לית בהו מלקות כלל דהא לאוי שאין בהו מעשה נינהו וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וליכא למימר דלאו השני אתי כדי ללקות עליו וע"כ דלא אתי רק לזרז בזריזות יתירה וכמו שכ' התו' רפ"ג דמכות ושפיר ניתקו לעשה. וא"ש הוכחת התוס':

עוד שם בתוס' בסוה"ד וז"ל ועוד דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן דאינו אסור אלא מדרבנן כמו חצי שיעור לר"ל. דבריהם תמוהים וישתומם עליהם כל עין רואה. דאיך הוי מצי לאוקמי בשלא כדרך הנאתן דא"כ מ"ט דר"ש דפוטר. ומלבד זאת קשה טובא דלמה באמת לא מוקי ר"י הכי דזה לא יתורץ בתירוץ הגמרא דרוצה לאוקמי ככ"ע. דהא בשלא כדרך הנאתן באמת אתיא ככ"ע אף לר"ע. וכבר עמדו עכ"ז הגאונים מהרש"ל והמהרש"א עיי"ש:

האמנם נראה להבין קוטב דבריהם דבאמת לא מצי ר"י לאוקמי בפשוטו דאסר עליו בשבועה אף שלא כדרך הנאתן להדיא דע"ז ליכא מאן דפליג ואף לר"ש יודה דחייב. וכוונתם הוא דהוי מצי לאשכוחי גוונא כעין שמצינו גבי כותח הבבלי (בפסחים ד' מ"ד) אי משטר קא שטיר לי' ליכא כזית בכא"פ ואי אכיל לי' בעיניה בטיל דעתיה אצל כל אדם ע"ש. וה"נ הוי מצי לאשכוחי גוונא היכי דדוקא אכיל זית בב"א הוי שלא כדרך אכילה. ופחות מזית הוי כדרך אכילה. ולפ"ז אתי שפיר הכל דמש"ה פטור לר"ש דהא ר"ש כר"ע ס"ל דבנשבע שלא אוכל דעתיה אמשהו וא"כ כשנשבע שבועה שלא אוכל הוי כמו שנשבע בפי' שלא יאכל אף משהו. ואכילת משהו הוי כדרך אכילה ולקי משום לאו דנבלה ולא יוכל לחול לאו דשבו' ואף אם אכל כזית בבת אחת דשוב לא אסר מצד לאו דנבלה מ"מ לא לקי משום לאו דשבועה דהשבועה לא חלה כלל דהא נשבע שלא יאכל אפי' משהו ועל משהו לא חלה שבועתו ובטלה לגמרי. אבל לרבנן דס"ל דנשבע שלא אוכל דעתי' אזית שפיר חלה השבועה דהא זית הוי שלא כדרך אכילה ולית בי' לאו דנבלה כלל. וא"ש דלהכי לא מוקי ר"י באמת הכי משום דלא אתי ככ"ע דהא ר"ע ס"ל דנשבע שלא אוכל דעתי' אמשהו ושוב לא חלה השבועה כלל אף באכל כזית בב"א וכמ"ש. ובמפרש להדיא כזית לא הוי מצי לאוקמי דא"כ הדר יקשה מ"ט דר"ש דפוטר וא"כ לא אתי כר"ע לגמרי ודו"ק:

שם שבועות דף כ"ה ב' מתיב רבא איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם ואמר על עמוד של אבן שהוא של זהב ואמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם טעמא דניכר וכו' ואמאי הא אינו ביהא של זהב ובתוד"ה ואמר עולא והוא שניכר תימה תיקשי לי' מגופא דמתניתין דקתני לקמן ד' כ"ט איזהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע הא אינו משנה את הידוע חייב משום שבועת ביטוי וכן נמי מדתנן אם לא ראיתי נחש וכו' עכ"ל והנה קושיתם נפלאה מאוד על פשטות הסוגיא ומצוה עלינו ליישב:

והנראה אחר העיון בשום לב להבין פירוש הדברים שבועה דליתא בלהבא דמי בולם פיו לישבע גם על להבא. ועי' בפירש"י שהסביר בנועם דבריו וז"ל ליתיה בלהבא יזרוק פלוני או לא יזרוק אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק ולא לזרוק ותוכן דבריו דאם ישבע להבא אינו בסוג שבועת ביטוי אלא בסוג שבועת שוא וזהו מיקרי דליתי' בלהבא וכד מעיינין שפיר בטעמא דמילתא מדוע שבועה דיזרוק פלוני או לא יזרוק לא מיקרי שבועת ביטוי נראה בעליל דמיוסד רק בהך כללא דנשבע לשנות הידוע דהכל יודעים שאין פלוני ברשותו לזרוק ולא לזרוק ולולי הך כללא דנשבע לשנות הידוע לא הוי שבועת ביטוי והו"א דגם נשבע לשנות הידוע הוי שבועת ביטוי גם שבועה דיזרוק פלוני ולא יזרוק הוי שבועת ביטוי. ושוב הוי שבועה שזרק ולא זרק שבועה מעליא דהא איתי' בלהבא דגם אם ישבע שיזרוק ולא יזרוק הוי שבועת ביטוי ורק לבתר דאית לן כלל מוסד דנשבע לשנות הידוע לא הוי שבועת ביטוי גם שבועה שזרק ליתי' בלהבא:

ועפ"י הקדמה זו מיושב לנכון תמיהת התוס' דהא איצטריך להתנא למיתני איזהו שבועת שוא נשבע לשנות הידוע לאדם דלולי כן הוי גם נשבע לשנות איתי' בלהבא וכמו"ש משא"כ מעולא פריך שפיר דהא עולא קאמר גדר בדבר דבעינן שיהא ניכר לג' בני אדם וז"א דהא לבתר דקתני דנשבע לשנות הידוע הוי שבועת שוא א"כ גם אם אינו ניכר לג' בני אדם הוי שבועת שוא דהא ליתי' בלהבא דאם ישבע על להבא יהיה ניכר לכל העולם ושפיר פריך ודו"ק:

שם דף כ"ח א' אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' ובתוד"ה אמר רבא וז"ל מה שפי' הקונטרס וכו' זה הפירוש מגומגם דבאכילת איסור ראשון לא משכחת חיוב קרבן דאי אכלו בשוגג לא קרינן בי' האדם בשבועה ואי אכלו במזיד הא בעינן שגגה באכילת האיסור וכו' דמשכחת לה שבשעה שאוכל איסור ראשון לא שכח שבועתו והוי האדם בשבועה אבל בשוגג הוא שא"י שזה הככר נשבע עליו עכ"ל דבריהם תמוהים בזה דהרי בדף כ"ו איתא ת"ר האדם בשבועה פרט לאנוס ונעלם פרט למזיד ממנו שנתעלמה ממנו שבועה יכול שנתעלמה ממנו חפץ ת"ל בשבועה על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ והרמב"ם ז"ל פסקה (עיין רמב"ם פ"ג מה"ש ה"ט) ואולי ס"ל להתוס' דאידחי הך ברייתא מהלכה וצ"ע ובדוחק יש לומר דס"ל להתוס' דשאני לן בין שנשבע על ככר שלא לאכלו ולא תלה אותו בתנאי ונתעלמה ממנו החפץ דאזי הוא פטור משא"כ בתלה אותו בתנאי אף בנתעלמה ממנו חפץ חייב כיון שנזכר בטרם עברו על התנאי דהי' בידו לקיים התנאי ואם לא קיים התנאי חייב וזה דוחק:

ובעיקר דברי רש"י ז"ל דבעינן שגגה באכילת האיסור ואם אכלה לאיסורא במזיד פטור יש להביא ראי' לזה מבעיות הש"ס לעיל (דף כ"ה ע"ב) בעי מיני' רבא מר"נ איזו הוא שגגת שבועה לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא וקשה הא יש לאוקמי דמשכ"ל כגון שנשבע שבועה לשעבר ותלה אותו בתנאי שבידו לקיימו כמו אם אוכל היום וכששכר ועבר על התנאי חייב קרבן ואין לומר דשבועת עבר לא שייכה בתנאי כלל ומשום דתנאי לא שייך כ"א בנשבע בלהבא בשבועה שאוכל או שלא אוכל דנשבע לעשות מעשה או שלא לעשות שפיר יוכל לתלות בתנאי שיתחייב לעשות המעשה ההיא או שלא לעשות באם יעשה מעשה התנאי משא"כ בשבועה דלשעבר כיון שאין בה שום מעשה לא יוכל לתלות בתנאי דהא על הדבר שנשבע עליו לא יכול להיות בה שינוי בהשתנות התנאי כמו בשבועת להבא דמה שנעשה כבר הוא דזה אינו דהא מבואר (בתוס' גיטין ל"ה) בשבועה שלא אוכל פירות שבעולם דקי"ל דהוי שבועת שוא ומ"מ אם חל התנאי חלה השבועה והא התם נמי א"א לשנות השבועה בשינוי התנאי דאף אם לא יקיים התנאי מ"מ א"א להיות השבועה קיימת דהא הוי שבועת שוא ומ"מ ס"ל להתוס' דיכול לתלות בתנאי ומובא דעה זו גם (ביו"ד סי' רל"ב) וה"נ שפיר יכול לתלות שבועת עבר בתנאי ואם יעביר על התנאי יהי' שבועתו למפרע על שקר (וכ"כ התוס' ספ"ג בנדרים גבי ביטול זכוותא דהויא הודאה על תנאי ע"ש היטב ול"א דלא שייך בי' תנאי כיון דהמעשה לא יוכל להשתנו' בשינוי התנאי) ואין לדמות זה למ"ש כמה פוסקים בנשבע על איזה דבר בתנאי דאם לא ראיתי גמל פורח באויר דחשיבא שבועת שוא אף שאפשר לו לקיים שבועתו ומשום דלא ה"ל למיתלי שבועתו בתנאי שאין לו שחר וכן נימא גם כאן דאיך הוא תולה מעשה שעברה בתנאי דגם זה דבר שאין לו שחר הוא דמאי שהי' כבר הוא דודאי יש לחלק טובא דסברא כזו לא מהני כ"א לעשות שבועת שוא אבל ודאי לא לאשויי שבועת שקר דהא אם אמת הדבר ודאי דהוי שבועה מעליא וממילא יוכל לתלותו בתנאי ואם לבסוף מקיים התנאי לא חשיב שבועת שקר (ומהא דלא הזכירו הפוסקים (בסי' רל"ב) דכשמוכרח לשבע על שקר דשרינן לי' ולא הזכירו ג"כ שיחשוב בלבו איזה תנאי כמו שהזכירו בשבועת להבא די"ל שסמכו עצמם על מ"ש לעיל בהוכרח לידור מפירות) ולפי"ז הוי שפיר הש"ס מצי לאשכוחי שגגת שבועת שקר וכנ"ל דכששכח ועבר על התנאי חייב קרבן אלא ע"כ כדעת רש"י הנ"ל דכל שהזיד בשעת העבירה אף ששגג בתנאי ליכא קרבן ואם כי לשיטת התוס' לעיל דבשגג בתנאי לא חשיב האדם בשבועה א"ש ג"כ לשיטתם מאי דלא משני הש"ס שם כה"ג דא"כ פטור הוא מקרבן דלא חשיב האדם בשבועה אבל רש"י לשיטתו דס"ל שם דתלי במעשה ראשונה כשלא שגג חיילא שבועה שפיר הוכיח דכל שהזיד בעת האיסור פטור וליכא קרבן:

האמנם אפשר לומר דבשבועה לשעבר לא מהני תנאי כלל משום דא"א לעשות המעשה ע"י שליח דאם לשקר נשבע א"כ אין שלד"ע וכל תנאי שא"א לקיימו ע"י שליח התנאי בטל ומעשה קיים ולא דמי למ"ש המרדכי (פ' המדי') דמידי דבדיבורא מתעביד לא אלימא וחל עליו תנאי אף בלתי משפטי התנאים דשא"ה דעצם המעשה עובדא אחריתי היא ונגמר ע"י דיבור אבל אין הדיבור גוף המעשה עצמה שפיר אמרי' דמידי דדיבורא לא אלים ויכול דיבור אחר לבטלו אף בלתי משפטי התנאים משא"כ בשבועת עבר שאין שום מעשה זולת הדבור והדבור הוא גוף המעשה במה הדעת נותן דיתחשב כמעשה וכל שאין בתנאי כל משפטי ודיני התנאים לא מצי להפקיעו. כן הי' נראה לכאורה דבשבועת עבר לא משכ"ל תנאי כלל וכמ"ש. אך אי משום הא לא איריא דאם נימא דמצי לאשתבועי שבועת עבר על תנאי תו הדר משכ"ל ע"י שליח דהא בעת השבועה ליכא עבירה עדיין כלל ובעת שיעבור על התנאי אזי הוא בעצמו הוא דקעבר על שבועת שקר אלא דאין אנו צריכים לטעמא שאין שלד"ע דבלא"ה לא מהני שליחות כזה (עי' ר"ן דפ"ק דפסחי') ובפשיטות לשון הירושלמי (דפ"ב דסנהדרין) וכי אנטלר נשבע ואין לו' דגם הירושלמי מטעם אין שלד"ע נחית עלה א"כ יקשה לשיטת פוסקים דבשוגג יש שלד"ע א"כ שוב יוכל כהן למנות אנטלר שישבע בשבילו אלא ע"כ דאין הטעם משום אין שלד"ע אלא משום דהוי מילי ומילי לא ממסרא לשליח. וממילא דא"א לישבע שבועת עבר על תנאי כיון דליתא בשליחות ודו"ק:

שם דף מ"ג הקשו בתוס' למאי איצטריך רעהו למעוטי טוען טענת גנב מכפל הרי ליכא שבועה בהקדש והך מיעוט דרעהו לר"ש מוקי לה על קדשים שאינו חייב באחריות ולרבא גם על קדשים שחייב באחריות. ויש לתרץ קושית התוס' דניחא לכל חד מיניהו לשיטתם. והוא דלר"ש איכא לאוקמי היכי דנשבע להקדש שחייב באחריות דלר"ש נשבעי' עליהן וממילא היתה השבועה גם להקדש דהיינו לקדשים שא"ח באחריותן דהיינו היכא שאמר הרי עלי עולה סתם והפרי' שור לקרבן ומסרו לשומר. וטוען טענת גנב ונשבע שנגנב השור והכא לא הוי ממון בעלים כ"א רק כבש לרבנן או עולת העוף לראב"ע וכמימרא דרבא במרובה דע"ח ע"ב דגנב פטר עצמו בכבש וכן השומר אם הי' מחזיר לו הכבש לא הי' צריך לישבע ורק כשכפר הכל וטט"ג צריך לישבע בעד שיווי הכבש וכשנשבע אחפצא דהיינו שנגנב השור הרי נשבע גם על קדשים שא"ח באחריו' ואפ"ה ממעטי' לי' מכפל ולרבא איכא לתירו' דאיצטריך מיעוט לקדשים שחייב באחריותן הגם דלרבא אינו ממון בעלים מ"מ כשהבעלים יש להם שבועה על השומר ודאי דמגלגל' לי' גם על ההקדש כיון דבאמת ההיזק שלו דלא גרע משומר הגם דכבר נשבע השומר ופטור וכמבואר ב"ק דף ק"ח ע"ב דמפטר הגנב בהודאת שומר ע"ש ומקרי בעל דבר משום דהשומר ניחא ליה דלוקי בהימנותי' מכ"ש הכא דמטי היזק לבעלים רק דגזירת הכתוב דממעט ליה להקדש כי היכא דממעטי' הקדשות ושטרות א"כ ודאי דמגלג' וא"כ ניחא כל חד לשיטתם:

ובפשיטות יש לתרץ לתרווי' דאיירי בקדו' דמים שהקדיש חצי החפץ ואית ביה שותפות הקדש ובעלים ומסרו לשומר וטט"ג ונשבע על החפץ לבעלים בעד חציו וממילא נשבע גם להקדש ומה יש לבע"ד לחלוק דהרי הוי מצי גנב למפטר נפשי' בתשלומי חציו דהדיוט נמצא דלא פטר נפשי' לגבי הקדש כלל וכל כה"ג אולי דמי למ"ש בב"ק ק"ז ע"ב דכיון שאינו מחויב בשבועה לא חשיב טט"ג מ"מ יש לומר דאולי דאם הי' משלם לההדיו' חציו יתחי' להחזיר מזה חציו להקד' דכל הממון שנכנס מחפץ הרא' אית להקדש שותפות בו דכל זמן שלא ישבע השומר אמרינן דהחפץ ברשותו) וא"כ לא אפטר נפשיה במה שמשלם לו השומר חציו דכל זמן שישאר איזה הפסד לבעלים משביעו ואף דאם יקבלו ממנו הבעלים חציו ויאמרו לעצמי אני מציל לכאורה יש לדמותו להא דסי' קע"ו סעיף כ"ח ברמ"א מי שהציל מנכרי אלם יאמר לעצמי אני מציל ה אלו שלו מ"מ יש לחלק דהכא כיון דמעיקרא בשעה שנשתתפו הדיוט והקדש ידוע שיש להדיוט יפוי כח נשתתפו גם בזה הזכות דכל מה שיוכרח השומר לפרוע יהא לחצאין ועש"ך סי' קע"ו ס"ק מ"ח ועל תי' הרא' לר"ש לא שייך זה דכיון כיון דהבעל בעצמו רוצה בעולת שור משום מצוה מן המובחר ודאי דיכול להשביעו על החפץ ויש בזה עוד להאריך בעה"י וד"ל:

במתני' פרק בתרא דשבועות נשבה והוא שמת משביעך אני ואמר אמן פטור דקא משנה מפטור לפטור ע"ש וקשה הרי במת חייב להחזיר הנבלה וכשנשבע שנשבה אינו מחזיר לו כלום א"כ קא משנה מחיוב לפטור וצ"ל ע"כ דאין הנבילה שוה כלום ובשלמא גבי שוכר איכא לתרוצי דהרי לכאורה קשה הא ע"כ איירי דעדיין היו תוך ימי שכירות דאי לאח"ז הדר הו"ל רק שומר חנם עיין ח"מ סי' שמ"ג וא"כ לכאורה נפקא מינה לענין השכי' דהרי ע"כ איירי שאירע זה בשדה. דאין רואה דבבית מסתמא יש רואה וכו' וכשיש רואה הוי דינא דיביא ראיה ויפטר והשבועה לא מהני ליה כלל וא"כ כשמשנה אפילו מחיוב לפטור ג"כ לא הוי בר קרבן ועי' תוי"ט דמשמע דכל מתני' נקט שבו' הנצרכת לישבע וא"כ ע"כ איירי כשנשבה בשדה וק' לשיטת הר"ח בתו' פ' האומנין דבאנגרי' שלקח בדרך אומר לו הרי שלך לפניך וא"צ המשכיר להחזיר לו השכירו' וגבי מתה באמצע הדרך צריך להחזיר לו המשכיר דמי שכירו' וא"כ קשה הא דקתני במתניתין גבי שוכר היכן שורי א"ל מת והוא שנשבה וכו' פטור כשהיא באמת נשבה והוא נשבע שמתה א"כ הרי משנה מפטור לחיוב דהיינו שבאמת אינו חייב המשכיר להחזיר השכירות והוא טוען שמתה א"כ תובע דמי השכירות ואמאי פטור ואם כן איכא לתרוצי חדא באידך דאיירי דהנבילה שוויה כפי מותר השכירות. ממילא כשהיא באמת נשבה א"כ הרי מותר השכירות למשכיר אבל לא יש נבילה מה להחזיר וכשטוען השוכר שמתה מחייב עצמו בנבילה להמשכיר וכנגד זה המשכיר מחזיר לו מותר השכירות ואיירי דשוויים שוה והשתא גם להפך לא קשיא דכשהיא מתה וחייב להחזיר הנבילה והוא טוען שנשבה פטר עצמו מהנבילה מ"מ כנגד זה הרי כשמתה הי' המשכיר מחויב להחזיר לו השכירות ועכשיו שטוען נשבה אין המשכיר מחזיר לו השכי' דשווי' כהנבילה והדר הוו שווין ורק דהא תינח גבי שוכר אבל גבי שומר שכר מאי איכא למימר ותו גם בשוכר לשיטת הר"ח היינו דוקא באנגרי' של מלך דידוע הוא שכן דרך המלך ליקח באמצע הדרך משא"כ בשבו' ממש בין כך ובין כך מנכה לו משכירו' ולא קא מפסיד מידי השוכר היכא דמתה והוא טען שנשבה א"כ הדק"ל דהרי כפר ליה בנבילה אע"כ צ"ל דאיירי שאין הנבילה שוה כלום רק אי קשיא לן הק"ל דהיכא דשינה מאבידה לגניבה בנושא שכר ושוכר דפטרינן לי' משום דשינה מחובה לחובה אמאי פטור להך לישנא דפי' דמקנה ליה יוקרא לא משעת הפקדון א"כ היכא שנאבדה וקא משלם ליה א"כ היוקרא שלו הרי הרא"ש כ' בריש פרק המפקיד דבנגנבה ומשלם ליה לא קא מקני ליה כפילה כ"א בשנשבע כבר שאינה ברשותו ואם כן לפי טענתו דנגנבה הגם שנשבע שנגנבה וא"ב ממילא נשבע שאינה ברשותו מ"מ כיון דבאמת נאבדה הרי שבועתו לשקר וחייב משום שבועת ביטוי ואם כן למ"ש בחו"מ סי' פ"ג דהיכא שכפר הכל ונשבע והודה אח"כ דחייב לו מקצת הגם דלא נפסל היכא שהודה דרך תשובה מ"מ צריך לישבע עוד הפעם הגם שכבר נשבע (בכלל שבועה שכפר הכל) דאינו חייב לו המותר ממה שהודה מ"מ צריך לשבע עוד הפעם שבועת מודה מקצת משום שכיון דבשעה שנשבע יצאה לשקר והיא מתשובת הרי"ף ע"ש. וא"כ ה"נ לקושטא דמילתא לא נשבע עדיין שאינה ברשותו כיון דבאמת נאבדה והוא נשבע שנגנבה לא חשיב שנשבע שאינה ברשותו דכל שהיתה שקר לא חשיב שבועה כלל ולא דמי להא דאמרינן בב"ק דק"ד ע"ב דאמ"ר יוחנן הטוען טענת אבד וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור שכבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה אלמא דחשיבי שבועה הגם שבאמת נשבע לשקר שאני התם דבעי' דישבע שבועה שיחייבו אותו ב"ד א"כ הוא התחייב א"ע במה שהגיד אח"כ דבשלמא בתחילה תובע הבעלים את החפץ ולא קא מיפטר נפשיה כ"א כשיטעון איזה טענה וישבע על טענתו משא"כ הכא כיון שכבר נשבע שנאבדה הגם דלא הויא שבועה מ"מ ב"ד לא חייבו לו עוד שבועה וא"כ לא מיקרי חייבוהו ב"ד. שנית איכא למימר דשאני התם כיון דאיגלאי מילתא דגם מה שנשבע אח"כ שנגנבה ג"כ הוייא לשקר ע"ז אמרינן כבר יצא ידי חובתו בשבועה כזו בשבועה ראשונה ותו לא חייב כפל על שבועה שנית דטען טענת גנב אבל הכא קשה הרי לדבריו נשבע שאינה ברשותו ולדידי' הוי היוקרא משעת הפקדון ובאמת לא נשבע עדיין שאינה ברשותו ולא שייך ליה היוקרא א"כ הוי מחובה לפטור דהיינו לדבריו שייך היוקרא לו ובאמת שייך לבעל השור ודוחק לומר דבאמת מיקרי מחובה לפטור וחייב קרבן ורק דנפקא מינה לענין חומש דהיינו דאינו חייב קרן וחומש על כל החפץ כ"א קרן וחומש על היוקרא זהו דוחק דלישנא דמתניתין משום דפטור מקרבן ככל פיטורי דמתניתין ונ"ל דכל שאין הממון (שעליו מוטלת השבועה) תח"י הנפקד הנשבע עליו אינו חייב בשבועת הפקדון כלל ואפילו כשנשבע ונוטל היכא דנשבע ואח"כ שקיל ג"כ אינו מתחי' בשבועת הפקדון כלל ול"ד להא דאמר רבה בב"ק דף ק"ה ע"ב שורי גנבת והו"א לא גנבתי וכו' שומר חנם אני עליו וכו' שומר שכר אני עליו וכו' שהרי פטר עצמו אלמא אע"ג דלעת עתה אין נפקא מינה בכפירתו מ"מ חייב כיון דאם יוגנב יהי' כפירה חייב שה"פ דהתם שאני כיון דהחפץ תחת ידו ושייך ע"ז הבחירה דעכ"פ כשאירע האונס בשור יהי' להבעלים תביעה מהגנב ע"כ חייב שה"פ משא"כ בנשבע ואח"כ שקיל וכ"ש בנ"ד דעדיין אין היוקרא לפנינו ואם ימצא השור יודע שהשוכר ימצאנה ולע"ע בלא"ה אי אפשר להם למכור היוקרא לא זה ולא זה לפי שאינו ברשותו כל כה"ג לא חייב שבועת הפקדון כלל:

תוכן העניינים

תורת אהל משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה