תורת אהל משה· רבי משה יהושע לייב דיסקין
מסכת מכות
תמיהת תוס' מכות ד' א' על רש"י ז"ל דכיון דהשקה מהניא למים דמצי טביל בהו א"כ לאו שאובין נינהו. י"ל דרש"י ס"ל דהטבילה נחשבת במי המקוה ומים אלו אף דגם שם שאובין עלייהו כל זמן שהם תוך הכלי אינם חוצצים. ורק לענין טומאה דמים מהניא להו השקה זו אבל לא להפקיע שם דשאובין מנייהו לגמרי. וראי' עצומה מפסחים ל"ד ב' דמשיק מי החג באמה שבעזרה ונטהרו והא התם בעינן שאובין ממעין כמבואר בפרק לולב וערבה (וממקומו הוא מוכרע שאינו ממלא מים לנסוך מן האמת המים גופא. ועכצ"ל דבעי שאובין ממעין) וא"כ זריעה זו דמים תפקיע מהם שם דשאובין ממעין אע"כ כנ"ל דלא פקעי שם שאובין מנייהו אף דבדידהו גופי' זריעתן מטהרתן. ועיין:
שם דף כ"א ע"ב במשנה יש חורש תלם א' וכו' והן מוקדשין ועי"ש בפי' רש"י ובתוד"ה החורש הק' על פרש"י דהא חמור דקדושת ב"ה איתא בשאלה ובגמרא מסקינן דכל מידי דאיתא בשאלה לא קתני. ונראה ליישב קושייתם דלכאורה קשה על קושיית הגמרא לקמן והרי מוקדשים דאיתא בשאלה וקתני. ומשני דמיירי בבכור. והא אפשר לאוקמי בקדשי עכו"ם והרי נראה בקדשי עכו"ם ליתא בשאלה. דהא עיקרא דדין היתר נדרים קאמר שמואל (חגיגה ד"ט) דנפקא מקרא דלא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו ועכו"ם כיון דליתא בלא יחל דברו גם אין מוחלין לו. ובמסכת (נדרים דע"ז) איתא שם דילפינן מראשי המטות לבני ישראל. וממילא תמעט עכו"ם מדכ' לבני ישראל כי היכא דממעטי' עכו"ם מנזירות (עיין נזיר דס"א) מדכתיב לבני ישראל עיי"ש. ואם כן אמאי צריך לאוקמי בבכור הא אפשר לאוקמי בקדשי עכו"ם:
ואין לתרץ דמש"ה לא מוקמינן בקדשי עכו"ם משום דקדשי עכו"ם אינם אלא עולות ובקדשי קדשים אית בהו לאו דמעילה מחיים. ולמה לי' להתנא למינקט והן מוקדשים דלשיטת רש"י הוא דווקא דשניהם מוקדשים (ועי' תוס' פסחים מ"ז ע"א מה שדקדקו על רש"י) דזה ליתא דהא בקדשי מזבח של עכו"ם לית בהו לאו דמעילה כלל כדאיתא (בזבחים מ"א א') עיי"ש:
ונראה לתרץ דלהכי לא מוקמינן בקדשי עכו"ם משום דבקדשי עכו"ם לית בהו גם לאו דלא תעבוד ולא תגוז. דהא לאו דלא תעבוד ולא תגוז בקדשים ילפינן מבכור דעיקר קראי דלא תעבוד ולא תגוז בבכור כתיב ומבכור ילפינן. כמש"כ (הרמב"ם פ"א מהל' מעילה ה"ז) ועי' בתוס' מעילה די"ג ד"ה אתיא העברה עי"ש. וא"כ כי היכא דאיתא (בזבחים ד' מ"ה) דלהכי קדשי מזבח של עכו"ם לית בהו מעילה משום דעיקר מעילה של קדשי מזבח אתיא מחטא חטא מתרומה ועכו"ם כיון דלא שייך בתרומה גם בקדשי מזבח שלו לית בהו מעילה וא"כ ה"נ בלאו דלא תעבוד ולא תגוז כיון דבקדשים לא ילפינן אלא מבכור ועכו"ם ליתא בבכור גם לאוי דלא תעבוד ולא תגוז ליתא בקדשי עכו"ם ולהכי לא מוקמינן בקדשי עכו"ם משום דליתא בהו לאו דלא תעבוד ולאו דמעי' כלל וא"ש:
ולפי האמור מתורץ שפיר קושיות התוס' על רש"י דהא חמור דקדושת ב"ה שפיר איכא לאוקמי בקדשי עכו"ם דליתא בשאלה ומ"מ לאו דמעילה איתא בקדשי ב"ה של עכו"ם כדאיתא בזבחים דף מ"ה עיי"ש ודו"ק היטב:
במשנה יש חורש תלם א' וחייב משום ח' לאוין. וקחשיב שבעה ופירש"י דבמוקדשים חשיב בתרתי והתו' פי' דכלאים חשיב בתרתי. עי"ש היטב בדברי' ובטורי אבן כ' דבפשוטו ניחא דבנזיר לחוד איכא תרתי לאו דלא יטמא ובל יחל ובאמת תמוהים מאוד דברי רש"י ותוס' דהא לשיטתם איכא תשעה בהדי לאו דבל יחל כאשר תמה עליהם הגאון רע"א ז"ל בגליון המשנה:
ונראה ליישב דבריהם על מכונם דהוכיחו שפיר מדברי המשנה דהתנא לא קחשיב אלא סוגי איסורי שונים. ולאשמעינן דחייב חד איסור על האיסור האחר. אבל במה דאיכא בחד איסורא תרי לאוי לא קחשיב (ועי' ברמב"ם בפי' המשניות) דאל"כ יקשה דהרי בנזיר איכא תלתא לאוי. וגם לדברי הט"א יקשה דלחשוב תשעה לאוי. דהרי אמר רב אשי (בנדרים דף ד' ע"א) נזיר שטמא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר דנזירות טהרה. ועיין בר"ן שם דמלקי לקי לאו דבל תאחר וכן פסק (הרמב"ם פ"ה מה' נזירות ה' כ"א) עי"ש. וע"כ מוכח דהאי תנא לא קחשיב במאי דאיכא באיסור א' כמה לאוי. ולכאורה הא אפשר לתרץ דלהכי לא חשיב לאו דבל תאחר משום דאיירי בנזיר שטמא עצמו ביום מלאת. וע"כ לא קאמר ר"א דעובר על בל תאחר דנזירות טהרה אלא היכי שטמא עצמו בתוך ימי נזירותו ומשום דהימים הראשונים יפלו וצריך למנות עבור נדרו נזירות מחדש. ולכך עובר. אבל בטמא עצמו ביום מ לאת דהימים הראשונים לא נפלו. ורק דצריך למנות ז' או שלשים כדי שיהי' תגלחתו והבאת קרבנו' בטהרה. ע"ז לא קעבר משום בל תאחר דנזירות טהרה. ואי משום דעובר על בל תאחר תגלחתו והבאת קרבנותיו ע"ז לא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואף דסיבת איחורו הי' ע"י מעשה מ"מ כיון דהלאו בעצמותו אין בו מעשה תו לא משגיחי' כלל בסיבה המסבב את הלאו ועי' תוס' שבו' דף ד' א' בד"ה אבל אוכל ולא אכל לא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכתבו שם דאף בזרקו לים הוי לאו שאין בו מעשה הרי מוכח דאף שסיבת עברו על הלאו הי' ע"י מעשה לא משגיחי' בי' כלל כיון שהלאו בעצמותו אין בו מעשה) וזה אין להקשות לפי מה דמוקי הגמרא בנזירות שמשון ולא שייך ביה יום מלאת כלל. משום דבנזיר שמשון ליכא כלל לאו דבל תאחר דנזירות טהרה. דהימים שהוא בטומאה אינו משלימם כלל ומפסידם לגמרי. האמנם אכתי יקשה דלחשוב באמת היכי שטימא עצמו בתוך ימי נזירותו דאיכא תלתא לאוי. ואף דהתוס' שם בדף כ"ב ד"ה מתקיף לה כתבו דתנא ושייר עיי"ש. מ"מ הרי חזינן דלבסוף פריך ר' זעירא ולחשוב נמי נשבע וכו' ומשני מידי דאיתא בשאלה וכו' ולא קמשני דתני ושייר וע"כ דלא אמרי ינן תני ושייר אלא במה דמצי עוד לאשכוחי לאוי אחריתי. ע"י מעשה אחרת כמו הזורע בנחל איתן וכדומה עי"ש בגמרא אבל היכא דמצי לאשכוחי עוד לאו בהך מעשה גופא דקחשיב לא אמרינן תני ושייר וא"כ יקשה דלחשוב היכי שטמא עצמו בתוך ימי נזירותו וע"כ דלא קחשיב התנא אלא שני מיני איסו' ולא באיסור אחד כל הלאוין שבו וא"ש דברי התוספות ורש"י:
עוד שם במשנה ד"ה ויו"ט עי' תוי"ט שהעתיק דברי רש"י דלהכי לא קחשיב שבת משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתה וע"ש בהגהות הגרע"א מה שתמה ע"ד התוס' בב"ק ד' ק"ה ב' שכ' בשלמא בעונש שבו' דהיינו קרבן שייך לו' לא ענש אלא אם כן הזהיר. והא בסוגין אמרינן דקרבן לא צריך אזהרה וכן בשבו' די"ח ב' בתוס' ד"ה ל"ת מנ"ל כתבו דלא מחייב חטאת אלא א"כ יש בה לאו וזה תמוה כנ"ל. ונראה דלק"מ ע"ש דברי התוס' יבמות דף ט' א' ד"ה מה עכו"ם בסוה"ד וז"ל תדע דבפרק בתרא דמכות ממעט פסח ומילה משום דבעינן דומיא דעכו"ם וכו' ולא ממעט להו משום דלית בהו לאו כמו בעכו"ם. ומיהו לר' דנפקא ליה חטאת מעליה בעינן לאו וכרת כמו באחות אשה עכ"ל. הרי דדוקא לדידן דילפינן דלא גלתה התורה דנבעי לאו אמרינן שם דקרבן לא צריך אזהרה. אבל לר' דיליף מעליה גלתה התורה בפירוש דלא לחייב קרבן היכי דליכא לאו וא"כ התם בב"ק דרצו התוס' לתרץ דברי הברייתא במה דקאמר אשכחן עונש אזהרה מנין כתבו דבשלמא בעונש שבועה שייך לומר לא ענש אא"כ הזהיר וכונתם דהוי מוקמינן להך ברייתא כרבי. וכן בשבועות די"ח ע"ב כ' התוס' שפיר דלא מחייב חטאת אא"כ יש בה לאו דהא מתניתין דהתם אתיא כרבי. עיין בדף י"ד בתוספות ד"ה ידיעות הטומאה וא"ש:
במתני' יש חורש תלם א' דמוסיף חנניא ב"ח אף הלובש כלאים ואמרו לו אינו מן השם. ובאמת דבריו צריכים הבנה דהא הש"ס מקשי טובא ולחשוב ולחשוב עי"ש, ופי' התוס' שם דכוונת הש"ס דמתני' תני ושייר. וא"כ חנניא דנחית לטפיי לאוי תקשה עליו קו' הש"ס ולחשוב ולחשוב:
אכן נראה לתרץ לפמ"ש הריטב"א הביאו הכ"מ והובא בתוי"ט במשנה הקודמת דלקי על כל התראה והתראה דכלאים. וקשיא להו הא בפעם הב' הוי לאו שאין בו מעשה דהא הכלאים כבר הן עליו ואמאי לוקין עליו ותירצו דכיון שבידו לפשוט ולהסיר האיסור לוקה על כל התראה והתראה ודבריהם צריכים ביאור דא"כ בכל לאו שאין בו מעשה נמי נימא. הכי שהרי בידו לקיים הדבר ולא יעבור על הלאו. ונראה דקוטב דבריהם מיוסדים על דברי התוס' ב"ק ל"ב א' דלכן בכל העריות גם האשה לוקה ומביאה חטאת [אף דאיהי לא קעבדה מעשה] משום דרחמנא אחשבה להנאה מעשה. וקרא כתיב הנפשות העושות וכו'. וס"ל כדעת הפוס' דבלבישה שאין בה הנאה ליכא איסורא דכלאים כלל (ועיין בר"ן ס"פ ח' שרצים) וכיון שכל עיקרא דאיסורא דכלאים היא ההנאה והנאתו שבכל רגע ורגע חשיבא כמעשה ולקי שפיר על כל התראה והתראה. אלא דעדיין הי' מקום לפוטרו באם הפשיטה היתה עליו מלאכה כבדה דהא בכל דוכתי דעיקרא דאיסורא אינה אלא ההנאה קי"ל דלא אפשר ולא קא מכוין שרי (עי' ברמב"ם פי"ד מהל' מ"א הי"ב) וע"ז אמרו דהא בידו הוא לפשוט בנקל ולהסיר האיסור. וא"כ ניחא דחנניא ב"ח לא מיירי בלובש עתה הכלאים בעת החרישה אלא בלבוש הן כבר ועתה בעת החרישה התרו בו גם אלאו דכלאים ואשמעינן דלקי גם כלאים דאף דבעת החרישה ודאי קשה עליו לעשות שני מלאכות כאחד לחרוש ולפשוט (ועי' בר"פ מציאות האשה דשני מלאכות כאחד מיקרי העדפ' ע"י הדחק) א"כ הדר הו"ל לא אפשר ולא קא מכוין ואף שיכול הוא לפסוק ממלאכת החרישה ולפשוט מעליו הכלאים מ"מ נימא כיון דעל מה דלא פריש ממלאכת החרישה כבר מילקי לקי וא"כ א"א לחייבו על מה דלא פריש ממלאכת החרישה עוד הפעם מלקות קמ"ל כיון דכלאים ל"ת אחריתי היא. ולא משום למא דחרישה מלקי לקי גם עלה וא"ש ודו"ק היטב:
שם כ"א. עי' גי' המשניות בשם הטורי אבן דהאיכא תרי לאוין בנזיר. אך באמת הר"מ בפי' המשניות כתב דלא נחית התנא כ"א לחשוב איסורין דל"ש בהו אין איסור חל על איסור אבל למנין המלקות לא נחית. תדע דהאיכא בנזיר זה עוד מלקות ג' דבל תאחר כמבואר בריש נדרים וער"נ ור"מ דלקי עליו ואף שי"ל דמיירי שטימא עצמו אחר מלאת דל"ש בל תאחר לפי שכבר יצא אלא שסותר ל'. ואף דמאחר תגלחתו מ"מ ע"ז ודאי לא לקי דלא עדיף טומאה זו מאלו לא הי' מגלח בלא"ה דהוי חשיב לאו שאין בו מעשה. ורק כשסותר הנזירות ע"י טומאתו הא ודאי חשיבא מעשה כיון שאי אפשר לו לדחות הנזירות רק במעשה זו. מ"מ אכתי קשה דלנקיט בטימא עצמו תוך מלאת. דנהי דאמרינן בכ"ד תני ושייר מ"מ אין זה כ"א דלא נחית להוסיף עוד מעשה לאוין שעשה באותה שעה. אבל להוסיף ציורים אחרים קודמים לשעת העבירה. שעי"כ יתוספו לאוין ודאי חשיב הש"ס לקושי'. תדע שהקשו ולחשוב שבועה שלא אחרוש וא"כ הדק"ל נצייר שנטמא תוך מלאת ולילקי עוד אע"כ דלא נחית כלל לתנא מנין מלקות (וקושי' ש"ס ולחשוב נמי זורע לפי שבאמת יש עוד מעשה ולאו אחר לפס"ד):
שם ומה שהקשה יו"ט ושביעית איך חלין זע"ז נמצא בספר שער המלך. וק' לר' ישמעאל לא נראה. דעל הלמ"מ ודאי חייל גם תי' דבעשר נטיעות ג"כ ל"נ דהא התם משום פסידא התירו וכאן סוף סוף יהי' כלאים בכרם וגם בלא"ה הא כאן משום זורע לקי ערש"א אבל העיקר דלר"י קשה אפכא כיון דאמרי פ"ק דר"ה דס"ל תוספות שבת ויו"ט מה"ת מועניתם. וא"כ לא יחול שביעית על יו"ט של ר"ה ואם באמצע השנה לא יחול יו"ט אשביעית. אבל ב"ל לר"ע הני שלשים יום מן ר"ה נאסרין לשביעית למפרע. והגע עצמך אילו לא נתקדשה ר"ה כראוי לא היתה חלה שמיטה כלל. אלא שקדושתו של ר"ה גורמת השמיטה. וגם שלשים יום מקודם לכן לא שייך לומר כלל שלא יחול ר"ה על שמיטה וגם י"ל בע"א למ"ש בפ"ק דמו"ק לס"ד דש"ס דיליף ר"ג גם משבת בראשית ועיי"ש בתוס' שהק' דהא גם בשבת איכא תוספ' ותירץ דשעורא זוטרא כי הא מודה ר"ג גם בשביעית. א"כ י"ל נהי דאדחיא ג"ש זו למילף מינה לסתור ההל"מ עכ"פ להיפך נילף מינה לאסור מה"ת שעורא זוטרא דא לשביעית וא"כ הוי שביעית ויו"ט שוין כל אחד יש לו תוס' בעשה ואח"ז בא הלאו וכשם שכל לאו חל על עשה שלו. כן חל גם אעשה אחריתי דאל"כ יפטרו בר"ה אתרווייהו דכ"א לא יחול על עשה השני' ודו"ק:
שם פ"ג תנן חזן הכנסת אוחז בבגדו כו' קשה כמו דאפליג ר' יהודא בסיפא לחלק בין איש לאשה. למה לא נחלק גם כאן שלא לעשות באשה כן כדס"ל פ"ק דסוטה בהי' שערה נאה אף דמפורש בקרא ס"ל דעקרוהו משום הרהורא ע"ש בתוס' וה"ה כאן אף דנימא דלאו משום נקלה לחוד אתינן עלה דפסקא דש"ס הסמוכה י"ל דקאי אהא דכופהו על העמוד אך תוס' שם כתבו דגם קריעת כסות מהא נפיק ועתוי"ט דרשת הספרי (ויל"פ דהתוס' נחתי לאיכות פעולת קריעה ופרימה דמשום בזיון הוא) דבקטלא הוא דס"ל שם דלא חיישינן להרהורא כיון דקטלינן לה משא"כ כאן (וא"ל דהתם איכא רוב עם יותר דז"א דהא מסקינן דרק נשים מצוין לראותה לא אנשים) ולרבנן ניחא כאן דכיון דלא קטלינן לה עבדינן לה ונקלה ועוד דשא"ה דכתבו התוס' בסנהדרין ובסוטה דלדידהו לא נתפרש בתורה איך לעשות באשה משא"כ לענין הכאה שתרגיש יותר בהסרת בגדה הוי בכלל עונשין דהוקשה אשה לאיש. אלא דהתורה בלשון זכר נאמרה. ובפרט דעיקר עונש מלקות כתוב בתורה גבי עדים זוממים דע"כ זכרים נינהו אבל לר"י קשי'. ונ"ל דכמש"כ המפרשים דלב"ש דס"ל אסור הוצאה ביו"ט ואפ"ה לא רצו חז"ל לעקור כל מצות שופר בשביל גזירתם כן נימא ג"כ דאם תאמר שלא יגלו כסותה א"כ אין אלו מלקות כלל. ויהי' הדין לפוטרה לגמרי ונמצא הכל נעקר וזה לא רצו חז"ל שא"כ בסוטה דאפי' אם לא עבדי' פריעת ראשה מ"מ אין כל ההשקאה בטילה עי"כ ומאי דמתקיים מלקות עכ"פ באשה כעורה לא נתתי חז"ל לזה ונחשב להם כעקירת מצוה שלימה
שם פרק ג' משנה י"ב כיצד מלקין וכו' ורצועה של עגל בידו כפולה אחד לשנים ושנים לארבעה. ועי' בפי' הרע"ב ורצועה של עגל שנאמר ארבעים יכנו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו. כפולה לשנים ושנים לארבעה. ד' רצועות תפורות זו ע"ג זו ובתוסיו"ט כ' לשון הרב ד' רצועות תפורות זו ע"ג זו ואין כאן במשמע לשון המשנה וז"ל הריב"ן כפול אחת לשתים ועוד רצועה אחרת כפולה לב' היינו שתי רצועות שהן ארבע ע"כ. והנה גם פי' זה אינו במשמע מלשון המשנה ומלבד זאת אין יסוד ןמקור כלל לכל אלו הפי' מאין הוציאו חז"ל כן:
ונראה דהפי' האמיתי הוא כך דהא ילפינן סמוכין דצריך להיות רצועה של עגל מהא דסמיך ליה לא תחסום שור בדישו. וכמ"ש הר"ב. וזה ידוע דשיעור עור בכל מקום הוא ה' על ה' (עיין מסכת כלים פכ"ז משנה ב') א"כ כיון דגלתה התורה דצריכה להיות של עור צריכה להיות בה ה' על ה' היינו ה' אורך על רוחב והלמ"מ הוא שיהי' רחבה טפח א"כ צריך לכפול הרוחב לשנים ואח"כ כופל השני' לארבעה וכדי שיעמוד מהרוחב ה' על טפח והיינו שעובי הקמטים מחסרון טפח. וממילא נשאר שיעור רחבה ע"י הכפלים טפח ודו"ק: