תורת אהל משה· רבי משה יהושע לייב דיסקין
מסכת הוריות
עי' במשנה בהוריות הורו ב"ד וכו' בין שעשו ועשה עמהם וכו' ע"ש בת"י דמספקא אם ב"ד עצמן מחויב להביא כבשה או שעירה דנהי דפר אין מביאין וכו' מ"מ קרבן יחיד לייתי ע"ש. ולכאורה קשה הרי הך דינא מפורש במשנתינו בסיפא דקתני הורו ב"ד וידע אחד מהם היינו מהב"ד עצמן א"כ היינו דינא דהתוס' שעשו אחד מהב"ד ועד כאן לא מחייבי' ליה רק משום דידע שטעו ועשה משום שסבר מצוה לשמוע דברי חכם ועיין הרמב"ן והו"ל תולה בעצמו להכי מחייבינן לי'. אבל אם לא הי' יודע שטעו הי' פטור הגם שהוא מהב"ד והא ודאי אין לו' נפקותא אם א' עשה או כל הב"ד עשו דמתניתין איירי בא' שעשה והתו' מספקא להו בב"ד שעשו זה ודאי דאדרבא חד והוא מהב"ד מסתברא יותר דלספק התו' דליחייב קרבן יחיד. ובדוחק היינו יכולים לומר דהא תליא במחלוקת דלקמן אי ב"ד משלים לרוב צבור א"כ הווין כצבור ממילא ה"ה אי חד מהם שעשה ה"ל כאחד מהציבור שעשה בהוראת ב"ד ופטורים משא"כ אם נימא דב"ד אין משלימין לרוב צבור א"כ לא הווין כציבור ואפשר דמיקרי תולים בעצמם וע"ז מספקו התוס' דילמא יתחייבו כשבה. אבל אכתי אינו מיושב דהרי התוס' דקא מספקי להו לתנא דמתני' דהרי סמכו דבריהם על מתניתין ותנא דידן הרי לא ס"ל כן כדדיקינן מהך סיפא:
ויש לתרץ והוא דאפשר לומר דהגם דלא נוכל לחייב הב"ד שעשו או חד מהם משום דהו"ל למידק ולוקי אדינא ולברר איך שטעו דאם היינו אומרים כן בכל ענין היו מחויי' דאם הי' אחד מהם בא על דינא שטעה בכל ענין היה יוכל להתבטל אם הי' אומר להם מפורש טועים אתם כדלקמן. ורק ע"ז אפשר לומר דע"ז נקרא אנוס דלבו אנסו. ורק דמחייבינן לחד מהם שעשה דהו"ל למידק עד שיעלה לו לספק בזה וע"ז מיקרי שוגג וא"כ להך כללא איכא למימר דאיכא נפקותא בין אם היו הסנהדרין שהורו רוב מצומצם דהיינו שלשים וששה הורו להתיר ושלשים וחמשה הרכינו בראשם שם איכא למימר שפיר דליחי' הב"ד להביא כשבה דכל א' תולה בעצמו דאם גם אצלו הי' ס' ממילא הי' מתבטל ההוראה א"כ הו"ל כל אחד תולה בעצמו ושפיר איכא לחייוביה ליה משא"כ אם היו הסנהדרין יותר משלשים וששה כגון ל"ז או יותר ממילא כל אחד לא עשה ע"פ עצמו דהרי גם אי הוי מידק שפיר והי' מספק בעצמו מ"מ היה נשאר רוב סנהדרין להתיר ההוראה. א"כ הו"ל תולה בב"ד משום דאידך נשארו בטעותם להכי עבד הוראתם א"כ פטרינן ליה. וע"ז האופן איירי מתניתין דמ"מ אם ידע שטעו מחייבין ליה הגם שהיו יותר משלשים וששה ההורים. משום דהו"ל תולה בעצמו כיון שידע וד"ל:
שם משנה ד' מזידים ועשו שוגגים מביאין כשבה ושעירה שוגגים ועשו מזידים הרי אלו פטורים כ' תוס' רעק"א (אות ז') קשה לי הא הו"מ למינקט גם בזה מביאין כשבה ושעירה כגון שהיו מזידין שידעו שהב"ד הורו שלא כדין כי ידעו הלאו אבל לא ידעו הכרת. דלא מיק' עשו ע"פ ב"ד לחייב דהא ידעו שאסור בלאו לעשות כן ומביאין כשבה ושעירה דהוו שוגגין כיון דשגגו בכרת כדקי"ל פ"ז דשבת ס"ט א' כר"י דשגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו חייב קרבן וכן לר"ל שם משכחת לה שידעו העשה כמ"ש תוס' שם וצ"ע. ועיין תפארת ירושלים להגאון מוהרמי"ל זצ"ל דתי' דנראה דלא נחית לחלק בסוג זה דמזיד. דהא נקט תחילה מזידים ועשו שוגגין מביאין כשבה ושעירה. וה"נ איכא לחלק כגון שהזיד בלאו ומביאין פר א"ו דלא נחית לחלק בהכי עי"ש. ודבריו קשין להולמן דהיכי לוקמי כגון שהיו ב"ד מזידין בלאו דממ"נ אם גילו דבר זה לקהל דיש איסור לאו ואמרו להם שאין בו כרת א"כ לא הוי הוראה דהרי מפו' אמרו בגמרא שם ד"ע ב' דאינם חייבים עד שיאמרו מותרים אתם לעשות. ואם לא גילו לקהל אלא שאמרו להם סתם מותרים אתם לעשות. א"כ לא מיקרי טעו דהא הורו לעבור על איסור לאו בשאט נפש. ועיין רש"י במשנה דמזידין ועשו שוגגין דבעינן דוקא שישגו הב"ד כדכתיב קרא. אך קושית הגרע"א ז"ל בעצמו נראה דיש ליישבה בטוב טעם דממ"נ איך הוי מעשה אם ידעו הקהל ידיעה ברורה (לפי דעתם) שהב"ד טעו בהוראה ויש בו לאו ואין בו כרת. כל כה"ג מיקרי תולין בדעת עצמן דאפילו שגגו הקהל לגמרי וסברו שהוא היתר גמור מביאים כיחידים כמבואר בר"מ פי"ג מהלכות שגגות. וזה נכלל במשנה א' בזה הכלל. דכה"ג חייבים כיחידים. דהא טעותם תלוי בעצמם ואם לא ידעו הקהל שיש בו כרת אך סמכו בזה על הוראת הב"ד מהנראה דזה מיקרי מזיד גמור. וכיון שראו הב"ד טעו בלאו ודאי איך הכניסו א"ע לגדר ס' כרת כי אין להם לסמוך עוד על הוראת הב"ד הטועים. וכיון שהכניסו א"ע לגדר הס' מיקרי מזידין ממש כדמוכח בכריתות ד' י"ח א'. ואין להם להביא קרבן עוד:
שם פ"ב משנה ה' אין חייבים על שמיעת קול ועל ביטוי שפתים ועי"ש בפי' הרע"ב ובתיו"ט דנחלקו אם קאי גם על כהן המשיח או על הב"ד דוקא ומ"מ כ"ע מודו דעל ב"ד ודאי קאי והוא דאם שגגו בהוראה על א' מאלו אינם חייבים להביא פר:
ולכאורה יש לתמוה טובא על עיקרא דמתניתין דמאי שאלה יש בזה אם הב"ד חייבים להביא פר אם לאו ולא פטרו אלא משום דהוא הוראה בקרבן עולה ויורד כדמפ' הטעם במתני'. והא בלא"ה אינם חייבים דהא לא הוי שבועה כלל אצל עדים כיון דהסנהדרין התירו להם בפי' ואמרו להם מותרים אתם לעשות ואין לך אונס גדול מזה והאדם בשבועה כתיב (ועי' מ"ש התוס' במס' שבועות דל"א ע"ב) ד"ה ואין בסוה"ד עי"ש היטב וכיון דכל כה"ג אין העדי' חייבין בקרבן כלל מה"ת יהיו הב"ד מחויב להביא פר העלם דבר בשלמא על הא דקתני במתניתין ביטוי שפתים אין להקשות קושיא זו דיהיו פטורים מטעמא דאין להנשבעים שום חיוב קרבן דהאדם בשבועה כתיב דהתם יתכן דלא הורו לו לישבע מעיקרא על שקר אלא לאחר שנשבע הורו לו לעבור על שבועתו ומיקרי שפיר האדם בשבועה (ועיין ברש"י במסכת שבת דף ס"ט ע"ב) משא"כ הכא גבי שבועת העדות יקשה דהא האדם בשבועה כתיב:
וביותר יש להקשות קושיא זו למ"ש התוס' (במס' ב"ק פ' הכונס) דכל היכא דיכולים לחזור ולהעיד אינן חייבין קרבן דקא מפרשי ושמע קול אלה ואם לא יגיד ונשא עונו דהיינו היכא שאינו יכול לחזור ולהגיד. וא"כ הכא לא יתכן אצלם חיוב קרבן כלל כיון דיכולים לחזור ולהגיד לא מבעי לשיטת הפוסקים דאם אמרו א"י לחוד יכלו לחזור בהם וה"נ לא גרע מאלו אמרו אין אנו יודעים לחוד ואי משום דנשבע על כך השבועה לא מעלה כלל כיון דהיתה עפ"י הסנהדרין והוראתם פשטא ברוב הציבור ואפילו לשיטות הסוברים דגם מא"י ליודע לא מצי לחזור ולהגיד (עיין בח"מ סי' כ"ט בסמ"ע ס"ק ט') הא מ"מ כ"ע מודו דבמילתא דעבידי למיטעי דיכולים לחזור ולהגיד (עיין בתוס' פרק איזהו נשך ועי' ר"ן רכ"ק דר"ה) וא"כ ה"נ ודאי הוא מילתא דאתי למיטעי כיון שהסנהדרין אומרים בפירוש מותרים אתם לעשות דבלא"ה אינם חייבים להביא פר כמבואר בריש מכלתין:
ודוחק לומר דבמילתא דעבידא למיטעי הוא רק כשהטעות הוא בגוף המעשה אבל לא כשהטעות הוא רק בענין דינא דהא כתב הרמ"א (בח"מ סי' כ"ט דאפילו באמתלא מהני לחזור ולהגיד ומכ"ש דהכא מהני דלא גרע מאמתלא ושוב אינם חייבים קרבן):
והנראה ליישב בשום לב להבין הא דקתני בריש מכלתין דאין הב"ד חייבים אלא באמרו מותרים אתם לעשות. ואיזה טעם הוא אם נימא דכיון דלא הורו ההיתר מפורש לא מיקרי הוראה כלל ומש"ה פטור או דאפילו אם נימא דהוי הוראה פטורים כיון דלא הורו ההיתר לא הי' להשואל לעשות מעשה והוי כעין שוגגין ועשו מזידין דקתני במתניתין דפטורים והנה אם נאמר דפטורים משום דלא הוי הוראה כלל יש לעיין באם הורו היתר מפורש בדבר אבל שיהי' באופן מהאופנים שאמרו בו והעושי' היו מסופקים באיזה אופן אמרו הסנהדרין את ההיתר והלכו ועשאו בעצמם מעשה ואתרמי שעשאו האיסור באותו האופן שהורו בו הב"ד להיתר וא"כ שפיר חשיבי הוראה מעליא ויהיו חייבים להביא פר אף אם העושים נסתפקו ולא שמעו בעת ההוא מפיהם ההיתר מפורש כיון דמיקרי הוראה מעליא:
ועפי"ז שפיר איכא לאשכוחי גוונא גם הכא שהעדים נסתפקו באיזה אופן התירו הב"ד ועשו מעשה בעצמם לפי שידעו שב"ד הקילו בזה על איזה אופן עכ"פ. ונשבעו שאינם יודעים דאזי מקרי שפיר האדם בשבועה כיון דבשעה שנשבעו לא שמעו עכ"פ ההיתר מפורש יוצא מפי הב"ד הגדול ושוב לא יכלו לחזור ולהעיד דהא מעצמם נשבעו ולא הוי ברירה להו דבגוונא דידהו התירו הב"ד והיה בדין שהב"ד יהיו מחויבים להביא פר אי לאו מטעמא דמתניתין:
ואם נאמר כהצד השני והוא דאעפ"י שמיקרי הוראה פטורים ומשום דלא היה לו להשואל לעשות מעשה ע"פ אם לא שמע ההיתר מפורש. ג"כ יש לתרץ קושיתינו והוא דאפשר דלא בעינן שיאמרו בפירוש מותרים אתם לעשות אלא בעבירות שאין מביאין עליהם קרבן אלא על השוגג דבזה אם לא הורו ההיתר מפורש והוי העושה כמו מזיד ואין להם בשביל המעשה הזה חיוב קרבן כיון דעל המעשה בעצמותה אין עלי' חיוב קרבן במזיד אבל בשבועות העדות וכיוצא בו דחייבין עליה גם אמזיד אפשר לומר דאף אם לא אמרו להדיא מותרים אתם לעשות ואפי' אמרו שיש בו צד איסור אלא שאין בו חיוב קרבן והלכו ועשו על פיהם אפשר דחייבים להביא פר הוראה. וא"כ איכא לאוקמי כגון שלא הורו ההיתר מפורש ושפיר מקרי האדם בשבועה והיה בדין שיהיו חייבים להביא פר הוראה אי לאו מטעמא דמתניתין ודו"ק:
שם פ"ב משנה ז' אשם ודאי היחיד והנשיא חייבין וכו' דברי ר"ש. ועיין ברע"ב שם חמשה אשמות הן וכו' אשם ש"ח וקשה דגם רישא ר"ש היא ולר"ש לא משכחא אשם ש"ח בכהן המשיח דהרי ר"ש לית ליה איסור כולל כמבואר במס' יבמות דף ל"ב ע"ב וגם איסור מוסיף לא ברירא לן אם אית ליה לר"ש. וא"כ להמבואר במס' (גיטין דף ט"ל ע"ב) דר"ש כר"ע ס"ל דש"ח היא חצי' שפחה וחצי' בת חורין המאורסת לע"ע. וא"כ אסורה לכהן משום זונה בין צד שפחה שבה ובין צד חורין שבה (עיין בתוספות יבמות ס"א א' ד"ה אין זונה) וקי"ל דגם באיסורי כהונה האיסור על שניהם דכשם שאסור לכהן לישא אותה כך היא אסורה לינשא לכהן וא"כ כד מעיינין נראה דהאיסור ש"ח שנתוסף במה שנתארסה לע"ע לגבה הוי א"כ ולגבי דידיה הוי א"מ דזה פשוט דלגבי דידה הבעל הוי חתיכת האיסור וכן להיפך לגבי דידי' האשה הוי חתיכת האיסור וא"כ לגבי דידיה שהיא היא חתיכת האיסור שפיר הוה איסור מוסיף דעד השתא לא היתה החתיכה זו אסורה כ"א אליו והשתא נתוסף האיסור של ש"ח בחתיכה זו גם על אחרים וממילא נתוסף גם עליו. אבל נגד החיוב שלה מיקרי איסור כולל. דעד עתה הוה הכהן אסור לה לבד והכהן היא החתיכת האסור האמור עלי' וכשנעשתה ש"ח לא נתוסף שום איסור על חתיכת האיסור דהיינו הכהן שכשם שעד הנה רק עליה היה אסור ולא על נשים אחרות גם עתה כשנעשית ש"ח לא נתוסף על הכהן שום איסור. וגם עתה שאר נשים מותרות לו. אבל א"כ הוא דהרי נאסר עליה להבעל לשאר העולם משום ש"ח ומיגו דאסר עליה החתיכה האחרונה דהיינו גם ישראלית יחול עליה הכהן באיסור ש"ח וז"ב וא"כ לר"ש דלית ליה א"כ לא מצי האיסור לחול עליו וא"כ אף אם נימא דלדידיה הוה מוסיף וא"מ א"ל מ"מ כיון לעליה לא חל האיסור של ש"ח גם עליו לא מצי לחול כמבואר במס' (כריתות די"א א') ת"ר בזמן שהאשה לוקה האיש מביא קרבן אין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן. ועי"ש בתוד"ה דהא. ואיך משכחת אשם ש"ח לכהן המשיח:
ונראה ליישב בהשכל והוא דהרי מצינן דאיסור ש"ח חלוק משאר איסורי עריות. דבכל איסורי עריות משעת העראה חייב משא"כ בש"ח דאינו חייב עד גמר ביאה כמבואר במס' (כריתות שם י"א ב') וא"כ א"ל דבשאר עריות פקע איסור דידהו בשעת גמר ביאה כעין שאמרו במסכת (כתובות דף נ"א ע"ב) דתחילתו באונס וסופו ברצון פטור דאמרינן יצר אלבשה משא"כ בש"ח גלתה התורה בפי' דחייב על גמר ביאה ומבואר בגמרא דהא דא"א חע"א מ"מ כי מצי רווחא חייל וא"כ בגמר ביאה פקע איסור זונה וחייל איסור ש"ח ודו"ק:
עוד י"ל דר"ש לשיטתו דס"ל גיורת פמב"ג מותרת לכהן (עיין יבמות ס' ובקידושין ע"ח) וא"ל דה"ה בשפחה שנשתחררה פמב"ג שנים דמותרת לכהן ואיכא לאשכוחי ח"ש וחציה ב"ח מעת שהיתה קטנה פמב"ג. מיהו לכאורה קשה ר"ש ס"ל (גיטין דט"ל) דאין כסף גומר כ"א שטר ובקטנה הוא רק מדרבנן דהא לית לה זכיה. וצריך לומר דמשכחת לה כגון שאמה היתה ח"ש וחציה ב"ח ובא עליה ישראל כשר [דאל"כ עדיין יקשה למ"ד עכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד ממזר] דהולד חציו שפחה וחציו ב"ח ובחציו ב"ח ליכא איסור זונה לכהן ומש"ה חל האיסור על ש"ח ודו"ק: