תורה תמימה על התורה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
שמות
פרק א
פסקה ו
יוסף וכל אחיו. א"ר חמא ב"ר חנינא, מפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות א.
(ברכות נ"ה א׳)
פסקה ח
ויקם מלך חדש. פליגי רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, והד אמר שנתחדשו גזרותיו, מאן דאמר חדש ממש – דכתיב חדש, ומאן דאמר שנתחדשו גזרותיו, מדלא כתיב וימת וימלוך ב.
(סוטה י"א א׳)
אשר לא ידע את יוסף. דהוי דמי כמאן דלא ידע ליה כלל ג [שם שם]
פסקה ט
ויאמר אל עמו. תני, הוא התחיל בעצה תחלה דכתיב ויאמר אל עמו וגו׳ הבה נתחכמה, לפיכך לקה הוא תחלה, שנא׳ (פ' וארא) ובכה ובעמך וגו' יעלו הצפרדעים ד.
(שם שם)
פסקה י
הבה נתחכמה לו. להם מבעי ליה, אמר ר' חמא ב"ר חנינא, באו ונחכם למושיען של ישראל, במה נדונו, נדונו באש – כתיב (ישעיהו ס״ו:ט״ו) כי הנה ה׳ באש יבוא, נדונו בחרב – כתיב (שם) ובחרבו את כל בשר, אלא באו ונדונו במים שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת מביא, אי נמי הוא אינו מביא אבל הם באים ונופלים לתוכו שנאמר (פ, בשלח) ומצרים נסים לקראתו ה.
(סוטה י"א א׳)
ועלה מן הארץ. ועלינו מבעי ליה, א"ר אבא בר כהנא, כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו בחבירו ו.
(שם שם)
פסקה יא
וישימו עליו. עליהם מבעי ליה ז, תנא דבי ר׳ אלעזר ב"ר שמעון, מלמד שהביאו מלבן ותלאו לו לפרעה בצוארו, וכל אחד מישראל שאמר אסטניס אני, אמרו לו, כלום אסטניס אתה יותר מפרעה ח.
(שם שם)
שרי מסים. דבר שמשים ט.
(שם שם)
למען ענותו בסבלותם. למען ענותם מבעי ליה י, אלא למען ענותו לפרעה בסבלותם של ישראל יא.
(סוטה י"א א׳)
ויבן ערי מסכנות. פליגי בה רב ושמואל, חד אמר שמסכנות את בעליהן, וחד אמר שממסכנות את בעליהן, דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן יב.
(שם שם)
את פתם ואת רעמסס. פליגי בה רב ושמואל, חד אמר פיתם שמה ולמה נקראה רעמסס, מפני שראשון ראשון מתרוסס יג, וחד אמר רעמסס שמה ולמה נקראה פיתם, מפני שראשון ראשון פי תהום בולעו יד.
(שם שם)
פסקה יב
כן ירבה וגו'. כן רבו ובן פרצו מבעי ליה, אמר ריש לקיש, רוח הקודש מבשרתן כן ירבה וכן יפרוץ טו.
(שם שם)
ויקוצו. מלמד שהיו בעיניהם כקוצים טז.
(שם שם)
פסקה יג
בפרך. ר' אלעזר אומר, בפרך – בפה רך, ר' שמואל בר נחמני אמר בפריכה יז.
(סוטה י"א ב')
פסקה יד
וימררו את חייהם. תנא ר׳ חייא בשם ר' הושעיא, [למה אוכלין חזרת בפסח, לומר לך] מה חזרת תחלתה מתוק וסופה מר יח, כך עשו המצרים לאבותינו במצרים, בתחלה אמר פרעה ליוסף במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך (פ׳ ויגש) ולבסוף וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים יט.
(ירושלמי פסחים פ"ב ה"ה)
בחומר ובלבנים וגו׳. אמר רבא, בתחלה בחומר ובלבנים ולבסוף – בכל עבודה בשדה כ.
(סוטה י"א ב')
בפרך. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים כא.
(שם שם)
פסקה טו
למיילדות העבריות. פליגי בה רב ושמואל, חד אמר אשה ובתה – יוכבד ומרים, וחד אמר כלה וחמותה – יוכבד ואלישבע כב.
(סוטה י"א ב׳)
שפרה, פועה. תניא, שפרה זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה – שמשפרת את הולד. פועה זו מרים ולמה נקרא שמה פועה שהיתה פועה לולד כג, דבר אחר שפרה – שפרו ורבו ישראל בימיה, פועה שהיתה פועה ברוח הקודש ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל כד.
(שם שם)
פסקה טז
על האבנים. מאי אבנים, א"ר חנן, סימן גדול מסר להן, בשעה שהאשה כורעת לילד יריכותיה מצטננות כאבנים. ואית דאמר, מאי אבנים כדכתיב (ירמיהו י״ח:ג׳) וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים, מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע כך אשה ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע כה.
(שם שם)
אם בן הוא וגו׳. א"ר חנינא, סימן גדול מסר להן, בן פניו למטה, בת פניה למעלה כו.
(שם שם)
פסקה יז
כאשר דבר אליהן. להן מבעי ליה, א"ר יוסי ב"ר חנינא, מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו כז.
(סוטה י"א ב׳)
ותחיין. תנא, לא דיין שלא המיתו אותם אלא שהיו מספיקות להם מים ומזון כח.
(שם שם)
פסקה יט
כי חיות הנה. מאי חיות, אילימא חיות ממש, אטו חיה מי לא צריכה חיה אחריתי לאולודי, אלא אמרו לו, אומה זו כחיה נמשלה, יהודה גור אריה, דן יהי דן נחש, נפתלי אילה שלוחה, יששכר חמור גרם. יוסף בכור שור, בנימין זאב יטרף (פ' ויחי) דכתיב ביה כתיב ביה ודלא כתיב ביה כתיב ביה (יחזקאל י״ט:ב׳) מה אמך לביא בין אריות רבצה כט.
(סוטה י"א ב׳)
פסקה כא
ויעש להם בתים. [פליגי בה] רב ושמואל, חד אמר בתי כהונה ולויה – אהרן ומשה, וחד אמר בתי מלכות, משום דדוד המלך נמי ממרים קאתא ל.
(שם שם)
פסקה כב
לכל עמו. א"ר יוסי ב"ר חנינא, אף על עמו מר [ואזול ר׳ יוסי ב"ר חנינא לטעמיה, דאמר] שלש גזירות גזר פרעה, בתחלה אם בן הוא והמתן אותו, ואחר כך גזר היאורה תשליכוהו, ולבסוף אף על עמו גזר לא.
(סוטה י"ב א׳)
היאורה תשליכוהו. ראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל במים הוא לוקה, עמדו וגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, כיון דשדיוהו למשה, אמרו, תו לא חזינן בההוא סימנא ובטלו לגזירתייהו, והם אינם יודעים שעל מי מריבה הוא לוקה לב.
(שם שם ב')
פרק ב
פסקה א
וילך איש. להיכן הלך, א"ר יהודה בר זבינא, שהלך בעצת בתו א, תני, עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אמר לשוא אנו עמילין, עמד וגרש את אשתו, ועמדו כולם וגרשו את נשותיהם ב, אמרה ליה בתו, אבא, גזירתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות, פרעה לא גזר אלא בעולם הזה ואתה גזרת בעוה"ז ובעוה"ב ג, פרעה הרשע ספק גזירתו מתקיימת ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי גזירתך מתקיימת, עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם ד.
(שם שם)
ויקח. ויחזור מבעי ליה, א"ר יהודה בר זבינא, שעשה לה מעשה לקוחין, הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדין לפניה ומלאכי השרת אמרו אם הבנים שמחה ה.
(סוטה י"ב א׳)
את בת לוי. אפשר בת מאה ושלשים שנה הוית וקרי לה בת ו, דא"ר חמא בר חנינא, זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, שנאמר (פ׳ פינחס) אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים, א"ר יהודה בר זבינא, שנולדו בה סימני נערות [נתעדן הבשר, נתפשטו הקמטין וחזר היופי למקומו] ז.
(שם שם)
פסקה ב
ותהר האשה ותלד. והא הוי מתעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא ח, א"ר יהודה בר זבינא, מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער, אף לידתה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפתקה של חוה ט.
(שם שם)
כי טוב היא. תניא, ר' מאיר אומר, טוב שמו, ר' יהודה אומר, טוביה שמו, ר' נחמיה אומר, הגון לנביאות הוא, אחרים אומרים שנולד מהול, וחכמים אומרים שנתמלא כל הבית אורה כשנולד, כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם (פ׳ בראשית) וירא אלהים את האור כי טוב י.
(שם שם)
ותצפנהו שלשה ירחים. דלא הוו מנו מצרים אלא משעה דאהדרה עמרם, והיא הות מתעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא יא.
(סוטה י"ב א׳)
פסקה ג
ולא יכלה עוד הצפינו. ואמאי תצפניה ותיזל, אלא כל היכי דהוי שמעי מצראי דמתיליד ינוקא, ממטי ינוקא להתם כי היכי דלשמעינהו ומעוי בהדייהו, דכתיב (שיר השירים ב׳:ט״ו) אחזו לנו שועלים שועלים קטנים יב.
(שם שם)
תבת גמא. מאי שנא גמא, אמר רבי אלעזר, מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופן יג, וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהם בגזל. ור׳ שמואל בר נחמני אמר, מפני שגמא הוא דבר רך שיכול לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה יד.
(שם שם)
בחמר ובזפת. תני, חמר מבפנים וזפת מבחוץ, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע טו.
(שם שם)
ותשם בסוף. ר׳ אלעזר אומר – ים סוף טז, ר׳ שמואל בר נחמני אמר – אגם, כדכתיב (ישעיהו י״ט:ו׳) קנה וסוף קמלו יז.
(שם שם)
פסקה ד
ותתצב אחותו. במדה שאדם מודד מודדין לו, מרים המתינה למשה לפיכך המתינו לה ישראל במדבר, שנאמר (ס"פ בהעלותך) והעם לא נסע עד האסף מרים, ומדה טובה מרובה שהיא המתינה שעה אחת וישראל המתינו לה שבעת ימים יח.
(סוטה ט׳ ב׳, י"א א׳)
ותתצב אחותו וגו׳. א"ר יצחק, פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר יט, ותתצב – דכתיב (שמואל א ג׳:י׳) ויבא ה׳ ויתיצב. אחותו – דכתיב (משלי ז׳:ד׳) אמור לחכמה אחותי את כ, מרחוק – דכתיב (ירמיהו ל״א:ג׳) מרחוק ה' נראה לי, לרעה – דכתיב (ש"א ב') כי אל דעות ה'. מה – דכתיב (פ' עקב) מה ה' אלהיך שואל מעמך, יעשה – דכתיב (עמוס ג׳:ז׳) כי לא יעשה אדוני ה' דבר וגו׳ כא, לו – דכתיב (שופטים ו׳:כ״ד) ויקרא לו ה׳ שלום כב.
(שם י"א א׳)
לדעה מה יעשה לו. מרים נביאה היתה והיתה מתנבאה ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל, ובשעה שנולד משה נתמלא כל הבית אורה, אמר לה אביה בתי, נתקיימה נבואתך, וכיון שהשליכוהו ליאור, אמר לה, בתי, היכן נבואתך, והיינו דכתיב ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו – לדעת מה יהיה בסוף נבואתה כג.
(שם י"ג א׳)
פסקה ה
לרחוץ על היאור. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, מלמד שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה, וכן הוא אומר (ישעיהו ד׳:ד׳) אם רחץ ה' את צואת בנות ציון כד.
(שם י"ב ב')
ונערותיה הולכות. א"ר יוחנן, אין הליכה זו אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר (פ׳ תולדות) הנה אנכי הולך למות, שכיון דחזו דבעית לאצולי למשה, אמרו לה, גברתנו, מנהגו של עולם מלך בו"ד גוזר גזירה, אם כל העולם אין מקיימין אותה, בניו ובני ביתו מקיימין אותה ואת עוברת על גזירת אביך, בא גבריאל וחבטן בקרקע כה.
(סוטה י"ב ב׳)
ותשלח את אמתה. ר׳ יהודה ור' נחמיה, חד אמר ידה וחד אמר שפחתה, ולמ"ד שפחתה, הא אמרן בא גבריאל וחבטן בקרקע כו, דשייר לה חדא דלאו אורחא דבת מלכא למיקם לחודה. ולמ"ד ידה, לכתוב ידה, הא קמ"ל דאשתרבובי אשתרבב כז.
(שם שם)
פסקה ו
ותראהו את הילד. ותרא מבעי ליה, א"ר יוסי בר חנינא, שראתה שכינה עמו כח.
(שם שם)
נער בוכה. קרי ליה ילד וקרי ליה נער, מלמד שעשתה לו אמו חופת נערים בתיבה, אמרה, שמא לא אזכה בחופתו כט.
(שם שם)
מילדי העברים זה. מנא ידעה, א"ר יוסי ב"ר חנינא, שראתה אותו מהול ל.
(שם שם)
מילדי העברים זה. [מהו זה], א"ר יוחנן, מלמד שנתנבאה שלא מדעתה, זה נופל ואין אחר נופל לא.
(שם שם)
פסקה ז
מינקת מן העבריות. מאי שנא מן העבריות, מלמד שהחזירוהו על כל המצריות לינק ולא ינק, אמר הקב"ה, פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא, והיינו דכתיב (ישעיהו כ״ח:ט׳) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים, למי יורה דעה למי יבין שמועה – לגמולי מחלב לעתיקי משדים לב.
(סוטה י"ב ב׳)
פסקה ח
ותלך העלמה. ר' אלעזר אומר העלמה – מלמד שהלכה בזריזות כעלמה, ור׳ שמואל בר נחמני אמר – שהעלימה את דבריה לג.
(שם שם)
פסקה ט
היליכי את הילד. א"ר חמא ב"ר חנינא, מתנבאה ואינה יודעת מה מתנבאה, היליכי – הא שליכי לד.
(סוטה י"ב ב׳)
ואני אתן את שכרך. א"ר חמא ב"ר חנינא, לא דיין לצדיקים שמחזירים להם אבידתם אלא שנותנין להם שכרן לה.
(שם שם)
פסקה יב
ויך את המצרי. א"ר חנינא, מצרי שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי לו.
(סנהדרין נ"ח ב׳)
פסקה יג
עברים נצים. א"ר יוחנן, משום ר' שמעון בן יוחאי, כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינם אלא דתן ואבירם לז.
(נדרים ס"ד ב׳)
ויאמר לרשע וגו'. אמר ריש לקיש, המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך, למה הכית לא נאמר אלא למה תכה, אע"פ שלא הכהו נקרא רשע לח.
(סנהדרין נ"ח ב׳)
פסקה טו
ויברח משה. וכי אפשר לבשר ודם לברוח מן המלכות, אלא בשעה שתפס פרעה את משה חייבו להתיז את ראשו וקהה החרב מעל צוארו של משה הדא הוא דכתיב (שה"ש ו׳) צוארך כמגדל השן זה צוארו של משה לט.
(ירושלמי ברכות פ"ט ה"א)
פסקה יח
אל רעואל אביהן. וכי רעואל שמו והלא חובב בן רעואל הוא מ, אלא מכאן שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא מא.
(ספרי פ׳ בהעלתך)
פסקה כ
ויאכל לחם. א"ר יוחנן, גדולה לגימא שמקרבת את הרחוקים, דא"ר יוחנן, בשכר קראן לו ויאכל לחם זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית מב.
(סנהדרין ק"ד א׳)
פסקה כא
ויואל משה. אין אלה אלא שבועה, דכתיב (יחזקאל י״ז:י״ג) ויבא אתו באלה מג.
(נדרים ס"ה א')
ויואל משה. נדר במותא הרי זה כנוי לשבועה, מאי במותא, תני ר׳ חייא, בנדר דנדר משה, שנאמר ויואל משה [ואין אלה אלא שבועה] מד.
(ירושלמי נדרים פ"א ה"ב)
פסקה כב
גרשם. מכאן דשם גרשם לעצמו ושם גרשון לעצמו ונ"מ לענין שמות בגיטין מה [ב"י אה"ע סי' קכ"ט].
פסקה כג
ויהי בימים וגו'. תני, מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים, מתוך הקץ שנאמר ויהי בימים הרבים ההם, מתוך צרה דכתיב ויזעקו, מתוך צוחה דכתיב וישמע אלהים את נאקתם, מתוך זכות אבות דכתיב ויזכור אלהים את בריתו, מתוך תשובה דכתיב וירא אלהים וידע אלהים מו.
(ירושלמי תענית פ"א ה"א)
פרק ג
פסקה ד
משה משה. לשון חבה לשון זירוז א.
(תו"כ ר"פ ויקרא)
פסקה ה
אל תקרב הלום. אמר עולא, בקש משה מלכות ולא נתנו לו, שנאמר אל תקרב הלום, ואין הלום אלא מלכות, שנאמר (ש"ב ז׳) מי אנכי וגו' ומי ביתי כי הביאתני עד הלום ב.
(זבחים ק"ב א')
של נעליך. מכאן אמרו, אסור לרקוק בהר הבית, ק"ו ממנעל, ומה מנעל שאין בו דרך בזיון אמרה תורה של נעליך מעל רגליך, רקיקה שהיא דרך בזיון לא כל שכן ג.
(ברכות ס"ב ב׳)
פסקה ו
אלהי אברהם וגו'. יכול כל הקודם בדבר חשוב מחבירו, ת"ל (פ׳ בחקתי) וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם, מגיד ששלשתן שקולים ד [מכילתא פ' בא סי' ג׳].
ויסתר משה פניו וגו'. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, בשכר שלש זכה לשלש, בשכר ויסתר משה פניו, זכה לקלסתר פנים ה, בשכר כי ירא, זכה לוייראו מגשת אליו (פ׳ תשא), בשבר מהביט, זכה לותמונת ה׳ יביט (פ' בהעלתך) ו.
(ברכות ז׳ א')
פסקה ח
ארץ זבת חלב. מלמד שהחלב מותר משום אבר מן החי, דאי לאו הכי לא הוי משתבח קרא במידי דלא חזי ז.
(בכורות ו׳ ב׳)
זבת חלב ודבש. א"ר חסדא, מאי דכתיב (ירמיהו ג׳:י״ט) ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי, למה ארץ ישראל נמשלה לצבי, לומר לך, מה צבי זה קל מכל החיות ח אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל פירותיה. יכול מה צבי זה קל ואין בשרו שמן אף א"י קלה לבשל ואין פירותיה שמנים ט, ת"ל זבת חלב ודבש, שמנים מחלב ומתוקים בדבש י.
(כתובות קי"ב א׳)
פסקה יד
אהיה אשר אהיה. [מאי אהיה אשר אהיה], אמר ליה הקב"ה למשה, לך אמור להם לישראל, אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות, אמר לפניו, רבש"ע, דיה לצרה בשעתה יא, אמר ליה, לך אמור להם, אהיה שלחני אליכם יב.
(ברכות ט׳ ב')
פסקה טו
אלהי אבותיכם וגו׳. מניין שאומרים אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שנאמר ה׳ אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם יג [מכילתא פ' בא, פ׳ ט"ז].
זה שמי לעלם. א"ר יוחנן, שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו יד לתלמידיהם פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמים בשבוע. א"ר נחמן בר יצחק, מסתברא כמאן דאמר פעם אחת בשבוע, דכתיב זה שמי לעולם – לעלם כתיב טו, רבא סבר למדרשיה בפרקא, אמר ליה ההוא סבא, לעלם כתיב טז.
(קדושין ע"א א׳)
זה שמי לעלם. בשעה שהיה הכהן גדול ביום הכפורים מזכיר את השם, לא היו השומעים זזים משם עד שהוא מתעלם מהם, [מאי טעמא], דכתיב זה שמי לעולם – לעלם כתיב יז.
(ירושלמי יומא פ"ג ה"ז)
זה שמי וזה זכרי. ר' אבינא רמי, כתיב זה שמי וכתיב זה זכרי, אמר הקב"ה, לא כמו שאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא [אני] באל"ף דל"ת יח.
(קדושין ע"א א׳)
פסקה טז
את זקני ישראל. א"ר חמא בר חנינא, מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, היו במצרים ישיבה עמהם, שנאמר לך ואספה אה זקני ישראל יט.
(יומא כ"ח ב')
את זקני ישראל. מכאן שהקב"ה חלק כבוד לזקנים כ.
(ספרי פ׳ בהעלתך סי׳ צ"ב)
פרק ד
פסקה א
לא יאמינו לי. אמר ריש לקיש, החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי, ולקה – דכתיב (פ׳ ו׳) והנה ידו מצורעת כשלג א.
(שבת צ"ז א')
פסקה ז
ויוציאה מחיקו וגו׳. אמר רבא, מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורעניות, דאלו במדת פורעניות כתיב (פ' ו׳) ויוציאה והנה ידו כצורעת כשלג ב, ואלו במדה טובה כתיב ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו, מחיקו הוא דשבה כבשרו ג.
(שבת צ"ז א׳)
פסקה ח
האות האחרון. מכאן שדרך הכתוב לקרוא אחרון גם לאמצעי, שהרי אחר האות השני שקראו הכתוב אחרון – בא אות שלישי ד [תוי"ט מס׳ דמאי פ"ז מ"ג].
פסקה יא
מי שם פה וגו'. א"ר יהושע בן לוי, בשעה שברח משה מלפני פרעה נעשו כל אוכלוסין שלו, מהם אלמין, מהם חרשים, מהם סומין. אמר לאלמין היכן משה – לא היו מדברין, אמר לחרשים – לא היו שומעין, לסומין – לא היו רואין, הוא שהקב"ה אמר למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור, תמן קמתי לך והכא אנא לא קאים לך ה.
(ירושלמי ברכות פ"ט ה"א)
פסקה יד
ויחר אף ה׳. א"ר יהושע בן לוי, כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם ו וכאן לא נאמר בו רושם, ור' שמעון בן יוחאי אומר, אף זה נאמר בו רושם, שנאמר הלא אהרן אחיך הלוי, וכי לוי הוא והלא כהן הוא, אלא הכי קאמר ליה, אני אמרתי אתה כהן והוא לוי, עכשיו הוא כהן ואתה לוי ז.
(זבחים ק"ב א׳)
וראך ושמח בלבו. א"ר מלאי, בשכר וראך ושמח בלבו זכה לחשן המשפט על לבו ח.
(שבת קל"ט א׳)
פסקה יח
לך לשלום. א"ר אבין הלוי, הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, שהרי יתרו שאמר למשה לך לשלום עלה והצליח, ודור שאמר לאבשלום (שמואל ב ט״ו:ט׳) לך בשלום הלך ונתלה ט.
(ברכות ס"ג א')
פסקה יט
ויאמר ה׳ אל משה וגו'. תניא, המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו, דכתיב ויאמר ה׳ אל משה במדין לך שוב מצרים [מאי במדין], אמר ליה, במדין נדרת לך והתר נדרך במדין י.
(נדרים ס"ה א׳)
כי מתו. מאי מתו, אילימא מתו ממש, הנהו מי מתו, והא א"ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי, כל מקום שנאמר נצים נצבים אינם אלא דתן ואבירם, אלא שירדו מנכסיהון, ועניות כמיתה יא.
(שם ס"ד ב')
פסקה כ
וירכיבם. הנא דבי ר׳ ישמעאל, לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שהרי בזב קראו מרכב ובאשה מושב יב, והא דכתיב ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם – התם משום בניו אורחא הוא יג.
(פסחים ג׳ ב׳)
על החמור. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו וירכיבם על נושא בני אדם יד.
(מגילה ט' א׳)
פסקה כב
בני בכורי ישראל. [מלמד שישראל נקראו בנו בכורו של הקב"ה] טו.
(שבת פ"א ב׳)
פסקה כד
ויהי בדרך במלון. תניא, אמר רבי, חס ושלום שמשה רבינו נתרשל מן המילה, אלא כך אמר, אמול ואצא – סכנה היא, אמול ואשהה ג' ימים – הקב"ה אמר לי לך שוב מצרימה, ואלא מפני מה נענש, מפני שנתעסק במלון תחלה טז.
(נדרים ל"ב א׳)
ויבקש המיתו. אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא למשה רבינו בקש שטן להרוג אלא לאותו תינוק שנאמר (פ׳ כ"ה) כי חתן דמים אתה לי, צא וראה מי קרוי חתן הוי אומר זה התינוק יז.
(שם שם)
פסקה כה
ותקח צפורה צור. [מלמד שהאשה כשרה למול] יח.
(ע"ז כ"ז א׳)
ותגע לרגליו. פליגי ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ורבנן, חד אמר לרגליו של משה ואמרה ליה הילך גזי חובך יט וחד אמר לרגליו של מלאך ואמרה הילך עביד שליחותן כ וחד אמר לרגליו של תינוק נגעה בגוף התינוק כא.
(ירושלמי נדרים פ"ג ה"ט)
חתן דמים אתה לי. אית תנא, משה קרוי חתן ואמרה חתן דמים מתבקש מידך כב, ואית תנא התינוק קרוי חתן ואמרה חתן בדמים אתה עומד לי כג.
(שם שם)
פסקה כו
וירף ממנו. דרש ר׳ יהודה בר ביזנא, בשעה שנתרשל משה רבינו מן המילה באו אף וחמה ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו כד מיד ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה כה, מיד וירף ממנו כו.
(נדרים ל"ב א׳)
למולות. למולות – מכאן לשתי מילות, אחת למילה ואחת לפריעה כז, אחת למילה ואחת [לציצין המעכבין את המילה] כח.
(ירושלמי שבת פי"ט ה"ב)
פסקה לא
ויאמן העם. מכאן שישראל מאמינים הם כט.
(שבת צ"ז א׳)
פרק ה
פסקה א
ויחנו לי במדבר. אמר ליה רב פפא לאביי, ממאי דהאי ויחגו לי זביחה היא, ודלמא חוגו חגא היא א, אמר ליה, אתיא מדבר ממדבר, כתיב הכא ויחגו לי במדבר וכתיב התם (עמוס ה׳:כ״ה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר, מה להלן זבחים אף כאן זבחים ב.
(חגיגה י׳ ב׳)
פסקה ב
ויאמר פרעה. תני משמיה דר' יהושע בן קרחה, פרעה שחרף בעצמו כדכתיב ויאמר פרעה מי ה' נפרע ממנו הקב"ה בעצמו, דכתיב (פ׳ בשלח) וינער ה' את מצרים בתוך הים ג.
(סנהדרין צ"ד ב׳)
מי ה'. אמר הקב"ה לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני ד, אבל אומות העולם אינם כן, נתתי גדולה לפרעה – אמר מי ה' ה.
(חולין פ"ט א׳)
פסקה כ
נצבים לקראתם. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל מקום שנאמר נצים נצבים אינם אלא דתן ואבירם ו.
(נדרים ס"ד ב׳)